וילהלם שטוקרט

וילהלם שטוקרט
Wilhelm Stuckart

שטוקרט במעצר, 1947
לידה	16 בנובמבר 1902 ויסבאדן, הקיסרות הגרמנית
נהרג	15 בנובמבר 1953 (בגיל 50) הנובר, גרמניה המערבית
מדינה	גרמניה
השכלה	אוניברסיטת מינכן אוניברסיטת גתה בפרנקפורט
השתייכות	אס אס
תקופת הפעילות	1933–1945 (כ־12 שנים)
דרגה	אובר-גרופנפיהרר
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם השנייה
תפקידים אזרחיים
מזכיר המדינה במשרד הפנים (1940–1945) שר הפנים (8–23 במאי 1945)

ד"ר וילהלם שטוקרט (בגרמנית: Wilhelm Stuckart‏; 16 בנובמבר 1902 – 15 בנובמבר 1953) היה משפטן נאצי ששימש כמזכיר המדינה (מנכ"ל) של משרד הפנים בימי השלטון הנאצי. שטוקרט היה ממנסחי חוקי נירנברג והועמד על כך לדין במשפט המיניסטריונים שנערך כחלק ממשפטי נירנברג. הוא הורשע, ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר.

ראשית חייו

שטוקרט נולד ב-16 בנובמבר 1902 בעיר ויסבאדן, בירת מדינת הסן, למשפחה נוצרית אדוקה. אביו היה עובד רכבת. הוא היה אקטיביסט ימני-קיצוני כבר מצעירותו ובשנת 1919 הצטרף למיליציית הפרייקור והיה שותף בהתנגדות לכיבוש הצרפתי של חבל הרוהר. בשנת 1922 החל ללמוד משפטים וכלכלה-פוליטית באוניברסיטאות מינכן ופרנקפורט. בדצמבר של אותה השנה הוא הצטרף למפלגה הנאצית בה היה חבר עד לפירוקה לאחר הפוטש במרתף הבירה ב-1923. שטוקרט סיים את לימודיו בשנת 1928 וקיבל תואר דוקטור על עבודתו בנושא: "הסברים לציבור, במיוחד בנוגע לרישום למרשם המסחר" (במקור: Erklärung an die Öffentlichkeit, insbesondere die Anmeldung zum Handelsregister), שנתיים לאחר מכן הוא הוסמך לעורך דין והחל לשמש כשופט.

המפלגה הנאצית

עקב עבודתו כשופט הייתה אסורה עליו חברות במפלגה מסוימת ולכן אימו נרשמה עבורו כחברת המפלגה הנאצית מספר 378144. בשנת 1932 עזב שטוקרט את משרת השופט לטובת משרת עו"ד במחלקה המשפטית של האס אה, והוא הצטרף לארגון כחבר מן המניין. להמלצת הימלר שטוקרט הצטרף לאס אס ב-16 בנובמבר 1933 (מספר חבר: 280,042) והוא טיפס בסולם הדרגות עד להגיעו לדרגת אוברגרופנפיהרר בשנת 1944. התקדמותו המהירה של שטוקרט בסולם הדרגות הייתה נדירה יחסית לאדם בעל עבר צנוע כשלו, אך מסירותו האדוקה לערכי המפלגה קידמו אותו בדרכו האישית.

