אריאניות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תאולוגיה נוצרית
תומאס מאקווינס, מחשובי התאולוגים הנוצריים
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
האלוהות

השילוש הקדוש · האל האב · ישו · רוח הקודש
קרדו · פסוקית "ומהבן" · אריאניות
הסבליאניות · המקדוניות

כריסטולוגיה

לוגוס · אינקרנציה
דיופיזיטיות · מונופיזיטיזם/מיאפיזיטיות
דונאטיזם · מונותליטיזם · נסטוריאניזם
הלידה הבתולית · עליית ישו · הביאה השנייה

האדם והאל

החטא הקדמון · כפרה · פלגיאניזם
חטא · שבעת החטאים · חסד · גאולה
פרדסטינציה · יוסטיפיקציה · קדוש
הסקרמנטים · טרנסובסטנציאציה

תאולוגים חשובים

טרטוליאנוס · אוריגנס · פוליקרפוס
אתנסיוס · בזיליוס הגדול · גרגוריוס מנזיאנזוס
הירונימוס · אמברוזיוס · אוגוסטינוס
יוחנן כריסוסטומוס · קירילוס האלכסנדרוני
ברנאר מקלרבו · תומאס אקווינס · אנסלם
לותר · צווינגלי · קלווין · וסלי

האריאניות היא זרם בנצרות, שנקרא על שם מייסדו, אריוס מאלכסנדריה (בערך 256 - 336; Ἄρειος).[1] האריאנים האמינו שישו נוצר על ידי האל האב, ועל כן הוא פחות ממנו. בכך הם חלקו על הפרשנות המקובלת לשילוש הקדוש, בה האב, הבן ורוח הקודש הם שווים, ועל כן סומנו על ידי הכנסייה הנוצרית כמינות. המונח "אריאני" נטבע ככינוי גנאי על ידי אתנסיוס בישוף אלכסנדריה שהתנגד לתורת אריוס והשתמש בכינוי כדי לבדל את החולקים על הדוקטרינה שלו, גם אם לא היו מזוהים לחלוטין עם תורתו של אריוס.[2]

תאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר במאות הראשונות לספירה, בזמן בו גובשה הדוקטרינה הנוצרית, זיהו המאמינים מתח בין המונותאיזם הנוצרי, לבין האמונה בשילוש ופולחן ישוע. המתח הזה לא זכה לתשובה רשמית אחת, אלא נענה על ידי מספר גישות מקומיות, האריאניות היא אחת מהן. על פי אריוס, ישוע המשיח נברא על ידי האל האב. אלוהותו נובעת מהאלוהות שהאציל עליו האל האב, הבורא שאינו נברא, ועל כן הוא נחות ממנו. ישוע לא היה קיים מעולם ואיננו ישות אלוהית מלאה, ואף על פי כן הוא נחשב כ"אדון" וזוכה להערצה ופולחן. הדוקטרינה התבססה על פסוקים מכתבי הקודש, ביניהם: "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז, מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי-אָרֶץ" (משלי 22:8), "כִּי הָאֱלֹהִים שָׂם אֶת־יֵשׁוּעַ זֶה אֲשֶׁר צְלַבְתֶּם לְאָדוֹן וּלְמָשִׁיחַ" (מעשי השליחים 36:2).[3]רבים בכנסייה התנגדו לזרם האריאני הן בגלל היותו מערער על מעמדו של ישוע הנמצא במרכז הדוקטרינה הנוצרית, והן בגלל שהוא פותח פתח לפוליתאיזם, שהרי הוא מעודד פולחן לשתי ישויות אלוהיות שונות. הזרם המרכזי בכנסייה ראה באל האב את המוליד של ישוע, אך לא יחס לו קדימות בזמן, שכן זוהי מערכת חוץ זמנית שנועדה לבטא את היחסים ביניהם.[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד ועידת ניקיאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפולמוס בדבר מהות השילוש הקדוש קדם לאריאניות. הוא לבש את צורת הוויכוח האריאני בשנת 318, כאשר אריוס, כומר משכיל ממוצא לובי, החל להפיץ את תורתו ברבים, לפיה ישוע בן האלוהים אינו נצחי אלא נברא על ידי האל האב, ולכן אינו בעל טבע אלוהי זהה לאל האב, אלא פחות ממנו. בשנת 320, ועידת אלכסנדריה, בראשות אלכסנדר בישוף אלכסנדריה, הכריזה על האמונה שלו כמנוגדת לטוהר האמונה, אך הוא סירב לחזור בו, ועל כן נודה. אריוס הצליח לשכנע בצדקת דרכו את אוסביוס, בישוף ניקומדיה, שהיה מקורב למשפחת הקיסר, ונתן לו מחסה ואפשרות להפיץ את רעיונותיו. המחלוקת בין המחנות הניצים הפכה לאלימה, ואף יצאה מגבולות מצריים כשבישופים נוספים הפכו למעורבים בה, ביניהם אוסיביוס מקיסריה. הקיסר קונסטנטינוס חשש לאחדות האימפריה, ושלח את הוסיוס בישוף קורדובה, כדי שילמד את המצב ויברור בין המחנות. כדי ליצור האחדה בקרב הנהגת הכנסייה והמאמינים, כינס הקיסר את ועידת ניקיאה, הועידה האקומנית הראשונה.[4]

