תחביר עברי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

התחביר העברי הוא מערכת כללי התחביר (בניית משפטים) של השפה העברית. כללים אלה קובעים איזה רצף מילים מהווה משפט עברי תקין.

בעברית לכל חלק בעל תפקיד במשפט יש שם.

המשפט הפשוט וחלקיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט הפשוט מוגדר כמשפט שיש בו רק נשוא אחד. כל שאר סוגי המשפטים הם צירופים של משפטים פשוטים אחדים.

נושא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נושא (דקדוק)

הנושא הוא החלק המרכזי במשפט, בין אם מדובר במשפט שמני ובין אם מדובר במשפט פועלי. אין משפט ללא נושא. הנושא הוא הדבר המרכזי שעליו המשפט מדבר. דוגמה: במשפט הקודם המילה "הנושא" היא נושא המשפט.

נושא סתמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג מיוחד של נושא הוא הנושא הסתמי. נושא סתמי הוא נושא שאינו מוגדר, כאשר איננו יודעים בדיוק מהו נושא המשפט. בדרך כלל הנושא הסתמי בא ביחד עם הנשוא, בפועל בגוף שלישי רבים, במשפטים מהסוג: "אומרים ש..." או "הודיעו ש..." ניתן לומר שהנושא הסתמי מקביל לשם הגוף הגרמני man.

נשוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נשוא

הנשוא הוא החלק השני במרכזיותו במשפט. מבחינים בין נשוא פועלי (שהוא פועל) לבין נשוא שמני (שהוא שם עצם, שם תואר, או צירוף מהסוג מילת יחס+שם עצם). בכל המקרים, הנשוא מדבר על הנושא, ומתאר משהו שקשור אליו. במשפטים פועליים הפועל הוא הנשוא. במשפטים שמניים הנשוא הוא מה שהמשפט מחדש לנו, ואם לא ניתן לעשות הבחנה, אז הנשוא הוא שם העצם המרכזי השני בסדר (הראשון יהיה הנושא). לדוגמה: במשפט "הטיגריס האסייתי הוא בעל חיים טרופי מסוכן ביותר" המילים המרכזיות הן "הטיגריס" ו"בעל חיים". מכיוון שהמילה "בעל חיים" באה אחרי המילה "הטיגריס", היא תהיה הנשוא (אם כי במקרה הזה היא הנשוא גם משום שהיא אינה מיודעת, ו"הטיגריס" היא מילה מיודעת).

נשוא מורחב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג מסוים של נשוא הוא הנשוא המורחב. ישנם שלושה סוגים של נשואים מורחבים:

  • צירוף מהסוג פועל+שם פועל, כמו: "רצה ללכת".
  • ניב או ביטוי.
  • צירוף קבוע של שני פעלים, כמו: "הלך והחריף".

לא כל צירוף של פועל+שם פועל הוא נשוא מורחב. כך, הצירוף "אסור לעשן" הוא משפט בפני עצמו ומנותח כך: "אסור" - נשוא, "לעשן" - נושא, וזאת משום שיש להפכו קודם ל"העישון אסור".

אוגד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אוגד

האוגד מופיע אך ורק במשפטים שמניים (קרי, במשפטים שאין בהם פועל). האוגד הוא לרוב: הטיה של השורש הי"י - היה, היו; שם גוף - הם, הן; וכן פועל שמציין מעבר - נהיה, נהפך. המילה "אין" משמשת כאוגד כשהיא משמשת כשוללת שם-תואר ולא כשוללת קיום. "אין" ששוללת קיום, כמו במשפט "אין לי כלב" היא נשוא, וכך גם המילה "יש".

מושא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מושא

המושא הוא השלמה מוצרכת לנשוא הפועלי. זהו בעצם הדבר שעליו מתבצעת הפעולה שמובעת בפועל. הדוגמה הטריוויאלית ביותר למושא היא המשפט "יוסי אכל תפוח". אם נשמיט את המילה "תפוח", ייווצר אצלנו הרושם כאילו המשפט חסר דבר-מה. אנחנו נרצה לדעת את מה בדיוק יוסי אכל. לכן, המילה "תפוח" היא מושא. גם דוגמה זו אינה מדויקת, משום שבמקרים מסוימים (במיוחד אם המשפט הוא חלק מקטע ארוך יותר), המשפט "יוסי אכל" יכול להוות משפט שלם - אם הוא מתאר את תהליך האכילה כשלעצמו, לדוגמה.

מבחינים בין שני סוגי מושאים:

  • מושא ישיר הוא מושא המצטרף לנשוא ישירות, או באמצעות המילית "את". לדוגמה:
    • "יוסי בנה בית",
    • "יוסי בנה את הבית".
  • מושא עקיף הוא מושא המצטרף לנשוא באמצעות "מילת יחס מוצרכת", כלומר מילת היחס היחידה שיכולה לבוא עם פועל זה, או כזו שמשפיעה על משמעותו. לדוגמה:
    • "יוסי הקשיב למוזיקה",
    • "יוסי הודה לחברו",
    • "יוסי הודה במעשה" .

