הקונסיסטוריה היהודית של וסטפליה
הקונסיסטוריה הווסטפלית המלכותית לבני ישראל (בגרמנית: Königlich Westphälisches Konsistorium der Israeliten, בתעתיק לעברית בן התקופה: קאֶניגליך וועזטפֿאלישז קאָנזיזטאָריום דער איזראַעליטען) הייתה הוועד המרכזי והמפקח על יהודי ממלכת וסטפאליה הנפוליאונית, שפעל מ-1808 עד 1813. הקונסיסטוריה נועדה לקדם מודרניזציה של היהודים כך שיהיו אזרחים מועילים, והייתה חלוצת הרפורמות בתחומי המשטר הקהילתי, החינוך, הדת ועוד שעברו על יהדות גרמניה בעידן האמנציפציה ליהודים.
תולדות הקונסיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנובמבר 1807, בהתאם לתנאי חוזה טילזיט, נוסדה ממלכת וסטפליה כמדינת לוויין צרפתית. אחי הקיסר, ז'רום בונפרטה, הוכתר כמלכה ובירתה הייתה קאסל. המדינה נועדה לשמש כמופת נפוליאוני: היא הייתה הראשונה בנסיכויות הגרמניות בה בוטלה לחלוטין הצמיתות, ניתנה חוקה כתובה, התקיים שוויון לכל בפני החוק, והוקם משטר ריכוזי. הוחלה גם המדיניות הצרפתית כלפי היהודים, שמנו 16,000 נפש. מלבד אמנציפציה מלאה (למעשה היה מצבם טוב מבצרפת, שם נאכפה 'הפקודה המחפירה' במרץ 1808), הם נדרשו להקים גוף מפקח שייצגם בפני השלטון, בדומה לקונסיסטואר, שישמש מכשיר למודרניזציה ותרבות שלהם, כדי להפכם לאזרחים מועילים ומשולבים בחברה.
מי שהתבלט מיד כשעלתה ההצעה היה יהודי החצר והפרנס העשיר ישראל יעקבסון, שהיה קודם בשירות נסיך בראונשווייג-וולפנביטל, ועמד בקשרים טובים עם ז'רום, לו הלווה כסף רב. יעקבסון הופקד בידי המלך על בחירת עשרים ושניים נציגים יהודים שהתכנסו בקאסל ב"אספת נכבדים" ב-8 בפברואר 1808, לצורך הרכבת הגוף המתוכנן. הם בחרוהו לנשיאם, והוא הנחה את המתכנסים לקבל את המלצת הכתר להקים ועד במתכונת הקונסיסטואר, שאף בראשו הועמד. החדשות נתפשו מיד כהזדמנות על ידי הגורמים הפרוגרסיביים בקרב יהודי גרמניה, שרידיה הפעילים של תנועת ההשכלה ששקעה בסוף המאה הקודמת. אהרן האלה-וולפסון כתב עוד בספרו "ישורון" מ-1804 שהיהודים לא יתקנו את דרכיהם בעצמם, ושומה על השלטונות להתערב ולכפות עליהם רפורמה; דוד בן משה פרֵנְקֶל, מנהל בית-הספר החופשי בדסאו ועורך כתב-העת החדש "שולמית", הגיע לאותה מסקנה בגיליון הראשון של עיתונו מ-1807.[1]
יעקבסון עצמו היה פעיל קדמה בולט, ופתח ב-1801 בית-ספר משולב ליהודים ונוצרים. הוא בחר בפרנקל להיות אחד מחמשת ראשי הקונסיסטוריה לצדו. עורך "שולמית" ביקש להפוך את הוועד למכשיר להגשמת חזונו אודות רפורמה חינוכית מקיפה, עידון ואסתטיזציה של סדרי בית-הכנסת, פרודוקטיביזציה כלכלית ומקצועית ועוד תיקונים, שכולם נועדו להקרין על יתר יהודי גרמניה ואירופה בכלל. פרנקל היה חדור באידאולוגיה של מה שדוד סורקין כינה "החוזה האמנציפטורי" הלא-כתוב: תביעה כנה להתחדשות ושיפור פנימיים של היהודים, ברוח הנאורות, שנדרשו כדי להתאים לעידן החדש – ולחלופין ובמשלים, במודע ושלא במודע, התבטלות בפני ערכי הנוצרים כדי לשכנעם שהיהודים ראויים עתה לשוויון.[2] יעקבסון, מצדו, דרש ששוויון יינתן ליהודים באופן בלתי-מותנה, לפני כל תיקון מצדם, ושכל שינוי במסורותיהם ייעשה ביוזמתם שלהם בלבד ולצורך עצמם. כך אכן נעשה בווסטפליה, בניגוד מודגש לאמצעי הכפייה הקשים שהפעילו השלטונות בנסיכויות דוגמת פרנקפורט, עליהם מחה יעקבסון.
