נסיכות טרנסילבניה (1570–1711)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נסיכות טרנסילבניה
Principatus Transsilvaniae
Transylvanian flag, 1601.svg
Banner of Gabriel Bethlen.svg
Arms of Transylvania in Cod. icon. 391.svg
Transylvanian Principality.svg
ממשל
שפה נפוצה לטינית, גרמנית, הונגרית, רומנית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיר בירה אלבה יוליה
גאוגרפיה
יבשת אירופה עריכת הנתון בוויקינתונים
היסטוריה
הקמה הסכם שפייר (1570)
הקמה 1711
פירוק מלחמת העצמאות ראקוצי
פירוק 1711
ישות קודמת Coa Hungary Country History John I of Hungary (Szapolyai) (1526-1540).svg ממלכת הונגריה המזרחית
ישות יורשת Flag of Transylvania before 1918.svg נסיכות טרנסילבניה (1711–1867)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

נסיכות טרנסילבניהגרמנית: Fürstentum Siebenbürgen‏; בהונגרית: Erdélyi Fejedelemség‏; בלטינית: Principatus Transsilvaniae‏; ברומנית: Principatul Transilvaniei או Principatul Ardealului‏; בטורקית: Erdel Voyvodalığı או Transilvanya Prensliği) הייתה מדינה עצמאית למחצה, שנשלטה בעיקר על ידי נסיכים הונגרים.[1][2][3][4][5][6] שטחה, בנוסף לנחלות הטרנסילבניות המסורתיות, כלל גם את המרכיב העיקרי הנוסף הנקרא פרטיום, שהיה בתקופות מסוימות דומה בגודלו לטרנסילבניה. הקמת הנסיכות הייתה קשורה להסכם שפייר.[7][8] עם זאת, מועמדותו של אישטוואן באטורי כמלך פולין סייע לקבלת התואר נסיכות טרנסילבניה.[9] הנסיכות הייתה בדרך כלל תחת עליונות האימפריה העות'מאנית, אם כי לנסיכות היה לעיתים קרובות ואסל כפול (סולטנים עות'מאנים ומלכי הונגריה הבסבורגיים) במאות ה-16 וה-17.[10][11]

הנסיכות המשיכה להיות חלק מנחלות הכתר ההונגרי[12] והייתה סמל להישרדותה של הממלכה ההונגרית.[13] היא ייצגה אינטרסים הונגריים כנגד ההפרות ההבסבורגיות בממלכת הונגריה בשליטת הבסבורג. [14] על החוק ההונגרי המסורתי היה צריך להקפיד על הנסיכות;[10] יתר על כן, המדינה הייתה בעיקר פרוטסטנטית.[15] לאחר מלחמת העצמאות ראקוצי, היא הוכפפה למלכות הבסבורג.

רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלכת הונגריה המזרחית ומשפחת זאפויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 באוגוסט 1526 הנחיל צבא הסולטאן סולימאן מהאימפריה העות'מאנית תבוסה מכרעת לכוחות ההונגרים בקרב מוהאץ'. יאנוש הראשון זאפויה היה בדרך לשדה הקרב עם צבאו הגדול אך לא השתתף בקרב מסיבות לא ידועות. המלך הצעיר לאיוש השני נפל בקרב, כמו רבים מחייליו. כאשר נבחר זאפויה למלך הונגריה, הארכידוכס פרדיננד מבית הבסבורג תפס אף הוא את כס המלוכה של הונגריה. במאבק שלאחר מכן קיבל יאנוש זאפויה את תמיכתו של הסולטאן סולימאן הראשון, שאחרי מותו של זאפויה בשנת 1540, כבש את בודה ומרכז הונגריה בשנת 1541 בתואנה של הגנה על בנו של זאפויה, יאנוש השני. הונגריה חולקה כעת לשלושה חלקים: הונגריה המלכותית במערב ובצפון, הונגריה העות'מאנית והממלכה ההונגרית המזרחית תחת עליונות עות'מאנית, שהפכה מאוחר יותר לנסיכות טרנסילבניה, שם השפיעו ההשפעות האוסטריות והטורקיות על עליונות במשך כמעט מאתיים שנה. אצילי הונגריה בטרנסילבניה נקטו במדיניות של כפילות כדי לשמור על עצמאות.

