יוליאנוס הכופר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יוליאנוס הכופר
Flavius Claudius Iulianus
JulianusII-antioch(360-363)-CNG.jpg
לידה 331
קונסטנטינופול, האימפריה הביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
נרצח 26 ביוני 363 (בגיל 32 בערך)
מסופוטמיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רומא העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה טרסוס עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, פילוסוף, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת Constantinian dynasty
אב Julius Constantius עריכת הנתון בוויקינתונים
אם Basilina עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
עמוד יוליאנוס הכופר באנקרה
יוליאנוס ואשתו הלנה. תבליט מתאריך לא ידוע
מטבע סולידוס של יוליאנוס. בצד אחד דיוקנו של הקיסר ובצד השני חייל רומאי אוחז בשבוי ביד אחת ובפרס על ניצחון ביד השנייה.
יוליאנוס ליד חומות קטסיפון, הבירה של האימפריה הסאסאנית. מיניאטורה מימי הביניים
הקדוש הנוצרי סנט מרקוריוס הורג את יוליאנוס
חייל רומאי, ככל הנראה יוליאנוס שוכב לרגליו של שאפור השני, קיסר האימפריה הסאסאנית. פרט מתבליט באתר טאק בוסתאן
תבליט אבן סאסאני מהאתר המלכותי טאק בוסתאן. שאפור השני מכתיר את אחיו ארדשיר השני בטבעת המלוכה לידם עומד האל אהורה מאזדה. לרגליהם חייל רומאי, ככל הנראה הקיסר הרומאי יוליאנוס

פלאוויוס קלאודיוס יוליאנוסלטינית: Flavius Claudius Iulianus), המכונה יוליאנוס הכופר (בלטינית: Iulianus Apostata;‏ 331 או 332 - 26 ביוני 363), היה קיסר רומא בין השנים 361 ל-363. יוליאנוס, הקיסר הרומאי הפגאני האחרון, היה דמות ייחודית בהיסטוריה של הקיסרות הרומית, רפורמטור שניסה לשנות את מהלך ההיסטוריה של רומא הנוצרית ושל מערכות השלטון הרומאיות. איש אשכולות, פילוסוף וסופר. מקום מיוחד שמור לו בהיסטוריה היהודית כמי שפעל לבנות את בית המקדש מהריסותיו. הרפורמות שיזם והספיק לממש נעשו מתוך אמונה עמוקה, כי התלאות ומלחמות האזרחים, שאפיינו את האימפריה מאז המאה השלישית, נבעו מאבדן דרך וזניחת המסורת הרומאית העתיקה.

הוא היה בן לשושלת של קונסטנטינוס הגדול הקיסר הרומאי שהפך את הנצרות לדת מדינה של האימפריה הרומית ובילדותו ניצל מטיהור שערכו יורשי קונסטנטינוס. ההיסטוריה הפכה אותו מנסיך מנודה לקיסר תחת שלטונו של קונסטנטיוס השני ולאחר מכן לשליט בלעדי של האימפריה, האחרון לשושלת בית קונסטנטינוס.

במהלך שנת 363 הוביל יוליאנוס מסע מלחמה כנגד האימפריה הסאסאנית ולאחר סדרת הצלחות ראשוניות נהרג בקרב מכריע. הצבא הרומי נאלץ לסגת תחת הסכם כניעה משפיל והרפורמות בוטלו.

בדברי הימים של הנצרות הוא זכה לכינוי "הכופר" וגורלו הוסבר כיד האלוהים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וחייו בטרם עלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוליאנוס נולד בשנת 332 בקונסטנטינופול עיר הבירה של הקיסרות הרומית המזרחית. אביו היה יוליאנוס קונסטנטיוס וסבו היה קונסטנטיוס כלורוס מייסד השושלת, הוא היה אחיינו של קונסטנטינוס "הגדול" ובן דוד של קונסטנטיוס השני. ככל הידוע אימו מתה בסמוך ללידתו, למרות זאת בכתביו הוא מתאר את ילדותו כאידילית.

בשנת 337 נפטר קונסטנטינוס הגדול, קיסר האימפריה הרומית ודודו של יוליאנוס. עם מותו, ערכו בניו ויורשיו - קונסטנטיוס השני, קונסטנטינוס השני וקונסטנס - טיהור מהיר ואכזרי בקרב בני המשפחה. יוליאנוס, אז בן 6, אחיו למחצה קונסטנטיוס גאלוס ובן דודם נפוטיאנוס נותרו בחיים, ככל הנראה גילם הצעיר של הניצולים ומעמדם השולי בהיררכית הכוח הרומאית מנעו את הצורך להוציאם להורג.[1] משהתגבשה אחיזתם בשלטון קונסטנטיוס ואחיו נפגשו בעיר סירמיום זמן קצר לאחר מכן וסיכמו על חלוקת שטחי האימפריה ביניהם. קונסטנטיוס קיבל את הפרובינציות המזרחיות ובהן תרקיה, סוריה ומצרים, וקבע את מושבו בקונסטנטינופול. קונסטנטינוס השני קיבל את השליטה על בריטניה, גאליה היספניה, והיה עוצר לקונסטנס, שרשמית שלט על איטליה, צפון אפריקה, איליריקום, פאנוניה ומקדוניה.

יולינוס ושאר הנסיכים ששרדו את הטיהור הועברו לחסותו של אוסביוס מניקומדיה בעיר ניקומדיה ולאחר מכן בקונסטנטינופול עד למותו של אוסביוס בשנת 341. ביחד עם גאלוס הוא נשלח לחינוך בחצר המלכותית בקפדוקיה. הוא למד בסתר פילוסופיה יוונית אצל מקסימוס מאפסוס, ונטה אחר הזרם הנאופלאטוני. מקסימוס היה אדם בעל קסם ונטה אחר התורות המטאפיזיות והעל-טבעי בזרם הידוע גם בשם תיאורגיה (מיוונית: theourgía) a), שעיקרו טקסים המתמקדים בתורת הנסתר מתוך מטרה להתקרב אל האלים ולהתאחד עם נוכחותם בתהליך הידוע בשם הנוסיס (Henosis). על פי הטענות מקסימוס הפיח חיים בפסל של האלה הקטה הקשורה בין השאר לכישוף, ללילה ולירח. טקסים אלו שבו את דמיונו של יוליאנוס, הוא יצא לעיר אפסוס שם היה מרכז של תלמידי מקסימוס ושם מצא את ביתו הרוחני ושם הוא הוכנס בסוד העולם הפאגאני בתערובת של דת, קסמים ואחיזת עיניים מהלך זה היה קו השבר בין יוליאנוס לנצרות, היסטוריונים רומאיים מתנגדים ותומכים מזהים את האירועים כמהלכים שהביאו את יוליאנוס להמיר את דתו, ועל מהלך זה הוא כתב[2]:

"להתראות, הקדישו עצמכם לספרים שלכם, אתם הראיתם לי את האדם שחיפשתי"

ליבאניוס מי שהיה מורה של יוליאנוס ולאחר מכן לביוגרף ותומך נלהב כתב "...ועתה כאשר הפילוסופיה אור לרגליו ומראה את הדרך האמיתית הוא הכיר באלים האמיתיים במקום באל הכוזב". בשלב זה של חייו ולאור הפיקוח ההדוק של שליחי קונסטנטיוס המשיך יוליאנוס בחיים כפולים, מחד תלמיד שקדן ונוצרי אדוק ומאידך, בסתר, כופר ונוהה אחר עבודת אלילים.

בשנת 351 מונה אחיו הבכור גאלוס לתפקיד קיסר באנטיוכיה והם נפגשו לזמן קצר בניקומדיה כאשר גאלוס עשה דרכו למלא את תפקידו. ידוע שהאחים שמרו על קשר באמצעות מכתבים ושליחים. בשנת 354 הודח גאלוס מתפקידו והוצא להורג על ידי קונסטנטיוס וצל של חשד נפל, שוב, על יוליאנוס. קונסטנטיוס שהיה חשדן מטבעו זימן את יוליאנוס לחצר במילאנו שם הוא נחקר על קשריו עם גאלוס והושם במאסר בית למשך 7 חודשים תחת חשד שקשר כנגד קונסטנטיוס ושיתף פעולה עם גאלוס. הוא הצליח בדרך נס לרכוש את אמונה וידידותה של הקיסרית יוסביה (Eusebia), אשתו של קונסטנטיוס, ובהתערבותה הוא שוחרר ונשלח לאתונה בשנת 355 להמשיך את לימודיו בפילוסופיה ורטוריקה ביחד עם תלמידים שלימים יהיו לאבות הכנסייה, קדושים נוצרים, ויריבים מרים ובהם שני האחים בזיליוס הגדול וגרגוריוס מניסה. הבולט שבהם גרגוריוס מנזיאנזוס כתב בעוינות רבה כנגד יוליאנוס על רקע ימי האקדמיה המשותפים ותיאר אותו כאדם אינטנסיבי ופרוע. יוליאנוס הושפע עמוקות משהותו הקצרה בעיר וכתב מאוחר יותר כי הוא גילה שאתונה היא "ארץ מולדתו האמיתית".[3]

מינוי לקיסר גאליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטונם של האחים לבית קונסטנטינוס היה סוער ולא יציב. בשנת 350 לאחר מלחמות אזרחים ומרידות בפרובינציות, נותר קונסטנטיוס השני כשליט יחיד על האימפריה אך לא זכה לנוח על זרי הדפנה, ונאלץ להתמודד עם לחצים מחוץ לגבולות האימפריה ומורדים, שניסו לנצל את קשיי השלטון המרכזי על מנת לממש את שאיפותיהם האישיות. קונסטנטיוס נאלץ לפנות לעזרת בני משפחה המעטים נותרו. תחילה הוא מינה את גאלוס לקיסר במזרח, אך גאלוס לא הצליח לשמור על יציבות פוליטית, והביא את הפרובינציות תחת שליטתו לתסיסה, לבסוף זימן קונסטנטיוס את גאלוס לחצר המלוכה והוציאו להורג.

