יוליאנוס הכופר

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יוליאנוס הכופר
Flavius Claudius Iulianus
יוליאנוס, פסל יווני מהמאה ה-4
יוליאנוס, פסל יווני מהמאה ה-4
לידה 17 בנובמבר 331 עריכת הנתון בוויקינתונים
נהרג 26 ביוני 363 (בגיל 31)
מסופוטמיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רומא העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה טרסוס עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג הלנה עריכת הנתון בוויקינתונים
השושלת הקונסטנטינית
אב יוליאנוס קונסטנטיוס עריכת הנתון בוויקינתונים
אם בסילינה עריכת הנתון בוויקינתונים
אוגוסטוס
פברואר 360 – יוני 363
(כ־3 שנים ו־17 שבועות)
פונטיפקס מקסימוס
פברואר 360 – יוני 363
(כ־3 שנים ו־17 שבועות)
קונסול
356
357
360
363 – יוני 363
קיסר האימפריה הביזנטית
5 באוקטובר 361 – 28 ביוני 363
(שנה ו־38 שבועות)
קיסר רומא
פברואר 360 – יוני 363
(כ־3 שנים ו־17 שבועות)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
עמוד יוליאנוס הכופר באנקרה
יוליאנוס ואשתו הלנה. תבליט מתאריך לא ידוע
מטבע סולידוס של יוליאנוס. בצד אחד דיוקנו של הקיסר ובצד השני חייל רומאי אוחז בשבוי ביד אחת ובפרס על ניצחון ביד השנייה.
מטבע של יוליאנוס
יוליאנוס ליד חומות קטסיפון, הבירה של האימפריה הסאסאנית. מיניאטורה מימי הביניים
הקדוש הנוצרי סנט מרקוריוס הורג את יוליאנוס
חייל רומאי, ככל הנראה יוליאנוס שוכב לרגליו של שאפור השני, קיסר האימפריה הסאסאנית. פרט מתבליט באתר טאק בוסתאן
תבליט אבן סאסאני מהאתר המלכותי טאק בוסתאן. שאפור השני מכתיר את אחיו ארדשיר השני בטבעת המלוכה לידם עומד האל אהורה מאזדה. לרגליהם חייל רומאי, ככל הנראה הקיסר הרומאי יוליאנוס

פלאוויוס קלאודיוס יוליאנוסלטינית: Flavius Claudius Iulianus), המכונה יוליאנוס הכופר (בלטינית: Iulianus Apostata;‏ 331 או 33226 ביוני 363) היה קיסר רומא בין השנים 361 ל-363. יוליאנוס, הקיסר הרומאי הפגאני האחרון, ביסס את מורשתו כדמות ייחודית בהיסטוריה של הקיסרות הרומית, רפורמטור שניסה לשנות את מהלך ההיסטוריה של רומא הנוצרית ושל מערכות השלטון הרומאיות. איש אשכולות, פילוסוף וסופר. מקום מיוחד שמור לו בהיסטוריה היהודית כמי שפעל לבנות את בית המקדש מהריסותיו. הרפורמות שיזם והספיק לממש נעשו מתוך אמונה עמוקה, כי התלאות ומלחמות האזרחים, שאפיינו את האימפריה מאז המאה השלישית, נבעו מאבדן דרך וזניחת המסורת הרומאית העתיקה.

הוא היה בן לשושלת של קונסטנטינוס הגדול הקיסר הרומאי שהפך את הנצרות לדת מדינה של האימפריה הרומית ובילדותו ניצל מטיהור שערכו יורשי קונסטנטינוס. תהליכים היסטוריים רוממו אותו מסטאטוס של נסיך מנודה לקיסר[1] תחת שלטונו של קונסטנטיוס השני ולאחר מכן לשליט בלעדי של האימפריה, האחרון לשושלת בית קונסטנטינוס. במהלך שנת 363 הוביל יוליאנוס מסע מלחמה כנגד האימפריה הסאסאנית ולאחר סדרת הצלחות ראשוניות נהרג בקרב מכריע. הצבא הרומי נאלץ לסגת תחת הסכם כניעה משפיל והרפורמות בוטלו. בדברי הימים של הנצרות הוא זכה לכינוי "הכופר", ומותו הפתאומי בחרב אויביו תואר על ידי הכנסייה הנוצרית כעונש אלוהי על כפירתו.

ההיסטוריון ג'ון גראוויל פוקוק (J. G. A. Pocock) קובע בספרו "ברברים וכנסייה" כי בפרספקטיבה היסטורית ובמבט מפוכח, תקופת שלטונו הקצרה של יוליאנוס הכופר הייתה למעשה חריגה מהנרטיב ההיסטורי של האימפריה הרומית והכנסייה הנוצרית, ומגדיר אותה כאירוע נדיר של הופעת היסטוריה נוגדת-עובדות בעולם הממשי, היסטוריה של מה שעשוי היה לקרות אך לא קרה: יוליאנוס עשוי היה לשנות את מבנה השלטון האימפריאלי, הוא עשוי היה לפרק את הכנסייה הנוצרית ולבסס את האימפריה על דת פגאנית-פילוסופית והוא עשוי היה לסלק את האימפריה הפרסית מאחיזתה במסופוטמיה אך בתום שלטונו חזר מהלך ההיסטוריה למשבצת הראשונה, וכל שיכול היה לקרות לא קרה.[2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – טטררכיה, משבר המאה ה-3

תקופת שלטונו של יוליאנוס הכופר מסמנת את סוף התקופה הפאגאנית של האימפריה הרומית. בתקופת המשבר של המאה השלישית, עמדה האימפריה בפני לחצים ואתגרים שלא עמדו בעת ייסוד הפרינקיפט וכללו לחץ בלתי פוסק על גבולות האימפריה מצפון וממזרח, לחצים על מערכת השלטון מצד הצבא שמפקדיו ניהלו מאבקים על כיסא השלטון כנגד שליטים מכהנים וזה מול זה ולחצים כלכליים שנבעו מהצורך לממן את צורכי האימפריה והצבא שנדרש להגן על האינטרסים האימפריאליים. שלטונו של דיוקלטיאנוס היה נקודת מפנה ששינתה את מהלך משבר המאה השלישית של האימפריה הרומית. המבנה השלטוני של האימפריה שיסודותיו הונחו על ידי אוגוסטוס קיסר השתנה במהלך 300 השנים עד לשלטונו של דיוקלטיאנוס אך המסגרות והמערכות השלטוניות נותרו על כנן. דיוקלטיאנוס יזם סדרת רפורמות שהקיפה את כל מערכות השלטון ובסיכומה הייתה האימפריה שונה לחלוטין וזכתה לשם דומינט.

הרפורמה המשמעותית ביותר הייתה המערכת השלטונית המשותפת, הטטררכיה - חלוקת השלטון לארבעה מנהיגים, שנים מהם בעלי התואר "אוגוסטוס" ושניים נושאי התואר "קיסר". חלוקה זו הביאה לחלוקה מעשית ומנהלתית של האימפריה לשתי יחידות נפרדות: חלק מערבי וחלק מזרחי. רפורמה זו נערכה בשלבים, תחילה בשנת 285 ולאחר מכן בשנת 293. ההיסטוריון סטפן ווליאמס קובע בספרו "דיוקלטיאנוס וההתאוששות רומא" כי למרות המורכבות האדמיניסטרטיבית והשלטונית הטטררכיה לא הייתה מערכת שלטונית וקונסטיטוציונית יציבה אלא "רציונליזציה מוצלחת של יריבויות צבאיות".[3] דיוקלטיאנוס הבין שלאורך זמן חייב הקיסר להתבסס על דבר מה נוסף על כוחו הצבאי, אחרת לעולם לא ייהנה מיציבות והכרה. את הבסיס המבוקש מצא בדת המדינה כשהכתיר את עצמו ל"שליט ואלוה" (Dominus et Deus), מלך וכוהן גדול בעת ובעונה אחת אשר, כיאה לאל, אינו נראה בציבור. מבקרים שנועדו עמו נדרשו שלא להביט בו ולעיתים נישקו את שולי גלימתו. אמצעים אלה ואחרים שימשו ליצירת הילה של מסתורין ועוצמה סביב הקיסר שהכריז על עצמו כאל.[4]

עם פרישתו המלאה של דיוקלטיאנוס לחיים בארמונו הוא איבד אחיזה במושכות השלטון והשפעה על המהלכים של שאר השליטים באימפריה. בהיעדר יד מכוונת וחשש מדמות סמכותית מוסכמת החבילה הלכה והתפרקה למרות הניסיונות של גלריוס להחזיק את המבנה השלטוני של הטטררכיה. בשיא תהליך ההתפוררות נשלטה רומא על ידי 6 קיסרים ואוגוסטי, שבמקביל הקדיש כל אחד מהם את מיטב מרצו ומאמציו לקידום שלטונו ולמלחמה בשליטים האחרים. עתה התחילה תחרות בין הטוענים לשלטון לגיטימי שנמשכה כעשרים שנה.