ועידת ניקיאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוועידת ניקיאה (325) התכנסו כשלוש מאות בישופים, בחסות וביוזמת הקיסר, כדי ללבן את הסוגיות שיצרו פילוג בין חברי הכנסייה.  שני בישופים בלבד צודדו באריוס.[1] הועידה פסקה כי טבעו של ישוע זהה לטבעו של האל האב, עקרון המכונה מאז "homoousios". הועידה פסלה את תורתו של איריוס והגדירה את האיראניות כמינות. בנוסף הועידה גינתה את הזרם המונרכי, תיקנה את מועד חג הפסחא ועסקה בסמכויות השיפוט של הבישופים. הועידה ניסחה את האני מאמין (תפילה נוצרית), המכונה גם הסימבול של ניקיאה, המתמצת את האמונה הנכונה.[5] ניתן לזהות בו את ההתנגדות לזרם האריאני:

"אני מאמין באלוהים האחד האב [...] ובאדון ישו המשיח האחד, בן האלוהים, נולד מן האב [...]  אלוהים מאלוהים, אור מאור, אלוהים אמת מאלוהים אמת, נולד ולא נוצר, מן המהות של האב [...] ואת אלה האומרים כי בן האלוהים היה זמן כאשר עדיין לא היה, ובטרם נולד לא היה, או נוצר יש מאין או ממהות אחרת, או שנברא [...] את אלה מנדה האמונה הקתולית והאפוסטולית."[6]

מסקנות הועידה קיבלו את אישורו ותוקפו של הקיסר. אריוס ושני הבישופים שתמכו בו הוגלו.[1]

מועידת ניקיאה לוועידת קונסטנטינופול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגלות וההתנגדות הנחרצת שספג אריוס בוועידת ניקאה צמצמו את ההשפעה שלו, אך לא עצרו את הפצת הרעיונות האריאניים. אובידיוס בישוף נקומדיה חתר תחת מסקנות ועידת ניקאה, באמצעות פרשנות מוטה של המושגים בהם השתמשו בוועידה, דוגמת "מהות" (ousia) ו"ישות" (hypostasis). הוא הצליח להביא למינוי של בישופים אריאנים בעמדות מפתח, ולנצל את המתחים הפוליטיים לטובת קידום הדוקטרינה. הקיסרים קונסטנטיוס_השני ווואלנס היו קרובים לעמדות האריאניות וחיזקו את מעמדן בכנסייה. התחזקות המחנה האריאני הובילה להתנגדות המחנה השמרני.[4]

את המאבק באריאנים הוביל הבישוף אתנסיוס מאלכסנדריה. ביוזמתו התכנסה בשנת 381 הועידה האקומנית השנייה בקונסטנטינופוליס, במטרה לאשרר את המסקנות של ועידת ניקאה וכך להוציא סופית את המחנה האריאני מגבולות הכנסייה. בוועידת קונסטנטינופול דנו בדוקטרינת השילוש הקדוש והיא עוצבה סופית לרוחו של אתנסיוס. הקרדו עובד מחדש במטרה לצמצם את האפשרות לייחס לו פרשנות "כופרת". הועידה כונסה בחסות הקיסר תיאודוסיוס הראשון. בדומה לקונסטנטינוס, גם הוא היה מעוניין באחידות בכנסייה, ודאג להבהיר זאת לבישופים. רוב הבישופים סרו למרותו וחתמו על מסקנות הועידה, שהפכו לחוק קיסרי. על אף שהאורתודוקסיה שהציג אתנסיוס ביטאה קונצנזוס בקרב הבישופים, היא נקבעה בכפייה מסוימת.[4] אתנסיוס אכף את מסקנות הוועידה בתקיפות ובקפדנות, ובכך חיסל כמעט לגמרי את האריאניות, שמאז נפוצה בעיקר בקרב השבטים הגרמאנים.[1]