בעוד קונסטנטיוס מצליח להחזיר את הסדר לפרובינציות המזרחיות חזרה גאליה לגעוש. השבטים הגרמאניים ערכו פשיטות של שוד והרס באזורי הגבול ובאוגוסט 355 התמרדו הלגיונות של חיל המצב והמושל הרומאי סילבאנוס הכריז על עצמו כאוגוסטוס, המרד לא האריך ימים וקונסטנטיוס הצליח בתחבולות להביא לנפילתו של סילבאנוס.

ההכרה כי לא ניתן יהיה לשלוט על גאליה והפרובינציות המערביות ללא נציג נאמן בן משפחת המלוכה הביאה את קונסטנטיוס למנות את אחרון קרובי המשפחה, יוליאנוס, לקיסר שימשול בגאליה. הוא לא נועד להיות שליט שותף או לגלות יוזמה או עצמאות אלא דמות בעל חשיבות סמלית שתהייה ממלא המקום האנושי, בן של השושלת השולטת בעת העדרו של קונסטנטיוס ובכך לתת תוקף מלכותי לפעולות ולצווים של פקידיו של קונסטנטיוס בגאליה. על מנת להבטיח את הקשר והמחויבות של הקיסר החדש קונסטנטיוס השיא ליוליאנוס את אחותו הלנה ושלח אותו לגאליה, הוא הקצה לו חצר קטנה וכוח צבאי מוגבל בעוד עיקר הסמכויות והכוח ניתנו לידי פקידים וקציני צבא שמונו ישירות על ידי קונסטנטיוס.

קונסטנטיוס ויוליאנוס לא יכלו לנוח על זרי הדפנה, המשברים התכופים במערך השלטון המרכזי של האימפריה שלחו גלי הלם ברחבי האימפריה. הסדקים שנבעו בעוצמת השלטון של קונסטנטיוס הזמינו את ההתקפות של אויבי האימפריה מבחוץ ותהליכי שינוי פנימיים עודדו גורמים מרדניים מתוך האימפריה לנסות ולפרוק עול. קונסטניוס ויוליאנוס נאלצו מיד לאחר חלוקת השלטון להלחם באיומים על גבולות האימפריה ממזרח וממערב ולבסוף עמדו זה מול זה בתהליך בלתי נמנע.

יוליאנוס הגיע לווינה בשנת 356 מלווה בפמליה קטנה של 4 משרתים, רופאו האישי ומשמר של 360 חיילים, ומיד החל במערכה כנגד הפושטים הגרמניים. ב-24 ביוני הוא הגיע לערים אוטן ואוסר שם הוא פגש את עיקר הצבא הרומאי בגאליה תחת פיקודם של המגיסטר אקוויטום מרסלוס ואורסיקינוס, אנשי אמונו של קונסטנטיוס ומפקדי הצבא בפועל. הצבא הרומאי יצא לכוון צפון, הכה צבא "ברברים" וכבש את ברימאט. תוך ניצול ההצלחה כבשו הרומאים את קלן מידי הפרנקים, וחזרו לתקופת החורף למחנות קבע בתוך גאליה. בזמן שיחידות הצבא היו פזורות כחייל מצב בערים השונות בפרובינציה, חנה יוליאנוס עם כוח מצומצם בעיר סן (אזור בורגונדי). גדודי פשיטה גרמאניים ניצלו את ההפסקה בקרבות והטילו מצור על סן ועל יוליאנוס, מבלי שמפקדי הצבא הרומאי יבואו לעזרתו. המצור הוסר משנסוגו הגרמאניים מהעיר לאחר חודש של קרבות. בעקבות זאת, ובפקודת קונסטנטיוס, נקראו מרסלוס ואורסיקינוס למילאנו וקצין חדש סוורוס (Severus) נשלח לפקד על הצבא בגאליה. אפיזודה זו, מצביעה על המתח התמידי בין קציני הצבא, שנשמעו בראש ובראשונה לפקודות קונסטנטיוס, לבין יוליאנוס, שראה עצמו כשליח המלכות ושליט בזכות עצמו. מפקדי הצבא קיבלו הוראות מפורשות להצר את צעדיו ועצמאותו של יוליאנוס וראו בגישתו של יוליאנוס חתירה תחת סמכותם, בעוד יוליאנוס ראה בהם כמי שמציבים מכשול בדרכו.

קרב שטרסבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה לאחר מכן תכנן קונסטנטיוס מהלך גדול שכלל התקפה ב-2 ראשים על השבטים האלמאנים בגבולות הפרובינציה. בעוד כוחות מגאליה תקפו את האלמאנים מהמערב, לגיונות מצפון איטליה תקפו אותם בתנועת מלקחיים דרך הרי האלפים. עיקר הכוח של ליגיונות גאליה, כ-25,000 בפיקודו של מפקד חיל הרגלים המגיסטר פדיטום ברבטיו, נכשל במשימתו מול האלמאנים, ספג אבידות של ממש ונסוג בבהלה וחוסר סדר - תוך אובדן חלק גדול מהאספקה - אל מחנות חורף הרחוקים מזירת הקרבות. אירוע זה, שנגרם בעיקר מכשל בשיתוף פעולה בין הקצין לכוחות תחת פיקודו של יוליאנוס, הפחית משמעותית את סדר הכוחות בגאליה ולפקודתו עמדו כ-13,000 חיילים.

ברית השבטים האלמאניים שטעמו את טעם הניצחון, איבדו את הפחד מהצבא הרומאי והאמינו כי היתרון המספרי המשמעותי שעמד לצידם עם צבא של כ-35,000 חיילים יאפשר להם להכות את צבאו של יוליאנוס ולכבוש את גאליה.[4] יוליאנוס ניצב בעמדת נחיתות אך החליט, ככל הנראה בעצת קציני צבאו, להיכנס לקרב מכריע מול האלמאנים. תיאור הקרב על ידי היסטוריונים רומאיים לוקה בעירפול העובדות והאדרת חלקו של יוליאנוס באירועי הקרב, על חשבון הקצינים הרומאיים. מחקרים מודרניים מטילים ספק האם הצבא האלמאני אכן נהנה מיתרון גדול כל-כך בכוח אדם, ועל פי חלק מההערכות בעת הקרב היו הצבאות בגודל דומה.[5]

הקרב נערך בקרבת העיר שטרסבורג (ארגנטורטום). הצבא הרומאי הגיע לקרבת המחנה האלמאני לאחר צעדה ארוכה ונתקל באלמאנים שהמתינו במבנה קרבי שהותאם לתנאי השטח ולתורת הלחימה הרומאית. האגף הימני הורכב מיחידות פרשים והסתתר ביער סמוך על מנת להנחית מכת פתע על הרומאים ; באגף השמאלי עמדו יחידות פרשים נוספות וביניהם חיל רגלים נסתר שתפקידו היה להפיל את הפרשים הכבדים הרומאיים מסוסיהם ולאפשר לפרשים האלמניים להרוג אותם על הקרקע. במרכז המחנה האלמאני עמדו יחידות רגלים של 6 ראשי שבטים אלמאניים. יוליאנוס סידר את חיל הרגלים שפיקודו במרכז ב-2 שורות: בצד ימין עמדו יחידות הפרשים הכבדים, ובצד שמאל יחידות פרשים תחת פיקודו של סוורוס.

הקרב החל בהתקפה של הפרשים הכבדים הרומאיים על הפרשים האלמניים. ההתקפה נהדפה, והפרשים הרומאיים ברחו משדה הקרב. הפרשים תחת פיקודו של סוורוס הבחינו ביחידות המסתתרות במארב של האגף הימני האלמאני, והצליחו לפזר ולהבריח אותן משדה הקרב. בשלב זה החלו חיילי הרגלים הגרמאניים לתקוף בגלים את המרכז של הצבא הרומאי. בעת הקרב, ירדו המנהיגים האלמאניים מסוסיהם והצטרפו ללחימה, ובכך איבדו את השליטה על האירועים ואת יכולתם להגיב על מהלך הקרב. הדיפת התקפת הרגלים האלמניים שינתה את המומנטום של הקרב, והם החלו בנסיגה שהפכה למנוסה, כאשר הרומאים בעקבותיהם עד שיוליאנוס עצר את הליגיונות על קו נהר הריין. ניצחונו של יוליאנוס היה מושלם: מנהיג האלמאנים נתפס והועבר כפרס לקונסטנטיוס, ושליטת האימפריה הרומית בגאליה הייתה מלאה. הניצחון היה הצלחה אישית של יוליאנוס, שהצליח בניסיון צבאי מוגבל ולאחר שנה של קרבות להביא את הברבריים לכניעה ואת השלום לגאליה. הצלחה פומבית זאת שיוחסה רק ליוליאנוס, והתעלמה ממעמדו הבכיר של קונסטנטיוס כמפקד העליון של האימפריה ושל המערכה, ושלוותה בהכרזה על יוליאנוס כאוגוסטוס על ידי הלגיונות המנצחים (הכרזה שנדחתה מיידית על ידי יוליאנוס), הייתה לצנינים בעיני קונסטנטיוס.