מלחמת אזרחים זו הגיע לסיום כאשר קונסטנטינוס הגדול ניצח את כל שאר המתמודדים על השלטון והפך לשליט של האימפריה הרומית על כל חלקיה משנת 324 עד מותו בשנת 337. ב-31 שנות שלטון ערך קונסטנטינוס סדרה של רפורמות מרחיקות לכת שהעיקרית שבהן הייתה אימוץ של הנצרות לדת המדינה של האימפריה הרומית. בתהליך מדורג אך מהיר התנתקו קונסטנטינוס והאימפריה שבשליטתו מהעולם הדתי-פגאני, שהיה חלק בלתי נפרד מהמהות של התרבות הרומאית, ואימץ את הדוגמה הנוצרית מתוך הכרה שהוא נושא בשליחות להציל את האימפריה על ידי הכנסתה אל תחת כנפי הנצרות. לצד הרפורמה הדתית יזם קונסטנטינוס מספר רפורמות מהותיות. רפורמות אלו היו שבירת המסורות הרומאיות, התנתקות מן העקרונות שהנחו את שליטי האימפריה הקודמים ופתח לעידן חדש בתולדות העמים והפרובינקיות שלחופי הים התיכון. הוא יזם רפורמות ששינו את המרקם החברתי של האימפריה הרומית וקבעו מבנה חברתי על בסיס קבוצות של בעלי תפקידים מוגדרים וקבועים שעברו בירושה מאב לבן. קונסטנטינוס בנה עיר בירה חדשה קונסטנטינופול שבניגוד לערי בירה אחרות שנבנו לצידה של רומא תוכננה כבירתה החדשה של האימפריה הרומית, או כ"רומא החדשה". קונסטנטינוס העביר לקונסטנטינופוליס את מרכז השלטון של האימפריה והדיח את רומא ממעמדה ההיסטורי.[5]

ילדות וחייו בטרם עלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוליאנוס נולד בשנת 332 בקונסטנטינופול, עיר הבירה של הקיסרות הרומית המזרחית. אביו היה יוליאנוס קונסטנטיוס וסבו היה קונסטנטיוס כלורוס, מייסד השושלת. הוא היה אחיינו של קונסטנטינוס "הגדול" ובן דוד של קונסטנטיוס השני. ככל הידוע אימו מתה בסמוך ללידתו. למרות זאת בכתביו הוא מתאר את ילדותו כאידילית.

בשנת 337 נפטר קונסטנטינוס הגדול, קיסר האימפריה הרומית ודודו של יוליאנוס. עם מותו, ערכו בניו ויורשיו - קונסטנטיוס השני, קונסטנטינוס השני וקונסטנס - טיהור מהיר ואכזרי בקרב בני המשפחה. יוליאנוס, אז בן 6, אחיו למחצה קונסטנטיוס גאלוס ובן דודם נפוטיאנוס (Nepotianus) נותרו בחיים. ככל הנראה גילם הצעיר של הניצולים ומעמדם השולי בהיררכית הכוח הרומאית מנעו את הצורך להוציאם להורג. ייתכן והעובדה שקונסטנטיוס היה נשוי לאחותם הייתה אף היא בעלת משקל בהישרדותם. זמן קצר לאחר שהתגבשה אחיזתם בשלטון, קונסטנטיוס ואחיו נפגשו בעיר סירמיום(אנ') וסיכמו על חלוקת שטחי האימפריה ביניהם. קונסטנטיוס קיבל את הפרובינקיות המזרחיות ובהן תרקיה, סוריה ומצרים, וקבע את מושבו בקונסטנטינופול. קונסטנטינוס השני קיבל את השליטה על בריטניה, גאליה היספניה, והיה עוצר לקונסטנס, שרשמית שלט על איטליה, צפון אפריקה, איליריקום, פאנוניה ומקדוניה.[6]

יוליאנוס ושאר הנסיכים ששרדו את הטיהור הועברו לחסותו של אוסביוס מניקומדיה בעיר ניקומדיה ולאחר מכן בקונסטנטינופול עד למותו של אוסביוס בשנת 341. ביחד עם גאלוס הוא נשלח לחינוך בחצר המלכותית בקפדוקיה. הוא למד בסתר פילוסופיה יוונית אצל מקסימוס מאפסוס, ונהה אחר הזרם הנאופלאטוני. מקסימוס היה אדם בעל קסם אישי שהתעניין בתורות המטאפיזיות והעל-טבעי בזרם הידוע גם בשם תאורגיה, שעיקרו טקסים המתמקדים בתורת הנסתר מתוך מטרה להתקרב אל האלים ולהתאחד עם נוכחותם בתהליך הידוע בשם הנוסיס. על פי הטענות, מקסימוס הפיח חיים בפסל של האלה הקטה הקשורה בין השאר לכישוף, ללילה ולירח. טקסים אלו שבו את דמיונו של יוליאנוס. הוא יצא לעיר אפסוס, שם היה מרכז של תלמידי מקסימוס, ושם מצא את ביתו הרוחני והוכנס בסוד העולם הפאגאני בתערובת של דת, קסמים ואחיזת עיניים. מהלך זה היה קו השבר בין יוליאנוס לנצרות. היסטוריונים רומאיים, מתנגדים ותומכים כאחת, מזהים את האירועים כמהלכים שהביאו את יוליאנוס להמיר את דתו, ועל מהלך זה הוא כתב[7]:

”להתראות, הקדישו עצמכם לספרים שלכם, אתם הראיתם לי את האדם שחיפשתי“.

ליבאניוס, מי שהיה מורה של יוליאנוס ולאחר מכן לביוגרף ותומך נלהב, כתב: "ועתה כאשר הפילוסופיה אור לרגליו ומראה את הדרך האמיתית, הוא הכיר באלים האמיתיים במקום באל הכוזב".[7]

בשלב זה של חייו ולאור הפיקוח ההדוק של שליחי קונסטנטיוס המשיך יוליאנוס בחיים כפולים, מחד גיסא תלמיד שקדן ונוצרי אדוק ומאידך גיסא, בסתר, כופר ונוהה אחר עבודת אלילים.

בשנת 351 מונה אחיו הבכור גאלוס לתפקיד קיסר באנטיוכיה והם נפגשו לזמן קצר בניקומדיה, כאשר גאלוס עשה דרכו למלא את תפקידו. ידוע שהאחים שמרו על קשר באמצעות מכתבים ושליחים. בשנת 354 הודח גאלוס מתפקידו והוצא להורג על ידי קונסטנטיוס וצל של חשד נפל, שוב, על יוליאנוס. קונסטנטיוס שהיה חשדן מטבעו זימן את יוליאנוס לחצר במילאנו שם נחקר על קשריו עם גאלוס והושם במאסר בית למשך 7 חודשים בחשד שקשר כנגד קונסטנטיוס ושיתף פעולה עם גאלוס. הוא הצליח לרכוש את אמונה וידידותה של הקיסרית אוסביה (Eusebia), אשתו של קונסטנטיוס, ובהתערבותה שוחרר ונשלח לאתונה בשנת 355 להמשיך את לימודיו בפילוסופיה ורטוריקה ביחד עם תלמידים, שלימים יהיו לאבות הכנסייה, קדושים נוצרים, ויריבים מרים, ובהם שני האחים בזיליוס הגדול וגרגוריוס מניסה. הבולט שבהם, גרגוריוס מנזיאנזוס, כתב בעוינות כנגד יוליאנוס על רקע ימי האקדמיה המשותפים ותיאר אותו כאדם אימפולסיבי ופרוע. יוליאנוס הושפע עמוקות משהותו הקצרה בעיר וכתב מאוחר יותר כי הוא גילה שאתונה היא "ארץ מולדתו האמיתית".[8]

מינוי לקיסר גאליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטונם של האחים לבית קונסטנטינוס היה סוער ולא יציב. בשנת 350, לאחר מלחמות אזרחים ומרידות בפרובינקיות, נותר קונסטנטיוס השני כשליט יחיד על האימפריה אך לא זכה לנוח על זרי הדפנה, ונאלץ להתמודד עם לחצים מחוץ לגבולות האימפריה ומורדים שניסו לנצל את קשיי השלטון המרכזי על מנת לממש את שאיפותיהם האישיות. קונסטנטיוס נאלץ לפנות לעזרת בני משפחתו המעטים שנותרו. תחילה הוא מינה את גאלוס לקיסר במזרח, אך גאלוס לא הצליח לשמור על יציבות פוליטית, והביא את הפרובינקיות תחת שליטתו לתסיסה. לבסוף זימן קונסטנטיוס את גאלוס לחצר המלוכה והוציאו להורג.[9]

בעוד קונסטנטיוס מצליח להחזיר את הסדר לפרובינקיות המזרחיות חזרה גאליה לגעוש. השבטים הגרמאניים ערכו פשיטות של שוד והרס באזורי הגבול ובאוגוסט 355 התמרדו הלגיונות של חיל המצב והמושל הרומאי סילבאנוס(אנ') הכריז על עצמו כאוגוסטוס. המרד לא האריך ימים וקונסטנטיוס הצליח בתחבולות להביא לנפילתו של סילבאנוס.

