ויליאם ראסל, לורד ראסל

ויליאם ראסל, לורד ראסל
William Russell, Lord Russell
לידה	29 בספטמבר 1639
הוצאה להורג	21 ביולי 1683 (בגיל 43); לונדון, ממלכת אנגליה
מדינה	ממלכת אנגליה
השכלה	אוניברסיטת קיימברידג'
תפקיד	חבר הפרלמנט של אנגליה; Member of the 1679 Parliament; Member of the 1680-81 Parliament; חבר פרלמנט 1661-79; Member of the April 1660 Parliament; Member of the 1681 Parliament ;
מפלגה	המפלגה הוויגית
השקפה דתית	אנגליקניזם
בן או בת זוג	Rachel Russell, Baroness Russell

וִילִיאֶם רַאסֶל, לוֹרְד רַאסֶל (באנגלית: William Russell, Lord Russell; 29 בספטמבר 1639 – 21 ביולי 1683) היה פוליטיקאי אנגלי. הוא היה חבר מוביל במפלגת המדינה (אנ'), שקדמה למפלגת הוויגים, אשר הניח בתקופת שלטונו של המלך צ'ארלס השני את התשתית להתנגדות בבית הנבחרים לעלייתו לשלטון של מלך קתולי בגלוי - ג'יימס, אחיו של צ'ארלס. התנגדות זו הביאה בסופו של דבר להוצאתו להורג בעוון בגידה במלוכה, כמעט שנתיים לפני שצ'ארלס מת וג'יימס עלה לכס המלכות.

ראשית חייו ונישואים

ויליאם ראסל היה בנו השלישי של ויליאם ראסל, רוזן בדפורד החמישי (אנ') (מאוחר יותר הוכתר כדוכס בדפורד (אנ')) וליידי אן קאר (אנ'). לאחר מותו של אחיו הבכור פרנסיס (1638–1679), זכה ראסל בתואר כבוד של "ברון ראסל", מה שהעניק לו אוטומטית גם את התואר "לורד ראסל".^[1]

ראסל ואחיו פרנסיס למדו באוניברסיטת קיימברידג' בשנת 1654. לאחר מכן הם נסעו מחוץ לבריטניה, ביקרו בליון ובז'נבה, והתגוררו זמן מה באאוגסבורג. ראסל כתב דין וחשבון צבעוני על מסעותיו. השניים עשו את דרכם לפריז ב-1658, וחזרו לאחוזת המשפחה מנזר וובורן (אנ'), בוובורן (אנ') (שלא הייתה אז המבנה המפואר הנוכחי) בדצמבר 1659.^[1]

בעת הרסטורציה האנגלית בשנת 1660, כאשר צ'ארלס השני עלה לכס המלכות, ראסל נבחר כחבר פרלמנט מטעם מחוז הבחירה טביסטוק, מושב שבאופן מסורתי החזיק בן משפחתו.^[2] במשך שנים רבות, נראה שראסל לא היה פעיל בעניינים ציבוריים, אלא כמי שהתמכר לתככים של חצר המלוכה, והוא לא מתועד כנואם בפרלמנט עד 1674.^[3] בשנים 1663 ו-1664 הוא היה מעורב בשני דו-קרבות; הוא נפצע בשני. בשנת 1669, בגיל 30, הוא התחתן עם האלמנה ליידי ווהן (אנ'). כך נוצר קשר בינו לבין הרוזן משפטסברי, שנישא לבת דודה של אשתו.^[1]

פרלמנט

רק עם הקמת מפלגת המדינה (המפלגה שהפכה בהמשך למפלגה הוויגית),^[4] שהתנגדה למדיניות הקאבאל (אנ') (ראשי תיבות שמות הקבוצה הפנימית של היועצים של המלך) ולמדיניות הצרפתית-קתולית של צ'ארלס השני, מלך אנגליה, החל ראסל לקחת חלק פעיל בפוליטיקה. בהתלהבות נלהבת נגד הקתוליות ("אני מתעב דת מגוחכת וחסרת היגיון שכזו", הוא העיר פעם), ואהבה עזה לחירות פוליטית, הוא התנגד לרדיפה של אנגלים פרוטסטנטים (אנ').^[א] נראה כי נאומו הראשון בפרלמנט היה ב-22 בינואר 1674, כאשר הוא השתלח כנגד שמיטת החובות של המלוכה,^[ב] ההתקפה על צי סמירנה, השחיתות באמצעות כסף הצרפתי של אנשי החצר של צ'ארלס, ושרי המלך חורשי הרעה. הוא גם תמך בהליכים נגד דוכס בקינגהאם (אנ'). בשנת 1675 העביר ראסל דרישה כתובה למלך לצורך סילוקו מהמועצות המלכותיות והדחתו של הרוזן דנבי (אנ').^[1]

