קריאתו של קת'ולהו

קריאתו של קת'ולהו
The Call of Cthulhu
מידע כללי
מאת	ה. פ. לאבקרפט
שפת המקור	אנגלית
סוגה	אימה
מקום התרחשות	פרובידנס, סידני, אוסלו, דנידין, אוקלנד, האוקיינוס השקט, ניו אורלינס, גרינלנד, סנט לואיס, סן פרנסיסקו
תקופת התרחשות	העשור הראשון של המאה ה-20, שנות ה-20 של המאה ה-20, שנות ה-60 של המאה ה-19
הוצאה
הוצאה	Weird Tales
מקום הוצאה	ארצות הברית
תאריך הוצאה	1928

קריאתו של קְת'וּלְהוּ (באנגלית: The Call of Cthulhu) הוא סיפור קצר מאת הסופר האמריקאי ה. פ. לאבקרפט שנכתב ב-1926. הסיפור פורסם לראשונה במגזין "סיפורים מוזרים" בפברואר 1928.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מסופר בגוף ראשון על ידי פרנסיס ויילנד תורסטון ונפתח בהצהרה הפסימית, "הדבר הרחום ביותר בעולם הוא, אני חושב, חוסר היכולת של המחשבה האנושית לקשר את כל אשר היא מכילה". המספר ממשיך לתאר את שלל היומנים שדודו, ג'ורג' גמל אנג'ל, הותיר לאחר מותו. אנג'ל, פרופסור מומחה לשפות שמיות אשר לימד באוניברסיטת בראון שבפרובידנס, נפטר בחורף 1926 לאחר שנתקל ב"ימאי כושי" חשוד.

הפרק הראשון, "הזוועה שבחימר", חושף תבליט מוזר הנמצא בין ניירותיו של הנפטר, שאותו מגדיר תורסטון כ"בלתי ניתן לתיאור" וממשיך באותה נימה אסוציאטיבית "הדמיון המוגזם שלי העלה תמונות שונות של תמנון, של דרקון, ושל קריקטורה אנושית... ראש גושי ומלא מחושים התנשא מעל גוף גרוטסקי מכוסה קשקשת שלצדדיו נפרשות כנפיים מעוותות"; התבליט הוא עבודתו של הנרי אנת'וני וילקוקס, סטודנט בבית הספר לתכנון של רוד איילנד, אשר ביסס את יצירתו על חלום בלהות שחלם על "ערים קיקלופיות הבנויות בלוקים ענקיים ושמיים מלאי מונוליתים, כולן מטפטפות ריר ירוק ובכל עבר אווירת רשע ואימה". התייחסויות הן לקת'ולהו והן לעיר האבודה ר'ילה נמצאות במכתביו של וילקוקס.

הדוד אנג'ל מגלה גם דיווחים על "חולי נפשי קשה והתפרצויות של טיפשות ושיגעון" ברחבי העולם (בניו יורק "אסיאתים היסטריים"; בקליפורניה, קולוניה של תאוסופים המתלבשים במדים לבנים ומחכים בציפייה ל"הגשמה מרהיבה").

הפרק השני, "סיפורו של הפקח לגראסה", עוסק בפעם הראשונה בה הפרופסור המנוח הבחין במילה "קת'ולהו" וראה את תמונתו. בפגישה של האיגוד האמריקאי לארכאולוגיה ב-1908 בסנט לואיס, מיזורי, פונה שוטר מניו אורלינס, בשם ג'ון ריימונד לגראסה, אל הארכאולוגים שהתכנסו ומבקש מהם לזהות פסלון מאבן שחורה-ירקרקה של אליל לא מוכר. לגראסה גילה את השריד מספר חודשים לפני כן בביצות של ניו אורלינס כשפשט על כנס סודי של כת וודו. האליל דומה מאוד לחריטות על התבליט של וילקוקס, ומזכיר צורה של "איזה-שהוא דבר המעורר אינסטינקט של פחד ורשע, גופו נפוח, והוא יושב על בלוק אבן מלבני עליו רשומות אותיות שאין להבינן".