ההכרה כי לא ניתן יהיה לשלוט על גאליה והפרובינקיות המערביות ללא נציג נאמן בן משפחת המלוכה הביאה את קונסטנטיוס למנות את אחרון קרובי המשפחה, יוליאנוס, לקיסר שימשול בגאליה. הוא לא נועד להיות שליט שותף או לגלות יוזמה או עצמאות אלא לשמש דמות בעלת חשיבות סמלית שתהיה ממלא המקום האנושי, בן השושלת השולטת, בעת העדרו של קונסטנטיוס ובכך לתת תוקף מלכותי לפעולות ולצווים של פקידיו של קונסטנטיוס בגאליה. על מנת להבטיח את הקשר והמחויבות של הקיסר החדש, השיא קונסטנטיוס את אחותו הלנה(אנ') ליוליאנוס ושלח אותו לגאליה. הוא הקצה לו חצר קטנה וכוח צבאי מוגבל בעוד עיקר הסמכויות והכוח ניתנו לידי פקידים וקציני צבא שמונו ישירות על ידי קונסטנטיוס.[10]

קונסטנטיוס ויוליאנוס לא זכו לנוח על זרי הדפנה. המשברים התכופים במערך השלטון המרכזי של האימפריה שלחו גלי הלם ברחבי האימפריה. הסדקים שנבעו בעוצמת השלטון של קונסטנטיוס הזמינו את ההתקפות של אויבי האימפריה מבחוץ ותהליכי שינוי פנימיים עודדו גורמים מרדניים מתוך האימפריה לנסות ולפרוק עול. קונסטניוס ויוליאנוס נאלצו מיד לאחר חלוקת השלטון להילחם באיומים על גבולות האימפריה ממזרח וממערב ולבסוף עמדו זה מול זה בתהליך בלתי נמנע.

יוליאנוס הגיע לווינה בשנת 356 מלווה בפמליה קטנה של ארבעה משרתים, רופאו האישי ומשמר של 360 חיילים, ומיד החל במערכה כנגד הפושטים הגרמאניים. ב-24 ביוני הוא הגיע לערים אוטן ואוסר שם הוא פגש את עיקר הצבא הרומאי בגאליה תחת פיקודם של המגיסטר אקוויטום מרסלוס(אנ') ואורסיקינוס(אנ'), אנשי אמונו של קונסטנטיוס ומפקדי הצבא בפועל. הצבא הרומאי יצא לכיוון צפון, הכה צבא "ברברים" וכבש את ברימאט. תוך ניצול ההצלחה כבשו הרומאים את קלן מידי הפרנקים, וחזרו לתקופת החורף למחנות קבע בתוך גאליה. בזמן שיחידות הצבא היו פזורות כחילות מצב בערים השונות בפרובינקיה, חנה יוליאנוס עם כוח מצומצם בעיר סנון(אנ') (ליד וורדן). גדודי פשיטה גרמאניים ניצלו את ההפסקה בקרבות והטילו מצור על סנון ועל יוליאנוס, מבלי שמפקדי הצבא הרומאי יבואו לעזרתו. המצור הוסר משנסוגו הגרמאנים מהעיר לאחר חודש של קרבות. בעקבות זאת, ובפקודת קונסטנטיוס, נקראו מרסלוס ואורסיקינוס למילאנו וקצין חדש, סוורוס (Severus) נשלח לפקד על הצבא בגאליה. אפיזודה זו מצביעה על המתח התמידי בין קציני הצבא, שנשמעו בראש ובראשונה לפקודות קונסטנטיוס, לבין יוליאנוס, שראה עצמו כשליח המלכות ושליט בזכות עצמו. מפקדי הצבא קיבלו הוראות מפורשות להצר את צעדיו ועצמאותו של יוליאנוס וראו בגישתו של יוליאנוס חתירה תחת סמכותם, בעוד יוליאנוס ראה בהם כמי שמציבים מכשול בדרכו.[10]

קרב שטרסבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה לאחר מכן תכנן קונסטנטיוס מהלך שכלל התקפה דו ראשית על השבטים האלמאנים, שהיו קונפדרציה של שבטים גרמאניים סואבים(אנ') אשר גרו באזור נהר הריין העליון. בעוד כוחות מגאליה תקפו את האלמאנים מהמערב, לגיונות מצפון איטליה תקפו אותם בתנועת מלקחיים דרך הרי האלפים. עיקר הכוח של לגיונות גאליה, כ-25,000 בפיקודו של מפקד חיל הרגלים המגיסטר פדיטום(אנ') ברבטיו(אנ'), נכשל במשימתו מול האלמאנים, ספג אבדות של ממש ונסוג בבהלה וחוסר סדר - תוך אובדן חלק גדול מהאספקה - אל מחנות חורף הרחוקים מזירת הקרבות. אירוע זה, שנגרם בעיקר מכשל בשיתוף פעולה בין הקצין לכוחות תחת פיקודו של יוליאנוס, הפחית משמעותית את סדר הכוחות בגאליה ולפקודתו עמדו רק כ-13,000 חיילים.[11]

ברית השבטים האלמאניים שטעמו את טעם הניצחון, איבדו את הפחד מהצבא הרומאי והאמינו כי היתרון המספרי המשמעותי שעמד לצידם עם צבא של כ-35,000 חיילים יאפשר להם להכות את צבאו של יוליאנוס ולכבוש את גאליה.[12] יוליאנוס ניצב בעמדת נחיתות אך החליט, ככל הנראה בעצת קציני צבאו, להיכנס לקרב מכריע מול האלמאנים. תיאור הקרב על ידי היסטוריונים רומאיים לוקה בערפול העובדות והאדרת חלקו של יוליאנוס באירועי הקרב, על חשבון הקצינים הרומאיים. מחקרים מודרניים מטילים ספק האם הצבא האלמאני אכן נהנה מיתרון גדול כל-כך בכוח אדם, ועל פי חלק מההערכות בעת הקרב היו הצבאות בגודל דומה.[13]

הקרב נערך בקרבת העיר שטרסבורג (ארגנטורטום). הצבא הרומאי הגיע לקרבת המחנה האלמאני לאחר צעדה ארוכה ונתקל באלמאנים שהמתינו במבנה קרבי שהותאם לתנאי השטח ולתורת הלחימה הרומאית. האגף הימני הורכב מיחידות פרשים והסתתר ביער סמוך על מנת להנחית מכת פתע על הרומאים; באגף השמאלי עמדו יחידות פרשים נוספות וביניהם חיל רגלים נסתר שתפקידו היה להפיל את הפרשים הכבדים הרומאיים מסוסיהם ולאפשר לפרשים האלמניים להרוג אותם על הקרקע. במרכז המחנה האלמאני עמדו יחידות רגלים של 6 ראשי שבטים אלמאניים. יוליאנוס סידר את חיל הרגלים שפיקודו במרכז בשתי שורות: בצד ימין עמדו יחידות הפרשים הכבדים, ובצד שמאל יחידות פרשים תחת פיקודו של סוורוס. הקרב החל בהתקפה של הפרשים הכבדים הרומאיים על הפרשים האלמניים. ההתקפה נהדפה, והפרשים הרומאיים ברחו משדה הקרב. הפרשים תחת פיקודו של סוורוס הבחינו ביחידות המסתתרות במארב של האגף הימני האלמאני, והצליחו לפזר ולהבריח אותן משדה הקרב. בשלב זה החלו חיילי הרגלים הגרמאניים לתקוף בגלים את המרכז של הצבא הרומאי. בעת הקרב ירדו המנהיגים האלמאניים מסוסיהם והצטרפו ללחימה, ובכך איבדו את השליטה על האירועים ואת יכולתם להגיב על מהלך הקרב. הדיפת התקפת הרגלים האלמניים שינתה את המומנטום של הקרב, והם החלו בנסיגה שהפכה למנוסה כאשר הרומאים בעקבותיהם, עד שיוליאנוס עצר את הלגיונות על קו נהר הריין.[14] ניצחונו של יוליאנוס היה מושלם: מנהיג האלמאנים נתפס והועבר כפרס לקונסטנטיוס, ושליטת האימפריה הרומית בגאליה הייתה מלאה. הניצחון היה הצלחה אישית של יוליאנוס, שהצליח בניסיון צבאי מוגבל ולאחר שנה של קרבות להביא את הברבריים לכניעה ואת השלום לגאליה. הצלחה פומבית זאת, שיוחסה רק ליוליאנוס, התעלמה ממעמדו הבכיר של קונסטנטיוס כמפקד העליון של האימפריה ושל המערכה, ולוותה בהכרזה על יוליאנוס כאוגוסטוס על ידי הלגיונות המנצחים (הכרזה שנדחתה מיידית על ידי יוליאנוס), והייתה לצנינים בעיני קונסטנטיוס.

