בוגדן חמלניצקי
הדפס עץ מקורי של חמלניצקי מ-1651, מאת וילם הונדיוס | |||||||||
לידה |
1595 או 1596 סובוטיב, פלך קייב | ||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
פטירה |
6 באוגוסט 1657 צ'יהירין | ||||||||
מדינה | הסיץ' הזפורוז'י | ||||||||
מקום קבורה | כנסיית אליהו הנביא (אילינסקה) בסובוטיב; הגופה אבודה | ||||||||
בת זוג |
אנה סומקו (1623-1647) הלנה צ'פלינסקיה (1649-1651) אנה זולוטרנקו (1651-1657) | ||||||||
| |||||||||
חתימה | |||||||||
זינוֹבי בוגדן [נהגה: בּוֹהְדַּן] חְמֶלְנִיצְקִי (ברותנית מערבית: Ѕѣнові Богдан Хмелнiцкiи,[1] באוקראינית מודרנית: Зиновий Богдан Хмельницький; 1595/1596–6 באוגוסט 1657) היה מנהיג מרד הקוזאקים הגדול נגד האיחוד הפולני-ליטאי. אף שהצליח לבסס ישות עצמאית־למחצה בגיבוי הצאר הרוסי, הישגיו נתבטלו לאחר מותו. בתולדות אוקראינה הוא נחשב לאחד מאבות האומה, בעוד שבהיסטוריה של עם ישראל הוא נזכר כצורר האחראי לגזירות ת"ח-ת"ט ולרצח אלפי יהודים.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נעורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מעט מאוד ידוע בוודאות על ראשית חייו של חמלניצקי. משערים שנולד ב־1595 או 1596 בסביבות העיר צ'יהירין, מדרום לצ'רקאסי; מקום הלידה המקובל הוא הכפר סובוטיב. אביו, מיכאילו, שימש כסגן המושל של צ'יהירין והיה כנראה בן־אצולה זוטר. שם אימו לא ידוע, אך ידוע שהייתה בת קוזאקים ממעמד גבוה.
את עיקר השכלתו רכש בבית־ספר ישועי בלבוב, שם למד לטינית, פולנית, היסטוריה ואמנות הנאום. מסדר הנזירים הישועי פעל להפיץ את האמונה הקתולית בקרב הרותנים האורתודוקסים באוקראינה, כחלק ממערכת דיכוי קשה של המלך והאצולה כלפי האוכלוסייה המקומית ודתה, בשטח שהועבר לשליטת כתר פולין דור קודם. הלחץ מצד השלטון הביא להתקוממויות תכופות של הקוזאקים מן הסיץ' הזפורוז'י, התארגנות של לוחמים חופשיים שהיו נחושים להגן על האורתודוקסיה וזכויות-היתר שלהם מפני מרות הכתר. חמלניצקי סיים את חוק לימודיו ב-1617, אך בניגוד לרבים אחרים לא המיר את דתו לקתולית.
ב־1620 יצא, ביחד עם אביו מיכאילו, למלחמה שניהל האיחוד הפולני–ליטאי כנגד העות'מאנים בנסיכות מולדובה. צבא האיחוד ספג מפלה ניצחת בקרב צוצורה באוקטובר, והאב ובנו נשבו בידי הטורקים. מיכאילו מת בשבי. חמלניצקי בילה שנתיים כעבד, ולפי דיווחים סותרים שימש כמשרת אישי של קצין או כחותר בגליאה. במשך הזמן רכש שליטה בטורקית, ולבסוף שוחרר אחרי פדיון שבויי צוצורה תמורת כופר. חמלניצקי שב לכפרו לנהל את אחוזת אביו הקטנה, ושם נשא לאישה את אנה סומקו שילדה לו שמונה ילדים: סטפניה, קתרינה, מריה, טימיש, יורי, ועוד שלושה ששמם אבד.