ב-15 בפברואר 1677, בדיון על 15 חודשי הפרוגרגציה (תקופה ממושכת ביותר בין ישיבות הפרלמנט), הוא יזם את פיזור הפרלמנט; ובמארס 1678 הוא שלח את הדרישה בכתב שביקשה מהמלך להכריז מלחמה נגד צרפת. האיבה של מפלגת המדינה כלפי ג'יימס, הדוכס מיורק, וכלפי הלורד דנבי, ורצונה של המפלגה לפירוק ופיזור הצבא, היו גדולים יותר מהאיבה של המפלגה כלפי לואי הארבעה עשר, מלך צרפת. למלך הצרפתי, אפוא, היה קל ליצור ברית זמנית עם ראסל, הולס (אנ') ומנהיגי האופוזיציה. הם ביקשו לצמצם את היכולת של המלך לפגוע בצרפת ולחייב אותו לחפש את ידידותו של לואי; ידידות זו, לעומת זאת, הייתה אמורה להינתן רק בתנאי שלואי יתמוך במטרותיהם. ראסל התקשר עם המרקיז דה רוביני (אנ') (בן דוד מצד אמה של ליידי ראסל), שהגיע לאנגליה עם כסף לחלוקה בין חברי פרלמנט. עם זאת, לפי עדותו של פול בריון (אנ'), ברור שראסל עצמו סירב לקבל תשלומים צרפתיים כלשהם.^[1]

הקשר האפיפיורי לכאורה ומרד מונמות'

התרעות אנטי-צרפתיות של מחרחרי מלחמה שהגיעו לשיא ב"גילוי" ב-1678 של "הקושרים" הראשונים של המזימה האפיפיורית לכאורה לרצוח את המלך צ'ארלס השני ולהאיץ את עלייתו לכס המלוכה של אחיו הקתולי השפיעו מאוד על ראסל. ראסל הצטרף לקבוצה קטנה שפנתה אל ג'יימס סקוט, דוכס מונמות' הראשון ("מונמות'"), בנו (הבלתי חוקי, אך מוכר) של צ'ארלס, כדי להעלותו על כס המלכות. לאחר מכן, היה ראסל בקשר סודי עם ויליאם מאורנז' אשר, עם אשתו מרי, עלה על כס המלכות שלאנגליה חמש שנים לאחר הוצאתו להורג של ראסל.

ויכוח ההחרגה

ב-4 בנובמבר 1678, העביר ראסל דרישה כתובה למלך להוציא את אחיו ג'יימס (באותו הזמן ג'יימס, הדוכס מיורק) "מסביבתו וממועצותיו", כולל הרחקה מהירושה. התעקשותו של הפרלמנט על הדחתו של דנבי הובילה להפסקת פעילותו ב-30 בדצמבר ולפיזורו בינואר. בבחירות שלאחר מכן, ראסל נבחר שוב לפרלמנט, הפעם כנציג של בדפורדשייר, כמו גם עבור המפשייר.^[3] הצלחתה של ה"מפלגה" החדשה שהוקמה בבחירות של 1679 הובילה להדחתו של דנבי מהקבינט, ובאפריל 1679 הפך ראסל לחבר במשרד החדש של מיניסטריון המועצה המלכותית (אנ')^[ג] שהוקם על ידי צ'ארלס בעצת סר ויליאם טמפל (אנ'). רק שישה ימים לאחר מכן, ראסל פנה לוועדה שתכין הצעת חוק מאופקת יותר "להבטחת דת ורכוש [במקרה של] יורש אפיפיורי". ביוני 1679, כאשר בני הברית (אנ')^[ד] התקוממו בסקוטלנד, הוא תקף מילולית את חבר המועצה הסקוטי דוכס לודרדייל (אנ') באופן אישי במועצה המלאה.^[1]