הכתרה לאוגוסטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד הקצינים הבכירים, שמונו על ידי קונסטנטינוס להשגיח על הקיסר בשדה הקרב, המינוי העיקרי ונציגו הבכיר של האוגוסטוס היה הפרפקט הפרטוריאני פלורינטיוס(אנ'). על פי השקפתו של יוליאנוס, המכשולים שהציב הפקיד בפניו נבעו מנקמנות ושרירות לב, בעוד שפלורינטיוס ראה את פעולות הקיסר הצעיר שתחת חסות האוגוסטוס כהתערבות בתחומים בהם אין לו סמכות. העימות העיקרי נבע מדרישת קונסטנטיוס להעלות ולגבות מיסים מתושבי הפרובינקיה, והניסיון של פלורינטיוס לבצע זאת. יוליאנוס פנה ישירות לקונסטנטיוס והצליח להוריד את סכומי המיסים.[15]

יוליאנוס לא נח על זרי הדפנה לאחר הניצחון בשטרסבורג, ובשנתיים לאחר מכן, 358 ו-359, יזם שתי מערכות נוספות מעבר לגדה הצפונית של נהר הריין. כפרים של האלמאניים נחרבו והיבול נלקח שלל, שבויים רומאיים שוחררו ומבצרי הגבול לאורך הריין נבנו מחדש מחומרי בניה שסופקו על ידי המלכים האלמאניים שהובסו. בתום שנת 359 כבשו הרומאים שטחים נרחבים מידי הגרמאניים עד לקצה גבול האימפריה הרומית בשיא התפשטותה. הישגים אלו החזירו את השקט והשגשוג לגאליה, ויוליאנוס זכה להערצת חייליו ואזרחי הפרובינקיה. סביבו התקבצו הוגי דעות ואנשי דת פגאניים שבסתר שאפו לקדם את יוליאנוס ואת השקפת עולמם המשותפת. הצלחתו של יוליאנוס וההערצה שלה זכה לא נעלמו מעיני קונסטנטינוס, שבפומבי תמך בשליט הזוטר הכפוף לו, ובמקביל היצר את צעדיו ככל הניתן על ידי הטלת הגבלות על תקציבו ובעיקר על התשלומים ללגיונות. כוחות סמויים לכאורה בתוך הפרובינקיה עלו לפני השטח עם בואו לגאליה של שליחו של קונסטנטיוס, שנשא פקודה מהאוגוסטוס על כך שמספר לגיונות, חלק משמעותי מהכוח הלוחם של הפרובינקיה, קיבל הוראה לנוע לכוון המזרח ולחבור עם צבאו של קונסטנטיוס.[16]

עזיבת צבא האימפריה אל המזרח הביאה להכרזתו של יוליאנוס כאוגוסטוס, לכאורה על ידי הלגיונות של חיל המצב ולא מתוך יוזמה של יוליאנוס, אך הלכה למעשה האימפריה חזרה למאבק בין השליטים בפועל. הניסיון של יוליאנוס לתפוס את השלטון ובעיקר להדיח את קונסטנטינוס השני מכסאו לא יכול היה להיות הפתעה. ליוליאנוס היו כל הסיבות לנטור לקונסטנטיוס על רצח הוריו וקרובי משפחתו, ולחשוש לגורלו לאור העובדה כי קונסטנטיוס נקט בצעד זהה של גריעת כוחות ממצבת הפרובינקיה זמן קצר לפני הדחתו של גאלוס ממשרתו כקיסר במזרח. הופעתו של שליח הקיסר הייתה תזכורת כואבת לא רק לאירועי העבר אלא למעמדו של יוליאנוס ככפוף לחסדו של קונסטנטיוס. הפקודות על תנועת הכוחות הופנו מעל ראשו של יוליאנוס למפקדי הצבא מטעם קונסטנטינוס שהחלו לבצע את הפקודות למרות מחאותיו של יוליאנוס.[17]

מרד מגננטיוס(אנ') הותיר סימן שאלה תמידי על נאמנות הלגיונות בגאליה ועל נכונותו של קונסטניוס להכיל את הבגידה של גאליה. יחידות צבא שהועברו מהמערב לשרת במזרח קיבלו את המעבר כעונש על תמיכתם במגננטיוס, וכשלגיונות מצבא המערב הושמדו בעת המצור הפרסי על המבצר אמידה, סירבו שאר הלגיונות לצאת מזרחה. למרות היותם חיילים מקצועיים הם ראו את הנאמנות שלהם קשורה למקום מגוריהם ומולדתם. יוליאנוס השתמש ברגשות אלו ובמרץ 360 הרשה למפקדי הצבא שהיו לכאורה בדרכם למזרח להכריז עליו כאוגוסטוס. תיאור האירועים מצייר את יוליאנוס כניצב העומד מול עובדות מוגמרות, אך יש מחקרים המעלים את ההשערה כי הוא ניצל את השעה ואת הלך הרוח בצבא על מנת לנער מעליו את עולו של קונסטנטיוס ולתפוס את השלטון, לפחות בחלק המערבי של האימפריה.[18]

קונסטנטיוס נכשל בהדיפת הצבא הסאסאני ונאלץ להשלים עם כיבוש חלק מערי השדה וביצורי הגבול במסופוטמיה. מאידך גיסא, המאבק גבה קרבנות ניכרים מהסאסאנים, שנמנעו מלנצל את הקיפאון בשדה הקרב לטובתם. קונסטנטיוס החליט כי משנתגבש הגבול במזרח הוא פנוי לטפל בהתקוממות של יוליאנוס במערב. בשנת 361 החל במסע לכוון גאליה במטרה לחזור והשיב את השלטון באימפריה לידיו. ב-3 בנובמבר 361 בסמוך לעיר אדנה נפטר קונסטנטיוס, ככל הנראה מתשישות. בטרם החזיר את נשמתו לבורא הוא נקב בשם יוליאנוס כיורשו.[19]

שליט יחיד של האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 11 בדצמבר 361 נכנס יוליאנוס בשערי קונסטנטינופול כשליט האימפריה הרומית. הצעד הראשון שלו בפומבי היה קבורתו של קונסטנטיוס השני בהלוויה מלכותית ונוצרית. הוא ליווה את גופת הקיסר המת למקום קבורתו בכנסיית השליחים הקדושים בקונסטנטינופול, שם נטמן לצד אביו, קונסטנטינוס הגדול. טקס זה שימש גם כציון ציבורי של מעבר השלטון באופן חוקי חלק ומלא בין השליטים.[20]

רפורמה של השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם קבלת מטה השלטון לידיו פעל יוליאנוס להותיר את חותמו על האימפריה ומוסדותיה. הוא ערך טיהור מקיף באדמיניסטרציה של קונסטנטיוס, כאשר במצוותו הוצאו להורג אנשי חצר בכירים ובהם הממונה על חצר המלוכה, אוסביוס, ויד ימינו של קונסטנטיוס, פאולוס קאטנה ((Paulus Catena) "פאולוס השרשרת"), ואחרים - חלקם בהאשמות וראיות קלושות. השערה שונה על מסע הטיהור היא שמהלך זה נערך על ידי מפקדי הצבא על רקע עוינות מתמשכת בין חצר המלוכה של קונסטנטיוס השני למפקדי צבאו. יוליאנוס, שהיה תלוי ברצון מפקדי הצבא ותמיכת הלגיונות, נאלץ להתיר את מרחץ הדמים על מנת להבטיח את שלטונו.[21]

