תחביר עברי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Crystal Clear app help index.svg
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
בערך זה יש מקורות, אבל ניתן וכדאי לשפר את המקורות שכבר קיימים בו.

אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: 1. ויקיזציה – הגהה, ניסוחים, שגיאות לשון, פיסוק, עיצוב 1. הערך רב בהגדרות, אך לא ברור אם אכן מדובר בניסוחים מדויקים ומקצועיים. 2. הניסוחים פחות מתאימים לאנציקלופדיה ויותר מתאימים לספר לימוד או הדרכה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

תחביר עברי הוא שם כולל למערכת כללי התחביר של השפה העברית. כללים אלה קובעים איזה רצף מילים מהווה משפט עברי תקין. בעברית לכל חלק בעל תפקיד במשפט יש שם, כך שניתוח תחביר של מסוים מתאפשר על ידי שיום חלקיו.

חלקי הבסיס – הנושא, הנשוא והמושא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – נושא (דקדוק), נשוא, מושא

משפט פשוט מוגדר כמשפט שיש בו רק נשוא אחד – כל שאר סוגי המשפטים הם צירופים של משפטים פשוטים אחדים.

על פי תורת התחביר, בניתוח בסיסי של משפט, ניתן לסווג את חלקיו לשלושה "מעמדות תחביריים" שהם חלקי המשפט העיקריים: נושא נשוא ומושא. זוהי חלוקה שונה של מילות המשפט לחלקי הדיבר כמו שֵם-עצם, פועל, תואר וכדומה המתארים את סוג המילה ולא את תפקידה התחבירי.

הנושא הוא עושה הפעולה או האחראי לה ועליו נסוב המשפט. מכיוון שכך, הנושא נחשב לחלק העיקרי של המשפט. בדרך כלל את הנושא אפשר לזהות לפי השאלה "מי או מה עשה את הפעולה". לדוגמה, במשפט "ילדה גאונה למדה דקדוק" – הנושא הוא הילדה, גם בשינוי סדר המילים כמו: "למדה דקדוק ילדה גאונה". אין משפט בלא נושא, אבל לפעמים הנושא לא נאמר במפורש, וניתן להסיק מהו מזהות נשוא או המושאים, לדוגמה: "בוויקיפדיה לומדים עובדות" – אין רשום מי הלומד, כך שבמקרה זה הנושא הוא "סתמי", כלומר אינו נסוב על מישהו מסוים.[1] בניתוח הבלשני של ימינו, הנושא ירד מחשיבותו ומחשיבים אותו כמשני בלבד. לפי המחקר, הפעולה היא הדבר הראשון שהשומעים מחפשים להבנת משפט או בזמן ההכנות השכליות להפקת משפט, כלומר דווקא הנשוא הוא החלק המרכזי והחשוב במשפט, וסביבו מצרפים את שאר חלקי המשפט. באופן דומה, במשפטים חסרי פועל[א] הגדירו מחדש את הנשוא, וטוענים שהוא קיים גם במשפט מסוג זה.[דרוש מקור]

הנשוא הוא הפעולה או המצב המתואר במשפט ואותו הנושא עושה. בדקדוק הישן של העברית הנשוא היה כמעט תמיד הפועַל שבמשפט, כמו בדוגמה "ילד חכם פירק מחשב". בבלשנות החדשה הנשוא הוא מרכז המשפט וסביבו מוגדרים שאר חלקי המשפט, אף שהפעולה או תיאור המצב נסובים על הנושא. בימינו מרבים להשתמש במשפטים שֵמַניים,[דרוש מקור] כלומר משפטים עם שמות עצם בלבד, ללא פועַל, לדוגמה: "הילד גאון", או במשפטים שבהם הפועַל נראה כשם עצם (בזמן הווה) כמו: "לומדים דקדוק בוויקיפדיה".

המושא הוא הדבר הקשור בפעולה, ואפשר לזהותו על ידי בירור פרטי הפעולה, למשל בשאלות: את מה? מהיכן? איך? במה? – לדוגמה: "הגנב פירק בחדר המלון את מנוע מטוס הקרב לחתיכות". מנוע מטוס הקרב הוא מושא, וכך גם חדר המלון וחתיכות.