בינואר 1680, ראסל, יחד עם קוונדיש, קאפל, פאול ואסקס, הגישו התפטרות, שהתקבלה על ידי המלך צ'ארלס "בכל ליבי". ב-16 ביוני, הוא התלווה לרוזן שפטסברי כאשר האחרון האשים את ג'יימס הדוכס מיורק בווסטמינסטר כ"מתנגד"^[ה] אפיפיורי; וב-26 באוקטובר הוא נאם בבית הנבחרים שיש "לדכא את האפיפיוריות ולמנוע יורש אפיפיורי"; ואילו ב-2 בנובמבר, כעת בשיא השפעתו, הוא הגיש את ההצעה לחוק ההחרגה^[ו] בצורתה המובהקת ביותר, וב-19 בנובמבר העביר פיזית את הצעת חוק ההחרגה לבית הלורדים. הוא התנגד לתוכנית ההגבלה בטענה שמונרכיה בתנאיה תהיה אבסורד.^[1] ההיסטוריון לורנס אצ'רד (אנ') קבע כי ראסל התנגד להקלה שהעניק צ'ארלס לבן דודו של דוכס נורפוק (אנ'), לורד סטאפורד (אנ'), שהיה "קושר" מורשע, הוצאה להורג על ידי עריפת ראש במקום תלייה, גרירה וביתור, שיטת ההוצאה להורג כואבת יותר - הקלה שראסל עצמו קיבל אחר כך. אך היסטוריונים אחרים אינם מסכימים. ב-18 בדצמבר, הוא עבר לסרב להעביר אספקה עד שהמלך יעביר את הצעת חוק ההחרגה. מנהיגי האופוזיציה היו פתוחים לפשרה בשאלת ההחרגה. ראסל, לעומת זאת, סירב לוותר.^[1]

ב-26 במרץ 1681, בפרלמנט שהתקיים באוקספורד, ראסל הגיש שוב את הצעת חוק ההחרגה. עם פיזור הפרלמנט, הוא פרש לפרטיות באחוזתו, סטראטון (אנ') בהמפשייר. הוא כנראה דחק בכומר שלו לכתוב את "חייו של יוליאנוס הכופר", בתגובה לדרשותיו של ד"ר היקס (אנ'), והגן על חוקיות ההתנגדות במקרים קיצוניים.^[1]

קשר בית ריי

לא היה לו חלק בתוכניותיו של הלורד הוויגי שפטסברי לאחר בחירת השריפים ממפלגת הטורים ללונדון ב-1682; עם זאת, עם הפרת האמנות ב-1683, הוא החל לשקול ברצינות את האמצעים הטובים ביותר להתנגד לממשלת המלך. באוקטובר 1682, הוא השתתף בפגישה שבה דובר על מה שעשוי להתפרש כבגידה:^[1] מונמות', אסקס, המפדן, אלג'רנון סידני, לורד הווארד מאסקריק (בן דוד של אימו של ראסל) וסר תומאס ארמסטרונג נפגשו בבית של אחד, מר שפרד, סוחר יין. שם הם פגשו את ריצ'רד רומבולד, הבעלים של "בית ריי", אחוזה מבוצרת בהרטפורדשייר.

בעקבות המפגש תוכנן קשר בית ריי (אנ') הכושל, תוכנית לארוב לצ'ארלס השני ואחיו ג'יימס ליד בית ריי, בדרכם חזרה ללונדון ממרוצי ניומרקט (אנ'). עם זאת, הקשר נחשף לממשלה. בניגוד לכמה קושרים, ראסל סירב לברוח להולנד. הוא הואשם בכך שהבטיח את עזרתו לעורר מרד ולהביא למותו של המלך. הוא נאסר ונשלח ב-26 ביוני 1683 למצודת לונדון שם הכין את עצמו למותו. מונמות' הציע לחזור לאנגליה ולהישפט אם זה יעזור לראסל, ואסקס סירב להימלט מחשש לפגיעה בסיכוי של חברו להימלט.^[1] עם זאת, הוא נשפט והורשע בבגידה ונידון לתלייה, גרירה וביתור, עונש שלאחר מכן הומר על ידי צ'ארלס השני למוות בעריפת ראש.

