אפעה
 אפעה
| |
|---|---|
אפעה קריני
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | זוחלים |
| סדרה: | קשקשאים |
| קבוצה: | נחשים |
| תת־סדרה: | נחשים |
| משפחה: | צפעיים |
| סוג: | אפעה |
| שם מדעי | |
 Echisמרם, 1820 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
אֶפְעֶה (שם מדעי: Echis) הוא סוג נחש ארסי ממשפחת הצפעיים.
תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
האפעה הוא נחש קטן יחסית לצפעיים. המינים הגדולים בסוג זה (אפעה מצרי, אפעה לבן גחון) יכולים להגיע לאורך מרבי של עד 90 ס"מ, בעוד המינים הקטנים בסוג זה מגיעים לאורך מרבי של 30 ס"מ.
צבעו הכללי אפור, אדום, צהוב או חום, עם כתמים בהירים בעלי הילה כהה. לעיתים ישנם פרטים בעלי גוון כחלחל-אפור. האפעה בעל קשקשי צד קטנים המשמשים אותו להשמעת קולות אזהרה והפחדה, המופקים על ידי שפשוף הקשקשים אלו באלו, ובכך חוסכים מהנחש את פעולת הנשיפה - המפיקה קול דומה, אך תורמת לאיבוד מים.
ראשו משולש ובולט מהצוואר הדק. החוטם קצר ומעוגל, העיניים גדולות יחסית בעוד הגוף דק עם זנב קצר.
התנהגות ותזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לכל מיני האפעה תנוחה אופיינית מאיימת, הנראית כמו רצף כריכות של האות "C", שגורמות לשפשוף הקשקשים והשמעת קול אזהרה. הפקת קול בעזרת קשקשים משוננים מכונה צירצור. נחשים אלו יכולים להיות לא צפויים, ומסוגלים להכיש מתנוחתם האופיינית.
האפעה פעיל בלילה והוא ניזון ממכרסמים, צפרדעים, לטאות ופרוקי-רגליים; הצעירים ניזונים בעיקר מחרקים. האפעה אינו שותה מים, ובכך הוא מתאים לתנאי המדבר. מוצאו כנראה באזורים חוליים, והוא הסתגל לאזורים של טרשים וסלעים.
חלק ממיני האפעה מטילים ביצים, בעוד האפעה הקריני משריץ, כלומר נושא את הביצים בתוכו ומוליד נחשים שכבר בקעו מהן[1].
האפעה במקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתנ"ך האפעה מתואר, בין השאר, על אף שהמין הוא לא בהכרח זה שאוזכר בכתובים, כמתגורר באזורי מדבר שוממים (איוב כ טז; ישעיהו ל ו; נט ה); ובתלמוד בהקשר לאורך חייו (ירושלמי, בכורות, ח ע"א)[2]. חז"ל תיארו את השימוש שעשו הרומים בנחש לחיסון נגד ארס נחשים (תוספתא, תרומות ז, יד; ע"ז, ל). השימוש בנחש לריפוי נזכר גם במשנה ( עדיות ב ה).
מקורות כתובים מהתקופה הביזנטית מעידים על שימוש בנחש האפעה לייצור חומר מרפא בשם תריאק אשר מרכז הייצור שלו היה בירושלים ובאזור ים המלח, שם הוא נקרא בשם טיר, וכנראה, מכאן שם התרופה – טיריאק.[3].
המדרש[4] מזהה את האפעה עם העכס (Echis), וזהו הזיהוי המקובל כיום. האפעה מוזכר גם בברית החדשה.
מינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד סוף שנות ה-70 של המאה ה-20 היו ידועים רק שלושה מינים:
- אפעה קריני (Echis carinatus) - נפוץ בחלקים של המזרח התיכון ובמרכז אסיה
- אפעה מגוון (Echis coloratus) - נפוץ במזרח התיכון ובכלל זה ישראל
- אפעה מצרי (Echis Pyramidum) - נפוץ בצפון מזרח אפריקה ובדרום מערב חצי האי ערב
מאז, זוהו מספר מינים נוספים, אך לגבי חלקם קיימת מחלוקת האם הם מינים נפרדים או תת-מינים. המינים הנוספים הם:
- אפעה מערב אפריקאי (Echis Ocellatus) - נפוץ במערב אפריקה
- אפעה לבן גחון (Echis leucogaster) - נפוץ במערב אפריקה
- (Echis hughesi) - נפוץ בסומליה
- (Echis jogeri) - נפוץ במאלי
- (Echis Sochureki) - נפוץ בדרום מזרח חצי האי ערב[5], ויש לגביו חילוקי דעות האם מין נפרד או תת-מין של האפעה הקריני
תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האפעה מצוי בכל רחבי צפון אפריקה מעל לקו המשווה, למעט באזורי מדבר והרים יבשים במיוחד, באסיה - מפקיסטן ומערבה, במזרח התיכון ובתת-היבשת ההודית כולל סרי לנקה[5].