ב-1 בנובמבר 1907 מוביל לגראסה קבוצת שוטרים בחיפוש אחר מספר נשים וילדים מתיישבים (סקווטרים) שנעלמו. הם מוצאים את גופותיהם של הקורבנות "פגומות בצורה מוזרה" לאחר שנעשה בהן שימוש לצורך טקס בו מאה גברים, כולם בעלי "סטייה מנטלית" כלשהי, נמצאו מתנערים, מתנשפים ומתעוותים, חוזרים ללא הפסקה על הביטוי, "פנגלוי מגלו'נף קת'ולהו ר'ילה ווגאנאגל פטגן"; לאחר שהרגו השוטרים חמישה מהמשתתפים ועצרו ארבעים ושבעה אחרים, החל לגרסה לחקור את אותם גברים לפני שלמד את עיקר הרעיון של "דתם המתועבת";

"הם סגדו, כך הם אמרו, לאלים הגדולים אשר חיו עידנים רבים לפני שהופיע האדם הראשון.. הם הקימו כת שמעולם לא מתה.. מוחבאת במישורים מרוחקים ובמקומות אפלים בכל קצוות העולם, עד ליום שבו יגיח הכוהן הגדול קת'ולהו מתוך ביתו החשוך בעיר ר'ילה שמתחת למים, ויתרומם מעלה כדי לקחת את הארץ תחתיו. יום אחד קריאתו תישמע, כאשר הכוכבים יהיו מוכנים, והכת הסודית תחכה שם כדי לשחררו."

האסירים מזהים את האליל המוחרם כקת'ולהו עצמו, ומתרגמים את הביטוי הלא מובן למשפט "בביתו בעיר ר'ילה, קת'ולהו המת מחכה וחולם"; חבר כת דברן במיוחד הידוע כקסטרו הזקן, מספר כי לב ארגונם נמצא באירם, עיר העמודים שבערב, ומתייחס לפסוק בספר הנקרונומיקון: "זה אשר יכול לשקר לנצח לא ימות, ועם איאונים מוזרים אפילו המוות יכול למות" (איאון, כלומר האנשת רעיונות בדמות יצורים רוחניים).

אחד מהמלומדים הנוכחים בפגישה, ויליאם צ'נינג וואב, פרופסור לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת פרינסטון, טוען כי במהלך משלחת לחופי גרינלנד ב-1860 הוא פגש "שבט ייחודי של אסקימואים פרימיטיביים, שדתם, אמונה מוזרה של סגידה לשטן, הרתיעה אותו בשל האופי הנורא וצמא הדם של מאמיניה"; וואב טוען שכת זו מחזיקה באותם פטישים מוזרים ומלמלה את אותו פסוק לא מובן. תור, המספר, מציין כי "גישתי נותרה מטריאליסטית לחלוטין, והלוואי שגם עכשיו היא הייתה כזאת".

בפרק השלישי, "הטירוף מתוך הים", תור מקריא מאמר המתוארך ל-18 באפריל 1925, מהעיתון האוסטרלי "הידיעון של סידני". המאמר מדווח על ספינה נטושה שהתגלתה אי שם באוקיינוס השקט ובה ניצול בודד - מלח נורווגי בשם גוסטאב ג'והנסן, חובל שני על סיפון ה"אמה", מפרשית אשר הפליגה מאוקלנד, ניו זילנד. ב-22 במרץ, ה"אמה" נפגשה עם יאכטה חמושה בשם ה"אזעקה", שהייתה מאוישת בידי "בני תערובת ילידים מוזרים בעלי מראה מרושע" מדנידין. לאחר שהותקפו על ידי ה"אזעקה" ללא שום פרובוקציה מצדם, הרגו צוות ה"אמה" את כל הנפשות על הסיפון, אולם ספינתם נהרסה תוך כדי הקרב. לאחר שהשתלטו על כלי השיט של הילידים, ממשיכים אנשי הצוות ששרדו בהפלגה ומגיעים לאי לא מזוהה בקואורדינטות 47° 9′ 0″ S, 126° 43′ 0″ W. כל אנשי הסיפון מתים על האי מסיבה לא ברורה למעט ג'והנסן ומלח נוסף, אשר במהלך המסע חזרה משתגע בגלל דבר אשר ראה על האי, ולבסוף מת. ג'והנסן לא חושף את סיבת המוות.

