דקדוק עברי

שער "ספר השרשים" מאת יונה בן ג'נאח, ממדקדקי העברית בימי הביניים, כפי שהודפס בברלין תרנ"ו

"דקדוק לשון עברית" מאת יהודה מוניש, 1735. נכתב עבור הסטודנטים של אוניברסיטת הרווארד.

דקדוק עברי הוא אנליטי למחצה, בבטאו יְחָסוֹת כגון מושא עקיף ומושא ישיר באמצעות מילות יחס ולא באמצעות הטיות מורפולוגיות. עם זאת, הטיות משמשות תפקיד חשוב ביצירת הפעלים, בנטיית מילות היחס, ביחסת הקניין המבוטאת באמצעות הסמיכות, ובצורת הרבים של שמות עצם ושל תארים.

מבנה המשפט

משפט פועלי

ערך מורחב – משפט פועלי

ברוב המשפטים בעברית קיים נושא, פועל וארגומנטים נוספים, וכן השלמות. במקרה זה, סדר המשפט הוא בדרך כלל נושא-פועל-מושא, כלומר נושא המשפט קודם לנשוא המשפט, אך קיימת גם גמישות מסוימת. למשל:

• משפט ייחוד. ניתן לייחד מושא על ידי העברתו לקדמת המשפט. כאשר המושא הוא מילת שאלה, ייחוד זה כמעט הכרחי; למשל: "למי הוא אמר?". במקרים אחרים, הייחוד ישמש לצורך הדגשה (במקום "אני הקמתי את הבניין" ניתן לייחד את המושא ולומר "את הבניין הקמתי").
• משום שהפעלים בעברית בדרך כלל נוטים לסימון מין דקדוקי, גוף ומספרו של הנושא, לעיתים נהוג להשמיט את כינויי הגוף.
• במקרים רבים נושא לא מיודע יעוכב, דבר המעניק למשפט משמעות של "קיים דבר-מה מסוים", זאת בנוסף למשמעות הרגילה של הפועל. למשל: "פנה אלי אדם שביקש עזרה" (מבטא את המשמעות כי קיים אדם מסוים, בנוסף למשמעות העיקרית של המשפט).
• ניתן לעכב נושאים מיודעים לשם מטרות שונות:

• במקרים מסוימים, עיכוב הנושא המיודע משמש למטרת התבטאות רשמית או ארכאית. זאת משום שהיסטורית, מבנה המשפט בעברית היה פועל-נושא-מושא; התנ"ך וטקסטים דתיים אחרים כתובים ברובם באופן זה ("ויאמר אלוהים אל אברהם").
• ייתכן שנושא תחילה יושמט, ומאוחר יותר יתווסף כבמחשבה שנייה; למשל: "נעשה זאת יחדיו את ואני".

ככלל, העברית מסמנת כל שם עצם במשפט באמצעות מילת יחס כלשהי, חוץ מאשר את הנושא ואת המושאים הלא מיודעים; קיימת אף מילת יחס לסימון המושא הישיר ("את").

משפט שמני

ערך מורחב – משפט שמני

משפט שמני הוא משפט שאין בו פועל "אמיתי" (כלומר פועל בציווי, בעבר, בהווה או בעתיד, למעט שם הפועל) המתפקד כנשוא. במקומו בא רכיב אחר, היכול להיות שם עצם, שם תואר, שם פועל, צירוף יחס או תואר הפועל. למשל המשפט "הדלת סגורה" (או "הדלת היא סגורה"). במשפטים כאלה משתמשים לעיתים באוגד כדי לקשר בין הנשוא לנושא.

פעלים

הפעלים בעברית נוצרים על ידי שיבוצו של שורש תלת-עיצורי (לפעמים ארבע-עיצורי, לעיתים נדירות בן חמישה או שישה עיצורים) באחד מבנייני הפועל העבריים. את רוב השורשים ניתן לשבץ ביותר מבניין אחד, כלומר ניתן ליצור יותר מפועל אחד מתוך אותו השורש. כאשר זהו המקרה, הפעלים אשר נוצרים בדרך זו בדרך כלל קשורים אחד לשני קשר סמנטי, אך הם נבדלים אחד מהשני בקולה של הפעולה (פעולה פעילה לעומת פעולה סבילה) בעצימות סמנטית (למשל: שבר לעומת שיבר) באופן הפעולה (פעולה נמשכת, פעולה חוזרת וכדומה) או ביותר מאחד מאלה גם יחד.

