העיר חסרת השם (סיפור קצר)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ה. פ. לאבקרפט |
| שפת המקור | אנגלית |
| סוגה | אימה |
| הוצאה | |
| הוצאה | הוולברין |
| מקום הוצאה | ארצות הברית |
| תאריך הוצאה | נובמבר 1921 |
  | |
העיר חסרת השם (באנגלית: The Nameless City) הוא סיפור קצר מאת הסופר האמריקאי ה. פ. לאבקרפט, שנכתב בינואר 1921, ופורסם בנובמבר אותה שנה בכתב העת החובבני "הוולברין". יצירה זו נחשבת לחלוצה ביקום הספרותי של המיתוסים של קת'ולהו[1] ואף על פי שלאבקרפט חיבב אותה מאוד, היא נדחתה על ידי שלל כתבי עת ומגזינים עד שהצליחה להתפרסם. העלילה סובבת אדם המגיע למדבר הערבי במטרה לגלות את סודותיה של עיר אבודה.
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חורבותיה של העיר חסרת השם וסודותיה הקבורים בחול זה אלפי שנים מושכים את הגיבור, כך הוא מספר, לצאת למסע אל המדבר שבחצי האי ערב בניסיון לגלות מה היא טומנת בחובה. על אף אזהרותיהם של הערבים תושבי המקום, אשר מפחדים אף להזכיר את עצם קיומה של העיר, יוצא המספר על גבי גמל לכיוונה ונדהם לגלות את שרידיה "בולטים מעל החול החם כפי שגופה הייתה בולטת מתוך קבר שלא נסגר כראוי".
במשך מספר ימים תועה המספר בין חורבות העיר תחת השמש היוקדת וסופות החול, כל זאת בזמן שרעשי קרקוש לא ברורים בוקעים מתוך האדמה, עד שלבסוף הוא נתקל בקצה צוק עליו עומדים מבנים מוזרים בעלי תקרות נמוכות שאינם מתאימים למגורי אדם. לא רחוק משם הוא מוצא מקדש פרימיטיבי בעל מזבחים, עמודי אבן, ציורי קיר שונים וגרם מדרגות המוביל מטה, סימנים המעידים בבירור על כך ששהה במקום גזע אינגטיליגנטי כלשהו.
הגמל מראה סימני מצוקה ולחץ לאחר שרוחות מוזרות מתחילות לנשוב, אך המספר גומר אומר בדעתו לרדת אל תוך המקדש. "רק הזיותיו של אדם הנתון תחת השפעת סמים או דליריום יכולות להתקרב לדברים שחוויתי למטה", הוא פותח את תיאורו של המתרחש מתחת לפני האדמה. לפידו נכבה במהירות והוא נאלץ לתעות בחושך עד להגעתו למסדרון אפל שבסופו נקודת אור חלשה. מצדי המסדרון עומדים ארונות עץ בעלי חלונות זכוכית המזכירים ארונות קבורה, ובתוכם מעין מומיות של יצורים ש"צורתם המעוותת מרחיקת לכת בכיעורה אפילו את סיוטיו הגרועים ביותר של האדם". הוא מסתפק בתיאורם כבני אדם נמוכים אשר עברו הכלאה בין תנינים וכלבי ים.
אבוד, תועה בחושך הכבד וחסר תחושת זמן, נאלץ המספר האומלל להמשיך להתקדם לכיוון האור. לאורך קירות המסדרון מופיעים ציורי קיר החושפים את ההיסטוריה של הגזע המעוות, אשר ככל הנראה שלט ביבשת אפריקה כשעוד הייתה גן עדן שופע מים וחיים לפני ש"המדבר הרס את גדולתה". תחילה נראים בני האדם סוגדים לגזע התנינים כאלים בממלכתם, אך אט-אט גדלה התנוונותם של התנינים משהם בורחים מהמדבר ושוקעים אל תוך האדמה בעודם מקללים את "נושמי האוויר שלמעלה". תמונה אחת אף מראה מספר יצורים קורעים בן אדם לגזרים. תמונה נוספת מסבירה שהנסיגה אל מעמקי כדור הארץ מקורה באמונה שבתחתיתו חבוי עולם של גן עדן נצחי.
לבסוף מגיע המספר אל מקור האור אשר נמצא מאחורי דלת פליז גדולה הפתוחה למחצה. קולות עמומים נשמעים מאחוריו ועדר של שדים שפניהם מעוותות מרוב שנאה שועטים לקראתו. בלית ברירה הוא עובר בדלת, אשר נסגרת מאחוריו בקול טריקה כציות לפקודת משב רוח חזק. "כשהפסיקה הרוח נזרקתי אל תוך בריכת האפלה של קיבת כדור הארץ", הוא מסיים את עדותו בקדרות משהבין כי גורלו המר נחתם.
השראה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאבקרפט אמר שמקור השראתו של הסיפור הוא בחלום, אשר בתורו נולד מתוך אחת משורותיו של סיפורו של לורד דנסאני "ההרפתקה של שלושת אנשי הספרות", אותה הוא מצטט בסיפור עצמו: "החושך הדומם והלא-מהדהד של התהום"[2].