הכתרה לאוגוסטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד הקצינים הבכירים, שמונו על ידי קונסטנטינוס להשגיח על הקיסר בשדה הקרב, המינוי העיקרי ונציג הבכיר של האוגוסטוס היה הפרפקט הפרטוריאני פלורינטינוס. על פי השקפתו של יוליאנוס, המכשולים שהציב הפקיד בפניו נבעו מנקמנות ושרירות לב, בעוד פלורינטינוס ראה את פעולות הקיסר הצעיר שתחת חסות האוגוסטוס כהתערבות בתחומים בהם אין לו סמכות. העימות העיקרי נבע מדרישת קונסטנטיוס להעלות ולגבות מיסים מתושבי הפרובינציה, והניסיון של פלורינטינוס לבצע זאת. יוליאנוס פנה ישירות לקונסטנטיוס והצליח להוריד את סכומי המיסים.

יוליאנוס לא נח על זרי הדפנה לאחר הניצחון בשטרסבורג, ובשנתיים לאחר מכן, 358 ו-359, הוא יזם 2 מערכות נוספות מעבר לגדה הצפונית של נהר הריין. כפרים של האלמאניים נחרבו והיבול נלקח שלל, שבויים רומאיים שוחררו ומבצרי הגבול לאורך הריין נבנו מחדש בחומרי בניה שסופקו על ידי המלכים האלמאניים שהובסו. בתום שנת 359 כבשו הרומאים שטחים נרחבים מידי הגרמאניים עד לקצה גבול האימפריה הרומית בשיא התפשטותה. הישגים אלו החזירו את השקט והשגשוג לגאליה, ויוליאנוס זכה להערצת חייליו ואזרחי הפרובינציה. סביבו התקבצו הוגי דעות ואנשי דת פגאניים במערכת שבסתר שאפה לקדם את יוליאנוס ואת השקפת העולם המשותפת. הצלחתו של יוליאנוס והערצה שלה זכה לא נעלמה מעיניי קונסטנטינוס שבפומבי תמך בשליט הזוטר הכפוף לו, ובמקביל היצר את צעדיו ככל הניתן על ידי הטלת הגבלות על תקציבו ובעיקר על התשלומים ללגיונות. כוחות סמויים לכאורה בתוך הפרובינציה עלו לפני השטח עם בואו לגאליה של שליחו של קונסטנטיוס, שנשא פקודה מהאוגוסטוס על כך שמספר לגיונות, חלק משמעותי מהכוח הלוחם של הפרובינציה, מצטווה לנוע לכוון המזרח ולחבור עם צבאו של קונסטנטיוס.

עזיבת הצבא של האימפריה אל המזרח הביאה להכרזתו של יוליאנוס לאוגוסטוס, לכאורה על ידי הלגיונות של חיל המצב ולא מתוך יוזמה של יוליאנוס, אך הלכה למעשה האימפריה חזרה למאבק בין השליטים בפועל. הניסיון של יוליאנוס לתפוס את השלטון ובעיקר להדיח את קונסטנטינוס השני מכסאו לא יכול היה להיות הפתעה. ליוליאנוס היו כל הסיבות לנטור לקונסטנטיוס על רצח הוריו וקרובי משפחתו, ולחשוש לגורלו לאור העובדה כי קונסטנטיוס נקט בצעד זהה של גריעת כוחות ממצבת הפרובינציה זמן קצר לפני הדחתו של גאלוס ממשרתו כקיסר במזרח. הופעתו של שליח הקיסר הייתה תזכורת כואבת לא רק לאירועי העבר אלא למעמדו של יוליאנוס ככפוף לחסדו של קונסטנטיוס. הפקודות על תנועת הכוחות הופנו מעל ראשו של יוליאנוס למפקדי הצבא מטעם קונסטנטינוס שהחלו לבצע את הפקודות למרות מחאותיו של יוליאנוס.

מרד מגנינטיוס הותיר סימן שאלה תמידי על נאמנות הלגיונות בגאליה ועל נכונותו של קונסטניוס להכיל את הבגידה של גאליה. יחידות צבא שהועברו מהמערב לשרת במזרח קיבלו את המעבר כעונש על תמיכתם במגנינטיוס, וכשלגיונות מצבא המערב הושמדו בעת המצור הפרסי על המבצר אמידה, סירבו שאר הלגיונות לצאת מזרחה. למרות היותם חיילים מקצועיים הם ראו את הנאמנות שלהם קשורה למקום מגוריהם ומולדתם. יוליאנוס השתמש ברגשות אלו ובמרץ 360 הרשה למפקדי הצבא שהיו לכאורה בדרכם למזרח להכריז עליו כאוגוסטוס. תיאור האירועים מצייר את יוליאנוס כניצב העומד מול עובדות מוגמרות, אך יש מחקרים המעלים את ההשערה כי הוא ניצל את השעה ואת הלך הרוח בצבא על מנת לנער מעליו את עולו של קונסטנטיוס ולתפוס את השלטון, לפחות בחלק המערבי של האימפריה.[6]

קונסטנטיוס נכשל בהדיפת הצבא הסאסאני ונאלץ להשלים עם כיבוש חלק מערי השדה וביצורי הגבול במסופוטמיה. מאידך המאבק גבה קורבנות ניכרים מהסאסאנים, שנמנעו מלנצל את הקיפאון בשדה הקרב לטובתם. קונסטנטיוס החליט כי משנתגבש הגבול במזרח הוא פנוי לטפל בהתקוממות של יוליאנוס במערב. בשנת 361 הוא החל במסע לכוון גאליה במטרה לחזור והשיב את השלטון באימפריה לידיו. ב-3 בנובמבר 361 בסמוך לעיר אדנה נפטר קונסטנטיוס ככל הנראה מתשישות. בטרם החזיר את נשמתו לבורא הוא נקב ביוליאנוס כיורשו.

שליט יחיד של האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 11 בדצמבר 361 נכנס יוליאנוס בשערי קונסטנטינופול כשליט האימפריה הרומית. הצעד הראשון שלו בפומבי היה קבורתו של קונסטנטיוס השני בהלוויה מלכותית ונוצרית. הוא ליווה את גופת הקיסר המת למקום קבורתו בכנסייה מרכזית בקונסטנטינופול שם נטמן לצד אביו קונסטנטינוס הגדול. טקס זה שימש גם כציון ציבורי של מעבר השלטון באופן חוקי חלק ומלא בין השליטים.

רפורמה של השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם קבלת מטה השלטון לידיו יוליאנוס פעל להותיר את חותמו על האימפריה ומוסדותיה. הוא ערך טיהור מקיף באדמיניסטרציה של קונסטנטיוס, כאשר במצוותו הוצאו להורג אנשי חצר בכירים ובהם הממונה על חצר המלוכה, אוסביוס, ויד ימינו של קונסטנטיוס, פאולוס קאטנה (Paulus Catena "פאולוס השרשרת"), ואחרים - חלקם בהאשמות וראיות קלושות. השערה שונה על מסע הטהור היא שמהלך זה נערך על ידי מפקדי הצבא על רקע עוינות מתמשכת בין חצר המלוכה של קונסטנטיוס השני למפקדי צבאו, יוליאנוס, שהיה תלוי ברצון מפקדי הצבא ותמיכת הלגיונות, נאלץ להתיר את מרחץ הדמים על מנת להבטיח את שלטונו.[7]

הוא ערך בדק בית בחצר המלוכה ופיטר ממשרותיהם מספר רב של משרתים בדרגות ומקצועות שונים, בטענה שחצר המלוכה בזבזנית ולא יעילה. הוא דחה את מערכות השלטון שהתבססו על ידי קודמיו, והאשים את קונסטנטינוס הראשון כמי שדרכו בזניחת דרכי השלטון הרומאי הביאו את האימפריה לכלל כשל. הוא דחה את מערכת השלטון של טטררכיה כפי שהונהגה על ידי דיוקלטיאנוס, ובה במידה דחה שיטת שלטון אוטורקטי של שליט יחיד. בכתביו תיאר את השליט האידיאלי כ"ראשון בין שווים" (לטינית:primus inter pares) כלומר כמי שפועל תחת חוקים המחייבים אותו ואת נתיניו. יוליאנוס היה שליט ייחודי ורפורמטור, שניסה לערוך חריש עמוק באימפריה הרומית המאוחרת בניסיון להשיב את גלגל ההיסטוריה לאחור ולהחזיר את מערכות השלטון של האימפריה בימי זהרה. הוא פעל מיידית להרחיק עצמו מדרכם של השליטים האחרים משושלת קונסטנטינוס שקדמו לו. "הסדר החדש" דחה באופן בוטה את ההדר והמותרות של חדר המלוכה של קונסטנטיוס. תחילה צומצם כוח האדם בחצר במטרה ליצור חצר מלוכה "צנועה" ולשקף את סגנון החיים אליו שאף יוליאנוס כפילוסוף הדבק בתורות של פילוסופים יווניים קדומים. מחווה זו זכתה לשבחים מצד תומכיו שכתבו לו שירי תהילה בסגנון פורמלי הידוע כפנגיריק (Panegyric).[8]