בעברית יש שבעה בניינים עיקריים, שרובם מצויים גם בשפות שמיות אחרות. אולם, בנייני "הסביל הפנימי", הבניינים פִּעֵל ו-פֻּעַל, די ייחודיים לה. במרבית השפות השמיות, הבניינים הסבילים דומים יותר לבניין העברי נִפְעַל.

הטיה

לכל בניין מערכת מסוימת של הטיות; שורשים השייכים לגזרת פועל מסוימת נוטים באותו הבניין נוטים באופן דומה. כך למשל, שורשים השייכים לגזרת עו"י, שבהם העיצור האמצעי הוא וי"ו או יו"ד הופך לאם קריאה בבניין הפעיל (דוגמת הפעלים הקים או הבין), בבניין הופעל (למשל הפועל הוקם) ולעיתים העיצור נעלם לגמרי, כמו בבניין קל (למשל הפועל קם או בא).

את הפעלים בעברית אפשר להטות בשלושה זמנים ושני מודוסים (אלה הם צורת הציווי ושם הפועל-צורת המקור).

לכל פועל קיימת נטייה בזמן עבר, בזמן הווה, ובזמן עתיד וכן צורת התניה. צורת הבינוני משמשת הן להוראת זמן ההווה והן להוראה שמנית כשם תואר או כשם עצם. צורות אחרות קיימות גם הן עבור חלק מן הפעלים: לפעלים בחמישה מהבניינים (לכולם פרט לבניינים הסבילים - פועל והופעל) ישנה צורת ציווי וצורת מקור נטוי (שם הפועל); ולפעלים באחד מהבניינים ישנה צורת בינוני. חוץ מאשר בצורת המקור ובשמות פעולה, צורות אלה נוטות באופן המשקף את מספרו של הנושא (יחיד או רבים) את גוף הנושא (ראשון, שני או שלישי) את מינו (זכר או נקבה) או את שניהם גם יחד.

שמות עצם

שמות עצם בעברית נוטים בציון מספר ומין, אך לא בציון יחסה. שמות העצם קשורים לפעלים דרך השורשים המשותפים לשניהם, אך יצירתם (פעמים רבות באמצעות משקלים) אינה כה אחידה כיצירת הפעלים (באמצעות בניינים), בין השאר בשל קיומן של מילות השאלה מלועזית.

יחסת הקניין וסמיכות

יחסת הקניין בעברית מתממשת על ידי צירוף הסמיכות - הצבתם של שני שמות עצם בסמיכות אחד לשני, כאשר שם העצם השני (הסומך) משמש כמעין שם תואר המתאים את שם העצם הראשון (הנסמך). שם העצם הראשון יופיע בצורת הנסמך, המסמנת את יחסת הקניין. כללי יצירת הנסמך הן אלה:

• זכר יחיד בדרך כלל לא משנה צורתו (סוף - סוף העולם).
• זכר רבים מחליף את הסיומת -ים בסיומת -י (בעלים - בעלי הבית).
• יחיד נקבה בעל הסיומת -ה מחליף סיומת זו בסיומת -ת (חתימה - חתימת הבעלים).
• נקבה ברבים בדרך-כלל לא משנה צורתו (חתימות - חתימות הבעלים).

ישנן מילים רבות בהן קיים שינוי בהגיית התנועות בצורת הנסמך. למשל: צורת הנסמך של בַּיִת היא בֵּית.

בנוסף לכך, ה"א הידיעה לא תיושם אף פעם על שם העצם הראשון (זה הנמצא בצורת הנסמך; בלשון הדיבור כלל זה לא תמיד מתקיים):

• בית ספר - בית הספר
• בתי חולים - בתי החולים

בעלות

בעלות מצוינת באמצעות השימוש במילת היחס של:

• הספר שלי;
• הדירה שלך.