טרנסילבניה נוהלה בידי איזבלה, אמו של יאנוש ז'יגמונד, בשנים 15411551, כאשר היא נפלה במשך חמש שנים תחת שלטון הבסבורג (1551–1556). בית זאפויה זכה שוב לשליטה על טרנסילבניה בשנת 1556,[16] כאשר הדיאט של סשאשבס בחרה בז'יגמונד כנסיך טרנסילבניה.

טרנסילבניה הייתה כעת מחוץ להישג ידה של הסמכות הדתית הקתולית, ואפשרה להטפה הלותרנית והקלוויניסטית לפרוח. בשנת 1563 מונה גיירג' בלנדראטה לרופא בית המלוכה, ורעיונותיו הדתיים הקיצוניים השפיעו יותר ויותר הן על המלך הצעיר יאנוש השני והן על הבישוף הקלוויניסטי פרנסיס דייוויד,[17] בסופו של דבר הפך את שניהם לאמונה האנטי-טריניטרית (יוניטרית). במחלוקת פומבית רשמית, פרנסיס דייוויד גבר על הקלוויניסט פיטר מליוס; וכתוצאה מכך, בשנת 1568, התקבל אימוץ רשמי של חופש הביטוי האינדיבידואלי בצו טורדה. זו הייתה הערבות המשפטית הראשונה לחופש הדת באירופה הנוצרית, אך רק ללותרנים, קלוויניסטים, אוניטרים וכמובן קתולים, כשההודאה הנוצרית האורתודוקסית "נסבלת", ללא ערבות משפטית.

נסיכות טרנסילבניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיכות טרנסילבניה הוקמה בשנת 1570 כאשר יאנוש השני ויתר על תביעתו כמלך הונגריה בחוזה שפייר (אושרר בשנת 1571),[8][18] אולם הוא הפך לנסיך טרנסילבני.[19] האמנה הכירה גם בנסיכות טרנסילבניה כשייכת לממלכת הונגריה במובן של המשפט הציבורי.[20] עם מותו של יאנוש השני בשנת 1571 תפס את השלטון בית באטורי אשר שלט בטרנסילבניה כנסיכים תחת העות'מאנים; ולעיתים תחת בית הבסבורג עד 1602. עלייתם לשלטון סימנה את תחילת נסיכות טרנסילבניה כמדינה עצמאית למחצה.

הנסיך אישטוואן באטורי היה הנסיך החזק הראשון של טרנסילבניה העצמאית,[17] קתולי הונגרי שלימים התמנה למלך בשם סטפאן באטורי בפולין,[17] התחייב לשמור על החירות הדתית שהוענקה על ידי צו טורדה, אך פירש חובה זו במובן המוגבל יותר ויותר. בתקופה האחרונה של שלטון באטורי הצטרפה טרנסילבניה תחת ז'יגמונד באטורי, נסיך האימפריה הרומית הקדושה[17] – כצד במלחמה הארוכה, שהחלה כברית נוצרית נגד הטורקים והפכה לעימות בן ארבעה צדדים שכלל את טרנסילבניה, הבסבורגים, העות'מאנים, והוויווד של ולאכיה, מיכאי האמיץ. לאחר 1601 הנסיכות לתקופה קצרה הייתה תחת שלטונו של רודולף הראשון שיזם את הגרמניזציה של האוכלוסייה, וכדי להחזיר לעצמה את הנסיכות לקתוליות פעל למען הרפורמציה הנגדית. בשנים 16041606 הוביל האציל ההונגרי אישטוואן בוצ'קאי מרד מוצלח נגד השלטון האוסטרי. בוצ'קאי נבחר לנסיך טרנסילבניה ב-5 באפריל 1603 ולנסיך הונגריה כעבור חודשיים. הוא השיג את שלום וינה בשנת 1606.[17] בשלום וינה השיג בוקסקאי חירות דתית ואוטונומיה פוליטית, החזרת כל האחוזות שהוחרמו, ביטול כל פסקי הדין ה"לא צודקים" וחנינה רטרואקטיבית מוחלטת לכל ההונגרים בהונגריה המלכותית, וכן הכרה בטרנסילבניה כעצמאית ובו כנסיך ריבוני של הנסיכות המורחבת של טרנסילבניה. על ידי חוזה וינה (1606) הובטחה זכותם של טרנסילבניה לבחור נסיכים עצמאיים משלה, אך גיירג' קגלביץ', שהיה המפקד הכללי, גנרל, סגן באן קרואטיה, סלאבוניה ודלמטיה, היה מאז 1602 ברון בטרנסילבניה. היה זה הסכם שלום קשה ומסובך מאוד אחרי מלחמה ארוכה.