"הוא לא מדד את האושר שבשלטונו על פי העומק של צבע הארגמן בבגדיו"

עם זאת רוח הזמן של האימפריה הרומית במאה הרביעית לספירה היה שונה בתכלית מרוח האימפריה הרומית של אוגוסטוס קיסר, ואיש הדת סוקרטס מקונסטנטינופול שלא התרשם מהלכותיו הצנועות של יוליאנוס מציין שמעשיו של יוליאנוס הפחיתו את תחושת הפליאה שחשו המוני העם אל דמות הקיסר, תחושה שהתעצמה מול העושר המופגן של חצר המלוכה. מדיניותו ומעשיו של יולינוס נבעו מתוך השקפת עולם ששורשיה בתקופת שלטונם של קיסרים רומאיים שטיפחו תדמית של אזרחים החיים בפשטות ובקשר רצוף עם נתיניהם. יוליאנוס, מונע על ידי סלידתו מהמהפכה הנוצרית של קונסטנטינוס הגדול, ראה את מורשתם של השליטים בני משפחתו כמי שזנחו את המסורת והערכים הרומאיים בעבור בצע-כסף הוא דחה את החוקים של קונסטנטינוס הגדול כסטיה מדרכי העבר, ומתוך השקפה זו נבעו פעולותיו כנגד המערכת השלטונית והנצרות והשאיפה לחזור למה שיוליאנוס ראה כמצב היציב והטהור ביותר. כמי שהתחנך על ברכי הפילוסופיה ההלינסטית-יוונית, יוליאנוס ראה בעיני רוחו את האימפריה כאיחוד בריא של ערים המנוהלות לפי חוק וסדר על ידי פקידים ואזרחים ששומרים ומכבדים את המורשת הרומאית העתיקה ושמים את אלילי רומא בראש.[9]

כחלק מחזרתו אל המקורות החזיר יוליאנוס לסנאט את מעמדו כמוסד שלטוני, מעמד שלמעשה נלקח מהסנאט על ידי קיסרים קודמים, שהתעלמו למעשה מקיומו וראו בסנאט חותמת גומי. הוא נהג לשהות בסנאט לעיתים קרובות, לשאת נאומים ולהשתתף בדיונים. בשנת 362 הוא הוציא צו חסינות לחברי הסנאט מפני תביעות בבית משפט והעלה על כתב את מחויבותו למוסדות האימפריה. גם לנוהג זה הייתה תגובה מעורבת. רוב הסנאטורים היו מינויים של קונסטנטיוס ומקורבים לנצרות, וראו במחוות של יוליאנוס כצביעות, בעוד שסנאטורים אחרים, שהיו מורגלים בריחוק של הקיסר מהסנאט, חשו אי נוחות בחיבוק הדב של יוליאנוס.

הרפורמות של יוליאנוס לא עצרו בשערי הארמון, ולא התמקדו רק בתחום הדתי. הוא הקדיש תשומת לב לכל ענפי הממשל, ולאחר צמצום כוח האדם בארמון הקדיש תשומת לב לארגון מחדש וחלוקה של מוקדי הכוח בתוך ממשל האימפריה. הוא ערך סדרה של רפורמות, שמטרתן הייתה הקמה מחדש של מערכת שילטון הקוריה בערים המרכזיות של הפרובינקיות, כלומר חידוש המועצות המקומיות של הפרובינציות למערכת ששילבה פקידים ואזרחים בענייני מדינה, כספים, דת ועניינים אחרים תחת אחריות משותפת. הקמת הקוריות כללה גם ביטול פטורים מהשתתפות בחיי העיר והקהילה, ובראשם פטורים שניתנו לאנשי דת ומוסדות דת נוצריים. מאידך הטיל על הפקידים חובה של ניהול על פי אמות מידה קבועות, ועל מנת לאפשר לשלטון המקומי קיום כלכלי הוא העביר את ההכנסות ממיסים שהוטלו על מוסדות ציבור כגון מקדשים וכנסיות מאוצר האימפריה לאוצר הפרובינציה, ופטר את הקוריות מתשלום מיסים והעברת כספים שנודעו בשם "זהב הכתר" לחצר הקיסר, כפי שנדרש בעת אירועים מיוחדים (שהאחרון בהם היה אירוע הכתרתו של יוליאנוס). על רפורמה זו הוא כתב:[10]

"מטרתנו היא לא לצבור עושר ככל שניתן מהנתינים שלנו אלא לתת להם את כל ההטבות כנדרש"

עם זאת רפורמה זו פעלה כנגד התהליכים ההיסטוריים שעיצבו את מהלך מערכות השלטון של האימפריה הרומית המאוחרת וכנגד מערכת הממסד הריכוזי של האימפריה הרומית המאוחרת שבה לחצר הקיסר ולקיסר עצמו הייתה שליטה ישירה בענייני הפרובינציות. סתירה פנימית זו יצרה מתחים חמורים שעתידים היו להתפרץ בעת ביקור יוליאנוס באנטיוכיה.

דיכוי הנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות מהלכיו של קונסטנטינוס הגדול ובניו, שמשלו באימפריה הרומית לאחריו, הנצרות לא הייתה הדת הרשמית או השלטת באימפריה. שושלת קונסטנטינוס הפכה את הנצרות לדת חוקית ומרכזית, ובהמשך ננקטו צעדים שונים להגביל את הפולחן הפאגאני, אך עבודת אלילים לא הוצאה מחוץ לחוק, וטקסים ופולחן היו מותרים. כמהלך ראשון, שהעיד על שינוי המגמה ועמדתו של יוליאנוס בשאלת הדת, הוא פתח מחדש את המקדשים והשתתף בטקסים בהם הוקרבו קורבנות לאלים של רומא. ובמקביל הוא החל להוציא פקידים ואנשי צבא נוצריים ממעגלי ההשפעה. הם פוטרו ממשרותיהם ובמקומם מונו אנשי אמונו של הקיסר. עיצוב חצר הקיסר לרצונו של יוליאנוס הייתה קלה יותר מהרחבות השפעתו על כלל האימפריה, ועל מנת לקדם את סדר היום החדש הוא ביטל פריווילגיות שניתנו לקהילות ומוסדות דת נוצריים, ובמקביל פתח מחדש מקדשים והתיר מחדש את טקסי הקרבת הקורבנות. יוליאנוס נהג לשלוח למושלי הפרובינציות מכתבים בהם טרח והדגיש את עמדתו, ונקט במדיניות של העדפה (מתקנת לפי תפיסתו) של פרובינציות שהפגינו מחויבות לדת רומא העתיקה ובמקביל נקט בצעדי ענישה כנגד קהילות שדבקו בדת הנוצרית. יוליאנוס כתב וערך סדרת כתבים בשם "כנגד הגליליים" (לטינית: Contra Galilaeos) בהם הוא מצביע על הכשלים הלוגיים, ההטעיות השקרים והסכנות שהוא מצא בנצרות וטען כי הנצרות היא למעשה מהלך של כפירה ביהדות. הוא נהג לסיים את עבודתו באמרה שלפי הבנתו סיכמה את עמדתו על הנצרות: " קראתי, הבנתי, דחיתי".

בשנת 362 יוליאנוס פרסם צו המגדיר כי מורים יהיו חייבים להיות כשירים מבחינה מוסרית ומקצועית, צו זה הפך למפורסם ביותר מבין הצווים שהוציא. המועצות של הפרובינציות היו אמורות למנות מורים על פי קריטריונים שהצו המלכותי קבע והקיסר נתן לבסוף לבחירה גושפנקא חוקית. באחד ממכתביו הרבים של יוליאנוס למושלי הפרובינציה מגלה יוליאנוס את השורה התחתונה של הרפורמה "...הנבחרים צריכים להראות ענווה כלפי האלים או לחזור לכנסיות של הגליליים (כלומר הנוצרים) ולהרהר במתיו ולוקאס" כלומר אין מקום למורים נוצריים בערים המנוהלות על פי הרפורמות של יוליאנוס ועל פי תפיסתו לימוד בבתי הספר היה בלתי נפרד מאמונה באלים של רומא העתיקה וכי תוכנית הלימודים הייתה מוקדשת ללימוד הדת ותפיסת העולם הפאגניות. הצו ומכתב הלוואי שנשלח לכל רחבי האימפריה גרם לתסיסה רבתי בקרב ראשי הקהילות הנוצריים, מאחר שמשמעותו הייתה סכנה של ממש למעמד של הנצרות כדת ומעמד הנוצרים במערכת החברתית והשלטונית של האימפריה.[11]

יוליאנוס החזיר לקונסטנטינופול ולערים המרכזיות של האימפריה בישופים שנשלחו לגלות על ידי קודמיו. ההיסטוריון הרומאי אמיאנוס מרקלינוס מציין בציניות כי מהלך זה נועד בעיקר לזרוע פירוד ומחלוקת בכנסייה על ידי החזרת גורמים מתסיסים ומרדניים. ההיסטוריון הרומאי ממשיך ומספר כי יוליאנוס נהג להזמין לארמונו בישופים מכנסיות יריבות על מנת לחזות בהנאה בוויכוחים שלהם. אמיאנוס מרקלינוס מציין בכתביו כי יוליאנוס נהנה לנצל את הנטייה של אנשי הדת הנוצרית להשתלח כחיות אחד בשני.[8]

