זנון, קיסר האימפריה הביזנטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
זנון, קיסר האימפריה הביזנטית
Ζήνων
Tremissis-Zeno-RIC 0914.jpg
לידה 425 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 באפריל 491 (בגיל 66 בערך)
קונסטנטינופול, האימפריה הביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה כנסיית השליחים הקדושים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע פוליטיקאי, מונרך עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד קיסר האימפריה הביזנטית, סנטור ברומא העתיקה, קונסול של האימפריה הרומית, קיסר האימפריה הביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג אריאדנה עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים לאו השני, קיסר האימפריה הביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

זנוןלטינית: Flavius Zeno Augustus;יוונית: Ζήνων ;‏ 425 - 9 באפריל 491) היה קיסר האימפריה הביזנטית בין השנים 475–474 ושוב ב-476-491.

זנון נולד במחוז איסאוריה ההררי באנטוליה ושמו המקורי היה טרסיקודיסה (Tarasicodissa) והיה ידוע בכינוי "זנון האיסאורי". הוא שלט באימפריה הביזנטית במשך כ-16 שנה,

החל משנת 474 ועד לשנת 491 (עם הפסקה של כ-20 חודשים בהם תפס את השלטון בסיליסקוס).תקופת שלטונו התאפיינה בריבוי מרידות ומחלוקת דתית אך היו לו הישגים בתחום מדיניות החוץ.

בזמן שלטונו (476) נפלה האימפריה הרומית המערבית.

מקורותיו ועלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

זנון (שנקרא Tarasicodissa במקור) היה מפקד בצבא הביזנטי באזור מולדתו איסאוריה עד שקודם על ידי לאו הראשון כדי לשמש משקל נגד למפקד הבכיר אספאר ממוצא גרמני שצבר השפעה רבה.

הוא הוביל לגיונות צבא במסעות מלחמה במזרח ומול הגותים בבלקן ובשנת 466 או 467 נישא לבתו של הקיסר לאו הראשון - אריאדנה ושינה את שמו לשם היווני זנון כדי להתקבל בחוגי השלטון.

ב-469 מונה לקונסול ומפקד כל הצבא. כאשר מת לאו הראשון ב-474, הוכתר בנם בן ה-7 של זנון ואריאדנה, לאו השני לקיסר. הילד לא האריך ימים ומת לפני תום שנת 474 קצת אחרי שמינה את זנון לקיסר משותף.

תקופת שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זנון הצליח להשיג הסכם שלום עם הונדלים באפריקה, אך נתקל בתככי חצר מצד ורינה, אלמנתו של לאו הראשון, אחיה בסיליסקוס ומפקדי צבא שבגדו בו.

הוא נאלץ לברוח מהבירה קונסטנטינופול לאיסאוריה שם צרו עליו מפקדי צבא המורדים. הוא הצליח לשמור על מעמדו וגייסותיו ועל האוצר הקיסרי אבל

בסיליסקוס הכתיר את עצמו לקיסר, ושלח כוחות לרדוף אחרי זנון. בשנת 476 הצליח זנון לנצל את חוסר הפופולריות של בסיליסקוס וסכסוכים בקרב המורדים

שהדיחו אותו ולכבוש מחדש את קונסנטינופול. הוא הוציא להורג את בסיליסקוס והכתיר את עצמו מחדש לקיסר.

גם בהמשך שלטונו זנון נאלץ להתמודד עם מרידות תכופות בראשם הגנרל האיסאורי אילוס ואלמנתו של לאו הראשון ורינה, מרקיאנוס בעלה של לאונטיה

בתו השנייה של לאו הראשון ותאודוריק סטראבו האוסטרוגותי.

במקביל נאלץ להתמודד עם מרידות רבות מצד השבטים האוסטרוגותים בתראקיה ובבלקן.

הוא הצליח לדכא את המרידות הפנימיות ולהיפטר מיריביו הרבים ולהסיר את האיום האוסטרוגותי על המזרח על ידי מינויו של מנהיגם תאודוריק הגדול למלך איטליה במקום אודואקר בשנת 489.

הוא דיכא מרד של השומרונים בשכם ובקיסריה וסילק אותם מהר גריזים.

במהלך שלטונו התחזקה המחלוקת הדתית עם הכת המונופיזיטית בנצרות שהאמינה שלישו היה טבע אחד אנושי ואלוהי (monophysis) והייתה חזקה במיוחד בסוריה ובמצרים.

זנון אהד את המונופיסיטים וניסה לפשר בינם לבין העמדה האורתודוקסית (דואופיסיטית) של הפטריארך בקונסטנטינופול והאפיפיור ברומא. הוא פרסם ב-482 את מסמך ההנוטיקון (האיחוד) שהתקבל יפה

במזרח המונופיזיטי אבל חולל תסיסה בחוגים האורתודוקסיים ויצר קרע עם האפיפיור ברומא (שנמשך עד שנת 519).

הוא נפטר בשנת 491 ממחלה בלי להשאיר יורשים (בנו השני שנקרא גם זנון, נפטר בחצר המלוכה לפני מותו).

אשתו אריאדנה בחרה להינשא למפקד המשמר הקיסרי אנסטסיוס שהוכתר לקיסר כיורשו של זנון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]