האריאניות בקרב השבטים הגרמאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השבטים הגרמאנים האמינו בפתנאון פגאני משלהם, אליו נוספו אלים ייחודיים לכל שבט. התנצרותם הייתה תהליך מדורג. בתחילה יחידים התנצרו, בעיקר חיילים תחת השפעת הקיסר, ובשלבים מאוחרים יותר שבטים שלמים, בעיקר בהשפעת מיסיון יזום. אוליפס, בישוף אריאני יליד קפדוקיה, אחראי על נתח משמעותי במיסיון השבטים הגרמאנים. הוא זכה לתמיכת הקיסר האריאני ואלנס, ובשנת 377 החל בהפצת האמונה בקרב השבטים_הגותיים שישבו בתוך גבולות האימפריה. הוא התקין את הכתב הגותי ותרגם את כתבי הקודש לגותית, תרגום המושפע מהתפיסות האריאניות, כדי לקרב את השבטים אל הנצרות. בתמיכת הקיסר הוא פעל גם בקרב השבטים הגותיים שישבו מחוץ לגבולות האימפריה, ומאמציו נשאו פירות. מרבית השבטים הגותיים, הונדלים והלומברדים התנצרו והיו נאמנים לזרם האריאני, גם אם המשיכו לקיים מנהגים פאגניים מסוימים. את המסיון תיאר איזדיורוס, בישוף סביליה:

"ולאנס, אשר תעה מהאמת של האמונה הקתולית והחזיק בשחיתות המידות של המינות האריאנית, שלח אליהם כוהנים מינים ובשכנוע מרושע סיפח את הגותים אל הדוקטרינה הסוטה שלו והעביר, בזרע הרסני, [את] הרעל המזיק אל עם כה מפואר ועל ידי כך שימר וקיים לזמן רב את הסטייה אשר עם פתי ספג[...]"[6]

השבטים הגרמאנים העדיפו את האמונה האריאנית על פני זו השמרנית כי היא בידלה אותם מהאוכולוסיה הכללית, וכך אפשרה להם לשמור על המבנה החברתי הישן לו הורגלו. התפוררות האימפריה הרומית, שהייתה מזוהה עם הדוקטרינה השמרנית, גם היא עודדה אותם לדבוק בזרם האריאני. במאה הרביעית והחמישית היו תנודות בין הזרמים. חצרות מלוכה גרמאניות שהיו נאמנות לזרם האריאני המירו את נאמנותן והזדהו עם הזרם השמרני, בעיקר בעקבות שיקולים פולטיים ואידאולוגיים, ולהפך.[7]

כיבושיו של הקיסר יוסטיניאנוס באמצע המאה השישית, צמצמו את השפעתם של האריאנים. המעוז המשמעותי האחרון של האריאניות היה בממלכה הוויזיגותית בחצי האי האיברי, אולם בשנת 589 עברה החצר הוויזיגותית לקתוליות ובעקבותיה שאר העם. לא נותרו עוד קבוצות משמעותיות של אריאנים, והזרם דעך לחלוטין באירופה, ולאחר מכן גם בצפון אפריקה.[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידיאולוגיה ופוליטיקה, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, כרך א, עמ' 97-94
  2. ^ Maurice Wiles, Archetypal Heresy: Arianism through the Centuries, New York: Oxford University, 1996, עמ' 6
  3. ^ Maurice Wiles, Archetypal Heresy: Arianism through the Centuries, New York: Oxford University, 1996, עמ' 6
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 ואלה ז'ראר, הנצרות הקדומה: היסטוריה וספרות בתקופת כינונה (800-100), רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 90-91
  5. ^ פאו פיגרס, הרוח והכלה: מבוא לתולדות הנצרות הקדומה, ירושלים: מאגנס, 2013, עמ' 90
  6. ^ 6.0 6.1 עליזה ג'ינואו, מתפללים, לומים ועמלים באירופה הלטינית במאות ה-יב: לקט מקורות לתולדות הכנסייה, ההגות, המשטר והחברה באירופה, תל אביב: הדר, 1982, כרך ב, עמ' 458
  7. ^ סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידיאולוגיה ופוליטיקה, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, כרך ב, עמ' 133-126