לדלג לתוכן

הדחתו של רומולוס אוגוסטוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הדחת רומולוס אוגוסטולוס על ידי אודואקר, שהתרחשה בשנת 476 לספירה, הייתה הפיכה שסימנה את סוף שלטונו של הקיסר הרומאי המערבי האחרון שאושר על ידי הסנאט הרומי המערבי והקמת ממלכת איטליה, למרות שיוליוס נפוס שלט כקיסר רומא על דלמטיה עד 480.

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביזת רומא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומא נבזזה פעמיים במאה החמישית לספירה, לאחר דעיכה ממושכת שבאה לאחר יותר מאלפיים שנה של שליטה, תחילה על מרכז איטליה ולאחר מכן על אימפריה שהקיפה את הים התיכון. [1] [2] ראשית, בשנת 410 צבא ויזיגותי בפיקודו של אלאריק צר, נכנס ובזז את העיר, ובשנת 455 הוונדלים תקפו את רומא לאחר שמלכם, גנסריק, שהאמין כי הוא נדחק על ידי טוען לכתר הקיסרי, ביטל הסכם שלום. למרות שנותרה מקום מושבו של הסנאט הרומי, ועיר חשובה של האימפריה הרומית המערבית, רומא לא הייתה מה שהייתה פעם - הקיסרים המערביים העבירו את חצרותיהם לרוונה המאובטחת יותר בעקבות שתי הבזיזות ופלישת ההונים.

הוונדלים הורשו להיכנס לעיר לאחר שהבטיחו לאפיפיור לחוס על אזרחיה, אך הם לכדו רבים מהרומאים האומללים, שחלקם נמכרו לעבדות [3] בממלכה הצפון אפריקאית של שוביהם. אלמנתם של הקיסרים ולנטיניאנוס השלישי ופטרוניוס מקסימוס, ליקיניה, נלקחה בעצמה לקרתגו, שם התחתנה בתה עם לבנו של גנסריק.

רומא לא רק שאיבדה חלק מאוכלוסייתה במהלך ההשתוללות הוונדלית, אלא שכמות גדולה למדי מאוצרותיה נבזזה על ידי הברברים. שלל זה נלקח מאוחר יותר על ידי הביזנטים. [4] אולם, אז אובדנו היווה מכה קשה לאימפריה המערבית.

ריקימר וגנרלים אחרים שולטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחולשותיה של רומא נחשפו על ידי פלישת הוונדלים, השבטים הברברים של גאליה, בעבר פרובינקיה בטוחה הנאמנת לאימפריה, החלו למרוד באדוניהם לשעבר. [5] הקיסרים שהתבססו ברוונה החלו כעת לאבד את הכבוד של רבים מנתיניהם, וגנרלים רבי עוצמה, לרוב ממוצא ברברי בעצמם, נאלצו להגן עליהם. בין המצליחים יותר מבין המפקדים הללו, הבכירים שבהם כונו magistri militum, היו אוויטוס, שבסופו של דבר יוכתר לקיסר, וריקימר (שהיה חצי סואבי וחצי ויזיגותי). ריקימר הפך לעוצמתי עד כדי כך שהוא הצליח לבחור ולהדיח קיסרים חלשים כמעט כרצונו. [6]

בשנת 475, הקיסר המערבי, יוליוס נפוס (אחיינה של הקיסרית המזרחית), הודח על ידי המגיסטר מיליטום שלו, האציל אורסטס, שהיה בעבר פקיד מהימן של אטילה, השליט ההוני. [7] במקום לקחת את כס המלכות בעצמו, אורסטס הכתיר את בנו הצעיר, רומולוס אוגוסטולוס, לקיסר.