חמלניצקי הצטרף לקוזאקים הרשומים, מסגרת שהשלטון יצר כדי להסדיר את מעמדם של אנשי הסיץ', בהציעו להם חירויות והקלות שונות תמורת שירות בצבא האיחוד. מ-1625 והלאה נטל חמלניצקי חלק בפשיטות ימיות שערכו הקוזאקים בשטחי העות'מאנים, לא תמיד באישור המלך, והועלה לדרגת שר־מאה. העצמאות היתרה של הקוזאקים, והחיכוכים התכופים עם האוכלוסייה המקומית בגלל מדיניות הדיכוי, הניעו את השלטונות באוקראינה לצמצם בהדרגה את מספר הרשומים, צעד שעורר יתר מרמור מצד הנתינים. חמלניצקי קודם בהמשך לדרגת לבלר גדודי. לא ידוע אם השתתף בפועל בארבע מרידות הקוזאקים נגד הכתר שנערכו בין 1630 ל־1638, אך שמו מופיע על כתב הכניעה שסיים את התקוממות פבלוק, האחרונה מביניהן. ב־1633 הוא נלחם לצד הפולנים במצור סמולנסק, כנגד הרוסים. ב־1637 נכלל במשלחת שיצאה לוורשה הבירה, כדי לשטוח את טענות הקוזאקים על הדיכוי המתמשך בפני המלך ולדיסלב.
ב-1645 ניטשה מלחמה בין העות'מאנים לרפובליקה של ונציה בכרתים. הוונציאנים הציעו לוולדיסלב להצטרף ללחימה. הוא היה מעוניין, אך חשש מהתנגדות הסיים, מועצת האצילים העצמאית ומרובת הסמכויות שאף בחרה את השליט. המלך הגה מזימה כדי לעקוף את התנגדותם. באפריל 1646 זימן אליו משלחת שכללה ארבעה נציגים מבין הקוזאקים, עמם נמנה גם חמלניצקי. הוא הציע להם את השבת רוב זכויותיהם והכפלת מספר הרשומים, בתנאי שיפתחו מיוזמתם בעימות עם הטורקים, ויגררו בכך את הממלכה כולה למלחמה. מזימתו של ולדיסלב נחשפה על ידי השגריר הוונציאני, שהיה מעוניין להרתיע את העות'מאנים, ובאוקטובר אילץ הסיים הנזעם את המלך לסגת מן התוכנית.
המרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – מרד חמלניצקי, גזירות ת"ח-ת"ט
במשך החודשים לאחר מכן, התרחשה סדרת אירועים שהניעה את חמלניצקי להפוך למורד. ב־1647 מתה אשתו אנה, והוא התארס עם אישה בשם הלנה צ'פלינסקי. הדיווחים על מה שהתחולל לאחר מכן סותרים ומעורפלים: יריבו של חמלניצקי, דניאל צ'פלינסקי, פשט על סובוטיב כשהקוזאק נעדר, החרים את מטלטליו ונטל עמו את הלנה. לפי גרסאות שונות הוא חטף או פיתה אותה ולבסוף נישא לה, ולפי טענה אחרת היא הייתה בתו. לא ברור אם צ'פלינסקי פעל מיוזמתו, או ששימש כעושה־דברו של בעל האדמות הגדול אלכסנדר קונייצפולסקי, שחשש מתחרות מצד חמלניצקי בעסקי המשקאות החריפים, או לחלופין חמד את אדמותיו. בנוסף, גרסה אחת טוענת שצ'פלינסקי הלקה למוות את בנו בן העשר של הקוזאק במהלך הפשיטה. חמלניצקי הנזעם פנה לבתי־המשפט מספר פעמים, ואף נסע אל המלך עצמו, אך האצולה נהנתה מעצמאות גמורה באיחוד. ולדיסלב היה מנוע מלהתערב.