תור נוסע תחילה לניו זילנד ואז לאוסטרליה, שם הוא מגיע למוזיאון האוסטרלי בסידני ומוצא פסל שהושב משרידיה של ה"אזעקה" בעל "ראש של דיונון, גוף של דרקון, כנפיים עם קשקשת, ובסיס החרוט כולו בהירוגליפים". הוא ממשיך לאוסלו, שם הוא לומד שג'והנסן מת באופן פתאומי לאחר מפגש עם שני הודים ליד רציפי גטבורג. אלמנתו של ג'והנסן נותנת לתור את יומנו של בעלה המנוח, אשר חושף את גורלם של צוות מלחי ה"אמה". האי הלא מזוהה מתואר כ"רצועת חוף מלאת בוץ ורפש, שבעומקה עומדים מבנים קיקלופיים מכוסי טחב, שהם, הלכה למעשה, התגשמות הפחד הגדול ביותר של כדור הארץ - עיר המוות והסיוטים ר'ילה"; אנשי הצוות נאבקים להבין בשכלם את הגאומטריה הלא-אוקלידית של סביבתם, כאשר אחד המלחים פותח בטעות "שער מלא בחריטות מפלצתיות" ומשחרר את קת'ולהו:

"הדבר המרייר יצא מתוך הפתח השחור ותפס בידיו הג'לטיניות הירוקות הענקיות את הדפנות... הכוכבים היו מסודרים בצורה הנכונה, ומה שהכת העתיקה נכשלה לעשות בתכנון מחושב היטב, קבוצת מלחים תמימים הצליחה לעשות בטעות. לאחר ויג'ינטריליונים של שנים, קת'ולהו האדיר חופשי שוב".

לפני שברח יחד עם אנשיו, שנהרגו כמעט עד האחרון שבהם, מתאר ג'והנסן את קת'ולהו כ"הר שהולך וכושל"; ג'והנסן ומלח בשם ברידן שבים במהרה ליאכטה ונמלטים. קת'ולהו צולל את תוך האוקיינוס ורודף אחר ספינתם, אך למרבה המזל, ג'והנסן מצליח לסובב את היאכטה ולהיתקע בכוח בראשו של היצור, מבקע אותו רק כדי "לשפוך החוצה תועבה הנראית כמו דגי שמש משוסעים"; הפצע מתחיל להתאחות מיד וה"אזעקה" נמלטת מר'ילה. דעתו של ברידן נטרפת והוא מת כעבור זמן מה. בתום קריאת היומן מבין תור שכעת הוא מהווה יעד אפשרי, וחושב לעצמו "אני יודע יותר מדי, והכת עדיין חיה".

השראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לידתו של הסיפור מקורה באחד מחלומותיו של לאבקרפט ב-1919^[1], חוויה שתיאר בקצרה בשני מכתבים שונים ששלח אל חברו הטוב ריינהארט קליינר ב-21 במאי וב-14 בדצמבר 1920. בחלום מבקר לאבקראפט במוזיאון עתיקות בפרובידנס בניסיון לשכנע את הבעלים לקנות ממנו תבליט מוזר שפיסל בעצמו. הבעלים לועג ללאבקרפט על כך שהביא דבר שנוצר רק לאחרונה אל מוזיאון מלא בחפצים עתיקים. לאחר מכן לאבקרפט נזכר כי הוא ענה:

"מדוע אתה אומר שהדבר הזה חדש? חלומותיו של האדם הם עתיקי יומין יותר ממצרים או מהספינקס המהרהר, או מבבל מוקפת הגנים, והתבליט הזה עוצב בחלומותיי"

ניתן להשוות את תגובתו לדבריו של הנרי אנת'וני קוקס, אחת הדמויות בסיפורו. קוקס מראה לדודו של המספר תבליט דומה לזה של לאבקרפט כדי לעזור בקריאת ההירוגליפים שנולדו בחלומותיו הפנטסטיים:

"הוא אכן חדש, שהרי אני יצרתי אותו אתמול בלילה בחלום שחלמתי על ערים מוזרות; וחלומות הם עתיקי יומין יותר מצור או מהספינקס המהרהר, או מבבל מוקפת הגנים"