התחביר החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתוח משפטים סביב נשוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות התפתחויות במחשבים ובמדעי המוח, פותחה הבלשנות הלוגית, המייצגת את האמירות האנושיות בדומה לנוסחות מתמטיות, לוגיות, או כהגדרת פעולות (פונקציות) בשפת מחשבים. מראשוני המובילים בתחום זה היה ספרו של הבלשן הצרפתי לוסיין טנייר (אנ') שיצא לאור בשנת 1959, חמש שנים לאחר מותו במונפלייה.[2] בצורת ניתוח זו רושמים את הנשוא כשם הפעולה ואחריו בסוגריים את המקדמים (הנקראים בבלשנות "ערכים" ובלעז ארגומנטים) – כלומר הנושא, המושא הישיר והמושאים העקיפים. כתיבה זו דומה לתיאור פעולת מחשב בשפות מחשבים רבות, כלומר הגדרת פונקציה, למשל בשפת חווה.[3]

לדוגמה את המשפט "בשיחת זום, הילד הגאון פירק את תעלומת היעלמות מנוע מטוס הסילון במחסן המלון אמש". יכתבו:

פירק (ילד [גאון], תעלומת ההיעלמות, ב:זום)

בבלשנות המבנית, ענף של חקר הבלשנות החדשה, מצאו שבדרך זו ניתן לאפיין פועלים מסוגים שונים, על פי מידת ה"טרנזיטיביות" כלומר הצורך של הפועל במספר אפייני של משלימים הכרחיים כדי להביע משפט מלא. לדוגמה:

א. פירק: מי פירק, מה פורק. (נושא, מושא ישיר)
(הוא פירק את זה. אבל לא נוכל לומר: "הוא פירק". מיד נשאל: "את מה?!". גם לא: "פירק את זה". חסר לנו "מי?!")
ב. נתן: מי נתן, מה ניתן, למי ניתן. (נושא, מושא ישיר, למושא עקיף). כל חסרון של אחד מאלו יעורר תהיות, והמשפט לא יהיה "מלא".
ג. פיהק: זהו פועל עומד שאינו צריך מושאים. מספיק לו נושא: "הוא פיהק" נחשב משפט מלא, ואינו בעייתי.
ד. זזים: זהו פועל בהווה (בינוני) רבים, ולכן כְּלָלִי (אנחנו אתם והם, וכל אחת ואחד) עם נושא סתמי ולא מסוים החבוי בתוך הריבוי של הפועל. כלומר אין לו צורך בהגדרת נושא נוסף, וגם לא מושאים. הלאה! זזים!

נושא[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא חבוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית החדשה בעיקר בהשפעת האנגלית של התעשייה עתירת הידע (ההיי-טק), ובשפות אירופיות רבות, מרבים להשתמש במשפטים בהם הנושא אינו ברור, או חסר לכאורה, ואיננו יודעים בדיוק מהו או מיהו נושא המשפט, מספר דוגמאות:

  • סביל עם נושא מושמט: הוחלט על שחרור. ברור שהמשוחררות או המשוחרר הם הנושא. הוחלט על שחרור וילי בתסריט. אבל הוא לא נמצא במשפט.
  • אמירה כללית בפועל בינוני רבים: משחררים היום! מי? מיהו הנושא? האם אני? אתה? את? הוא? היא? אנחנו? אתם? הן? כל אחת?
  • משפט שֵׁמָנִי: השחרור מחר. זאת כותרת יפה והודעה משמחת (או מחרידה, תלוי למי), אבל אין כאן פעולה בכלל. מהו הנושא?
  • משפט עם נשוא מורחב: עשה עליה ארצה הבוקר ונעצר. (אף שזה אינו משפט תקני, הוא נפוץ ולכן גם נחקר). אמנם קל כאן להבין מהו הנושא: "הוא", אבל מהו הנשוא ומהי חלקה במשפט של המילה "עליה" כאן. ובעיקר, העסק מסתבך כשהפעולה סבילה:
  • משפט עם נשוא מורחב ופעולה סבילה: עשו לעצמותיו עליה, וכבר נקבר.