חמלניצקי החל לארגן התקוממות. הוא נטל את המכתבים שהמלך נתן למשלחת כששכנע אותם להצטרף לתוכניתו למלחמה, נסע ברחבי אוקראינה, והציג אותם בפני מנהיגים מקומיים כראיה לכך שוולדיסלב היה נכון להעניק להם ויתורים נרחבים. בשלהי 1647, כששב לביתו, נאסר בהוראת קונייצפולסקי. הוא הצליח להימלט בעזרת חברים בינואר 1648 ועשה את דרכו אל מחנה הסיץ' הזפורוז'י, באי ניקיטינסקאיה שבעיקול נהר הדנייפר. באזור המרוחק, שהיה נתון למשיסת הטטרים, הוא היה בטוח מהרשויות. חמלניצקי שכנע את ראשי הקוזאקים שנכחו במקום לפתוח בהתקוממות כללית.
ב־25 בינואר הכניע את חיל־המצב הקטן של האיחוד באי, רובו רשומים שהחליפו צדדים והצטרפו אליו. במרץ נסע לבירת חאנות קרים ושכנע את הח'אן אסלאם השלישי גיראי לכרות עמו ברית. הלה סיפק לו 4,000 פרשים בפיקוד טוגאי ביי. ב־18 באפריל נבחר על ידי אספת קוזאקים להֶטמָן הסיץ'. שמועות על המרד התפשטו, וחמלניצקי חצה את הדנייפר בראש צבאו. במאי הנחיל שתי מפלות כבדות לכוחות הכתר, והידיעות על ניצחונותיו הניעו מרד עממי בכל רחבי אוקראינה. רבבות נהרו למחנהו. תומכיו טבחו בקתולים, באוניאטים וביהודים בכל מקום שנפל לידיהם. אף כי מעשי הזוועה הידועים יותר נגד היהודים, כמו רציחות נמירוב וטולצ'ין, בוצעו עצמאית על ידי הקוזאק מקסים קריבונוס, חמלניצקי הזכיר את "השעבוד בידי היהודים והפולנים" כסיבות למרד. בהמשך דרש לשווא מתושבי לבוב שיסגירו לידיו את יהודי העיר. המורדים היו אחראים למותם של עד ל-20,000 יהודים באוקראינה, לפי אומדנו של שאול שטמפפר, ולפי דיווחי בני הזמן נערכו ביהודים מעשי זוועה קשים.[2]
ב־1 ביוני עצר חמלניצקי את צבאו, שתפח ללא היכר, וחנה בבילה צרקווה. להערכת היסטוריונים, מטרותיו הראשוניות היו צנועות למדי, וכללו בעיקר את השבת ההטבות השונות לרשומים. הוא לא היה מעוניין בעצמאות דווקא, וחשש מהתסיסה החברתית בקרב הצמיתים ופשוטי העם: אחרי שטבחו באדונים הקתולים והאוניאטים, היו עשויים להפנות אלימות דומה גם כלפי בני המעמדות הגבוהים הרותנים האורתודוקסים. באותו החודש שיגר איגרת לוורשה, בדרישה להכפיל את מספר הרשומים, לשלם להם את שכרם ולהפסיק את רדיפת הדת. הסיים, שהיה עסוק בבחירת מלך חדש במקום ולדיסלב שמת ב־19 במאי, השיב בחיוב. חמלניצקי פרש לביתו בצ'יהירין.
כמה מנהיגי קוזאקים, בראשות קריבונוס, פנו לתמוך לבדם בצמיתים המתקוממים, ונעו מערבה במסע כיבושים מזורז. בערים שנפלו לידיהם נטבחו אלפים. במקביל, ניהל האציל העשיר ביותר באוקראינה, ירמי וישניובייצקי, מסע מלחמה נגד המורדים על דעת עצמו. התפתחויות אלה שמו קץ לרגיעה. בסוף יולי יצא חמלניצקי לשדה הקרב כדי לתמוך בקריבונוס. ב-23 בספטמבר השמיד את צבא הכתר בפילאבצי, וחילו התקדם מערבה עד זמושץ' והטיל עליה מצור. חמלניצקי חשש מניהול מערכה באזור פולני וקתולי בחורף, צבאו היה תשוש ויאן השני קז'ימייז', מלך פולין היה נכון לפשרה. ב־24 בנובמבר נסוג חמלניצקי מזמושץ', ונכנס לקייב בתהלוכת ניצחון ב־2 בינואר 1649. ארבעה ימים קודם לכן נשא את הלנה צ'פלינסקי (היא מתה ב-1651, והוא נשא אז את רעייתו השלישית אנה זולוטרנקו).