ההפיכה של אודואקר ועלייתו לשלטון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
האימפריה הרומית המערבית (כחול) והמזרחית (אדום) עד שנת 476

אורסטס, ששלט בשמו של בנו, מצא אויב בדמות חייליו השכירים הלא-רומאים. כאשר, בהנהגת גנרל עזר בשם אודואקר, הם דרשו אחוזות וסורבו, [8] הם פלשו לתוך איטליה. בהודיעו לחייליו שאם ילכו אחריו ויצייתו לו, הם, כדבריו של גיבון, "יסחוט את הצדק שנמנע מהעתירות המיומנות שלהם", תפס הגרמני, האריאני אודואקר את מנהיגותו של המרד. חיילים ברברים בערים ובחילות מצב באיטליה "נהרו" תחת הגנרל הנועז, ואורסטס ברח לפאביה המבוצרת. אודואקר הטיל מצור על פאביה, שנפלה בבוא העת. הבישוף של אותה עיר, אפיפניוס, הצליח לפדות רבים מהשבויים שנלקחו במהלך הפלישה הזו, [9] אך לא הצליח להציל את אורסטס, שהוצא להורג.

אחיו של אורסטס נהרג ליד רוונה על ידי כוחותיו של אודואקר, שנכנסו לבירה הקיסרית זמן קצר לאחר מכן. המלך הצעיר רומולוס אוגוסטולוס נאלץ, ב-4 בספטמבר, להתפטר בפני הסנאט. גוף זה ביקש מהקיסר הרומאי המזרחי, זנון, לאחד מחדש את ממלכתו עם המערב, עם אודואקר כמושל שלו. מפקד העזר, שהיה כעת שליט רוונה, עודד את הסנטורים במאמץ זה. [10] [11] הקיסר היסס במקצת לתת לאודואקר את מה שתהיה אוטונומיה יחסית, בטענה כי יש להחזיר את אחיינו של אשתו יוליוס נפוס, שעדיין חי והוכר כקיסר בדלמטיה, לכס המלכות. אולם זנון לא רצה להשתמש בכוח כדי לתמוך ביחסיו, ולכן, בעודו מעודד את אודואקר להכיר בתביעתו של נפוס, העניק לגנרל דרגת פטריקי [12] וקיבל את מתנת הגנרל את הדגלים האימפריאליים המערביים.

הקיסר לשעבר האומלל, רומולוס אוגוסטולוס, עדיין נכח ברוונה, ואודוקר נפטר מהנער על ידי הגלייתו. גורלו של הקיסר המערבי הרומאי האחרון אינו ברור במקצת, אך מאמינים כי הוא פרש לווילה לוקולנית בקמפניה [13] ומת לפני 488, כאשר גופתו של הקדוש סברינוס הובאה לשם. בשנת 480, השני מיריביו הרומאים של אודואקר, יוליוס נפוס, נרצח על ידי "שומרים".[14] עד לרצח של נפוס, אפילו אישור דרגתו וסמכותו הפטריקית של אודואקר התערער על ידי נוכחותו של אחיינו של זנון.[14]

אודואקר הכריז על עצמו כעת כמלך ההרולים באיטליה (476–493), אך לא מלך איטליה, שכן איטליה נותרה רשמית ארץ האימפריה הרומית לאחר שקיבל את סמכויותיו של אוגוסטוס, וכונן בריתות עם ברברים אחרים, דוגמה מצוינת היו הוויזיגותים. הוא הוכיח את עצמו כשליט מוכשר, ולמרות שאיטליה הייתה מוכת אסונות כמו מגפות ורעב במהלך סוף המאה החמישית הסוערת, היסטוריונים כמו אדוארד גיבון העידו על "השכלה והאנושיות" של אודואקר. [15]

לאחר מכן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות היותו בעל תכונות אלו, אודואקר לא הצליח להביס את האוסטרוגותים ואת המלך שלהם, תיאודריך הגדול, שפלשו לממלכת איטליה והתגברו על הכוחות שהגנו עליה. לאחר ארבע שנות לחימה, החליט אודואקר, בלחץ מסוים מצד אזרחיו וחייליו, בשנת 493 כי אין טעם להמשיך להילחם ולהיכנע. כובש האימפריה הרומית המערבית נכבש בעצמו, ובניגוד לרומולוס אוגוסטולוס, הוא לא ניצל. בעודו נהנה במשתה, הוא נרצח על ידי אוסטרוגותי, שאולי היה תיאודריך בעצמו. [16]