נושא סתמי – הפועל הבינוני הכללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, במקרה שהנושא אינו ידוע או ברור, נקרא לו נושא סתמי.[1]

בעברית החדשה מרבים להשתמש בפעלים בזמן הווה (כלומר "בצורת בינוני") ובהטיית רבים, שאפשר גם להבין אותם כשמות עצם: שומרים (מלשון האיש ששמר, ולא התפקיד שומר), בונים (מלשון האיש שבנה ולא החיה הנקראת בונה), לומדים (מלשון האיש שלומד כעת, ולא התלמיד). פועל בינוני-רבים יוטה רק לזכר או נקבה, ואין לו גוף. כאמור פעמים רבות לא ברור מיהו הנושא במשפט כללי עם בינוני רבים, והנושא מוגדר סתמי ומקביל בכך לשם הגוף בשפה הגרמני man, שמשמעותו דומה אולי למילה העברית "כאשר...", או "אם...". במצב זה אין מישהו מסוים או משהו מסוים שהוא הנושא, כלומר לא ברור מיהו עושה הפעולה העיקרי, או מהו זה שהפעולה נעשית עליו. אין נושא מסוים, אלא מישהו או משהו אחד שהוא הנושא, אלא הנושא יכול להיות כל אחת (ואחד).

הנושא במשפט שמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם במשפט שֵמָנִי כמו "האיש גבוה", או "זה שולחן", או "הוא שָׁם", קשה למצוא את הנשוא והנושא, אך הוחלט במחקר להגדיר את שם העצם הראשון במשפט כנושא (ובכך הנושא שומר מעט על חשיבותו הראשונית), ואת שם העצם השני, כשינוי והחידוש שהנושא יעבור כמתואר במשפט. וכך:

  • האיש גבוה: האיש – הוא הנושא; וגבוה – אף על פי שהוא שם תואר ולא פועל, הוא הנשוא.
  • זה שולחן: זה – הוא הנושא; שולחן – הנשוא.
  • הוא שם: הוא – הנושא; שם – הנשוא.

אם השינוי והחידוש אשר יעבור הנושא ברור מאוד, אף שהנושא הוא לא שם העצם הראשון, אזי אפשר להגדיר את הנושא והנשוא לפי ההבנה.

  • גבוה האיש מאוד: האיש – הנושא; גבוה – הנשוא.

נשוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשוא מורחב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביטויי פעולה של צמד פעלים – בעברית הישנה קיימים ביטויי פעולה כצמד מילים עם ו החיבור, כמו "הלך והחריף". במשפט פועלי כמו "הוויכוח בין גנב המנוע לילד הגאון הלך והחריף" ברור שהנושא הוא הוויכוח, אך הנשוא אינו "הלך", אלא "הלך והחריף". נשוא כזה נקרא נשוא מורחב.

עוד שני סוגי נשוא מורחב קיימים:

  1. ביטויי פעולה משם פעולה ולפניו פועל כללי – בעברית החדשה ממעטים להשתמש בפעלים שורשיים ייחודיים. אומרים "עשה עליה" במקום "עלה", "הכין תוכנית" במקום "תכנן", "שם נעליים" או "סגר את הדלת עם מנעול" במקום נעל, וכדומה. שם הפעולה מצטרף לפועל הכללי ויחד הם נשוא מורחב. צירוף קבוע של שני פעלים המחוברים ביניהם בו"ו החיבור, כמו: "הלך והחריף".
  2. ביטויי פעולה בניב המכיל פועל – גם צירופי מילים המכילים פועל וכמטבע לשון מבטאים פעולה, כמו "עלה בדעתו" יצורפו יחד לנשוא מורחב. ניבים המכילים פועל יכולים לשמש כנשוא מורחב.

לא כל צירוף של פועל+שם־פועל הוא נשוא מורחב. כך, הצירוף "אסור לעשן" הוא משפט בפני עצמו ומנותח כך: "אסור" – נשוא, "לעשן" – נושא, וזאת משום שיש להפכו קודם ל־"העישון אסור". לפעמים שם הפועל נמצא ליד פועל, אך לא מהווה ביטוי לפעולה. לדוגמה: בביטוי "יצאתי לקנות" מתוך המשפט "יצאתי לקנות ירקות", המילה יצאתי היא הנשוא, ו־"לקנות ירקות" היא הסיבה ליציאה, כפי שאפשר להיווכח כשאומרים: "יצאתי כדי לקנות ירקות".

אוגד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אוגד

האוגד מופיע אך ורק במשפטים שמניים (כלומר משפטים שאין בהם פועל), והוא המחבר בין הנושא לנשוא, ומפנה אותם זה לזה. בעקבות הבלשנות החדשה, והשימוש הגובר במשפטים שמניים, הוחלט שבמשפט כמו "המלך הוא עירום", המילה "הוא" אינה פועל. (אילו הגדירו את "הוא" כפועל היה זה משפט פועלי רגיל, "הוא" היה הנשוא, "המלך" היה הנושא ו"עירום" היה מושא ישיר. אין מגדירים את הוא כפועל כי "הוא" משמש גם כשם עצם. למשל במשפט "הוא הלך לבית") מכיוון שמילים מגדירות אלו, כמו "הוא" אינם מוגדרים כפועל, הוחלט לסווג אותם לחלק משפט מסוג חדש: אוגד.