כמו ביוזמות דומות, הקונסיסטוריה קמה מתוך שותפות של שלושה צדדים: האינטלקטואלים היהודים שופעי החזון וחסרי האמצעים, הפרנסים העשירים, והממשל המרכזי, שהיה אדיש לגמרי להתלהבות היהודים המודרניים מהאפשרות לתחייה רוחנית בקהילותיהם וביקש רק אזרחים מועילים. המדינה תבעה מראשי הקונסיסטוריה יישום מהלכים מעשיים ופרוזאיים; התוכניות אודות שינויים מעמיקים יותר, בעלי אופי ערכי, באו כמעט רק מצדם שלהם.[3] יעקבסון עמד בקשרי התכתבות וידידות עם משכילים רדיקלים כוולפסון ודוד פרידלנדר, אך העדיף להקיף עצמו בפשרנים על מנת שלא לקומם את הרוב המסורתי. המחנך ירמיה היינמן, מזכירו האישי, נבחר לחבר השלישי בוועד. מלבדם, מצא הנשיא עוד שלושה רבנים שנחשבו מתונים ופתוחים. אריה ליב ברלין מקאסל, מונה לרב הראשי של וסטפליה, מנחם מנדל שטיינהארט מהילדסהיים קיבל את רבנות העיר זֵסֶן, ושמעון יצחק קאלקאר התמנה לרבה של וויצנהאוזן.[4] ב-31 במרץ 1808 קמה הקונסיסטוריה, מצוידת בסמכות ביצועית ואמצעי כפייה חסרי תקדים שהפקידה בידה המלכות.
פועלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחת מהוראותיה הראשונות של הקונסיסטוריה הייתה חיוב יהודי וסטפליה באימוץ שמות משפחה תקניים, לפי החוק החדש, במקום המתכונת המסורתית של "פלוני בן אלמוני". יעקבסון עצמו שינה את שמו מ"ישראל בן יעקב" רק זמן קצר קודם. עלייה לתורה נשללה מהסרבנים.[3] רבני הקהילות העצמאיים הוכפפו כולם לממסד הרשמי, והשתכרו מאז והלאה לפי סולם אחיד שנקבע בקאסל. בצו מ-15 במרץ 1809 הגדיר הוועד במפורט את חובות ותפקידי הרבנים, באופן שהיה שונה לחלוטין מהמקובל בקרב יהודי אשכנז, ושיקף את הרוח האמנציפטורית: הגישה הצרפתית, וקוד נפוליאון בפרט, ראו ביהודים קהילה דתית השייכת לפחות להלכה לאומה, לא קורפורציה אוטונומית בעלת חוק משלה שבניה הם עם זר. בהתאמה, הרבנים נועדו לחדול מלהיות משפטנים בעלי כח פוליטי ולהפוך לכוהני דת, בדומה לכמרים פרוטסטנטיים. נדרש מהם לערוך דרשות סדירות שיעוררו השראה בקהל (רצוי בגרמנית ולא בניב היהודי), לעודד פטריוטיות ונאמנות, לנחם אבלים, לבקר חולים, להשתתף בכל החתונות ולמלא עוד תפקידים בקשר לרווחת הקהילה. צעד חלוצי עוד יותר היה הקמת מוסד מודרני קטן בקאסל להכשרת רבנים, שלימודי חול היוו בו חלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים, דבר חסר תקדים בקרב האשכנזים. הסמינר הקטן התקיים רק שלוש שנים, רק חמישה חניכים עברו בו תחת שטיינהראט ומורים אחרים ואף אחד מהם לא השלים את לימודיו, אבל הוא הקדים בתשע-עשרה שנה את הסמינר הרבני המתפקד הראשון בפדואה.