מקור השראה נוסף הוא ככל הנראה המהדורה התשיעית של האנציקלופדיה בריטניקה המגדירה את "אירם, עיר העמודים", תיאור אשר לאבקרפט העתיק ליומנו: "שעדיין, לאחר מותם של כל תושביה, נותרה שלמה, כך אומרים הערבים, בלתי נראית לעיניים רגילות, אך לעיתים, ובמרווחים ארוכים, נחשפת לעובר אורח בר מזל מסוים"[3].
המבקר ויליאם פולווילר טוען שסיפורו של אדגר רייס בורוס "בלב כדור הארץ" מ-1914 הוא אחד ממקורות ההשראה העיקריים של לאבקרפט עבור "העיר חסרת השם", זאת בשל "גזע של זוחלים, המנהרה למרכז כדור הארץ, והעולם הנסתר של יום נצחי" כאלמנטים המשותפים לשני העולמות[4]. באופן כללי יותר, מציע פולווילר, הרעיון של "גזעים זרים החזקים מהאדם וחכמים ממנו", אשר חוזר פעמים רבות בכתביו של לאבקרפט, אולי נובע מתוך כתביו של בורוס[5]. אם כי, שני הסופרים לא היו הראשונים להשתמש ברעיון "העולם האבוד".
עולמו של ה. פ. לאבקרפט[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסיפור מזכיר לראשונה את דמותו של עבדול אלהזרד, הסמכות הבדיונית בעולמו של לאבקרפט בכל הנוגע לתורת הנסתר, אשר מאוחר יותר תהפוך להשפעה ניכרת ברבים מסיפוריו ואף בסיפוריהם של כותבים אחרים, כגון "כלב הציד" מ-1922, "הפסטיבל" מ-1923, "קריאתו של קת'ולהו" מ-1926, "המקרה של צ'ארלס דקסטר ווארד" מ-1927, "הזוועה מדאנוויץ'" מ-1928, "הלוחש בחשכה" מ-1930 ועוד רבים נוספים. ב"עיר חסרת השם" אלהזרד אינו מוכר עדיין כמחברו של ספר הנקרונומיקון המפורסם, אולם מספר פסוקים המופיעים לאורך העלילה המיוחסים לו מתוארים בסיפורים מאוחרים יותר כקטעים מתוך הספר[6].
"העיר חסרת השם" הוא דוגמה מוקדמת לטכניקת הכתיבה של לאבקרפט הכוללת שילוב אזכורים שונים מההיסטוריה לתוך ספרותו הבדיונית במטרה לספק רקע משכנע לסוגי הרגשות השונים שהוא מנסה לעורר[7]. בנקודה אחת בסיפור משלב לאבקרפט התייחסויות לעם הכשדים אשר חי במסופוטומיה העתיקה, יחד עם "סארנת'", "מנאר" ו"איב", כולם מקומות בדיוניים מסיפורו "האבדון שבא לסארנת'" מ-1920.
ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף על פי שלאבקרפט אהב מאוד את סיפורו, "העיר חסרת השם" נדחה פעמים רבות בידי קשת רחבה של מפרסמים, ביניהם "סיפורים מוזרים" (פעמיים), מגזין הפנטזיה והגליאון[8]. הוא התקבל על ידי "מעריץ הפנטזיה" שנסגר לפני שהספיק להוציאו לאור. בסופו של דבר הופיע במהדורת 1936 של כתב העת "סיפורים דמיוניים" אשר פורסם על ידי דונלד א. וולהיים ווילסון שפרד, והודפס שנית במהדורת נובמבר 1938 של "סיפורים מוזרים" לאחר מותו של לאבקרפט[9].
לין קרטר תיאר את הסיפור כ"אימון טריוויאלי בכתיבת הסגנון הגותי של פו. שוכתב יתר על המידה ומלא בדרמה. הדרך בה האימה מועברת לקורא מגיעה יחד עם נימה מאוד מלאכותית. במקום ליצור בקורא תחושה של פחד, לאבקרפט מתאר תחושה של פחד. הרגש מגיע בתור שם תואר". עם זאת, כן הודה שליצירתו של לאבקרפט יש "כוח מעורר" כלשהו. לאבקרפט עצמו היה נרגש מאוד מיראת כבוד ומפליאה לנוכח המסתורין שבחורבות עתיקות.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Lin Carter cites four different lists of Lovecraft's Cthulhu Mythos stories — including his own and August Derleth's — and though each differs slightly from the others, each begins with "The Nameless City". Carter, pp. 25–26.
- ^ H. P. Lovecraft, Selected Letters Vol. 1, p. 122; cited in Joshi and Schultz, pp. 181-182.
- ^ Joshi, S.T.; Schultz, David E. (2004). An H.P. Lovecraft Encyclopedia. Hippocampus Press. p. 182. ISBN 978-0974878911.
- ^ William Fulwiler, "E.R.B. and H.P.L.", Black Forbidden Things, Robert M. Price, ed., p. 62.
- ^ Fulwiler, p. 61.
- ^ H. P. Lovecraft, "The Call of Cthulhu", The Dunwich Horror and Others.
- ^ Carter, pp. 21-22.
- ^ Carter, pp. 20-23.
- ^ Carter, pp. 20-25.