לנוכח הישגיו, שעלו בהרבה על אלו של כל מרד קוזאקים בעבר, לא היה נכון ההֶטמָן להסתפק עוד בדרישותיו ההתחלתיות. הוא החל לכנות עצמו בתואר "נסיך רותניה". המשא ומתן עם האיחוד נכשל בפברואר, ושביתת הנשק קרסה במאי. חמלניצקי חיפש בעלי־ברית מבחוץ, ופנה בתחילה לשולטן הטורקי. בשנים הבאות ניהל לסירוגין מלחמה עם האיחוד, שנקטעה על ידי שביתות נשק מזדמנות שהופרו זו אחר זו, תוך שהטטרים עוברים צד בכל פעם שהדבר השתלם להם. כמו כן פלש פעמיים למולדובה כדי לאלץ את וסילה לופו לתת את בתו לאשה לבנו, טימיש, בתקווה שיוכל לאחד את הסיץ' עם הנסיכות ולזכות בחסות העות'מאנים.
בשלהי 1653, נענה לבסוף הצאר הרוסי לפניות שחמלניצקי שיגר אליו עוד מראשית ההתקוממות. הזמסקי סובור הצביע בעד מתן סוזרניות לסיץ'. נציגי הקוזאקים התכנסו בעיר פריאסלאב ונשבעו אמונים למוסקובי בראשית 1654. חמלניצקי והצבא הרוסי יצאו למערכה נגד פולין–ליטא בשנה הבאה. אך ההטמן נוכח לראות שהצאר מתערב בפוליטיקה הפנימית של הקוזאקים וחותר תחתיו. בקיץ 1655 פלשו השוודים לאיחוד. הרוסים חששו מהאויב החדש וכרתו ברית עם יאן קז'ימייז', ומנהיג הקוזאקים החליט לנצל את ההזדמנות להיפטר מבעלי-בריתו. לאחר משא ומתן חשאי, הצטרף הסיץ' בדצמבר 1656 להסכם ראדנוט, שנועד לחלק את פולין-ליטא בין השוודים, ברנדנבורג-פרוסיה, נסיכות טרנסילבניה וצדדים אחרים. בינואר 1657 שיגר את עוזרו אנטין ז'דנוביץ, בראש חיל קוזאקים, לסייע בפלישה המשולבת של כוחות החותמים אל פולין גופא. מתווה ראדנוט נכשל, והצאר הזועם עורר מריבות ומתחים בשורות הסיץ'. צבאם של הטרנסילבנים וז'דנוביץ הובס ביולי. חמלניצקי מת זמן קצר לאחר ששמע על כך, ב־6 באוגוסט 1657.
גופתו נטמנה בכנסיית אליהו הנביא בכפר סובוטיב, והיא אבודה כיום. ככל הידוע, המצביא הפולני סטפן צ'רנייצקי הורה על חילול הקבר כשכבש את האזור ב־1664. נסיונותיו של חמלניצקי לבסס עצמאות רותנית הוכתרו בכישלון: הגדה המזרחית של הדנייפר הייתה לגרורה רוסית והסיץ' פורק על ידי יקטרינה הגדולה ב־1775. הגדה המערבית נותרה תחת שליטה פולנית ורובה סופח אף הוא לרוסיה ב־1795.
בהיסטוריוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חמלניצקי נודע בעיקר כמנהיג המרד נגד האיחוד הליטאי-פולני, שהביא בסופו לסיפוח אוקראינה אל האימפריה הרוסית. בקרב היהודים זכור שמו כצורר רשע, מוביל הפרעות שכונו "גזרות ת"ח ת"ט", בהן נרצחו אלפי יהודים על ידי הקוזאקים בהנהגתו. בהיסטוריה הפולנית הוא זכור כמרצח אכזר שפתח תקופת שפל בתולדות האיחוד, ממנה לא התאושש עד לקיצו כעבור כמאה וחמישים שנה, ובגינו עברה אוקראינה משלטון פולני מיטיב ומתורבת לעריצות רוסית. פרשנות זו לאירועים הונצחה בספרו של הנריק סנקביץ' "באש ובחרב", הנחשב לקלאסיקה בפולין.