בתחום החינוך, בצו מ-26 באפריל 1809 אסרה הקונסיסטוריה על מלמדי תלמודי התורה (שרובם ככולם פעלו במתכונת פרטית ולא-מוסדרת) להורות אם לא יעמדו בבחינות ממשלתיות, והוציאה תוכנית לימודי קודש מסודרת. כמו כן, ציוותה על הקמת בתי-ספר מודרניים בכל אתר בו היו די יהודים, ועל הכנסת הילדים לבתי-ספר נוצריים, שם נועדו להשתלם בלימודי דת ממורים תחת פיקוחה, ביתר המקומות. במקביל ובצמוד לסמינר הרבני, הוקם מוסד להכשרת מורים ש-50 איש למדו בו. בית-הספר הראשון בפיקוח הקונסיסטוריה נפתח בקאסל ב-15 באוגוסט. שם, ובמוסדות האחרים, נקבע יחס של שני שלישים ללימודי חול, כמו מתמטיקה וגרמנית תקנית, ושליש למקצועות הקודש, שאף הם נלמדו במתכונת מודרנית. הושם דגש על הבנת העברית בתפילות ועל הכרת יסודות האמונה במקום חומש עם מפרשים או תלמוד. בעיר זסן הוסיף לפעול תחת הקונסיסטוריה בית-הספר הפרטי הבין-דתי של יעקבסון, שקם כמעט עשור קודם. על אף שהוראותיו, במישור החינוך ובכל היתר, יושמו רק חלקית, הוועד הווסטפלי עשה את הצעדים המקיפים ביותר בגרמניה של אותם ימים לרפורמה חינוכית, שתוצריה שינו מן השורש את אופייה של החברה היהודית עד שנות ה-1840.[4]
הקונסיסטוריה פעלה רבות גם בתחום הרפורמה הדתית, אם כי הייתה רחוקה משיטתיות או עקביות בעניין. ”יעקבסון התעניין בפן החיצוני, לא בתאולוגיה...” כתב מיכאל מאיר, ”חברי הקונסיסטוריה סברו שהשינויים לא היוו פגיעה בהלכה (והם אכן לא היו)”. ב-24 בספטמבר 1810 הוצאו תקנות מחייבות לבתי-הכנסת, שנועדו להשליט אווירה של סדר והדר, לבער פגמים וכיעור ולדמותם לטקסים בכנסייה הפרוטסטנטית. נאסר על שבירת כוס בחופות ורעשנות בתפילות, הוגבלו מספרי העולים למי שברך והמקיפים עם הספר בשמחת תורה, ילדים בני פחות מארבע הורחקו, הותקן תחליף לכתובה שהוקרא בגרמנית, נאסר על נערים לקרוא את ההפטרה בבר-המצווה שלהם, וכמעט כל ניהול התפילה הופקד בידי הש"ץ במעורבות מינימלית של הקהל. חשוב מכך, הושמטו פיוטים רבים למען הקיצור, ובוטלו תפילות שונות, בעיקר כאלו שקראו לנקמה בגויים, כמו אב הרחמים. בנוסף, צווה לערוך טקס קונפירמציה לבנים ולבנות שנועד ללמדם, במתכונת קטכיטית ותמציתית, את עיקרי הדת.[5] חלק ניכר מהנהגות הקונסיסטוריה נקלטו בדור הבא על ידי רובם ככולם של יהודי גרמניה, כולל הנאו-אורתודוקסים,[6] ואף על ידי רבנים אורתודוקסים מסורתיים כמו פרץ זאבל איגר.
הצעד השנוי במחלוקת ביותר שערכה הקונסיסטוריה, ושעורר תגובה חריפה גם מחוץ לשטח השיפוט שלה, היה ביטול מנהג איסור קטניות בצו מ-18 בינואר 1810. ששת חברי הוועד נימקו זאת בעיקר במחסור במזון בקרב חיילים יהודים, והסתמכו על כך שהספרדים לא נהגו כן. מחאות נזעמות הגיעו מרבני הקונסיסטואר מפריז, מרבנים עצמאיים בנסיכות וברחבי גרמניה (החת"ם סופר דווקא סירב להצטרף לוויכוח הפומבי). לימים פרסם מנחם מנדל שטיינהארט את ספרו "דברי איגרת" כהגנה על מהלכי הוועד ועל התרת הקטניות בפרט.
צעדיה פורצי הדרך של הקונסיסטוריה, ככל שהיוו אבן דרך בתולדות האמנציפציה ליהודים בגרמניה והשתלבותם החברתית, לא נהנו מעולם משיתוף פעולה בקרב האוכלוסייה היהודית. לפי הערכות, לא יותר מ-5% מילאו את הוראותיה. מניינים פרטיים צצו מחוץ לבתי-הכנסת המאושרים, הורים התעלמו מתקנות החינוך והוסיפו לשלוח את ילדיהם למלמדים, ורבני הקהילות הקטנות לא עמדו בדרישותיה.[3] בשלהי 1813, לאחר קרב לייפציג, נפלה ממלכת וסטפליה יחד עם האימפריה הנפוליאונית. רשויות הכיבוש הבריטיות הורו על פירוק הקונסיסטוריה ב-9 בנובמבר, וכל התיקונים שהנהיגה התפוגגו כמעט מיד.[2]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Felix Lazarus, Das Königlich Westphälische Konsistorium der Israeliten, Alkalay, 1914.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Michael A. Meyer, The Origins of the Modern Jew: Jewish Identity and European Culture in Germany, 1749-1824, Wayne State University Press, 1979. עמ' 132-134
- ^ 1 2 David Jan Sorkin, The Transformation of German Jewry, 1780-1840, Wayne State University Press, 1999. עמ' 85-89.
- ^ 1 2 3 Lionel Kochan, The Making of Western Jewry, 1600-1819, Springer Verlag, 2004. עמ' 293.
- ^ 1 2 מרדכי אליאב, Jüdische Erziehung in Deutschland im Zeitalter der Aufklärung und der Emanzipation, Waxmann, 2001. עמ' 154-158.
- ^ מאיר, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Wayne State, 1995, עמ' 31-35.
- ^ אורתודוקסיה, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)