האוגד מגדיר את המצב של הנושא:

  • הטיה של השורש הי"י: היה, היו. לדוגמה: המלך היה עירום. אבל רק כשאי אפשר להחליף את האוגד במילה "יש". (כלומר כשיש אוגד והנושא מיודע, אחרת אומרים ללא מילת הי"י, לדוגמה: "המלך עירום!")
  • שם גוף: הוא, היא, הם, הן: לדוגמה: המלכים הם עירומים.
  • פועל המציין מעבר: נהיה, נהפך.
  • מילות השלילה: אין, אבל רק כשאי-אפשר להחליפו ב"יש". אין המלך עירום, (אבל לא כשוללת קיום, לדוגמה: אין למלך בגדים. כאן "אין" הוא הנשוא ולא האוגד).

מושא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מושא

המושא הוא השלמה מוצרכת לנשוא הפועלי, והדבר שעליו מתבצעת הפעולה. לדוגמה: "יוסי אכל תפוח". אם נשמיט את המילה "תפוח", המשפט "יוסי אכל" לא יחשב תקין, חסר בפעל זה. אנחנו נרצה לדעת את מה בדיוק יוסי אכל. לכן, המילה "תפוח" היא מושא. גם דוגמה זו אינה מדויקת, משום שבמקרים מסוימים (במיוחד אם המשפט הוא חלק מקטע ארוך יותר), המשפט "יוסי אכל" יכול להוות משפט שלם – אם הוא מתאר את תהליך האכילה כשלעצמו. מבחינים בין שני סוגי מושאים:

מושא ישיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושא ישיר הוא הדבר המחובר לפעולה באופן ישיר ללא מילות יחס. לדוגמה "הילד אכל בננה" או, אם ידוע לנו באיזו בננה מדובר: "הילד אכל את הבננה". יש רק מושא ישיר אחד ולא יותר לנשוא האחד של המשפט. ישנם מצבים שבהם אין מושא ישיר כלל במשפט.

כדי למצוא את המושא הישיר (אם הוא נמצא במשפט), אפשר לשאול בעברית, המקבלת מילת "את" לפני מושא ישיר מיודע: "את מה?" או "את מי?". לדוגמה, נשאל "פירק את מי?" במשפט "השוטר פירק את הגנב לחתיכות" ובתשובה נגלה שהגנב הוא המושא הישיר של נשוא המשפט. דרך זו טובה למציאת המושא הישיר גם אם במשפט מדברים על מישהו או משהו סתמיים ולא ידועים מראש, למשל: הילד אכל בננה (כלשהי, לא כתבנו את הבננה, כלומר הבננה הזו סתמית, ולא "מיודעת").[1] גם כאן נשאל: "אכל את מה?" ויתברר שהמושא הישיר הוא בננה (בנאלית, כלומר סתמית). או נשאל "אכל את מי" במקרה שמדובר במשפט: "הבעל של חני אכל אותה". אותה הפעם הוא המושא הישיר הבלתי מיודע של הנשוא אכל.

מושא ישיר הוא מושא המצטרף לנשוא ישירות, או באמצעות המילית "את". לדוגמה:

  • "יוסי בנה בית",
  • "יוסי בנה את הבית".

מושא עקיף[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושא עקיף הוא הדבר המחובר לפעולה באמצעות מילת יחס. מילת יחס היא מילת קישור כמו "כמו", או המילים: על, תחת, מתוך, אל, בתוך, ויש גם מיליות יחס מקוצרות כמו ב- כ- ל- מ- (ראשי תיבות כלב"ם) לדוגמה כירושלים, לירושלים, בירושלים, מירושלים על ירושלים, ליד ירושלים. וכך במשפט: "הילד צייר את ירושלים העתיקה מירושלים המזרחית לאמו ירוס ביום ירושלים על דפים מרושלים." כל אחד מהמושגים שיש לפניהם מילת יחס הם מושאים עקיפים (לעומת "ירושלים העתיקה" שהיא המושא הישיר של הנשוא צִיֵּר). ירושלים המזרחית, אמו ירוס, יום ירושלים, דפים מרושלים, כל אלו הם מושאים עקיפים של הנשוא צִיֵּר.