יוליאנוס לא הסתפק במאבק אינטלקטואלי ופרוצדורלי בנצרות, אלא שאף ליצור מערכת דתית פאגאנית שתחליף את מקום הנצרות באימפריה. הוא מינה את עצמו לתפקיד הכהן העליון (פונטיפקס מקסימוס), ולכל פרובינקיה מינה כהן ראשי במטרה ליצור מערך דתי היררכי אחיד לכל האימפריה. הוא חיקה את דרך הנוצרים בטיפול בעניים ובחולים וביצירת ארגוני צדקה. לא ברור האם יוליאנוס הצליח להביא את תוכניתו לפועל, ובאופן אירוני הסתמכותו על המבנה של הדת הנוצרית כבסיס למערכת הדתית "המחודשת" לא זכתה לתומכים ותמיכה בקרב חסידי הפאגניות. אנשי הדת שהוא מינה לא הצליחו בזמן הקצר יחסית בין מינויים, למות הקיסר, לאסוף תמיכה וסמכות מול המעמד המבוסס של אנשי הדת הנוצרית. ה"חיילים" במלחמתו של יוליאנוס להשבת התרבות ההלניסטית ופולחן פאגאני היו אנשי הדת מחוץ לעיר הבירה ובתוך הפרובינציות וערי המחוז. הם היו מינויים ישירים של יוליאנוס, וקיבלו הנחיות ישירות מהקיסר במכתבים בהם הוא העלה את דעותיו בנוגע לדרכים בהם אמורים לפעול. במכתב המיועד לכוהן העליון של הפרובינציה גלטיה הוא קובע: "העובדה שהלניזם עדיין לא פורח כפי שראוי היא אשמת המטיפים", ומצווה על הדרכים שיש לנקוט על מנת לקדם את ההלניזם בפרובינציה - מול המעמד האיתן של הנצרות, הכוהנים של גלטיה מצווים ללפעול על ידי דוגמה אישית ומעשים בפומבי על מנת לגבור על הנוצרים במגרשם הביתי ובעיקר לפתח ולטפח מוסדות צדקה שיתחרו על לב האוכלוסייה. יוליאנוס הקדיש לצורך זה כספים ומשאבים של חיטה ויין:

"... זו חרפה שאין קבצנים בקרב היהודים וזו חרפה שנוצרים מספקים את צרכי המאמינים שלנו והמאמינים שלהם ואנשינו נראים כמי שלא מושיטים יד"

יוליאנוס באנטיוכיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של 362 יצא יוליאנוס מקונסטנטינופול וקבע את מקום מושבו באנטיוכיה (אנטקיה), ככל הנראה במטרה להכין את המערכה כנגד האימפריה הסאסאנית, אך גם מתוך רצון לחזק את המערכה שלו להחזרת התרבות ההלניסטית. אנטיוכיה הייתה מרכז שלטוני עבור הפרובינציות המזרחיות, ועיר מרכזית בחזונו של יוליאנוס, ששאף להפוך אותה ל"עיר של שיש" כדוגמת רומא של אוגוסטוס. הוא מינה את דודו לתפקיד קומיס אוריאנטיס (Comes Orientis) באנטיוכיה, והורה לו לבנות מחדש את מקדש אפולו שבפאתי העיר, הידוע גם כדפנה (Daphne). המסע של השיירה הקיסרית לאורכה של אסיה הקטנה נתן לקיסר את ההזדמנות לבחון את ההתקדמות של הרפורמות שהשיק מכלי ראשון, והמראה היה מעורר מחשבה. הערים המרכזיות, שהיו אמורות להיות המקום בו יתממשו הרפורמות - ובראשן החזרת העטרת של הפולחן הפאגאני - לא הצליחו להביא לתוצאות שיוליאנוס ציפה להן כתוצאה של מאבקי כוח בקרב הביורוקרטיה והתנגדות עיקשת של הכנסייה הנוצרית. יוליאנוס ביקר בעיר פסינוס (Pessinus), מרכז הפולחן של האלה קיבלה, וגילה שהמקדש שלה הוזנח על ידי הקהילה, והיה נתון לתקיפות חוזרות ונשנות על ידי נוצרים. גם מצבם של המקדשים בעיר קייסרי (קיסריה שבקפדוקיה) התגלה כקשה, והמיעוט הפאגאני היה תחת מתקפות חוזרות ונשנות של נוצרים. בקייסרי פעל יוליאנוס ישירות כנגד העיר ושינה את מעמדה המנהלתי - שינוי שהיו לו משמעויות כספיות משמעותיות. מהלך זה שיקף את הקשיים שביישום הרפורמות ההלניסטיות של יוליאנוס, שבסיכומו של דבר הייתה תהליך לעומתי ומפריע למהלך ולתהליך ההיסטורי שלאורכו צעדה האימפריה - גם במקומות בהם ההתנגדות הנוצרית לא הייתה משמעותית.[12]

יוליאנוס הגיע לשערי אנטיוכיה ביום 18 ביולי, בזמן לפסטיבל לכבודו של האל אדוניס. בעיר, שסבלה באותה עת מבצורת ומחסור במזון, ציפו התושבים לחגיגות בהשתתפות הציבור ומופעי בידור, אולם יוליאנוס תכנן טקסי דת במקדשים, ששיאם הקרבת קורבנות במספרים גדולים.

בניגוד לצפיות של יוליאנוס ובניגוד לתמונה שראה בעיני רוחו, תושבי אנטיוכיה ראו בנצרות כדת המייצגת את רגשותיהם הדתיים, וראו בקונסטנטיוס השני ובבית קונסטנטינוס כמקור ובסיס לנאמנות השלטונית שלהם. תושבי אנטיוכיה סירבו הלכה למעשה לאמץ את הרפורמות, והאשימו את יוליאנוס בהפיכת סדרי עולם, הם ראו בו מהפכן ומורד כפי שיוליאנוס ראה את קונסטנטינוס והמקדש החדש של אפולו שיוליאנוס קידש הפך לסלע המריבה.

באוגוסט ירד יוליאנוס מביקור במקדש זאוס בהר קל על מנת להשתתף בפסטיבל השנתי מתוך ציפיה ל"זבחים, חגיגות, ריקודים לכבוד האלים, קטורת, וקהל של אנשים צעירים סביב המקדש לבושים במחלצות לבן", אך גילה כהן אחד לבדו במקדש מקריב אווז אחד ממשק ביתו. יוליאנוס פירש את האירוע כהצהרה של שלטונות אנטיוכיה כנגד הרפורמות שלו והצהרה כי מעשיו ונוכחותו אינם רצויים. הוא הרצה לפקידי הממשל של העיר על חובתם לאפשר לכוהני הדת לנהל את הטקסים הדתיים. הצעד הבא של יוליאנוס היה ניסיון לבסס את פולחן אפולו כמרכז של אורקל מקומי, מרכזים אלו שבהם לכאורה האל "אמר את דברו" היו למעשה הבסיס לסמכות הדתית על מערכות השלטון והחיים האזרחיים. לצורך זה הוא הורה על פירוק קברו וסילוק גופתו של הקדוש הנוצרי המקומי בבילס מאנטיוכיה. על פי ההיסטוריונים בני התקופה משבא יוליאנוס להוועץ באורקל של אפולו הוא לא קיבל תשובה לשאלתו, ונאמר לו שהקדוש הנוצרי מרעיל את האווירה ומונע מהאורקל מלחזות את העתיד. המאוזוליאום על קברו של הקדוש הנוצרי הוקם על ידי הקיסר גאלוס, בטקס דתי שנערך בפעם הראשונה בהיסטוריה ובמהלכו הוצאה גופתו של הקדוש מקברה ונקברה מחדש בדפנה בצמוד למקדש אפולו במטרה ברורה להלחם ולהשבית את הטקסים הפאגניים במקום. הקהילה הנוצרית הוציאה את גופתו של הקדוש מקברו, אבל טקס הקבורה מחדש של השיירים במקום הקבורה המקורי היה טקס של קריאת תגר על הקיסר הפגאני ומאידך הפגנה של סולידריות של הקהילה והעיר מאחרי הדת הנוצרית. היחסים בין הקהילות ובין הקיסר ותושבי העיר הגיעו לסף רתיחה, ששיאה הגיע כאשר שריפה מסתורית שפרצה ביום 22 באוקטובר כילתה את הגג ואת הפסל של מקדש אפולו בדפנה. הנוצרים ראו בשריפה יד אלוהים ועונש על השפלת הקדוש ויוליאנוס ראה בשריפה מעשה זדון מכוון כנגדו. הוא הורה על סדרת צעדי עונשין כנגד הקהילה הנוצרית הכנסיות הראשיות נסגרו ונכסיהן הוחרמו, ויוליאנוס הפך באופן סופי לדמות השליט הרודף והמדכא.