הוא ערך בדק בית בחצר המלוכה ופיטר ממשרותיהם מספר רב של משרתים בדרגות ומקצועות שונים, בטענה שחצר המלוכה בזבזנית ולא יעילה. הוא דחה את מערכות השלטון שהתבססו על ידי קודמיו, והאשים את קונסטנטינוס הראשון כמי שדרכו בזניחת דרכי השלטון הרומאי הביאו את האימפריה לכלל כשל. הוא דחה את מערכת השלטון של טטררכיה כפי שהונהגה על ידי דיוקלטיאנוס, ובה במידה דחה שיטת שלטון אוטוקרטי של שליט יחיד. בכתביו תיאר את השליט האידיאלי כ"ראשון בין שווים" (לטינית: primus inter pares) כלומר כמי שפועל תחת חוקים המחייבים אותו ואת נתיניו. יוליאנוס היה שליט ייחודי ורפורמטור, שניסה לערוך חריש עמוק באימפריה הרומית המאוחרת בניסיון להשיב את גלגל ההיסטוריה לאחור ולהחזיר את מערכות השלטון של האימפריה בימי זהרה. הוא פעל מיידית להרחיק עצמו מדרכם של השליטים האחרים משושלת קונסטנטינוס שקדמו לו. "הסדר החדש" דחה באופן בוטה את ההדר והמותרות של חדר המלוכה של קונסטנטיוס. תחילה צומצם כוח האדם בחצר במטרה ליצור חצר מלוכה "צנועה" ולשקף את סגנון החיים אליו שאף יוליאנוס כפילוסוף הדבק בתורות של פילוסופים יווניים קדומים. מחווה זו זכתה לשבחים מצד תומכיו שכתבו לו שירי תהילה בסגנון פורמלי הידוע כפנגיריק (Panegyric).[22]

”הוא לא מדד את האושר שבשלטונו על פי העומק של צבע הארגמן בבגדיו“

עם זאת רוח הזמן של האימפריה הרומית במאה הרביעית לספירה היה שונה בתכלית מרוח האימפריה הרומית של אוגוסטוס קיסר, ואיש הדת סוקרטס מקונסטנטינופול שלא התרשם מהלכותיו הצנועות של יוליאנוס מציין שמעשיו של יוליאנוס הפחיתו את תחושת הפליאה שחשו המוני העם אל דמות הקיסר, תחושה שהתעצמה מול העושר המופגן של חצר המלוכה. מדיניותו ומעשיו של יוליאנוס נבעו מתוך השקפת עולם ששורשיה בתקופת שלטונם של קיסרים רומאיים שטיפחו תדמית של אזרחים החיים בפשטות ובקשר רצוף עם נתיניהם. יוליאנוס, מונע על ידי סלידתו מהמהפכה הנוצרית של קונסטנטינוס הגדול, ראה את מורשתם של השליטים בני משפחתו כמי שזנחו את המסורת והערכים הרומאיים בעבור בצע-כסף. הוא דחה את החוקים של קונסטנטינוס הגדול כסטיה מדרכי העבר, ומתוך השקפה זו נבעו פעולותיו כנגד המערכת השלטונית והנצרות והשאיפה לחזור למה שיוליאנוס ראה כמצב היציב והטהור ביותר. כמי שהתחנך על ברכי הפילוסופיה ההלניסטית-יוונית, יוליאנוס ראה בעיני רוחו את האימפריה כאיחוד בריא של ערים המנוהלות לפי חוק וסדר על ידי פקידים ואזרחים ששומרים ומכבדים את המורשת הרומאית העתיקה ושמים את אלילי רומא בראש.[23]

כחלק מחזרתו אל המקורות החזיר יוליאנוס לסנאט את מעמדו כמוסד שלטוני, מעמד שנלקח מהסנאט על ידי קיסרים קודמים, שהתעלמו למעשה מקיומו וראו בסנאט חותמת גומי. הוא נהג לשהות בסנאט לעיתים קרובות, לשאת נאומים ולהשתתף בדיונים. בשנת 362 הוא הוציא צו חסינות לחברי הסנאט מפני תביעות בבית משפט והעלה על כתב את מחויבותו למוסדות האימפריה. גם לנוהג זה הייתה תגובה מעורבת. רוב הסנאטורים היו מינויים של קונסטנטיוס ומקורבים לנצרות, וראו במחוות של יוליאנוס צביעות, בעוד שסנאטורים אחרים, שהיו מורגלים בריחוק של הקיסר מהסנאט, חשו אי נוחות בחיבוק הדב של יוליאנוס.

הרפורמות של יוליאנוס לא עצרו בשערי הארמון, ולא התמקדו רק בתחום הדתי. הוא הקדיש תשומת לב לכל ענפי הממשל, ולאחר צמצום כוח האדם בארמון פעל לארגון מחדש וחלוקה של מוקדי הכוח בתוך ממשל האימפריה. הוא ערך סדרה של רפורמות, שמטרתן הייתה הקמה מחדש של מערכת שלטון הקוריה בערים המרכזיות של הפרובינקיות, כלומר חידוש המועצות המקומיות של הפרובינקיות למערכת ששילבה פקידים ואזרחים בענייני מדינה, כספים, דת ועניינים אחרים תחת אחריות משותפת. הקמת הקוריות כללה גם ביטול פטורים מהשתתפות בחיי העיר והקהילה, ובראשם פטורים שניתנו לאנשי דת ומוסדות דת נוצריים. במקביל הוטלה על הפקידים חובה של ניהול על פי אמות מידה קבועות, ועל מנת לאפשר לשלטון המקומי קיום כלכלי העביר יוליאנוס את ההכנסות ממיסים שהוטלו על מוסדות ציבור, כגון מקדשים וכנסיות, מאוצר האימפריה לאוצר הפרובינקיה, ופטר את הקוריות מתשלום מיסים והעברת כספים שנודעו בשם "זהב הכתר" לחצר הקיסר, כפי שנדרש בעת אירועים מיוחדים (שהאחרון בהם היה אירוע הכתרתו של יוליאנוס). על רפורמה זו הוא כתב:[24] ”מטרתנו היא לא לצבור עושר ככל שניתן מהנתינים שלנו אלא לתת להם את כל ההטבות כנדרש“.

עם זאת רפורמה זו פעלה כנגד התהליכים ההיסטוריים שעיצבו את מהלך מערכות השלטון של האימפריה הרומית המאוחרת וכנגד מערכת הממסד הריכוזי של האימפריה הרומית המאוחרת, שבה לחצר הקיסר ולקיסר עצמו הייתה שליטה ישירה בענייני הפרובינקיות. סתירה פנימית זו יצרה מתחים חמורים שעתידים היו להתפרץ בעת ביקור יוליאנוס באנטיוכיה.

דיכוי הנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות מהלכיו של קונסטנטינוס הגדול ובניו, שמשלו באימפריה הרומית לאחריו, הנצרות לא הייתה הדת הרשמית או השלטת באימפריה. שושלת קונסטנטינוס הפכה את הנצרות לדת חוקית ומרכזית, ובהמשך ננקטו צעדים שונים להגביל את הפולחן הפאגאני, אך עבודת אלילים לא הוצאה מחוץ לחוק, וטקסים ופולחן היו מותרים. כמהלך ראשון, שהעיד על שינוי המגמה ועמדתו של יוליאנוס בשאלת הדת, הוא פתח מחדש את המקדשים והשתתף בטקסים בהם הוקרבו קורבנות לאלים של רומא. ובמקביל החל להוציא פקידים ואנשי צבא נוצריים ממעגלי ההשפעה. הם פוטרו ממשרותיהם ובמקומם מונו אנשי אמונו של הקיסר. עיצוב חצר הקיסר לרצונו של יוליאנוס הייתה קלה יותר מהרחבות השפעתו על כלל האימפריה, ועל מנת לקדם את סדר היום החדש הוא ביטל פריווילגיות שניתנו לקהילות ומוסדות דת נוצריים, מקדשים והתיר מחדש את טקסי הקרבת הקורבנות. יוליאנוס נהג לשלוח למושלי הפרובינקות מכתבים בהם טרח והדגיש את עמדתו, ונקט במדיניות של העדפה (מתקנת לפי תפיסתו) של פרובינקיות שהפגינו מחויבות לדת רומא העתיקה. במקביל נקט בצעדי ענישה כנגד קהילות שדבקו בדת הנוצרית. יוליאנוס כתב חיבור בשם "נגד הגליליים" בו הוא מצביע על הכשלים הלוגיים, ההטעיות השקרים והסכנות שהוא מצא בנצרות וטען כי הנצרות היא למעשה מהלך של כפירה ביהדות. הוא נהג לסיים את עבודתו באמרה שלפי הבנתו סיכמה את עמדתו על הנצרות: "קראתי, הבנתי, דחיתי".