לפי אמות המידה של התקופה (כאשר אלה שהואשמו בבגידה רק לעיתים נדירות ניצלו ממוות) הוא קיבל משפט הוגן. השופט העליון (אנ') פרנסיס פמברטון, בסיכומו של חבר המושבעים, נטה בבירור לזיכוי, ובכך פגע במלך, שפיטר אותו זמן קצר לאחר מכן. אף סנגור לא הורשה במשפט בגידה עד חקיקתו של חוק הבגידה משנת 1695, אך בוויתור נדיר להגנה, הורשתה ליידי ראסל לפעול כמזכירתו של בעלה. אפילו ג'פריס (אנ'), בראשות התביעה, ניהל את המשפט בצורה מפוכחת ומכובדת, שונה בתכלית מהסגנון הבריוני הרגיל שלו, ותוך כדי הדגיש את עוצמת הראיות, הזכיר לחבר המושבעים שאסור לקחת את חייו של אדם חף מפשע.

לאחר פסק הדין, עשו אשתו וחבריו של ראסל מאמצים נואשים להצילו, תוך הפצרות רחמים מהמלך, מדוכס יורק ומשגריר צרפת, פול בריון. בריון הודיע למלך שלדעת לואי ה-14 זה מקרה מתאים לרחמים, וג'יימס היה מוכן לפחות להקשיב לחבריו של ראסל; אבל צ'ארלס היה חסר רחמים, ואמר "אם אני לא אקח את חייו הוא ייקח את חיי בקרוב". ראסל עצמו, בעצומות לצ'ארלס וג'יימס, הציע להתגורר מחוץ לאנגליה אם חייו יינצלו, ולעולם לא להתערב שוב בענייני אנגליה. עם זאת, הוא סירב להצעת בריחה מקוונדיש.^[1] ליידי ראסל השיגה ראיון פרטי וירדה על ברכיה אל המלך, אך ללא הועיל: צ'ארלס, שגילה רחמים למתנגדים לשעבר לאחר הרסטורציה שלו, לא האמין עוד בגילוי רחמים לאויביו האמיתיים או המדומים.

הוצאה להורג

ראסל בילה את יומו האחרון במצודת לונדון. בבוקר התפלל עם הארכיבישוף הסקוטי אלכסנדר ברנט. ראשו נערף על ידי התליין ג'ק קטץ' (אנ') ב-21 ביולי 1683 בכיכר לינקולנ'ס אין פילדס (אנ'). נאמר כי ההוצאה להורג התנהלה בצורה גרועה מאוד:

באותה הזדמנות, קטץ' הניף את מכשיר המוות או במיומנות כה סדיסטית או בחוסר מיומנות פשוטה - אף אחד לא ידע איזו - שהקורבן סבל בצורה מחרידה תחת מכה אחר מכה, כל אחת מהמהלומות הייתה מייסרת, אבל לא קטלנית בפני עצמה. אפילו בקרב ההמונים צמאי הדם שבדרך כלל נכחו בעריפת ראשים באנגליה, ההפגנה הקודרת והמייסרת יצרה זעם כה רב עד שקטץ' חש נרגש לכתוב ולפרסם חוברת בשם Apologie ("התנצלות"), שבה תירץ את ביצועיו בטענה שלורד ראסל לא הצליח "להתייצב כפי שהתאים ביותר" ולכן דעתו הוסחה בזמן שהוא מכוון על צווארו.

ראסל נוקה מאשמה על ידי ביטול הקלון שלו תחת ויליאם השלישי, מלך אנגליה. ראסל לא הודה; למעשה, הוא התחנן שהוא לא ידע על שום מזימה להוציא את המלך להורג ולא היה שותף לשום קשר לעשות זאת. הוא מתועד כמי שהודה בקשירת קשר למלחמה. מיני-פלישה כזו התרחשה בסופו של דבר והצליחה; במילים פשוטות, ראסל לא תזמן נכון את הפגישות שלו. הוא התפטר במהירות כדי לקבל את גורלו בכבוד בעודו מציין את חפותו, אך התאכזב מהצדק שקיבל, כפי שנקבע במכתבו האחרון לפני מותו. ראסל זכה מאוחר יותר לחנינה על כך שלא ביצע חלק במזימת בגידה ישירה, והציג את הראיות כשמועות. החנינה נותרה מסמך רשמי.