ב-4 באפריל 1933 שטוקרט מונה לראש עיירית שצ'צ'ין וכן נבחר לפרלמנט של פרוסיה. ב-15 במאי מונה ליועץ המשפטי של משרד החינוך הפרוסי, וב-30 ביוני קודם למנהל המשרד. מחלוקות עם הממונים עליו הביאה לעזיבתו את המשרד והוא עבר לדרמשטאדט שם כיהן כנשיא בית המשפט המחוזי. ב-7 במרץ 1935 החל לעבוד במשרד הפנים, מחלקה I, שתחום אחריותה היה משפט חוקתי, אזרחות וחוקי הגזע. כחלק מתפקידו הוטלה עליו, יחד עם ברנהארד לוזנר ופרנץ אלברט מדיקוס, לחוקק את "החוק להגנת הדם והכבוד הגרמני" הידוע בכינוי חוקי נירנברג. החוק אושר ברייכסטאג ב-15 בספטמבר 1935. ב-18 באוגוסט 1938 חתם שטוקרט על צו סודי על "חובת הדיווח על תינוקות מעוותים", מה שהיה בסיס להמתת חסד נרחבת שביצעו הנאצים בילדים נכים ובעלי מוגבלויות. שנתיים לאחר מכן, אחד מילדיו של שטוקרט שנולד עם תסמונת דאון, הפך לקורבן במבצע זה. שטוקרט הפך לאחד המשפטנים החשובים והפורים בנושא חוקי הגזע והוא עסק בהוצאות צווים רבים וכינוס ועדות שונות לטיהור הדם הארי.

מלחמת העולם השנייה

באוקטובר 1939 הוטל על שטוקרט לחקור צורת המבנה המנהלי של המדינה ולייעל אותה. השינוי נצרך עקב ריבוי מנהלי השטח בעת המלחמה. שטוקרט הציע כי יש לשלב את המדינה והמפלגה באופן פעיל בתפיסה כוללת של הרייך, ליצור שיתוף פעולה ברמות הגבוהות ביותר של כוח, כך שניתן יהיה לפתור את החיכוך בין מוסדות השטח באמצעות התייחסות מגבוה. המהפך של תפקיד המנגנון הממשלתי, ממנגנון טכני ליישום נורמות למרכז של מנהיגות פוליטית, היה הרעיון המרכזי במודל של שטוקרט. המבנה המנהלי של הרייכסגאו, שבו שולבו המפלגה ורשויות המדינה, והגאולייטר היה בעל סמכויות כמעט דיקטטוריות על הממלכה שלו, שיקף את התאוריה של שטוקרט.

תוכנית-האב למערב

צרפת תחת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה, מחולקת לאזור הכיבוש הגרמני, אזור כיבוש איטלקי וצרפת של וישי

ב-14 ביוני 1940 כתב שטוקרט תזכיר העוסק בסיפוח אזורים מסוימים במזרח צרפת אל שטחי הרייך. המסמך מציג תוכנית לצמצום צרפת לגבולותיה בימי הביניים המאוחרים עם האימפריה הרומית הקדושה והחלפת האוכלוסייה הצרפתית בשטחים אלו במתיישבים גרמנים. תזכיר זה היווה את הבסיס ל"קו הצפון-מזרחי" (הנקרא גם "הקו השחור" או "קו הפיהרר") שצויר בשטחי צרפת הכבושה בהסכם שביתת הנשק השני בשמפן. הקו נמתח משפך נהר הסום עד להרי היורה (ראו מפה). כחלק מתהליך הגרמניזציה של האזור מובא בתזכיר שמות ערים ואזורים שישנו את שמם לשם מתאים בגרמנית, למשל העיר נאנסי תהפוך לנאנציג. ההיסטוריון הגרמני פטר שטלר מייחס תוכנית זו כהקבלה מערבית לתוכנית-האב למזרח. בסוף 1940 מונה שטוקרט למזכיר המדינה (מנכ"ל) משרד הפנים של הרייך.