בשנת 362 פרסם יוליאנוס צו המגדיר כי מורים יהיו חייבים להיות כשירים מבחינה מוסרית ומקצועית. צו זה הפך למפורסם ביותר מבין הצווים שהוציא. המועצות של הפרובינקיות היו אמורות למנות מורים על פי קריטריונים שהצו המלכותי קבע והקיסר נתן לבסוף לבחירה גושפנקא חוקית. באחד ממכתביו הרבים של יוליאנוס למושלי הפרובינקיה מגלה יוליאנוס את השורה התחתונה של הרפורמה: "הנבחרים צריכים להראות ענווה כלפי האלים או לחזור לכנסיות של הגליליים (כלומר הנוצרים) ולהרהר במתי ולוקאס", כלומר אין מקום למורים נוצריים בערים המנוהלות על פי הרפורמות של יוליאנוס. על פי תפיסתו, לימוד בבתי הספר היה בלתי נפרד מאמונה באלים של רומא העתיקה, ותוכנית הלימודים הייתה צריכה להיות מוקדשת ללימוד הדת ותפיסת העולם הפאגניות. הצו ומכתב הלוואי שנשלח לכל רחבי האימפריה גרם לתסיסה רבתי בקרב ראשי הקהילות הנוצריים, מאחר שמשמעותו הייתה סכנה של ממש למעמד של הנצרות כדת ומעמד הנוצרים במערכת החברתית והשלטונית של האימפריה.[25]

יוליאנוס החזיר לקונסטנטינופול ולערים המרכזיות של האימפריה בישופים שנשלחו לגלות על ידי קודמיו. ההיסטוריון הרומאי אמיאנוס מרקלינוס מציין בציניות כי מהלך זה נועד בעיקר לזרוע פירוד ומחלוקת בכנסייה על ידי החזרת גורמים מתסיסים ומרדניים. ההיסטוריון הרומאי ממשיך ומספר כי יוליאנוס נהג להזמין לארמונו בישופים מכנסיות יריבות על מנת לחזות בהנאה בוויכוחים שלהם. אמיאנוס מרקלינוס מציין בכתביו כי יוליאנוס נהנה לנצל את הנטייה של אנשי הדת הנוצרית להשתלח כחיות אחד בשני.[22]

יוליאנוס לא הסתפק במאבק אינטלקטואלי ופרוצדורלי בנצרות, אלא שאף ליצור מערכת דתית פאגאנית שתחליף את מקום הנצרות באימפריה. הוא מינה את עצמו לתפקיד הכהן העליון (פונטיפקס מקסימוס), ולכל פרובינקיה מינה כהן ראשי במטרה ליצור מערך דתי היררכי אחיד לכל האימפריה. הוא חיקה את דרך הנוצרים בטיפול בעניים ובחולים וביצירת ארגוני צדקה. לא ברור האם יוליאנוס הצליח להוציא את תוכניתו לפועל, ובאופן אירוני הסתמכותו על המבנה של הדת הנוצרית כבסיס למערכת הדתית "המחודשת" לא זכתה לתמיכה בקרב חסידי הפאגניות. אנשי הדת שהוא מינה לא הצליחו בזמן הקצר יחסית בין מינויים למות הקיסר, לאסוף תמיכה וסמכות מול המעמד המבוסס של אנשי הדת הנוצרית. ה"חיילים" במלחמתו של יוליאנוס להשבת התרבות ההלניסטית ופולחן פאגאני היו אנשי הדת מחוץ לעיר הבירה ובתוך הפרובינקיות וערי המחוז. הם היו מינויים ישירים של יוליאנוס, וקיבלו הנחיות ישירות מהקיסר במכתבים בהם הוא העלה את דעותיו בנוגע לדרכים שבהן אמורים לפעול. במכתב המיועד לכוהן העליון של הפרובינקיה גלטיה הוא קובע: "העובדה שההלניזם עדיין לא פורח כפי שראוי היא אשמת המטיפים", ומצווה על הדרכים שיש לנקוט על מנת לקדם את ההלניזם בפרובינקיה - מול המעמד האיתן של הנצרות, הכוהנים של גלטיה מצווים ללפעול על ידי דוגמה אישית ומעשים בפומבי על מנת לגבור על הנוצרים במגרשם הביתי ובעיקר לפתח ולטפח מוסדות צדקה שיתחרו על לב האוכלוסייה. יוליאנוס הקדיש לצורך זה כספים ומשאבים של חיטה ויין: ”זו חרפה שאין קבצנים בקרב היהודים וזו חרפה שנוצרים מספקים את צרכי המאמינים שלנו והמאמינים שלהם ואנשינו נראים כמי שלא מושיטים יד“.[26]

יוליאנוס באנטיוכיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של 362 יצא יוליאנוס מקונסטנטינופול וקבע את מקום מושבו באנטיוכיה (אנטקיה), ככל הנראה במטרה להכין את המערכה כנגד האימפריה הסאסאנית, אך גם מתוך רצון לחזק את המערכה שלו להחזרת התרבות ההלניסטית. אנטיוכיה הייתה מרכז שלטוני עבור הפרובינקיות המזרחיות, ועיר מרכזית בחזונו של יוליאנוס, ששאף להפוך אותה ל"עיר של שיש" כדוגמת רומא של אוגוסטוס. הוא מינה את דודו לתפקיד קומיס אוריאנטיס (Comes Orientis) באנטיוכיה, והורה לו לבנות מחדש את מקדש אפולו שבפאתי העיר, הידוע גם כדפנה (Harbiye, Antakya). המסע של השיירה הקיסרית לאורכה של אסיה הקטנה נתן לקיסר את ההזדמנות לבחון את ההתקדמות של הרפורמות שהשיק מכלי ראשון, והמראה היה מעורר מחשבה. הערים המרכזיות, שהיו אמורות להיות המקום בו יתממשו הרפורמות - ובראשן החזרת העטרת של הפולחן הפאגאני ליושנה- לא הצליחו להביא לתוצאות שיוליאנוס ציפה להן כתוצאה של מאבקי כוח בקרב הביורוקרטיה והתנגדות עיקשת של הכנסייה הנוצרית. יוליאנוס ביקר בעיר פסינוס (Pessinus), מרכז הפולחן של האלה קיבלה, וגילה שהמקדש שלה הוזנח על ידי הקהילה, והיה נתון לתקיפות חוזרות ונשנות על ידי נוצרים. גם מצבם של המקדשים בעיר קייסרי (קיסריה שבקפדוקיה) התגלה כקשה, והמיעוט הפאגאני היה תחת מתקפות חוזרות ונשנות של נוצרים. בקייסרי פעל יוליאנוס ישירות כנגד העיר ושינה את מעמדה המנהלתי - שינוי שהיו לו משמעויות כספיות משמעותיות. מהלך זה שיקף את הקשיים שביישום הרפורמות ההלניסטיות של יוליאנוס, שבסיכומו של דבר הייתה תהליך לעומתי ומפריע למהלך ולתהליך ההיסטורי שלאורכו צעדה האימפריה - גם במקומות בהם ההתנגדות הנוצרית לא הייתה משמעותית.[27]

יוליאנוס הגיע לשערי אנטיוכיה ביום 18 ביולי, בזמן פסטיבל לכבודו של האל אדוניס. בעיר, שסבלה באותה עת מבצורת ומחסור במזון, ציפו התושבים לחגיגות בהשתתפות הציבור ומופעי בידור, אולם יוליאנוס תכנן טקסי דת במקדשים, ששיאם הקרבת קורבנות במספרים גדולים.

בניגוד לציפיות של יוליאנוס ובניגוד לתמונה שראה בעיני רוחו, תושבי אנטיוכיה ראו בנצרות דת המייצגת את רגשותיהם הדתיים, וראו בקונסטנטיוס השני ובבית קונסטנטינוס מקור ובסיס לנאמנות השלטונית שלהם. תושבי אנטיוכיה סירבו הלכה למעשה לאמץ את הרפורמות, והאשימו את יוליאנוס בהפיכת סדרי עולם. הם ראו בו מהפכן ומורד כפי שיוליאנוס ראה את קונסטנטינוס והמקדש החדש של אפולו שיוליאנוס קידש הפך לסלע המריבה.