מאוחר יותר הנציחו אותו הוויגים כקדוש מעונה, שכביכול הומת כנקמה על מאמציו להחריג את ג'יימס מהירושה לכתר.^[5]

התייחסות בקולנוע ובטלוויזיה

בסדרה 9 של תוכנית הגנאלוגיה של ה-BBC, מי אתה חושב שאתה?, נחשף שאחת מהצאצאיות שלו היא השחקנית סיליה אימרי. אף על פי שזה לא הוזכר בפרק המדובר, צאצאים אחרים של ראסל כוללים את הקומיקאית מירנדה הארט והשחקנית אנה צ'נסלור.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויליאם ראסל, לורד ראסל בוויקישיתוף

ויליאם ראסל, לורד ראסל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

Rt. Hon. William Russell, Lord Russell on thepeerage.com]

ביאורים

^ במקור English Dissenters, מילולית "מתנגדים אנגלים", היו פרוטסטנטים שנפרדו מהכנסייה האנגלית במאות ה-17 וה-18, ושהתנגדו להתערבות המדינה בנושאי דת וייסדו כנסיות משלהם, מוסדות חינוך וקהילות משלהם.
^ במקור Stop of the Exchequer, שמיטת חובות המדינה שהתרחשה באנגליה בשנת 1672 תחת שלטונו של צ'ארלס השני
^ ארגון מחדש קצר ימים של הממשל האנגלי שעבר רפורמה כדי להעביר את הממשלה לשליטת מועצה המלוכה באפריל 1679, עקב אירועים באותה תקופה.
^ במקור Covenanters, חברי תנועה דתית ופוליטית סקוטית מהמאה ה-17, שטענו שיש להם "ברית", או הסכם עם אלוהים. הם תמכו בכנסייה של סקוטלנד, ובעליונות של מנהיגי הכנסייה בענייני דת.
^ במקור recusant, מי שנשאר נאמן לכנסייה הקתולית וסירב להשתתף בתפילות של הכנסייה האנגליקנית לאחר הרפורמציה האנגלית.
^ Exclusion Bill - נועד להבטיח שקתולי לא יוכל למלוך באנגליה

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ ¹² Russell, Lord William Russell, 1911 Encyclopædia Britannica
^ History of Parliament Online - Russell, Hon. William
^ ¹ ² Russell, William (1639-1683), Dictionary of National Biography, 1885-1900
^ britainexpress
^ Lois G. Schwoerer (1985). "William, Lord Russell: The Making of a Martyr, 1683–1983". Journal of British Studies 24.1: 41–71. JSTOR 175444

ערך זה כולל קטעים מתורגמים מהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, הנמצאת כיום בנחלת הכלל

[5] במקור English Dissenters, מילולית "מתנגדים אנגלים", היו פרוטסטנטים שנפרדו מהכנסייה האנגלית במאות ה-17 וה-18, ושהתנגדו להתערבות המדינה בנושאי דת וייסדו כנסיות משלהם, מוסדות חינוך וקהילות משלהם.

[6] במקור Stop of the Exchequer, שמיטת חובות המדינה שהתרחשה באנגליה בשנת 1672 תחת שלטונו של צ'ארלס השני

[7] ארגון מחדש קצר ימים של הממשל האנגלי שעבר רפורמה כדי להעביר את הממשלה לשליטת מועצה המלוכה באפריל 1679, עקב אירועים באותה תקופה.

[8] במקור Covenanters, חברי תנועה דתית ופוליטית סקוטית מהמאה ה-17, שטענו שיש להם "ברית", או הסכם עם אלוהים. הם תמכו בכנסייה של סקוטלנד, ובעליונות של מנהיגי הכנסייה בענייני דת.

[9] במקור recusant, מי שנשאר נאמן לכנסייה הקתולית וסירב להשתתף בתפילות של הכנסייה האנגליקנית לאחר הרפורמציה האנגלית.

[10] Exclusion Bill - נועד להבטיח שקתולי לא יוכל למלוך באנגליה

[בריט-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ ¹² Russell, Lord William Russell, 1911 Encyclopædia Britannica

[HOP-2] History of Parliament Online - Russell, Hon. William

[DNB-3] ¹ ² Russell, William (1639-1683), Dictionary of National Biography, 1885-1900

[4] ritainexpress

[11] Lois G. Schwoerer (1985). "William, Lord Russell: The Making of a Martyr, 1683–1983". Journal of British Studies 24.1: 41–71. JSTOR 175444

[1]

[2]

[3]

[4]

[א]

[ב]

[ג]

[ד]

[ה]

[ו]

[5]