ויליאם סטיירון

ויליאם סטיירון
William Styron

לידה	11 ביוני 1925 ניופורט ניוז, ארצות הברית
פטירה	1 בנובמבר 2006 (בגיל 81) מרתה'ס ויניארד, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום מגורים	ניופורט ניוז, וירג'יניה
מקום לימודים	אוניברסיטת דיוק, Warwick High School, מכללת דוידסון, Christchurch School
שפות היצירה	אנגלית
סוגה	דרמה, script, ביקורת ספרות, אוטוביוגרפיה, מסה
יצירות בולטות	בחירתה של סופי, Darkness Visible
תקופת הפעילות	1951–2006 (כ־55 שנים)
הושפע מ	אלבר קאמי, ריצ'רד ייטס, רומן גארי, תומאס וולף, ויליאם פוקנר, מארק טוויין, ג'יימס ג'ויס, ג'ון דוס פסוס, פרנסיס סקוט פיצג'רלד, גוסטב פלובר, וולפגנג אמדאוס מוצרט
צאצאים	Susanna Styron, Alexandra Styron
פרסים והוקרה	מדליית ויליאם דין האוולס (1970) הפרס הספרותי של סיינט לואיס (1982) הפרס העולמי ע״ש סינו דל דוקה (1985) פרס טובת הכלל (1995) פרס פוליצר לסיפורת (1968) פרס הספר הלאומי (1980) אגדה חיה של ספריית הקונגרס המדליה הלאומית לאומנויות פרס רומא
חתימה

ויליאם קלרק סטיירון (באנגלית: William Clark Styron‏; 11 ביוני 1925 - 1 בנובמבר 2006) היה סופר אמריקאי. ידוע ביותר בשל ספריו "וידויו של נאט טרנר" (1967), השנוי במחלוקת, העוסק במרד העבדים בווירג'יניה ב-1831, אשר זיכה את סטיירון בפרס פוליצר ו"בחירתה של סופי" (1979) העוסק בנושא השואה, שעובד לסרט מצליח בכיכובה של מריל סטריפ. סטיירון סבל ממחלת הדיכאון לה נתן ביטוי ספרותי בספרו "חשיכה נראית" (1990).

נעוריו ותחילת דרכו

סטיירון נולד בעיירה ניופורט ניוז במדינת וירג'יניה, לא רחוק מן המקום שבו הניף נאט טרנר את נס המרד נגד העבדות, מרד שהיווה השראה ליצירתו המפורסמת ביותר של סטיירון, גם אם השנויה ביותר במחלוקת. על אף שמשפחתו מצד אביו הייתה בעברה בעלת עבדים, מצד אמו היה צאצא למשפחה מצפון ארצות הברית, בעלת מסורת ליברלית. רקע משפחתי זה העניק לסטיירון פרספקטיבה רחבה על בעיית הגזע בארצות הברית.

ילדותו של סטיירון הייתה קשה. אביו, שהיה מהנדס במספנה, סבל מדיכאון קליני, מחלה שתתקוף אף את סטיירון עצמו, ואמו מתה מסרטן בטרם מלאו לו ארבע עשרה שנים. סטיירון הצעיר, בעל האופי המרדני, נשלח לשורה של פנימיות.

עם סיום בית הספר התיכון, נרשם סטיירון למכללת דוידסון, אך לבסוף נשר על מנת להצטרף למארינס, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. הוא סיים את שירותו בדרגת לויטננט (דרגת קצונה המקבילה לסגן בצה"ל), אך לא הספיק להשתתף בקרבות. לאחר השחרור החל סטיירון בלימודים באוניברסיטת דיוק, וסיים תואר ראשון. אז פרסם את יצירתו הראשונה, סיפור קצר, המושפע מאוד מויליאם פוקנר, שהופיע באנתולוגיה של יצירות סטודנטים.

ספריו הראשונים

לאחר שסיים את לימודיו בשנת 1947, החל סטיירון לעבוד כעורך בבית ההוצאה לאור מקגרו-היל בניו יורק. סטיירון תיעד לימים את הייסורים שנגרמו לו בעבודה זו בפסקאות אוטוביוגרפיות ב"בחירתה של סופי". לאחר שהצליח לגרום למעסיקיו לפטרו, החל לכתוב את ספרו הראשון. שלוש שנים לאחר מכן פורסם הספר, סיפורה של משפחה בלתי מתפקדת מווירג'יניה, ששיאה בהתאבדות של אישה צעירה. הספר "לשכב בחשיכה" (1951) קיבל ביקורות נלהבות, אך אז גויס סטיירון להילחם במלחמת קוריאה, ונמנע ממנו לקדם את הקריירה הספרותית שלו. בשנת 1952 שוחרר בשל בעיה בעינו, ופרסם את הנובלה המלחמתית "המצעד הארוך" בשנת 1953.

סטיירון עבר להתגורר בפריז, שם התיידד עם רומן גארי, ג'ורג' פלימפטון, פיטר מתיסן, ג'יימס ג'ונס, אירווין שו ואחרים. קבוצה זו ייסדה את המגזין הספרותי "פריס רוויו" ב-1953. בעת ביקור ברומא חידש את היכרותו עם משוררת צעירה בשם רוז בורגונדר, והשניים נישאו ב-1953, ונותרו נשואים עד למותו של סטיירון. לזוג נולדו ארבעה ילדים.