תחת ממשיכי דרכו של בוצ'קאי הייתה לטרנסילבניה תור הזהב שלה, במיוחד בתקופת שלטונם של גאבור בתלן וגיירג' הראשון ראקוצי. גאבור בתלן, אשר שלט בשנים 16131629, סיכל ללא הרף את כל מאמצי הקיסר לדכא או לעקוף את נתיניו, וזכה למוניטין בחו"ל בכך שדגל במטרה הפרוטסטנטית. שלוש פעמים הוא ניהל מלחמה נגד הקיסר, פעמיים הוכרז כמלך הונגריה, ועל ידי שלום ניקולסבורג (31 בדצמבר 1621) השיג עבור הפרוטסטנטים אישור על חוזה וינה, ולעצמו שבע מחוזות נוספים בצפון הונגריה. יורשו של בתלן, גיירג' הראשון ראקוצי, הצליח באותה מידה. הישגו העיקרי היה שלום לינץ (16 בספטמבר 1645), הניצחון הפוליטי האחרון של הפרוטסטנטיזם ההונגרי, שבו נאלץ הקיסר לאשר שוב את סעיפי שלום וינה. בנוסף, גאבור בתלן וגיירג' הראשון ראקוצי עשו רבות למען החינוך והתרבות, והעידן נקרא בצדק עידן הזהב של טרנסילבניה. הם הוציאו כסף על עיטור בירתם אלבה יוליה, שהפכה לחומת החומה העיקרית של הפרוטסטנטיות במזרח אירופה. בתקופת שלטונם טרנסילבניה הייתה גם אחת הבודדות במדינות אירופה שבהן קתולים, קלוויניסטים, לותרנים, ואוניטרים חיו בסובלנות הדדית. דתות אלו באופן רשמי, ואילו הנצרות האורתודוקסית, לעומת זאת נסבלה באופן לא רשמי.