במקביל לעימותים על רקע דתי, שהביאו לאלימות ברחובות ערי המזרח, התמודדו תושבי אנטיוכיה עם בצורת שהביאה למחסור חריף במזון, שהוחמר על ידי מניפולציות של סוחרים עשירים ובעלי הון בעיר שסיפסרו במוצרי מזון בסיסיים על מנת להשיג את מירב הרווח הכספי ממצוקתם של אזרחי העיר. תחילה ניסה יוליאנוס לשכנע את עשירי העיר שלא לעשות את המשבר למקור רווח ולאחר 3 חודשים בהם לא נמצא פתרון למשבר ובהם סיפסרו פרנסי העיר במזון החל יוליאנוס להוציא צווים המורים על פיקוח על מחירים, ובמקביל הורה על הבאת מצרכי מזון בסיסיים אל תוך העיר ממחסני המדינה והסיט משלוחי מזון מאלכסנדריה אל אנטיוכיה. מאמצים אלו לא הצליחו לתקן את המעוות מאחר שאחת הסיבות העיקריות למחסור במזון הייתה התכנסות יחידות צבאיות סביב אנטיוכיה כהכנה למסע המלחמה המתוכנן כנגד האימפריה הסאסאנית, גורם זה, שהמשאבים שהועמדו לרשותו היו גדולים יותר משעמדו לרשות אזרחי העיר הביא להגדלת הדרישה לסחורות ומזון ומנע ירידה של ממש במחירים. החזיון של חיילים שבעים ומטופחים ברחובות העיר היה לצנינים בעיני תושבי אנטיוכיה שהתקשו למצוא מזון. כך התמוססו כוונותיו הטובות של יוליאנוס וצעדים שנועדו לקדם חוק וסדר לא הצליחו להביא לפתרון, כאשר עצם נוכחות הקיסר וצבאו והתערבותם בחיי העיר הביאו למתיחות ועימותים קשים.[13]

ביום 1 בינואר 363 יוליאנוס הפך לקונסול בפעם הרביעית. הטקס והחגיגות הציבוריות התעמעמו על ידי מותו של אחד הכוהנים הבחירים בפמליית הקיסר. מותו הביא את יוליאנוס לכדי הפגנת אבלות מופגנת בפומבי - התנהגות שנתפסה כלא מכובדת ופגעה בתדמיתו הציבורית. ראש השנה היה פסטיבל בו הותר לאזרחים לומר את אשר על ליבם ולמתוח ביקורת (במידה) על השלטון והקיסר. אזרחי אנטיוכיה שקצה נפשם ביוליאנוס ניצלו את ההזדמנות ללעוג לקיסר וכיוונו את חיצי הלעג למראהו החיצוני, לזקנו, למנהגיו ולהתנהגותו המוזרה והלא-מקובלת. בתגובה תלה יוליאנוס על קירות הארמון טקסט סאטירי בשם מיסופוגון (Misopogon "שינאת הזקן") בו הוא לועג במרירות לאוכלוסיית העיר אנטיוכיה, למועצת העיר ולפרנסיה.

מערכה בפרס ומותו של יוליאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבה הראשונית לבואו של יוליאנוס לאנטיוכיה הייתה הכנת מסע מלחמה לכיבוש האימפריה הסאסאנית, כיבוש שבסופו אמור היה יוליאנוס להוריד את השליט שאפור השני מכסאו ולהמליך תחתיו את גיסו - הנסיך הסאסאני הורמיזד.

ההיסטוריונים הרומאיים בני זמנו של יוליאנוס מתקשים לתת הסבר או סיבה למהלך המלחמה המתוכנן. מסתבר שהסאסאנים איבדו את הרצון ואולי גם את היכולת להלחם ברומאים ושלחו ליוליאנוס מספר משלחות עם הצעות להסכם שלום שיתבסס על הסטאטוס-קוו שהתגבש לאחר מות קונסטנטיוס השני, הצעות שנדחו על הסף על ידי יוליאנוס. גם מפקדי הצבא הרומאי גילו התנגדות למסע מלחמה במזרח ומול הסאסאנים, ואף העלו את התנגדותם בפני יוליאנוס שדחה אותה על הסף. ליבאניוס, שליווה את הקיסר במסעותיו וכתב על האירועים, מזכיר כי היו ניסיונות של גנרלים סרבנים לחתור תחת יוליאנוס.[13] יועצים קרובים ובראשם הקונסול וופקפרקט הפרטוריאני של גאליה התחנן במכתב ליוליאנוס שהמערכה במזרח תבוטל, ככל הנראה מחשש שהשקט והשלום שיוליאנוס השיג בגאליה יהיה תחת סכנה לאחר שהמשאבים הצבאיים כולם יושקעו במאמץ צבאי במזרח.[14] חוקרים בני זמננו מוצאים רמזים להלך רוחו של יוליאנוס בכתביו ובמיוחד בספר "הקיסרים", שנכתב בעת השהות באנטיוכיה. מדובר בספר סאטירי בו מוצגים הקיסרים הרומאיים בתחרות לפני האלים, המסתיימת בבושה לחרפה לקונסטנטינוס "הגדול". דמות נוספת היא דמותו של אלכסנדר הגדול, המופיע כמי שהביס את הפרסים, ובהקשר זה מוזכר גם הקיסר טראיאנוס. הקשרים אלו חזרו בנאום שנשא יוליאנוס לפני צבאו במסופוטמיה. בנאום זה חזר יוליאנוס והזכיר את ההצלחות של קיסרי רומא בעבר מול אזכורים של תקיפות פרסיות של שנים קודמות. איזכור שמם של אלכסנדר וטראיאנוס הייתה דרכו של יוליאנוס להצהיר על כוונתו לחזור למדיניות אגרסיבית מול הפרסים ולדחות את דרכו של קונסטנטיוס השני, שדגל בזהירות ומלחמת התשה. המחקר המודרני מעלה את ההשערה כי נימוקי תועלת ונימוקים צבאיים היו רק כיסוי לשאפתנות של יוליאנוס, ורצונו בתהילה שבאה עם ניצחונות צבאיים מפוארים, שאיפה שהלכה והתגברה מול חוסר ההצלחה ברפורמות האזרחיות ובאנטיוכיה.[14]

ביום 5 במרץ 363 יצא יוליאנוס מאנטיוכיה בראש צבא גדול, שמחקרים שונים מעריכים את גודלו בין 65,000 ל-85,000 חיילים, וצעד לכוון נהר הפרת. יוליאנוס נקט מספר צעדים לפני חציית אזור הגבול על מנת להתחיל את המערכה בנקודת יתרון. ברור שיתרון ההפתעה נשלל מצבא ענק ממדים שנאסף לאורך מספר חודשים אבל יוליאנוס הצליח להטעות את הסאסאנים לגבי מסלול התנועה של הצבא ולגבי מקום המאמץ העיקרי.

לאחר חציית נהר הפרת צעד הצבא הרומאי אל חרן והתחלק ל-2 כוחות: כוח קטן יחסית של כ-30,000 חיילים בפיקודם של הגנרלים פרוקופיוס וסבסטיאנוס צעד מזרחה אל כוון ארמניה במטרה לחבור למלך ארסאקס השני, מלך ארמניה, בן בריתם של הרומאים. בעבר היה מסלול זה המועדף על הרומאים לתקיפת האימפריה הסאסאנית ומטרת המהלך הפעם הייתה יצירת הטעיה והסטת עיקר הצבא הסאסאני מהמאמץ הרומאי העיקרי ופתיחת חזית שנייה שתפצל את הצבא הסאסני. כוח זה אמור היה לצעוד לאורך החידקל ולפגוש את הצבא העיקרי בעיר קטסיפון (Ctesiphon). תחת פיקודו של יוליאנוס כ-60,000 חיילים ו-1000 ספינות משא התכנסו בעיר סמוסטה (Samosata), ומשימתן ללוות את הצבא הרומאי בדרכו לאורך הפרת לצורכי אספקה ותחבורה.

הצבא הרומאי העיקרי המשיך לכוון קטסיפון, שהייתה ממוקמת על גדת החידקל, כ-32 קילומטרים דרומית-מזרחית לבגדאד. למרות הצורך במהלך מהיר, שימנע מהסאסאנים אפשרות לייצב הגנה אפקטיבית, התקדמות הצבא הרומאי הייתה איטית. הצמידות לצי ספינות האספקה קשרה את הרומאים לנתיב לאורך גדת נהר הפרת, ובעקבות כך כל מבצר בדרך הפך למכשול שיש להתגבר עליו - במשא ומתן אם אפשר או במצור אם אין ברירה - ויחידות צבא סאסאניות וכוחות מקרב בעלי בריתן הסרצנים, שהיו בעמדות הגנה על הדרכים לקטסיפון, תקפו בטקטיקות של פגע-וברח את גדודי הסיור ויחידות החוד של הצבא הרומאי. הבעיות הלכו והחריפו ככל שהרומאים נכנסו עמוק יותר לתוך ההינטרלנד של קטסיפון בין הפרת לחידקל, שתעלות ההשקיה שחצו אותו הוצפו על ידי הסאסאנים. בהגיע הרומאים אל מול חומות קטסיפון התברר כי יוליאנוס לא גיבש אסטרטגיה לכיבוש העיר וערך מועצת מלחמה עם קציניו ובסיכומה הרומאים החליטו לנטוש את התוכנית לכיבוש קטסיפון, להשמיד את צי האספקה ולצאת למסע בצמוד לגדות החידקל, אולי על מנת לחבור לזרוע השנייה של הצבא הרומאי. עם שריפת הספינות וללא מטרה ברורה הפך הצבא הרומאי מכוח תוקף ואגרסיבי לצבא בתחושה של נסיגה בתוך שטח עוין. הסיבה לשינוי כוון זה לא ברורה לחלוטין. בחלק מהמחקרים עולה ההשערה כי מול חומות קטסיפון התברר כי בהיעדר ציוד ללוחמת מצור אין אפשרות מעשית לכבוש את העיר,[15] אך הצבא הרומאי ערך מספר מערכות-מצור בטרם הגיע לקטסיפון. בהיעדר מידע נוסף שאלה זו נותרה חסרת תשובה מבוססת.[16]

באמצע חודש יוני נטש יוליאנוס את תקוותו להכות את הסאסאנים בקרב מכריע והצבא הרומאי החל בתנועה צפונה בתקווה לחזור אל תוך שטחים בשליטת האימפריה הרומית. השטחים הפוריים מצפון לקטסיפון, שהיו יכולים לשמש כמקור למזון ומרעה, נשרפו על ידי הסאסאנים, שבמקביל המשיכו להטריד את הרומאים בתקיפות פתע, הלחץ על הצבא הלך וגדל עם חום הקיץ ותחת נטל האספקה שקודם לכן שונעה על ידי הספינות.