אך בשפה ספרותית, גם על ידי הטיית שם העצם, למשל:

• ספרי;
• ספריי;
• ספרנו;
• דירתי;
• דירתה;
• דירתכם.

תארים

שם התואר הוא מילה שבאה אחרי שם עצם ומתארת אותו (לדוגמה: חתול חמוד).

כאשר שם העצם מיודע יש ליידע גם את שם התואר (לדוגמה: החתול החמוד).

שם התואר הוא אחת מקטגוריות שם העצם (שם עצם, שם תואר, שם פעולה, שם המספר).

שמות התואר נוטים במין ובמספר בהתאם לשם העצם שהם מתארים (למשל: חמוד, חמודה, חמודים, חמודות).

שם התואר בא לאחר שם העצם, מלבד לעיתים במשפט שמני בו שם התואר הוא הנשוא (ולכן בלאו הכי לא משלים של שם העצם) (ירוק הדשא).

תואר הפועל

תואר הפועל מתאר את הפועל או את התואר. אי אפשר להוסיף אליו את ה"א הידיעה, והוא אינו נוטה לפי מין או מספר. לדוגמה: אני רץ מהר - תואר הפועל "מהר" מתאר את הריצה. ילד גבוה מאוד - תואר הפועל "מאוד" מתאר את התואר "גבוה".

שם פעולה

שם פעולה הוא סוג של שם עצם. הוא מתאר פעולה כלשהי.

בניגוד לפועל אין לו זמן ואפשר להוסיף אליו ה"א הידיעה.

שמות הפעולה נגזרים מבנייני הפועל: קל - קטילה (שמירה), נפעל - היקטלות (היכנעות), פיעל - קטלה וקיטול (בקרה וביקור), התפעל - התקטלות (התלמדות), הפעיל - הקטלה והקטל (הסברה והסבר). לבניינים הסבילים פועל והופעל אין שמות פעולה סדירים, אך ניתן למצוא בבניין פועל דוגמאות אחדות הגזורות מצורת הבינוני, למשל "מיומנות" הגזורה מצורת הבינוני "מיומן".

שם פועל

אם שם פעולה הוא שם כללי לפעולה כלשהי (הליכה, ריצה וכדומה), אז שם פועל הוא שם לביצוע הפעולה (ללכת, לרוץ) שם פועל לא נכלל בשמות העצם ואי אפשר להוסיף אליו את ה"א הידיעה.

שם הפועל תמיד מתחיל באות למ"ד ואי אפשר להפריד אותה ממנו.

גם שמות הפועל נגזרים מן הבניינים: קל - לפעול (לשמור), נפעל - להיפעל (להישמר), פיעל - לפעל (לשמר), התפעל - להתפעל (להשתמר), הפעיל - להפעיל (להשמיץ). לבניינים הסבילים פועל והופעל אין שמות פועל.

טבלת שמות פועל מול שמות פעולה:

שם פועל	שם פעולה
ללכת	הליכה
לקפוץ	קפיצה
לזרוק	זריקה
לשתות	שתייה
לאכול	אכילה
להתקדם	התקדמות
לשחות	שחייה
לטעום	טעימה
לנסוע	נסיעה
להדליק	הדלקה

מילות יחס

מילות יחס הן מילים או אותיות המציינות את היחס בין שמות עצם או בין פעולה לשם עצם.

למילות היחס יש גופים שונים (לדוגמה: של + אני = שלי, את + לך = אותך...).

מילות היחס העיקריות הן אותיות בכל"ם (ב, כ, ל, מ), את, כל, של, אל, על, ליד, מול, נגד, בעד, בגלל, באמצעות וכו'.

ראו גם

• תחביר עברי
• מדקדקי העברית בימי הביניים
• דקדוק עברי - מונחים

לקריאה נוספת

• ד"ר אשר שפריר, עריכה : אפי מלצר, ייתור לשון - מדריך ניסוח לכתיבה עברית איכותית, הוצאת אפי בע"מ, מחקר והוצאה לאור, התשע"ו-2016.

קישורים חיצוניים

• שפה עברית - דקדוק, דף שער בספרייה הלאומית