ועידת ואנזה

שטוקרט זומן להשתתף בועידת ואנזה, שהתרחשה ב-20 בינואר 1942, כנציגו של שר הפנים וילהלם פריק. רשמית היינריך הימלר היה כפוף למשרד הפנים אף על פי שבפועל הס"ס פעל באופן עצמאי לחלוטין והמשרד ויתר באופן מעשי על השליטה בו. אך שטוקרט, שכיהן כמנהל המשרד, התעקש על נושא מסוים עליו לא רצה לוותר: הסמכות בדבר בני התערובת, המישלינג. שטוקרט, שכבר ידע על רצח היהודים, היה בטוח שכינוס הוועידה הוא למטרת דיון בנושא זה, מעמד המישלינג בסוגיית הפתרון הסופי. בחוקי נירנברג קיבלו בני התערובת מעין הגנה ממסדית ושטוקרט ראה בתחום זה כסמכות בלעדית של המשרד, דבר המראה על יוקרתו, ועל כן הוא היה מוכן להאבק בס"ס בנושא זה. ב-24 בנובמבר שוחח שטוקרט ארוכות עם הימלר. לשיחה זו אין תיעוד מסודר אך ביומנו של הימלר הוא רשם בקצרה "השאלות היהודיות שייכות לי", ואכן מיום זה שטוקרט החל לשתף פעולה עם הס"ס. בחודש זה קודם שטוקרט לדרגת אובר-גרופנפיהרר (רב-אלוף) בס"ס.

לפי פרוטוקול הוועידה, שטוקרט אכן שינה את עמדתו באופן משמעותי. בעוד שמשרד הפנים רצה להגן באופן מלא על בני התערובת שטוקרט הציע עיקור כפוי על כל בני התערובת. בנוסף הוא הקצין בהצעתו לטיפול בסוגיית נישואי התערובת. שטוקרט הציע להכריז על כל הנישואים המעורבים כמבוטלים וכך לאפשר גירוש של בני הזוג היהודים ואף חלק מצאצאיהם. ייתכן ושטוקרט סבר שהדרך היחידה להחזיר לעצמו את השליטה במשרדו הייתה להיות קיצוני יותר מהקיצונים. שתי ההצעות של שטוקרט נדחו.

לאחר המלחמה

שטוקרט במשפט השגרירים (1948)

שטוקרט תפקד למשך זמן קצר כשר הפנים בממשלת פלנסבורג של קרל דניץ, בין ה-8 ל-23 במאי 1945.

לאחר המלחמה נעצר שטוקרט על ידי בעלות הברית ונידון במשפט השגרירים על חלקו בניסוח חוקי הגזע ועבודתו למימושם. בית המשפט אפיין אותו כאנטישמי נלהב וכבעל יכולת לממש קמפיין אנטישמי עקב הביטחון בעבודתו המשרדית. ברנהארד לוזנר, עובד-שותף לשטוקרט במשרד הפנים, העיד עליו כי היה מודע לרצח היהודים אף לפני ועידת ואנזה. שטוקרט טען להגנתו שתמיכתו בעיקור בכפייה של המישלינג (אזרחי תערובת) נועד כדי למנוע או לדחות תוצאות הרסניות יותר. בית המשפט לא הצליח להוכיח את חלקו ברדיפת היהודים ושטוקרט נידון לתקופת מאסר של כמעט 4 שנים, אותה ביצע מכליאתו ועד מתן גזר הדין.

לאחר שחרורו החל שטוקרט לשמש כגזבר העיר הלמשטדט ולאחר מכן שימש כמנהל המכון לקידום הכלכלה של סקסוניה התחתונה. בשנת 1951 הוא נידון בבית משפט, כחלק מדה-נאציפיקציה של בעלות הברית בגרמניה, הוא הוגדר כשותף למשטר הנאצי ונקנס ב-500 מארק.

מותו

שטוקרט נהרג בתאונת דרכים ליד הנובר ב-15 בנובמבר 1953. ישנה תאוריה כי התאונה לא הייתה מקרית והיא בוצעה בזדון על ידי מתנגדי המשטר הנאצי, או על ידי המוסד.

דמותו של שטוקרט הופיעה ברומן ההיסטוריה האלטרנטיבית ארץ אבות מאת רוברט האריס.

ראו גם

• רוצח מכתבה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא וילהלם שטוקרט בוויקישיתוף