היסטוריונים רוסים העלו את חמלניצקי על נס כמוביל מה שתיארו כ"איחוד נחלות רוס של קייב מחדש", לאחר שהוחרבה על ידי המונגולים במאה ה־13. מורשתו נתנה בפועל לגיטימציה לשליטה רוסית באוקראינה, הן בזמן הצארים והן בימי ברית המועצות. אחרי סיפוח יתרת השטח של פולין ב־1939 הופק סרט תעמולה אודותיו, ודמותו ניצבה במרכז חגיגות מלאת שלוש מאות שנה ל"איחוד אוקראינה עם רוסיה", ב־1954.
עקב כך, היחס כלפיו בהיסטוריוגרפיה הלאומית האוקראינית, שהחלה להתגבש במאה ה־19, מורכב. חמלניצקי נחשב לגיבור לאומי ואף לאבי האומה, וסקרי דעת קהל מראים שהוא נחשב על ידי הציבור לאחת הדמויות החשובות בהיסטוריה. אך נמתחת עליו ביקורת קשה בשל כך שכפה על ארצו חסות רוסית, שהפכה לשלטון דיכוי ממושך. המשורר הלאומי טאראס שבצ'נקו הציג את הקוזאק באור שלילי, וייחל באחת הפואמות שלו לכך ש"בוגדן השתוי" לא היה בא לעולם, או מת בטרם עת, לפני שהספיק לחתום על אמנת פריאסלאב ב-1654. בגרסה המקורית של "לא אבדה עוד אוקראינה", שהפך לימים להמנון הלאומי, כתב פבלו צ'ובינסקי: ”הוי בוגדן, בוגדן \ רם, לנו הטמאן \ היאך אוקראינה \ למוסקובים נתן?” מאז קבלת העצמאות ב-1991, לאחר התפרקות ברית המועצות וזניחת הנרטיב הרוסי–סובייטי של "האיחוד מחדש ב־1654", מנסים אנשי רוח ומעצבי דעת קהל אוקראינים למצב מחדש את חמלניצקי, במנותק מהיבט זה.[3]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Paul Robert Magocsi, A History of Ukraine: The Land and Its Peoples University of Toronto Press, 2010. עמ' 210–231.
- Orest Subtelny, Ukraine—A History, University of Toronto Press, 2000. עמ' 123–139.
- Amelia M. Glaser, Bohdan Khmelnytsky as Protagonist: Between Hero and Villain, בתוך: Stories of Khmelnytsky: Competing Literary Legacies of the 1648 Ukrainian Cossack Uprising, Stanford University Press, 2015. עמ' 1–19.
- Frank Sysyn, The Changing Image of the Hetman: On the 350th Anniversary of the Khmel'nyts'kyi Uprising, Jahrbücher für Geschichte Osteuropas, 1988, עמ' 531–545.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- על בוגדן חמלניצקי מנקודת מבט יהודית, ב"אנציקלופדיה היהודית" באתר דעת.
- בוגדן חמלניצקי, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
- בוגדן חמלניצקי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- בוגדן חמלניצקי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- הדים בגולה לאות-הצטיינות ע"ש חמלניצקי, אשנב, 5 באפריל 1944
- בוגדן חמלניצקי (1595-1675), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ראו איות, לדוגמה, בשער הרשומות של סמואיל וליצ'קו מ-1720; האיות של "חמלניצקי" זהה לזה בחתימתו האישית.
- ^ שטמפפר, שאול. ?What Actually Happened to the Jews of Ukraine in 1648. Jewish History, מאי 2003, עמ' 207-227.
- ^ ראו גלזר וסיסין ב"לקריאה נוספת".