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תיאור

התיאור הוא השלמה של הנשוא הפועלי, שאינה מוצרכת. מבחינים בין תשעה סוגי תיאורים:

  • תיאור זמן: אכלנו במסעדה אתמול.
  • תיאור מקום: אכלנו במסעדה אתמול.
  • תיאור מידה (כמות): איש זה תרם רבות למפעל ההתיישבות.
  • תיאור סיבה: החלונות נשברו מפאת הסערה.
  • תיאור תכלית: הלכתי למשרד כדי לתרום.
  • תיאור תנאי: בלי קמח לא תהיה עוגה.
  • תיאור ויתור: למרות איומי ההסתדרות בשביתה, התוכנית הכלכלית יצאה לפועל.
  • תיאור מצב: "חזרנו מהטיול עייפים" ניתן גם לומר: "חזרנו מהטיול כשאנו עייפים".
  • תיאור אופן: אכלנו בחופזה את הדג.

לוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לוואי

כל תוספת לא-מוצרכת לשם עצם היא לוואי. מבחינים בין סוגי לוואים שונים, כגון לוואי מידה, לוואי תואר, וכו'. שרשרת הלוואים המצטרפים אחד לשני יכולה להיות ארוכה ביותר. לוואי גם משמש לתיאור שם העצם אליו הוא מתקשר בכל בנייני הלשון.

לוואי תמורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תמורה

התמורה היא סוג של לוואי. ככזו היא מהווה משלים לשם העצם.

לתמורה הקלאסית יש שלוש תכונות:

  • יחס של זהות בין התמורה לבין השם אותו היא ממירה.
  • ניתן להחליף את מיקומה עם מיקום שם עצם.
  • ניתן להשמיטה מבלי לפגוע במשמעות המשפט.

לפי כללי הפיסוק החדשים של האקדמיה ללשון, יש להפריד את התמורה משאר המשפט בפסיק אחד או בזוג פסיקים. כמו כן, ניתן להפריד את התמורה בזוג קווים מפרידים, בעיקר כאשר מדובר בתמורה מפרטת באמצע משפט. עם זאת, כאשר התמורה קצרה או צמודה במהודק לשם העצם היא לא תופרד בפסיקים.

דוגמה: "ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שב אתמול מביקור בארצות הברית". במשפט זה "בנימין נתניהו" הוא תמורה ל"ראש ממשלת ישראל", כיוון ששניהם מציינים את אותו הדבר.

זוטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מילת קריאה

בנוסף לכל אלה, במשפט ישנם עוד מספר חלקים זוטרים.

  • מילת קריאה - כשמה כן היא. דוגמה למילת קריאה: "הידד!"
  • פנייה - פנייה לאדם בתוך משפט. הפנייה מופרדת משאר המשפט בפסיקים.
  • הסגר (מאמר מוסגר) - הערה קטנה במשפט, המופרדת בשני פסיקים. דוגמאות להסגרים: לדעתי, כמובן, כנראה, וכו'.

הרחבות של המשפט הפשוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט הכולל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט הכולל הוא משפט פשוט שיש בו חלקים כוללים. חלק כולל הוא מרכיב במשפט הפשוט, אשר במקום שיהיה מוצב בו איבר אחד, מוצבים בו מספר איברים בקשר של הוספה, ניגוד או שניהם. אם מופיעה מילת יחס או אות שימוש לפני חלק כולל, יש לחזור עליה לפני כל אחד מאיבריו. לדוגמה, יש לכתוב "בשישה ימים ברא אלוהים את השמים ואת הארץ ואת כל צבאם", ולא "בשישה ימים ברא אלוהים את השמים, הארץ וכל צבאם".

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משפט עם נושא כולל: "לא דני ויוסי, אלא גדי שבר את הצלחת." כאן "לא דני ויוסי, אלא גדי" הוא הנושא הכולל, כאשר איברי הנושא הכולל מחוברים הן בקשר של הוספה והן בקשר של ניגוד.
  • משפט שמני עם נשוא כולל: "האוטו שלנו גדול וירוק." "גדול וירוק" הוא במקרה זה נשוא (שמני) כולל, כיוון שלכל אחד שמות התואר הללו תפקיד תחבירי זהה - שניהם מתארים את הנושא (האוטו שלנו).
  • משפט עם מושא כולל: "ביקרתי אצל דודתי ואצל סבתי." המשפט "נסעתי מתל אביב לחיפה" אינו משפט עם מושא כולל, משום ש"תל אביב" ו"חיפה" תופסים עמדות שונות במשפט. "תל אביב" מציין את נקודת ההתחלה, ו"חיפה" - את נקודת הסוף. על-מנת שבמשפט עם פועל שדורש שני מושאים יהיה מושא כולל, אנו צריכים להכניס שני מושאים באותו התפקיד. אם ניקח את הפועל נסע, המשפט "נסעתי לצפת ולטבריה" ייחשב משפט כולל, משום שהן צפת והן טבריה מציינים את מטרת הנסיעה.
  • משפט עם תיאור כולל: "מדפנה ומחניתה אל המגדל הביטה". במקרה זה מדובר בתיאור מקום כולל.