מושא עקיף הוא מושא המצטרף לנשוא באמצעות "מילת יחס מוצרכת", כלומר מילת היחס היחידה שיכולה לבוא עם פועל זה, או כזו שמשפיעה על משמעותו. לדוגמה:

  • "יוסי הקשיב למוזיקה",
  • "יוסי הודה לחברו",
  • "יוסי הודה במעשה".

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – תיאור

התיאור הוא השלמה של הנשוא הפועלי, שאינה מוצרכת. מבחינים בין תשעה סוגי תיאורים:

  1. תיאור זמן: אכלנו במסעדה אתמול.
  2. תיאור מקום: אכלנו במסעדה אתמול.
  3. תיאור מידה (כמות): איש זה תרם רבות למפעל ההתיישבות.
  4. תיאור סיבה: החלונות נשברו מפאת הסערה.
  5. תיאור תכלית: הלכתי למשרד כדי לתרום.
  6. תיאור תנאי: בלי קמח לא תהיה עוגה.
  7. תיאור ויתור: למרות איומי ההסתדרות בשביתה, התוכנית הכלכלית יצאה לפועל.
  8. תיאור מצב: "חזרנו מהטיול עייפים" ניתן גם לומר: "חזרנו מהטיול כשאנו עייפים".
  9. תיאור אופן: אכלנו בחופזה את הדג.

לוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – לוואי

כל תוספת לא-מוצרכת לשם עצם היא לוואי. מבחינים בין סוגי לוואים שונים, כגון לוואי מידה, לוואי תואר, וכו'. שרשרת הלוואים המצטרפים אחד לשני יכולה להיות ארוכה ביותר. לוואי גם משמש לתיאור שם העצם אליו הוא מתקשר בכל בנייני הלשון.

לוואי תמורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – תמורה

התמורה היא סוג של לוואי. ככזו היא מהווה משלים לשם העצם.

לתמורה הקלאסית יש שלוש תכונות:

  • יחס של זהות בין התמורה לבין השם אותו היא ממירה.
  • ניתן להחליף את מיקומה עם מיקום שם עצם.
  • ניתן להשמיטה מבלי לפגוע במשמעות המשפט.

לפי כללי הפיסוק החדשים של האקדמיה ללשון, יש להפריד את התמורה משאר המשפט בפסיק אחד או בזוג פסיקים. כמו כן, ניתן להפריד את התמורה בזוג קווים מפרידים, בעיקר כאשר מדובר בתמורה מפרטת באמצע משפט. עם זאת, כאשר התמורה קצרה או צמודה במהודק לשם העצם היא לא תופרד בפסיקים. לדוגמה: "ראש האופוזציה, בנימין נתניהו, שב אתמול מביקור בארצות הברית". במשפט זה "בנימין נתניהו" הוא תמורה ל"ראש האופוזיציה", כיוון ששניהם מציינים את אותו הדבר.

זוטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – מילת קריאה

בנוסף לכל אלה, במשפט ישנם עוד מספר חלקים זוטרים.

  • מילת קריאה – כשמה כן היא. דוגמה למילת קריאה: "הידד!"
  • פנייה – פנייה לאדם בתוך משפט. הפנייה מופרדת משאר המשפט בפסיקים.
  • הסגר (מאמר מוסגר) – הערה קטנה במשפט, המופרדת בשני פסיקים. דוגמאות להסגרים: "דני, כמובן, מאוד חכם".

המשפט הפשוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט הכולל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט הכולל הוא משפט פשוט שיש בו חלקים כוללים. חלק כולל הוא מרכיב במשפט הפשוט, אשר במקום שיהיה מוצב בו איבר אחד, מוצבים בו מספר איברים בקשר של הוספה, ניגוד, ברירה או הפחתה, צמצום. אם מופיעה מילת יחס או אות שימוש לפני חלק כולל, יש לחזור עליה לפני כל אחד מאיבריו. לדוגמה, יש לכתוב "בשישה ימים ברא אלוהים את השמים ואת הארץ ואת כל צבאם", ולא "בשישה ימים ברא אלוהים את השמים, הארץ וכל צבאם".