ביום 26 ביוני הותקף המאסף של הצבא הרומאי בסמוך לעיר סאמרא כ-130 קילומטר צפונית-מערבית לבגדאד, על הגדה המזרחית של החידקל. יוליאנוס מיהר לצאת מהאוהל על מנת לארגן את ההגנה, ושכח בלהט הרגע ללבוש את כל חלקי השריון ונפגע מחנית שפילחה את גופו בצלעות. פציעתו של האוגוסטוס הלהיטה את הקרב, ורק במאמץ הצליחו הרומאים להדוף את ההתקפה, אך במהלך הלילה מת יוליאנוס מפצעיו.

סביב מותו של יוליאנוס נכתבו סיפורים רבים. על פי המקורות הפאגנים יוליאנוס העביר את שעותיו האחרונות בשיחות עם מוריו מקסימוס ופריסקוס על אצילות הנשמה, אך המחלוקת האמיתית התגלעה לאחר מכן לגבי השאלה מי הטיל את החנית שפצעה אותו פצעי מוות. על פי הגרסה של קרוביו הוא נפצע במהלך הקרב מחנית של לוחם סאסאני, אך שמועות עקשניות שהופצו על ידי כותבים נוצריים מצביעות על חייל משורות הצבא הרומאי שניצל את מהומת הקרב והתנקש ביוליאנוס. ההיסטוריון הבריטי דוויד האנט מסכם[17]:

" השמועות על ההתנקשות לא היו רק תוצר של פולמוס דתי. לשמועות אלו היו שורשים בטווח רחב של אי שביעות רצון שיוליאנוס הותיר כמורשת: בקרב חייליו שנותרו לכודים מעבר לחידקל, בערים השסועות ברחבי האימפריה, היו רבים עם סיבות מגוונות לנטור לקנאות חסרת המזל של האימפרטור."

מקורות נוצריים מאוחרים שמו בפיו של יוליאנוס מילים אחרונות: "הגלילי (ישו) אתה ניצחת". משפט המהווה סגירת מעגל עבור האמונה הנוצרית, הכופר מודה על כפירתו ומעיד על האמת ובעיקר מורה לכאורה להחזיר את הנצרות למעמדה ומנבא על עתידה להיות דת המדינה.

יחסו ליהודים והכרזתו על בניית בית המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית המקדש של יוליאנוס

יחסו של יוליאנוס ליהדות נבע מהשקפת עולמו הכוללת והרפורמה הדתית המקיפה שתכנן להשליט באימפריה. ההשקפה הנאו-אפלטונית שהייתה הבסיס לאמונתו הכירה באלים השונים של הפרובינציות השונות כחלק מפנתיאון ענק שבראשו האלים הרומאיים. עבודת קורבנות כפי שהייתה נהוגה בבית המקדש הייתה אף היא נדבך חשוב בפולחן שיוליאנוס קידם, כך מורשת היהדות והתרבות ההלניסטית השתלבו בתוכניות של יוליאנוס. מאידך יוליאנוס העלה טענות קשות אל היהדות בהיותה דת מונוטאיסטית ששוללת את קיום אלים מלבד האל האחד ואוסרת על העבודה לאלים אחרים. יוליאנוס ניסה להוכיח את הכזב שבנצרות על ידי הוכחה כי הנבואה הנוצרית מופרכת, וכי טענתם כי הם יורשי היהדות וישראל האמיתי ובכך נבחרי האל היא שקר. מרכיב מרכזי בטענת הנצרות היה חורבן בית המקדש, המוצג בברית החדשה כהתממשות נבואה של ישו (ראה הבשורה על-פי מרקוס פרק יג' פסוק 2). נבואה זו הייתה סלע מחלוקת בוויכוחים בין אנשי דת נוצריים וכוהנים פאגאניים ובהם ממוריו של יוליאנוס. על פי תפיסת יוליאנוס בניית בית המקדש וחידוש פולחן העלאת הקורבנות היה אמור להיות ההוכחה הניצחת לשקר שבטענות הנוצריות והשקר שבנבואות ישו.

בשנת 362 בעת שיליאנוס היה באנטיוכיה נוצר קשר בינו לבין חברי הקהילה היהודית של העיר. על פי מקורות נוצריים שאל יוליאנוס את בני שיחו מדוע הם לא מקריבים קורבנות בעת שהוא התיר את הפולחן האסור, ונענה כי ליהודים אין אפשרות להקריב קורבנות שלא בבית המקדש. בשנת 363 שלח יוליאנוס אגרות בהן הוא מורה על בניית בית המקדש. גרסה אחת של האגרות נשמרה בכתבי אב הכנסייה גרגוריוס איש נזיאנוס, ובה מצוטט האוגוסטוס כמי שמצווה על היהודים לחזור למקומם לבנות את בית המקדש ולהחזיר את מנהגי אבותיהם. האותנטיות של הגרסה השנייה והמפורטת יותר של האיגרת מוטלת בספק. יוליאנוס פונה להלל השני מכנה אותו "אחי", ומורה על הפחתת נטל המיסים המוטל על יהודים. יוליאנוס פונה ליהודים ומבקש כי יתפללו ל"אל עליון בורא העולם" בעד שלום שלטונו ולבניית בית המקדש ב"עיר הקודש ירושלים", אליה ישובו היהודים לאחר ניצחונו על הפרסים.[18]

המקורות היהודים של התקופה אינם מכילים כל מידע או התייחסות ליוזמתו של יוליאנוס. החוקר יוסף גייגר מציין כי סיבה אחת האפשרית לכך היא יחסם הדו-ערכי של היהודים כלפי בית המקדש. ימי וצומות תשעה באב הפכו ליום תענית מרכזי במסורת היהודית, וכבר במאה הרביעית הקפידו בקהילות השונות על מנהגי אבלות והבעת תקווה לבניין המקדש, אולם תקוות אלו הפכו לעניין שבלב ובניין המקדש נדחה "לימות המשיח". סיבה ארצית יותר להתלהבות המועטה יכולה להיות העובדה שיוליאנוס ביטל את מס השליחים שהיה ממקורות ההכנסה של הנשיאות.

יוליאנוס לא בזבז זמן יקר וניגש במהירות להוציא את תוכניתו אל הפועל, הוא הקצה תקציבים לא מבוטלים מאוצר הקיסרות והפקיד על המלאכה את אלפיוס מאנטיוכיה. מקורות נוצריים מתעדים כי מספר רב של יהודים התקבצו בירושלים לעבודות הבניה, ובעוד יוליאנוס יוצא למערכה בפרס המשיכו פקידיו בהכנות שכללו איסוף חומרי בנין ופינוי ההריסות שעל הר הבית. ביום 19 במאי החלה עבודת הבניה.

מקורות נוצריים מתארים שבעת בניית בית המקדש פרצו פרעות אנטי נוצריות בארץ ישראל, בהן השתתפו יהודים ופאגנים. דווח על הצתת כנסיות בעיר עזה ובאשקלון, וחילול שרידי יוחנן המטביל בסבסטיה.