באוגוסט ירד יוליאנוס מביקור במקדש זאוס בהר קל על מנת להשתתף בפסטיבל השנתי מתוך ציפייה ל"זבחים, חגיגות, ריקודים לכבוד האלים, קטורת, וקהל של אנשים צעירים סביב המקדש לבושים במחלצות לבן", אך גילה כהן אחד לבדו במקדש מקריב אווז אחד ממשק ביתו. יוליאנוס פירש את האירוע כהצהרה של שלטונות אנטיוכיה כנגד הרפורמות שלו והצהרה כי מעשיו ונוכחותו אינם רצויים. הוא הרצה לפקידי הממשל של העיר על חובתם לאפשר לכוהני הדת לנהל את הטקסים הדתיים. הצעד הבא של יוליאנוס היה ניסיון לבסס מחדש את פולחן אפולו כמרכז של האורקל המקומי בדפנה. מרכזים אלו שבהם, לכאורה, האל "אמר את דברו" היו למעשה הבסיס לסמכות הדתית על מערכות השלטון והחיים האזרחיים. לצורך זה הוא הורה על פירוק קברו וסילוק גופתו של הקדוש הנוצרי המקומי בבילס מאנטיוכיה (אנ'). על פי ההיסטוריונים בני התקופה, משבא יוליאנוס להוועץ באורקל של אפולו הוא לא קיבל תשובה לשאלתו, ונאמר לו שהקדוש הנוצרי מרעיל את האווירה ומונע מהאורקל מלחזות את העתיד. המאוזוליאום על קברו של הקדוש הנוצרי הוקם על ידי הקיסר גאלוס, בטקס דתי שנערך בפעם הראשונה בהיסטוריה, ובמהלכו הוצאה גופתו של הקדוש מקברה ונקברה מחדש בדפנה בצמוד למקדש אפולו במטרה ברורה להילחם ולהשבית את הטקסים הפאגניים במקום. הקהילה הנוצרית הוציאה את גופתו של הקדוש מקברו, אבל טקס הקבורה מחדש של השיירים במקום הקבורה המקורי היה טקס של קריאת תגר על הקיסר הפגאני מחד גיסא ומאידך גיסא היה הפגנה של סולידריות של הקהילה והעיר מאחרי הדת הנוצרית. היחסים בין הקהילות ובין הקיסר ותושבי העיר הגיעו לסף רתיחה, ששיאה הגיע כאשר שריפה מסתורית שפרצה ביום 22 באוקטובר כילתה את הגג ואת הפסל של מקדש אפולו בדפנה. הנוצרים ראו בשרפה יד אלוהים ועונש על השפלת הקדוש ויוליאנוס ראה בשרפה מעשה זדון מכוון כנגדו. הוא הורה על סדרת צעדי עונשין כנגד הקהילה הנוצרית. הכנסיות הראשיות נסגרו, נכסיהן הוחרמו ויוליאנוס הפך באופן סופי לדמות השליט הרודף והמדכא.[28]

במקביל לעימותים על רקע דתי, שהביאו לאלימות ברחובות ערי המזרח, התמודדו תושבי אנטיוכיה עם בצורת שהביאה למחסור חריף במזון, שהוחמר על ידי מניפולציות של סוחרים עשירים ובעלי הון בעיר, שסיפסרו במוצרי מזון בסיסיים על מנת להשיג את מירב הרווח הכספי ממצוקתם של אזרחי העיר. תחילה ניסה יוליאנוס לשכנע את עשירי העיר שלא לעשות את המשבר למקור רווח ולאחר שלושה חודשים בהם לא נמצא פתרון למשבר ובהם סיפסרו פרנסי העיר במזון החל יוליאנוס להוציא צווים המורים על פיקוח על מחירים, ובמקביל הורה על הבאת מצרכי מזון בסיסיים אל תוך העיר ממחסני המדינה והסיט משלוחי מזון מאלכסנדריה אל אנטיוכיה. מאמצים אלו לא הצליחו לתקן את המעוות מאחר שאחת הסיבות העיקריות למחסור במזון הייתה התכנסות יחידות צבאיות סביב אנטיוכיה כהכנה למסע המלחמה המתוכנן כנגד האימפריה הסאסאנית. גורם זה, שהמשאבים שהועמדו לרשותו היו גדולים יותר משעמדו לרשות אזרחי העיר, הביא להגדלת הדרישה לסחורות ומזון ומנע ירידה של ממש במחירים. המראה של חיילים שבעים ומטופחים ברחובות העיר היה לצנינים בעיני תושבי אנטיוכיה שהתקשו למצוא מזון. כך התמוססו כוונותיו הטובות של יוליאנוס וצעדים שנועדו לקדם חוק וסדר לא הצליחו להביא לפתרון, כאשר עצם נוכחות הקיסר וצבאו והתערבותם בחיי העיר הביאו למתיחות ועימותים קשים.[29]

ביום 1 בינואר 363 הפך יוליאנוס לקונסול בפעם הרביעית. הטקס והחגיגות הציבוריות התעמעמו על ידי מותו של אחד הכוהנים הבחירים בפמליית הקיסר. מותו הביא את יוליאנוס לכדי הפגנת אבלות מופגנת בפומבי - התנהגות שנתפסה כלא מכובדת ופגעה בתדמיתו הציבורית. ראש השנה היה פסטיבל בו הותר לאזרחים לומר את אשר על ליבם ולמתוח ביקורת (במידה) על השלטון והקיסר. אזרחי אנטיוכיה, שקצה נפשם ביוליאנוס, ניצלו את ההזדמנות ללעוג לקיסר וכיוונו את חיצי הלעג למראהו החיצוני, לזקנו, למנהגיו ולהתנהגותו המוזרה והלא-מקובלת. בתגובה תלה יוליאנוס על קירות הארמון טקסט סאטירי בשם מיסופוגון (אנ') ("שינאת הזקן") בו הוא לועג במרירות לאוכלוסיית העיר אנטיוכיה, למועצת העיר ולפרנסיה.[29]

מערכה בפרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת המערכה של יוליאנוס בפרס 362–363
יוליאנוס מול חומות קטסיפון. דף מכתב יד מהמאה ה-11

הסיבה הראשונית לבואו של יוליאנוס לאנטיוכיה הייתה הכנת מסע מלחמה לכיבוש האימפריה הסאסאנית, כיבוש שבסופו אמור היה יוליאנוס להוריד את השליט שאפור השני מכסאו ולהמליך תחתיו את גיסו - הנסיך הסאסאני הורמיזד(Hormizd (son of Hormizd II)).

רקע והכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריונים הרומאיים בני זמנו של יוליאנוס מתקשים לתת הסבר או סיבה למהלך המלחמה המתוכנן. מסתבר שהסאסאנים איבדו את הרצון ואולי גם את היכולת להילחם ברומאים ושלחו ליוליאנוס מספר משלחות עם הצעות להסכם שלום שיתבסס על הסטאטוס-קוו שהתגבש לאחר מות קונסטנטיוס השני, הצעות שנדחו על הסף על ידי יוליאנוס. גם מפקדי הצבא הרומאי גילו התנגדות למסע מלחמה במזרח ומול הסאסאנים, ואף העלו את התנגדותם בפני יוליאנוס שדחה אותה על הסף. ליבאניוס, שליווה את הקיסר במסעותיו וכתב על האירועים, מזכיר כי היו ניסיונות של גנרלים סרבנים לחתור תחת יוליאנוס.[29] יועצים קרובים ובראשם הקונסול וופקפרקט הפרטוריאני של גאליה התחנן במכתב ליוליאנוס שהמערכה במזרח תבוטל, ככל הנראה מחשש שהשקט והשלום שיוליאנוס השיג בגאליה יהיה תחת סכנה לאחר שהמשאבים הצבאיים כולם יושקעו במאמץ צבאי במזרח.[30] חוקרים בני זמננו מוצאים רמזים להלך רוחו של יוליאנוס בכתביו, ובמיוחד בספר "הקיסרים", שנכתב בעת השהות באנטיוכיה. מדובר בספר סאטירי בו מוצגים הקיסרים הרומאיים בתחרות לפני האלים, המסתיימת בבושה לחרפה לקונסטנטינוס "הגדול". דמות נוספת היא דמותו של אלכסנדר הגדול, המופיע כמי שהביס את הפרסים, ובהקשר זה מוזכר גם הקיסר טראיאנוס. הקשרים אלו חזרו בנאום שנשא יוליאנוס לפני צבאו במסופוטמיה. בנאום זה חזר יוליאנוס והזכיר את ההצלחות של קיסרי רומא בעבר מול אזכורים של תקיפות פרסיות של שנים קודמות. אזכור שמם של אלכסנדר וטראיאנוס הייתה דרכו של יוליאנוס להצהיר על כוונתו לחזור למדיניות אגרסיבית מול הפרסים ולדחות את דרכו של קונסטנטיוס השני, שדגל בזהירות ומלחמת התשה. המחקר המודרני מעלה את ההשערה כי נימוקי תועלת ונימוקים צבאיים היו רק כיסוי לשאפתנות של יוליאנוס, ורצונו בתהילה שבאה עם ניצחונות צבאיים מפוארים, שאיפה שהלכה והתגברה מול חוסר ההצלחה ברפורמות האזרחיות ובאנטיוכיה.[30]