מילות קישור אופייניות לכל קשר לוגי:

  • הוספה: ו, וגם, בנוסף ל, לא רק, אלא גם.
  • ניגוד: לא.., אלא..., ולא, בניגוד ל..
  • ברירה: או, ספק... ספק...
  • הפחתה/צמצום: פרט ל, חוץ מ, זולת, למעט, מלבד...
  • יש להבחין בין "פרט ל" המהווה חלק כולל לבין "בפרט" שהיא תמורה מצמצמת. (לדוגמה: כל חבריי, ובפרט יעל יצליחו בבגרות בלשון – תמורה מצמצמת, כל חבריי, פרט ליעל יצליחו בבגרות בלשון – נושא כולל.)

דוגמאות:

  • משפט עם נושא כולל: "לא דני ויוסי, אלא גדי שבר את הצלחת." כאן "לא דני ויוסי, אלא גדי" הוא הנושא הכולל, כאשר איברי הנושא הכולל מחוברים הן בקשר של הוספה והן בקשר של ניגוד.
  • משפט עם נשוא כולל: "דן אכל ושתה." אין לבלבל בין נשוא כולל לבין נשוא מורחב.
  • משפט שמני עם נשוא כולל: "האוטו שלנו גדול וירוק." "גדול וירוק" הוא במקרה זה נשוא (שמני) כולל, כיוון שלכל אחד שמות התואר הללו תפקיד תחבירי זהה - שניהם מתארים את הנושא (האוטו שלנו).
  • משפט עם מושא כולל: "ביקרתי אצל דודתי ואצל סבתי." המשפט "נסעתי מתל אביב לחיפה" אינו משפט עם מושא כולל, משום ש"תל אביב" ו"חיפה" תופסים עמדות שונות במשפט. "תל אביב" מציין את נקודת ההתחלה, ו"חיפה" - את נקודת הסוף. על-מנת שבמשפט עם פועל שדורש שני מושאים יהיה מושא כולל, אנו צריכים להכניס שני מושאים באותו התפקיד. אם ניקח את הפועל נסע, המשפט "נסעתי לצפת ולטבריה" ייחשב משפט כולל, משום שהן צפת והן טבריה מציינים את מטרת הנסיעה.
  • משפט עם תיאור כולל: "מדפנה ומחניתה אל המגדל הביטה". במקרה זה מדובר בתיאור מקום כולל.

משפט ייחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפט ייחוד הוא משפט שאחד מחלקיו התחביריים מופרד משאר המשפט ומועבר לראש המשפט לשם הדגשה. החלק שהועבר לראש המשפט נקרא "חלק ייחוד", וגוף המשפט מתייחס אליו באמצעות מילת יחס מוטית, כינוי מושא או כינוי קניין, הנקראים "כינוי מוסב". תפקידו התחבירי של חלק הייחוד זהה לתפקידו במשפט המקורי. פיסוק: ניתן להפריד את חלק הייחוד מיתר המשפט באמצעות קו מפריד או פסיק.

דוגמאות:

  • משפט שחלק הייחוד שלו הוא המושא: "הגורם - בו יש להילחם."
  • משפט שחלק הייחוד שלו הוא לוואי: "החכם - עיניו בראשו".
  • ניתן להפוך משפט פשוט למשפט ייחוד בדרך הבאה: עלינו לחפש מילת יחס/כינוי מושא/כינוי קנין במשפט המקורי. אותה מילה המופיעה אחרי כינוי זה, יכולה לעבור לראש המשפט לשם הדגשה - והיא תהיה חלק הייחוד. לדוגמה: "את שיעורי הבית כתבה המורה על הלוח". ישנן שתי אפשרויות להמרה: 1. שיעורי הבית- אותם רשמה המורה על הלוח. "שיעורי הבית"- חלק ייחוד (מושא). 2. הלוח-המורה רשמה עליו את שיעורי הבית. "הלוח"- חלק ייחוד (תיאור מקום).
  • משפט שחלק הייחוד שלו הוא תיאור: "ירושלים - הרים סביב לה." בדוגמה זו המשפט המקורי היה: "[יש] הרים סביב לירושלים." "סביב לירושלים" הוא במקרה זה תיאור מקום.