לאחר מכן השתמש לאבקרפט ברעיון כדי לכתוב תקציר לסיפור חדש אותו הוא תיאר לראשונה ביומנו באוגוסט 1925, רעיון שהתפתח מתוך הרצון לדעת מה למעשה היה כתוב בתבליט. בהערת שוליים שנכתבה לצד תיאור החלום, הציע לעצמו לאבקרפט "להמשיך לפתח ולתאר את הטבע של התבליט";

רוברט מ. פרייס, תאולוג ומומחה ביקום הלאבקרפטי, טוען שהסונטה "הקראקן"^[2] שנכתבה על ידי אלפרד טניסון ב-1830 השפיעה רבות על לאבקרפט, שהרי היא מציגה יצור ימי עתיק יומין השרוי בתרדמת ושוכן במעמקי המצולות, מחכה להתעורר ולהביא עמו את אחרית הימים.

הסופרים ס. ט. ג'ושי ודייוויד אי. שולץ ציטטו מקורות השראתיים נוספים, כגון הסיפור הקצר "ההורלה" של גי דה מופאסאן אותו לאבקרפט תיאר בחיבורו בהתייחסו ל"יצור בלתי נראה שנכנס לתוך מחשבתם של בני האדם.. נראה כי הוא חייל של שבט יצורים זרים שהגיעו אל כדור הארץ כדי לשעבד את המין האנושי"; מקור השראתי נוסף הוא סיפורו של ארתור מאכן "הסיפור על החותם השחור" המשתמש באותה שיטה של חיבור קצוות שונות של ידע כדי לתאר את קיומה של ישות קדומה ומרושעת.

כמו כן יש להניח שלאבקרפט מצא השראה בספריו של ויליאם סקוט אליוט, "סיפורה של אטלנטיס" מ-1896 ו"למוריה האבודה" מ-1904, אותם קרא ב-1926, לפני שהחל לעבוד על כתיבת סיפורו.

פרייס מציין כי לאבקרפט העריץ את עבודתו של לורד דנסאני, ובייחוד את עבודתו "האלים של פגנה" מ-1905, ספר המתאר אל הנרדם באופן תמידי כדי להימנע מהשלכות ההתעוררות. עבודה נוספת של דנסאני היא "החנות שבסמטה" מ-1919, בה הוא מתאר את "גן העדן של האלים הישנים" וטוען כי "אומלל הוא מי ששומע את קולו של האל הקדום בזמן שהוא ישן, עדיין שקוע בתנומה עמוקה".

ייתכן ש"בריכת הירח" מ-1919, של סופר הפנטזיה אברהם מריט היווה מקור השראה נוסף, אומר ג'ושי, שכן לאבקרפט "דיבר עליו לעיתים קרובות"; הספר מציג "דלת ירח" שברגע שנפתחת, מובילה את הנכנסים בה אל עולם תחתון של פלא ואימה המזכיר מאוד את הדלת שנפתחת על ידי המלחים בסיפורו של לאבקרפט, מתוכה מתפרץ קת'והלו אל תוך העולם האנושי.

אדוארד גימונט טען שספרו של הרברט ג'ורג' וולס, "מלחמת העולמות" לקח גם הוא חלק ביצירת סיפורו של לאבקרפט, זאת בשל הדמיון הרב בין האלים שבסיפור לבין החייזרים העתיקים ושווי הנפש של וולס.

חשיבות ספרותית וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאבקרפט ראה את הסיפור כ"די ממוצע - לא רע כמו הגרוע ביותר שיכול להיות, אולם מלא בזוטות זולות ומגושמות". עורך המגזין "סיפורים מוזרים", פרנסוורת' וורייט, דחה את הסיפור והסכים לקבלו רק לאחר שהסופר דונלד וואנדרי, חברו הטוב של לאבקרפט, שיקרו באומרו שלאבקרפט החל לחפש מפרסמים אחרים.