נפילת אוראדיה לידי העות'מאנים שהתפשטו ב-27 באוגוסט 1660 סימנה את שקיעתה של נסיכות טרנסילבניה. כדי להתמודד עם האיום העות'מאני, המדיניות ההבסבורגית הייתה נחושה להשיג השפעה בשטח זה ואולי גם שליטה עליו. תחת הנסיך קמני, הדיאטה של טרנסילבניה הכריזה על התנתקות טרנסילבניה מהעות'מאנים (אפריל 1661) ופנתה לעזרה לווינה אך הסכם חשאי הבסבורגי–עות'מאני הביא להגברת ההשפעה ההבסבורגית באזור. לאחר תבוסת העות'מאנים בקרב וינה בשנת 1683, החלו ההבסבורגים בהדרגה לכפות את שלטונם על טרנסילבניה האוטונומית לשעבר. בעקבות הסכם קרלוביץ משנת 1699, טרנסילבניה צורפה רשמית להונגריה שבשליטת הבסבורג[21][22] והייתה נתונה לשלטון הישיר של מושלי הקיסר. משנת 1711 ואילך אוחדה השליטה ההבסבורגית בטרנסילבניה, ונסיכי טרנסילבניה הוחלפו במושלים.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נסיכות טרנסילבניה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Helmut David Baer (2006). The struggle of Hungarian Lutherans under communism. Texas A&M University Press. עמ' 36–. ISBN 978-1-58544-480-9. בדיקה אחרונה ב-14 ביולי 2011. 
  2. ^ Eric Roman (2003). Austria-Hungary & the successor states: a reference guide from the Renaissance to the present. Infobase Publishing. עמ' 574–. ISBN 978-0-8160-4537-2. בדיקה אחרונה ב-14 ביולי 2011. 
  3. ^ J. Atticus Ryan; Christopher A. Mullen (1998). Unrepresented Nations and Peoples Organization: yearbook. Martinus Nijhoff Publishers. עמ' 85–. ISBN 978-90-411-1022-0. בדיקה אחרונה ב-14 ביולי 2011. 
  4. ^ Iván Boldizsár (1987). NHQ; the new Hungarian quarterly. Lapkiadó Pub. House. עמ' 41. בדיקה אחרונה ב-14 ביולי 2011. 
  5. ^ Marshall Cavendish (2009). "Greece and the Eastern Balkans". World and Its Peoples: Europe 11. Marshall Cavendish. עמ' 1476. ISBN 978-0-7614-7902-4. בדיקה אחרונה ב-14 ביולי 2011. 
  6. ^ Paul Lendvai (2003). The Hungarians: a thousand years of victory in defeat. C. Hurst. עמ' 106–. ISBN 978-1-85065-673-9. בדיקה אחרונה ב-14 ביולי 2011. 
  7. ^ Richard C. Frucht, Eastern Europe: An Introduction to the People, Lands, and Culture, Volume 1, ABC-CLIO, 2004, p. 408
  8. ^ 1 2 Diarmaid MacCulloch, The Reformation, Viking, 2004, p. 443
  9. ^ Katalin Péter, Beloved Children: History of Aristocratic Childhood in Hungary in the Early Modern Age, Central European University Press, 2001, p. 27
  10. ^ 1 2 Dennis P. Hupchick, Conflict and chaos in Eastern Europe, Palgrave Macmillan, 1995, p. 62
  11. ^ Peter F. Sugar, Southeastern Europe under Ottoman rule, 1354–1804, University of Washington Press, 1993, pp. 150–154
  12. ^ Martyn Rady, Customary Law in Hungary: Courts, Texts, and the Tripartitum, Oxford University Press, 2015, p. 141, ISBN 9780198743910
  13. ^ Károly Kocsis, Eszter Kocsisné Hodosi, Ethnic Geography of the Hungarian Minorities in the Carpathian Basin, Simon Publications LLC, 1998, p. 106
  14. ^ Transylvania article of Encyclopædia Britannica
  15. ^ István Lázár, Hungary, a Brief History, 1989, ISBN 963-13-4483-5
  16. ^ Peter F. Sugar, Southeastern Europe Under Ottoman Rule, 1354–1804, p. 332
  17. ^ 1 2 3 4 5 Richard Bonney; David J. B. Trim (2006). Persecution and Pluralism: Calvinists and Religious Minorities in Early Modern Europe 1550–1700. Peter Lang. עמ' 99–. ISBN 978-3-03910-570-0. בדיקה אחרונה ב-1 ביוני 2012. 
  18. ^ Instytut Historii (Polska Akademia Nauk), Historický ústav (Akademie věd České republiky), Political Culture in Central Europe: Middle Ages and early modern era, Institute of History, Academy of Sciences of the Czech Republic, 2005, p. 338
  19. ^ István Keul, Early Modern Religious Communities in East-Central Europe: Ethnic Diversity, Denominational Plurality, and Corporative Politics in the Principality of Transylvania (1526–1691), BRILL, 2009, p. 61
  20. ^ Anthony Endrey, The Holy Crown of Hungary, Hungarian Institute, 1978, p. 70
  21. ^ "Transylvania". Encyclopædia Britannica. בדיקה אחרונה ב-26 ביוני 2008. 
  22. ^ Transylvania; The Columbia Electronic Encyclopedia, Columbia University Press.