משפט חסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככלל, לכל משפט יש נושא ונשוא. בלעדי אחד מהם, אין משפט. אך לעיתים יש מצב, במיוחד במשפט מחובר, שבהם באחד מהמשפטים המשניים חסר הנושא או הנשוא, והמשפט בכל זאת שלם. זה קורה כאשר הנושא או הנשוא של המשפט החסר נרמז במשפט הקודם. דוגמה קלאסית למקרה כזה היא המשפט המחובר "הדלת תיסוב על צירה, ועצל - על מיטתו". בצלע השנייה של המשפט חסר הנשוא, אך הוא ידוע לנו מהמשפט הקודם - בשתי הצלעות הנשוא הוא "תיסוב / ייסוב". בהתאם לכך יש לנתח את הצלע השנייה: "עצל" - נושא, "על מיטתו" - תיאור מקום.

המשפט המורכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – משפט משועבד

המשפט המורכב הוא משפט פשוט, שאחד או יותר מחלקיו מורחב לכדי משפט שלם, עם נשוא ונושא משלו. החלק המורחב נקרא "פסוקית" או "משפט טפל", ושאר המשפט נקרא "החלק העיקרי" או "משפט עיקרי". הפסוקית מתחילה לרוב במילת שעבוד, והיא מסווגת לפי התפקיד התחבירי שלה. לדוגמה: "פסוקית נושא" מרחיבה את הנושא במשפט המורכב, "פסוקית נשוא" מרחיבה את הנשוא וכן הלאה.

לפי "כללי הפיסוק החדשים" של האקדמיה ללשון העברית אין הכרח לרשום פסיק לאחר משפט משועבד. עם זאת, לאחר משפט משועבד ארוך יבוא בדרך כלל פסיק. כמו כן, משפט ארוך במיוחד יופרד בשני פסיקים - אחד בתחילתו ואחד בסופו.

המשפט המחובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט המחובר הוא משפט, שמורכב ממספר משפטים שחוברו יחדיו. כל חלקי המשפט המחובר הם עצמאיים ושווים אחד ביחס לשני (בעוד שבמשפט המורכב, הפסוקית משועבדת למשפט העיקרי). החיבור בין חלקיו של משפט מחובר יכול להיות חיבור של הוספה, ניגוד, ברירה או סיבה-ותוצאה.

דוגמאות:

  • דוגמה ראשונה: סיבה ותוצאה
    • אביעד נתקל באבן ברחוב
    • אביעד נפל בעוצמה

ניתן לשים לב שהמשפט השני הוא תוצאה של המשפט הראשון כך שאם מאחים מקבלים: "אביעד נתקל באבן ברחוב, ולכן נפל בעוצמה."

  • דוגמה שנייה:
    • האם שותה קפה בשעות הצהריים
    • הילדים משחקים בצעצועיהם

אין קשר בין המשפטים ולכן חיבור ביניהם הוא הדרך היחידה לאחות את המשפט: "האם שותה קפה בשעות הצהריים, והילדים משחקים."

  • דוגמה שלישית:
    • ישראל נמצאת במזרח התיכון
    • ארצות הברית נמצאת באמריקה

הקשר בין שני המשפטים הוא קשר של השוואה כפי שניתן לראות "המזרח התיכון - אמריקה" וכך ניתן לאחות את המשפט עם מילת השוואה ועימות: " ישראל נמצאת במזרח התיכון, ואילו ארצות הברית באמריקה."[4]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משפטים "שמניים" שאין בהם פעלים אלא רק שמות עצם, כמו: "זה שולחן".

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 המונח "סתמי" מגיע מחכמי המשנה והתלמוד. בדרך כלל שיננו את המשניות על פה, וכללו את שמו של האומר. למשל במסכת מגילה: ...אמר רבי חנינא: כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי". אבל כאשר המשניות נאמרו בלי שם של חכם הן נקראו "סתם מִשְׁנָה". כלומר מִשְנָה שסתמו המקורות ולא גילו לנו ממי היא. למשל במסכת אבות: שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי". במסכת אבות המשנה היא "סתמית" ולא כתוב בה מי אמר אותה.
  2. ^ (בצרפתית) 1959, [ https://www.worldcat.org/title/elements-de-syntaxe-structurale/oclc/2673928 לוסיין טנייר, יסודות מבנה התחביר] הוצאת קלינסלייק, פריז (הקישור לכרטסת הספריות העולמית), לדוגמה עמוד 128 על הגדרת הערכים סביב הפועל.
  3. ^ שפת חווה שפת מחשבים בעברית המיתרגמת לשפת ג'אווה סקריפט
  4. ^ המכללה האקדמית לחינוך – אורנים, החוג ללשון העברית, רשימת מילות קישור