כאשר המלכה האוסטרוגותית אמלסונטה, בעלת ברית של האימפריה הביזנטית, הוצאה להורג על ידי יורשה הנבחר תאודהאד בשנת 535, הקיסר המזרחי, יוסטיניאנוס, לא היסס להכריז מלחמה. בפיקודו של הגנרל בליסאריוס, נחת צבא בסיציליה והכניע את האי לפני שפלש לאיטליה עצמה.[17] כשהוא אכן פלש לחצי האי, הוא כבש את העיר נאפולי, ואז תקף וכבש את רומא. במשך כמעט עשרים שנה,[17] נלחמו האוסטרוגותים והרומאים על השליטה בחצי האי. חשדותיה של הקיסרית המזרחית, תאודורה, הובילו לא פעם את בעלה יוסטיניאנוס למנוע תגבורת מבליסאריוס, שנקרא בחזרה מספר פעמים. כמה היסטוריונים [18] הגיעו למסקנה שהסיום המוצלח של המלחמה היה ניצחונו של בליסאריוס, אך הכבוד להביס את האוסטרוגותים הגיע לנרסס, אשר זכה לאמון רב יותר על ידי הממונים עליו בקונסטנטינופול. בסופו של דבר, לאחר הכיבוש מחדש הרומי, פלש שבט ברברי אחר, הלומברדים, והתיישב באיטליה.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Robinson, Cyril E. A History of Rome from 753 B.C. to A.D. 410. Methuen, 1963.
  2. ^ Gibbon, Edward. The Decline and Fall of the Roman Empire. Ed. Hans-Friedrich Mueller. Modern Library, 2003.
  3. ^ Gibbon, Edward. The Decline and Fall of the Roman Empire, Vol. 3, p. 623. Ed. Hans-Friedrich Mueller. Modern Library, 2003
  4. ^ Brownworth, Lars. Lost to the West. 2010, Crown Publishing Group.
  5. ^ Gibbon, Edward. The Decline and Fall of the Roman Empire, Vol. 3, p. 624. Ed. Hans-Friedrich Mueller. Modern Library, 2003
  6. ^ Gibbon, Edward. The Decline and Fall of the Roman Empire, Vol. 3. Ed. Hans-Friedrich Mueller. Modern Library, 2003
  7. ^ Gibbon, Edward. The Decline and Fall of the Roman Empire, Vol. 3, p. 636. Ed. Hans-Friedrich Mueller. Modern Library, 2003
  8. ^ Gibbon, Edward. The Decline and Fall of the Roman Empire. Ed. Hans-Friedrich Mueller. Modern Library, 2003
  9. ^ Gibbon, Edward. The Decline and Fall of the Roman Empire, Vol. 3, p. 638. Ed. Hans-Friedrich Mueller. Modern Library, 2003
  10. ^ Hill, David Jayne. A History of Diplomacy in the International Development of Europe, Vol. 1, p. 32. Longmans, Green, and Co, 1905.
  11. ^ Bryce, Viscount James. The Holy Roman Empire, p. 27.
  12. ^ Bury, J.B. History of the Later Roman Empire from the Death of Theodosius I, Vol. 1, p. 407. Dover Publications, 1958.
  13. ^ Gibbon, Edward. The Decline and Fall of the Roman Empire, Vol. 3, p. 640. Ed. Hans-Friedrich Mueller. Modern Library, 2003
  14. ^ 1 2 Bury, J.B. History of the Later Roman Empire from the Death of Theodosius I, Vol. 1, p. 410. Dover Publications, 1958
  15. ^ Gibbon, Edward. The Decline and Fall of the Roman Empire, Vol 3, p. 641. Ed. Hans-Friedrich Mueller. Modern Library, 2003
  16. ^ Gibbon, Edward. The Decline and Fall of the Roman Empire, Vol. 4, p. 692. Ed. Hans-Friedrich Mueller. Modern Library, 2003
  17. ^ 1 2 Young, George Frederick. East and West Through Fifteen Centuries, Vol. 2, p. 220. Longmans, Green and Co, 1916
  18. ^ Brownworth, Lars. Lost to the West. 2010.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הדחתו_של_רומולוס_אוגוסטוס&oldid=39792541"