ההיסטוריון אמיאנוס מרקלינוס, שליווה את יוליאנוס, כותב בספרו כי באתר הבניה פרצה שריפה - הוא מתאר כדורי אש שיצאו מיסודות הבניין, והעבודה הופסקה. המקורות הנוצריים השונים מתארים את הפסקת הבניה בצבעים עזים ובסיפורים בעלי אופי תנ"כי. התיאורים כללו רעידת אדמה, צלבי אש שנראו בשמי ירושלים, צלבים שהופיעו על בגדי תושבי ירושלים, והמרת דת המונית של היהודים שהכירו בעליונות של הנצרות. יוליאנוס שהיה בעיצומה של מערכה קשה בפרס נפצע בקרב ומת מפצעיו חודש לאחר הפסקת עבודות הבנייה. במקומו הוכתר איש צבא נוצרי ופרויקט בנין בית המקדש נזנח. סיבת השריפה לא ברורה, ויש המייחסים את האש לשילוב של גורמים טבעיים. עם זאת יש לזכור כי בשנת 362 עלה באש מקדש אפולו באנטיוכיה כתגובה על היוזמה של יוליאנוס לבסס במקום פולחן פאגאי בעיר שעיקר תושביה היו נוצרים ועוינים ליוליאנוס. אף על פי שבשני המקרים לא נמצאו האשמים או הסיבה לאש, אין ספק שתוצאות האירועים היו רצויות לקהילות הנוצריות, אך לא ידוע אם הנוצרים נעזרו מידי שמיים או נטלו את היוזמה לידהם.[19]

נישואיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 355, ימים מספר לאחר שקונסטנטיוס השני מינה את יוליאנוס לקיסר מטעמו בגאליה הוא אירגן חתונה בין אחותו הלנה (בתו של קונסטנטינוס הגדול ואשתו השנייה פאוסטה) לבין יוליאנוס. הנישואים נועדו לקשור את יוליאנוס, שנאמנותו תמיד הייתה בסימן שאלה, בעבותות של קשרי משפחה לקונסטנטיוס וייתכן שתפקידה של הלנה היה גם לפקח על יוליאנוס. הלנה שהייתה נוצריה אדוקה הלכה בעקבות בעלה לגאליה. המקורות בני התקופה לא מציינים מה היה גילה של הלנה בעת הנישואים, ההיסטוריון הנודע אדוארד גיבון מציין בספרו המונומנטלי שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית כי על פי חישובו מאחר שקונסטנטינוס הגדול נפטר 18 לפני החתונה וכי הוא הוציא להורג את פאוסטה בשנת 326 יש להניח כי הלנה הייתה לא פחות מבת 29 בחתונתה.[20]

לזוג נולד תינוק שמת בלידתו או בסמוך לכך והריונות נוספים נסתיימו בהפלה טבעית. ההיסטוריון הרומאי אמיאנוס טוען במפורש בכתביו כי אשתו של קונסטנטיוס השני הקיסרי יוסביה, שהייתה מגינה ומליצת יושר ליוליאנוס, עמדה מאחרי מות הילדים של הזוג וזאת מתוך קינאה מאחר היא הייתה עקרה. לפי כתבי אמיאנוס הילד הראשון נרצח על ידי מיילדת בפקודת יוסביה וכי לאחר מכן היא השקתה את הלנה ברעל שגרם להפלה בכל פעם שהלנה נכנסה להריון. בעוד אדוארד גיבון כותב כי יוסביה אכן גילתה יחס עוין להלנה ולא פוסל על הסף את התערבותה בהפלות, טענות אלו נדונו בהרחבה על ידי מספר היסטוריונים מודרניים ונדחו כשמועות מרושעות ללא אחיזה במציאות.[21]

לאחר מותה של הלנה יוליאנוס לא נישא בשנית וככל הידוע נמנע מקיום יחסים עם נשים. הביוגרף שלו, ליבאניוס, מציין כי אם לא היה נישא להלנה על פי מצוות קונסטנטיוס הוא היה "מסיים את חייו מבלי שידע אישה ומבלי שידע על יחסי מין אלא מקריאה. הוא התאבל על מות אשתו, ולא נגע באישה אחרת מאז".[22] מקור אחר המצוטט בעקיפין על ידי ליבאניוס מצביע על כך ששמועות הצביעו על יוליאנוס כמי שהרעיל את אשתו.

לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקוריוס הקדוש קוטל את יוליאנוס. ציור קיר בכנסיית בית מרקוריוס באתיופיה.
ג'ורג הקדוש עומד לצד מרקוריוס הקדוש שהורג שת יוליאנוס. ציור קיר מהמאה ה-16 של מיכאל דמשקינוס
מרקוריוס הקדוש הורג את יוליאנוס. ציור קיר המהמאה ה-18 של האמן המצרי יוהנה אל ארמי

עם שחר ביום 27 ביוני 363 הושמה גופתו של יוליאנוס במתקן דמוי ארון מתים, על מנת שאפשר יהיה להביא אותו לקבורה מכובדת, ועל פי בקשתו הוא נקבר מחוץ לחומות העיר טארסוס בסמוך לקברו של מקסימינוס דאיה. על פי ההיסטוריון יואנס זונאראס גופתו הועברה לאחר מכן למקום קבורה בסמוך לכנסיית השליחים הקדושים שבקונסטנטינופול, מקום קבורתם של בני שושלת קונסטנטנוס. סרקופג העשוי מאבן פורפיר המיוחס ליוליאנוס ניצב בגן המוזיאון הארכאולוגי של איסטנבול.

במקביל התכנסו קציני הצבא הבכירים למנות יורש ליוליאנוס, ומחלוקת נפלה בין הקצינים ששירתו תחת קונסטנטיוס השני לבין הקצינים מגאליה, שליוו את יוליאנוס מעת היותו קיסר. לבסוף הועלה שמו של מועמד פשרה, סטורניוס סקונדוס סלוטיוס, הפרפקט הפרטוריני של המזרח, אדם מקורב ליוליאנוס, כופר בנצרות ועם חיבה לפילוסופיה, אך הלה דחה את המינוי המכובד בטענה כי בריאותו לקויה.

בו בזמן, במחנה הצבא ותחת הלחץ של המערכה הצבאית ההולכת מדחי אל דחי קראו חיילים למנות את יוביאנוס, קצין צבא בכיר בחצרו של יוליאנוס. הוא הולבש בגלימת ארגמן והוצעד בפני טורי יחידות הצבא. על פי דיווחים של היסטוריונים רומאיים חלק מהחיילים, ששמעו את שמו של הקיסר החדש נישא בפי מכתיריו, טעו וחשבו כי יוליאנוס הבריא מפציעתו ורבים פרצו בבכי משגילו כי מדובר ביוביאנוס.

החדשות על מותו של יוליאנוס התפשטו ברחבי האימפריה במהירות וגלי ההדף היו משמעותיים. אנשי דת נוצריים ברחבי האימפריה הודיעו על חזיונות וסימנים שמיימיים, שהודיעו על מותו של יוליאנוס באלכסנדריה. התאולוג הנוצרי דידימוס העיוור (Didymus) הכריז כי ראה בחזון הלילה כי יוליאנוס מת, וכך גם הנזיר יוליאנוס סאבס, ששכן בהר סיני ( Julianus Sabas) הקדוש. מקריוס ממצרים חזה את מותו של יוליאנוס כאשר ראה כוכב נופל בשמיים, ובקייסרי בלילה בין 26 ל-27 ביוני ראה בזיליוס הגדול בחלומו את השמיים נפתחים לרווחה וישו יושב על כיסא מלכות, וקורא למרקוריוס הקדוש (Mercurius) "לך והרוג את יוליאנוס, אויב הנוצרים". מרקוריוס יצא לדרכו לבוש בשריון בוהק, חזר לאחר מספר רגעים ואמר: "יוליאנוס נהרג, אדוני, כפי שפקדת". בכתבים הנוצריים המאוחרים מופיעים סיפורים רבים באשר לרדיפת הנוצרים של יוליאנוס, וסיפורים על מרטירים שהקריבו חייהם על האמונה מול הניסיונות של יוליאנוס להמיר את דתם בכוח. סיפורים רבים מתרחשים ברומא, אף על פי שיוליאנוס מעולם לא ביקר בעיר, וסיפורים נוספים מתרחשים בכל הערים המרכזיות של האימפריה הרומית. חלק מהדמויות הן אכן דמויות היסטוריות וחלקן דמויות מיתיות.[23]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • H. C. Teitler, The Last Pagan Emperor: Julian the Apostate and the War against Christianity, Oxford University Press, 2017 ISBN 978-0190626501
  • A. Finkelstein, The Specter of the Jews - Emperor Julian and the Rhetoric of Ethnicity in Syrian Antioch, University of California Press, 2018

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יוליאנוס הכופר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 2-4
  2. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 46
  3. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 47-48
  4. ^ Elton, Hugh. Warfare in Roman Europe AD 350-425. New York: Oxford University Press, 1996. page 255
  5. ^ John F. Drinkwater. The Alamanni and Rome 213-496. Oxford: Oxford University Press, 2007 page 239
  6. ^ David potter Emperors of Rome: The Story of Imperial Rome from Julius Caesar to the Last Empero Quercus 2013 chapter 4 part 1 page 27
  7. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 62
  8. ^ 8.0 8.1 The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 63
  9. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 64
  10. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 65
  11. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 66
  12. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 68
  13. ^ 13.0 13.1 The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 72
  14. ^ 14.0 14.1 The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 73
  15. ^ David potter Emperors of Rome: The Story of Imperial Rome from Julius Caesar to the Last Emperors. Quercus 2013 chapter 4 part 1 page 258
  16. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 75
  17. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 77
  18. ^ יוסף גייגר. "המרד בימי גאלוס ופרשת בנין הבית בימי יוליאנוס" בתוך:ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי. עורכים: צ' ברס ואחרים ירושלים 1982 עמודים 208–212
  19. ^ יוסף גייגר. "המרד בימי גאלוס ופרשת בנין הבית בימי יוליאנוס" בתוך:ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי. עורכים: צ' ברס ואחרים ירושלים 1982 עמודים 217–213
  20. ^ Edward Gibbon, "The History of the Decline and Fall of the Roman Empire", vol. 2, Chapter 19, note 39
  21. ^ Timothy Barnes, "Ammianus Marcellinus and the Representation of Historical Reality" (1998), page 123
  22. ^ H. C. Teitler. The Last Pagan Emperor: Julian the Apostate and the War against Christianity Oxford University Press; (2017) chapter 1 page 13
  23. ^ H. C. Teitler, The Last Pagan Emperor: Julian the Apostate and the War against Christianity, Oxford University Press, 2017 pp 125-132