הסיפור זכה לשבח מידי רוברט אי. הווארד, שקרא לו יצירת מופת אשר "תמשיך לחיות כאחד ההישגים הגדולים ביותר של הספרות. מר. לאבקרפט מחזיק בעמדה ייחודית בעולם הספרותי. הוא הצליח לתפוש, מכל הבחינות, את העולמות שנמצאים מחוץ למקומנו הזעום".

פיטר קאנון תיאר את הסיפור כ"שאפתני ומורכב. עלילה צפופה ועדינה שבה האימה נבנית באיטיות לכדי גדלים קוסמיים", וכן הוסיף, "אחד מהביטויים הספרותיים העגומים ביותר של לאבקרפט על אי חשיבותו של האדם ביקום".

הסופר הצרפתי מישל וולבק כותב בספרו "ה. פ. לאבקרפט: נגד העולם, נגד החיים", כי זה הוא הסיפור החלוץ של כתביו הטובים של הסופר.

המתמטיקאי הקנדי בנג'מין ק. טיפט ציין את התופעה המתוארת ביומנו של ג'והנסן כאחת שניתן לפרשה כ"בועה מקומית של ההשלכות הנראות לעין של עקמומיות החלל" והציע מודל מתמטי דומה.

אי. אף. בליילר התייחס לקריאתו של קת'ולהו כ"חיבור בחלקים עם עלילה אינקלוסיבית".

תרגום לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור תורגם לעברית ומופיע בספר התוהו המזדחל שיצא לאור בשנת 2002 על ידי אודיסיאה (הוצאה לאור). הספר הוא אנתולוגיה של סיפורי אימה של ה.פ. לאבקראפט

עיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנות כתובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקים מהסיפור נכללו במגזין הקומיקס "מפחיד" (מספר 4) על ידי ארצ'י גודווין וגריי מורואו, וכן במגזין הקומיקס "הנוקמים" (מספר 88) על ידי הרלן אליסון, רוי תומאס וסאל בושמה.

אלברטו ברסיה אייר גרסה של הסיפור אשר כללה אחד עשר עמודים.

שני סיפורים קצרים מאת ניל גיימן: Only the End of the World Again ו-Shoggoth's Old Peculiar, הכלולים בספרו Smoke and Mirrors, שואבים השראה מן הסיפור.

קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור הופק לכדי סרט אילם בעל אותו שם ב-2005, וכן כרדיו-דרמה בסגנון שנות ה-20 בשם "הרפתקה אפלה של תיאטרון רדיו: קריאתו של קת'ולהו" ב-2012.

ב-2014 יצא סרט האימה האינדי "נערת הליווי של קת'ולהו" אשר בוים על ידי כריס לה מרטינה וקשור באופן רופף לכתביו של לאבקרפט.

בסרט "אקוומן" של אולפני DC מ-2018, מצטט "מנטה שחורה" קטע מתוך קריאתו של קת'ולהו, "התועבה מחכה, וחולמת במעמקים, וריקבון מתפשט בכל ערי האדם".

ב-2020 אומצו אלמנטים מתוך "קריאתו של קת'ולהו" על ידי הבמאי ויליאם יובנק עבור סרטו "מתחת למים" שיצא לאקרנים על ידי חברת אולפני המאה ה-20.

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להקת המטאל "מטאליקה", כתבה את השיר האינסטרומנטלי "קריאתו של קת'ולהו" (The Call Of Ktulu), אשר נכלל באלבומם מ-1984, "Ride the Lightning". שירים נוספים של להקה זו מוקדשים לקת'ולהו ולבסיסט קליף ברטון, שמת בתאונת דרכים תוך כדי נסיעה באוטובוס ב-1986 בשוודיה, בהם: "הדבר שלא צריך להיות" מאלבומם מ-1986 "Master of Puppets", "הסיוט הארוך" מהאלבום "Death Magnetic" מ-2008, ו"לא עוד חלומות" מהאלבום "Hardwired...to Self-Destruct" מ-2016.

להקת מטאל נוספת, "איירון מיידן", השתמשה בפסוק "זה אשר יכול לשקר לנצח לא ימות, ועם איאונים מוזרים אפילו המוות יכול למות" ככתובת על המצבה שנראית על אלבומם "Live After Death" מ-1985, בו ה. פ. לאבקרפט מוזכר ככותב השיר.