משפט ייחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפט ייחוד הוא משפט פשוט, שאחד מחלקיו מופרד משאר המשפט ונקרא "חלק הייחוד", וגוף המשפט מתייחס אליו באמצעות מילת יחס מוטית, כינוי מושא או כינוי קניין, הנקראים "כינוי מוסב".

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משפט שחלק הייחוד שלו הוא המושא: "הגורם - בו יש להילחם."
  • משפט שחלק הייחוד שלו הוא לוואי: "החכם - עיניו בראשו"
  • משפט שחלק הייחוד שלו הוא תיאור: "ירושלים - הרים סביב לה." בדוגמה זו המשפט המקורי היה: "[יש] הרים סביב לירושלים." "סביב לירושלים" הוא במקרה זה תיאור מקום.

משפט חסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככלל, לכל משפט יש נושא ונשוא. בלעדי אחד מהם, אין לנו משפט. אך לעתים יש מצב, במיוחד במשפט מחובר, שבהם באחד מהמשפטים המשניים חסר הנושא או הנשוא, והמשפט בכל זאת שלם. זה קורה כאשר הנושא או הנשוא של המשפט החסר נרמז במשפט הקודם. דוגמה קלאסית למקרה כזה היא המשפט המחובר "דלת תיסוב על צירה, ועצל - על מיטתו". בצלע השנייה של המשפט חסר הנשוא, אך הוא ידוע לנו מהמשפט הקודם - בשתי הצלעות הנשוא הוא "תיסוב / ייסוב". בהתאם לכך יש לנתח את הצלע השנייה: "עצל" - נושא, "על מיטתו" - תיאור מקום.

המשפט המורכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משפט משועבד

המשפט המורכב הוא משפט פשוט, שאחד או יותר מחלקיו מורחב לכדי משפט שלם, עם נשוא ונושא משלו. החלק המורחב נקרא "פסוקית" או "משפט טפל", ושאר המשפט נקרא "החלק העיקרי" או "משפט עיקרי". הפסוקית מתחילה לרוב במילת שעבוד, והיא מסווגת לפי התפקיד התחבירי שלה. לדוגמה: "פסוקית נושא" מרחיבה את הנושא במשפט המורכב, "פסוקית נשוא" מרחיבה את הנשוא וכן הלאה.

לפי "כללי הפיסוק החדשים" של האקדמיה ללשון העברית אין הכרח לרשום פסיק לאחר משפט משועבד. עם זאת, לאחר משפט משועבד ארוך יבוא בדרך כלל פסיק. כמו כן, משפט ארוך במיוחד יופרד בשני פסיקים - אחד בתחילתו ואחד בסופו.

המשפט המחובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט המחובר הוא משפט, שמורכב ממספר משפטים שחוברו יחדיו. כל חלקי המשפט המחובר הם עצמאיים ושווים אחד ביחס לשני (בעוד שבמשפט המורכב, הפסוקית משועבדת למשפט העיקרי). החיבור בין חלקיו של משפט מחובר יכול להיות חיבור של הוספה, ניגוד, ברירה או סיבה-ותוצאה.

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוגמה ראשונה: סיבה ותוצאה
    • אביעד נתקל באבן ברחוב
    • אביעד נפל בעוצמה

ניתן לשים לב שהמשפט השני הוא תוצאה של המשפט הראשון כך שאם מאחים מקבלים: "אביעד נתקל באבן ברחוב, ולכן נפל בעוצמה."

  • דוגמה שנייה:
    • האם שותה קפה בשעות הצהריים
    • הילדים משחקים בצעצועיהם

אין קשר בין המשפטים ולכן חיבור ביניהם הוא הדרך היחידה לאחות את המשפט: "האם שותה קפה בשעות הצהריים, והילדים משחקים."

  • דוגמה שלישית:
    • ישראל נמצאת במזרח התיכון
    • ארצות הברית נמצאת באמריקה

הקשר בין שני המשפטים הוא קשר של ניגוד כפי שניתן לראות "המזרח התיכון - אמריקה" וכך ניתן לאחות את המשפט עם מילת ניגוד: " ישראל נמצאת במזרח התיכון, ואילו ארצות הברית באמריקה."

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]