התנסויותיו של סטיירון מחוץ לארצות הברית השפיעו על יצירת הספר "שרוף בית זה" בשנת 1960, שעסק בחיי אינטלקטואלים אמריקנים בריביירה הצרפתית. הספר התקבל בביקורות מעורבות, וחלק מן המבקרים טענו כי מדובר במלודרמה וכי המבנה הספרותי אינו מהודק דיו.

המחלוקת בדבר נאט טרנר

סטיירון נפגע מהביקורות שאותן ספג ספרו "שרוף בית זה", ובמשך שנים עסק במחקר לכתיבת ספרו הבא, זכרונותיה הפיקטיביים של דמות אמיתית בשם נאט טרנר, מנהיגו שחום העור של מרד עבדים בווירג'יניה בשנת 1831, מרד שנכשל והסתיים בתלייתם הפומבית של טרנר ושישה עשר מאנשיו. כאשר יצא "הווידויים של נאט טרנר" לאור, ספג ביקורת מצד מבקרים אפרו-אמריקאים, בשל היותו תיאור סטריאוטיפי של שחור עור, וכי סטיירון הלבן, שמשפחתו הייתה בעלת עבדים, אינו יכול לכתוב בגוף ראשון את סיפורו של טרנר, העבד השחור.

במיוחד הייתה שנויה במחלוקת פסקה בה מפנטז טרנר על אונס של אישה לבנה. כמה מהמבקרים טענו כי פסקה זו היא חזרה מסוכנת על צידוק דרומי מסורתי לביצוע לינץ'.

מבקרים רבים אחרים טענו כי על אף פגמיו, טרנר נותר דמות חזקה, אהודה והרואית במהלך כל היצירה. על אף המחלוקת הפכה היצירה להצלחה ביקורתית ומסחרית גדולה, ובשנת 1968 הביא הספר לזכייתו של סטיירון בפרס פוליצר.

יצירותיו המאוחרות

ספרו הבא של סטיירון, "בחירתה של סופי" (1979) עסק בניצולת שואה לא יהודייה. בחירה זו בעיסוק בשואה דרך עיניו של קורבן שאינו יהודי עוררה אף היא מחלוקת. הספר, המתאר משולש אהבים בין סופי, אהובה היהודי המבריק נתן, ומעריצה הצעיר סטינגו, הפך לרב-מכר, אך עורר מחלוקת דומה לזו שעורר הספר "וידויו של נאט טרנר", שכן נטען כי סטיירון אינו בעל היכולת להבין את ניצולי השואה, ולהעביר את חוויותיהם בצורה אותנטית. ב-1982 יצאה לאור גרסה קולנועית, בבימויו של אלאן ג'יי פאקולה ובכיכובה של מריל סטריפ, שזכתה בחמישה פרסי אוסקר. הייתה זו יצירתו הבדיונית האחרונה של סטיירון.

בשנת 1985, עת היה בשיא הצלחתו הספרותית, לקה סטיירון בהתקף חמור של מחלת הדיכאון, ואף אושפז. התקף זה הביא לכתיבת ספרו "חשיכה נראית" (1990), שבו התמודד עם מחלתו באומץ ובכנות. בין יצירותיו האחרות מחזה בשם "In the Clap Shack" שעלה על הבמה בשנת 1973, ואוסף של מאמרים בשם "This Quiet Dust" שיצא לאור בשנת 1982.

בנוסף ליצירותיו הספרותיות היה סטיירון גם פעיל פוליטי. סטיירון היה ליברל בדעותיו, ובין היתר היה פעיל לזכויות היהודים בברית המועצות. בשנת 2000 ערך ביקור בקובה ביחד עם גבריאל גרסיה מרקס וארתור מילר, במהלכו נפגש עם פידל קסטרו. לטענתו, לא היה הביקור פוליטי, אלא נועד לעמוד מגוף ראשון על המצב בקובה, ולהביע התנגדות לבידודה.

סטיירון מת מדלקת ריאות ב-1 בנובמבר 2006.

מספריו שיצאו לאור בעברית

• חשיכה נראית, תרגם יהודה מלצר, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995.
• בחירתה של סופי, תרגום חיים איזק, הוצאת זמורה, ביתן, מודן, 1981.
• המסע הארוך, תרגם אביב מלצר, הוצאת אדם, 1983.
• הווידויים של נאט טרנר, מאנגלית ג. אריוך, הוצאת מעריב, 1983.

לקריאה נוספת

• שרלוט ורדי, תהליך של זיוף ההיסטוריה, בימוי של הדו-שיח בין התליין לקרבן, על ספרו של ויליאם סטיירון "בחירתה של סופי" לעומת ספריהם של יורק בקר "יעקב השקרן" וחורחה סמפרון "איזה יופי של יום ראשון, נדפס בדפים לחקר תקופת השואה, ז', תשמ"ט 1988.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויליאם סטיירון בוויקישיתוף

• ויליאם סטיירון, ברשת החברתית Goodreads
• ynet וסוכנויות הידיעות, מת הסופר וויליאם סטיירון, באתר ynet, 2 בנובמבר 2006
• שירי לב-ארי, הקול הלבן של השחורים והיהודים, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2006
• אתי סרוסי, "המסע הארוך": להיות מארינס לנצח, באתר "דיומא", 29 בדצמבר 2020
• הספרים של ויליאם סטיירון, באתר "סימניה"
• ויליאם סטיירון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ויליאם סטיירון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• וילים סטירון (1925-2006), דף שער בספרייה הלאומית