בישראל מצוי האפעה באזורי מצוקים בנגב, בבקעת הירדן, במדבר יהודה, ובגלבוע. התפוצה של האפעה במערב הנגב מתרחבת. בישראל מצוי המין אפעה מגוון.
האפעה בהרי הנגב ובגלבוע הוא חום-אדמדם בעל כתמים בהירים, ונראה שהצבעים מותאמים לצבע הקרקע.
ארס[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ארס
האפעה מסוכן לאדם בשל ארסיותו הרבה, וידועים מקרים של מוות בשל הכשת אפעה. ארסו מרוכז יחסית ומכיל בעיקר רכיבים המו-טוקסיים (הרעלת דם) הגורמים לאדם סבל רב, דימום, שטפי דם ונמק.
תפוצתם רחבה, והם חיים לרוב באזורים החסרים מתקנים רפואיים מתאימים, לכן ישנם מקרי מוות לא מעטים מהכשות אפעה. רוב הקורבנות מוכשים בלילה, הזמן בו האפעה פעיל.
ב"חליבת" בלוטות הארס של האפעה ניתן לקבל עד 400 מ"ג של ארס טרי, כמות לא גדולה יחסית לצפעוניים אחרים. הארס מוזרק לגוף הקורבן דרך שתי שיני ארס חלולות אשר בקדמת הלסת העליונה של הנחש, הנתונות מקופלות בנרתיק עד לפתיחת הפה והשימוש בהן.
טיפול בנפגע הכשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקרה של הכשה, על-פי ההמלצות משרד הבריאות הישראלי, יש לקבע את הגף שנפגע כדי להאט את פיזור הארס, להימנע מטלטולים (כגון ריצה) הגורמים להאצת פעולת הלב ולפיזור הארס, לדאוג לעירוי נוזלים ולפנות לטיפול רפואי ללא דיחוי (קיים נסיוב לטיפול בהכשות אפעה). אין לבצע חיתוך ומציצה של אזור ההכשה.
על שם האפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנגב המזרחי ובגבול מדבר יהודה ישנם נחל ורכס הרים הנושאים את השם אפעה ובהם מצויים נחשי אפעה:
- נחל אפעה - יובל של נחל חימר
- רכס אפעה
- גדוד 890 בחטיבת הצנחנים מכונה "אפעה"
- לשון האפעה - שרך הגדל בישראל הנקרא כך בגלל הדמיון שלו ללשון של הנחש
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אביעד בר, גיא חיימוביץ ואמיר ארנון, זוחלים ודו-חיים בישראל - מדריך שדה, מהדורה שלישית 2022. ISBN 978-965-91880-2-4, עמודים: 230-232
- הבריטניקה החדשה לנוער, הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד וכתר הוצאה לאור. כרך 2 עמוד 173.
- נחשים ארסיים וארסי נחשים, אלעזר כוכבא, הוצאת טבע הדברים ואוניברסיטת ת"א. עמ' 25, 35, 53, 63-65, 102, 104, 115-117, 120, 131, 136, 151, 159.
- זאב וילנאי, אריאל אנציקלופדיה לידיעת הארץ, הוצאת עם עובד, 1986 עמוד267.
- עזריה אלון, החי והצומח של ארץ ישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור והחברה להגנת הטבע, 1984. כרך 5 זוחלים, עמוד 152. ISBN 965-05-0072-3
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אפעה, באתר ITIS (באנגלית)
- אפעה, באתר NCBI (באנגלית)
- אפעה, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- אפעה, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- אפעה, באתר GBIF (באנגלית)
- ד"ר נח רוטרי, אפעה, הספרייה הווירטואלית של מטח
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Harry W. Greene, Patricia Fogden, Michael Fogden, Snakes, University of California Press, 2000, page 262
- ^ בתלמוד מסופר כי הנחש יולד לשבעים שנה. יהודה פליקס פירש זאת כמכוון על דרך ההפלגה לאריכות ימיו היחסי של האפעה, בספרו: החי של התנ"ך, הוצאת סיני, תל אביב, תשט"ו, עמוד 105
- ^ זהר עמר ואפרים לב, רופאים ותרופות במאות העשירית עד השמונה עשרה, תל אביב, תש"ס, עמ' 25- 26, 127- 128.
- ^ מכילתא בשלח פרק ב'
- ^ 1 2 Jürg Meier, Julian White, Handbook of clinical toxicology of animal venoms and poisons, CRC Press, 1995, page 451