מהלך המערכה בפרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 5 במרץ 363 יצא יוליאנוס מאנטיוכיה בראש צבא גדול, שמחקרים שונים מעריכים את גודלו בין 65,000 ל-85,000 חיילים, וצעד לכוון נהר הפרת. יוליאנוס נקט מספר צעדים לפני חציית אזור הגבול על מנת להתחיל את המערכה בנקודת יתרון. ברור שיתרון ההפתעה נשלל מצבא ענק ממדים שנאסף לאורך מספר חודשים אבל יוליאנוס הצליח להטעות את הסאסאנים לגבי מסלול התנועה של הצבא ולגבי מקום המאמץ העיקרי. לאחר חציית נהר הפרת צעד הצבא הרומאי אל חרן והתחלק ל-2 כוחות: כוח קטן יחסית של כ-30,000 חיילים בפיקודם של הגנרלים פרוקופיוס(Procopius (usurper)) וסבסטיאנוס(Sebastianus (magister peditum)) צעד מזרחה אל כוון ארמניה במטרה לחבור למלך ארסאקס השני(Arshak II), מלך ארמניה, בן בריתם של הרומאים. בעבר היה מסלול זה המועדף על הרומאים לתקיפת האימפריה הסאסאנית ומטרת המהלך הפעם היתה, ככל הנראה, יצירת הטעיה והסטת עיקר הצבא הסאסאני מהמאמץ הרומאי העיקרי ופתיחת חזית שנייה שתפצל את הצבא הסאסני. כוח זה אמור היה לצעוד לאורך החידקל ולפגוש את הצבא העיקרי בעיר קטסיפון (Ctesiphon) אך בסיכומו של דבר יחידות צבא אלו לא השתתפו במערכה כלל. הכוח העיקרי של הצבא הרומי הושם תחת פיקודו של יוליאנוס, כ-60,000 חיילים, ו-1000 בנוסף ליחידות הלוחמות נאספו ספינות משא שהתכנסו בעיר סמוסטה (Samosata), ומשימתן הייתה ללוות את הצבא הרומאי בדרכו לאורך הפרת לצורכי אספקה ותחבורה. [31]

למרות הצורך במהלך מהיר, שימנע מהסאסאנים אפשרות לייצב הגנה אפקטיבית, התקדמות הצבא הרומאי הייתה איטית. הצמידות לצי ספינות האספקה קשרה את הרומאים לנתיב לאורך גדת נהר הפרת, ובעקבות כך כל מבצר בדרך הפך למכשול שיש להתגבר עליו - במשא ומתן אם אפשר או במצור אם אין ברירה. הסאסאנים נקטו בטקטיקה של הימנעות מקרב מכריע מול הצבא הרומאי העדיף ונקטו בטקטיקה של מלחמת התשה ופגיעה ביכולת הצבא הרומאי למצוא אספקה ולהסתמך על משאבים מקומיים על ידי נקיטת טקטיקה של "אדמה חרוכה" שכללה השמדת יבולים והריסת תשתיות. יחידות צבא סאסאניות וכוחות מקרב בעלי בריתן הסרצנים, שהיו בעמדות הגנה על הדרכים לקטסיפון, תקפו בטקטיקות של פגע-וברח את גדודי הסיור ויחידות החוד של הצבא הרומאי. הבעיות הלכו והחריפו ככל שהרומאים נכנסו עמוק יותר לתוך ההינטרלנד של קטסיפון בין הפרת לחידקל, שתעלות ההשקיה שחצו אותו הוצפו על ידי הסאסאנים.[32]

הצבא הרומאי חדר במהלך חודש אפריל אל תוך הטריטוריה הסאסאנית סמוך לעיר דורה אירופוס שבסמוך לעיר דיר א-זור שבסוריה המודרנית. הרומאים כבשו והרסו לאחר מצור מהיר את העיר הית שנמצאת על שפתו הדרומית מערבית של הפרת. משם המשיך הצבא הרומאי אל העיר אנבאר. המצור על העיר היה סוער וקצר, חומות העיר נפרצו במהירות וחיל המצב נסוג אל מצודת העיר בעוד הרומאים זורעים הרס וחורבן בעיר ובוזזים את רכושם של התושבים. לאחר יומיים נכנע מפקד חיל המצב והעיר נשרפה והוחרבה עד היסוד. בתחילת מאי הגיע הצבא הרומאי לפני חומות עיר בצורה שההיסטוריונים הרומאיים מזהים בשם מאוגמלכה (Maogamalcha), שהיה המכשול האחרון שעמד בין הרומאים לקטסיפון, הבירה הסאסאנית, שם קיווה יוליאנוס לכפות קרב מכריע על הסאסאנים. המצור נמשך מיום 10 עד 13 במאי, ולאחר שהרעשה של מכונות מצור לא מוטטה את חומות המבצר והתקפה על החומות נהדפה על ידי חיל המצב, הצליחו הרומאים לחפור מנהרה, לחדור לעיר ולהביא לכניעת המגינים. הרומאים הרסו את העיר וביצוריה וטבחו בתושבי העיר וחיל המצב.[33]הצבא הרומאי המשיך לצעוד לכוון קטסיפון, עיר הבירה של הסאסאנים שהייתה ממוקמת על גדת החידקל, כ-32 קילומטרים דרומית-מזרחית לבגדאד בירת עיראק.

ביום 29 במאי הגיע הצבא הרומאי אל מחוז חפצו, עיר הבירה הסאסאנית, ונתקל ביחידות הצבא שנאספו על מנת למנוע את כיבוש העיר תחת פיקודו של אחד מסגניו של השליט שאפור השני. על פי ההיסטוריון הרומאי אמיאנוס מרקלינוס הצבא הסאסאני היה הצבא הגדול ביותר שעמד במערכה מול הרומאים. בחזית אל מול המבנה הרומאי נערכו יחידות חיל הרגלים מחוזקות על ידי פרשים כבדים ויחידות של פילים הועמדו בחלק האחורי לתמיכה וכעתודה. יחידות חיל הרגלים הרומאי הצליחו לחצות את הנהר ולהיכנס לקרב פנים אל פנים מול הסאסאנים, שהובסו ונאלצו לסגת אל תוך העיר. על פי ההיסטוריון הנוצרי סוקרטס מקונסטנטינופול, הציע בשלב זה שאפור השני ליוליאנוס חוזה שלום ובו ויתור על שטחים נרחבים משטחי האימפריה הסאסאנית תמורת הפסקת הלחימה. על פי מקור זה יוליאנוס דחה את ההצעה מתוך תקווה להגיע לניצחון וכניעה ללא תנאי של שאפור השני. בהגיע הרומאים אל מול חומות קטסיפון התברר כי יוליאנוס לא גיבש אסטרטגיה לכיבוש העיר. הוא ערך מועצת מלחמה עם קציניו ובסיכומה הרומאים החליטו לנטוש את התוכנית לכיבוש קטסיפון, להשמיד את צי האספקה ולצאת למסע בצמוד לגדות החידקל, אולי על מנת לחבור לזרוע השנייה של הצבא הרומאי. עם שריפת הספינות וללא מטרה ברורה הפך הצבא הרומאי מכוח תוקף ואגרסיבי לצבא בתחושה של נסיגה בתוך שטח עוין. הסיבה לשינוי כיוון זה לא ברורה לחלוטין. בחלק מהמחקרים עולה ההשערה כי מול חומות קטסיפון התברר כי בהיעדר ציוד ללוחמת מצור אין אפשרות מעשית לכבוש את העיר,[34] אך הצבא הרומאי ערך מספר מערכות-מצור בטרם הגיע לקטסיפון. בהיעדר מידע נוסף שאלה זו נותרה חסרת תשובה מבוססת.[35]

באמצע חודש יוני נטש יוליאנוס את תקוותו להכות את הסאסאנים בקרב מכריע והצבא הרומאי החל בתנועה צפונה לאורך גדות נהר החידקל בתקווה לחזור אל תוך שטחים בשליטת האימפריה הרומית. השטחים הפוריים מצפון לקטסיפון, שהיו יכולים לשמש כמקור למזון ומרעה, נשרפו על ידי הסאסאנים, שבמקביל המשיכו להטריד את הרומאים בתקיפות פתע. הלחץ על הצבא הלך וגדל עם חום הקיץ ותחת נטל האספקה שקודם לכן שונעה על ידי הספינות. ביום 26 ביוני הותקף המאסף של הצבא הרומאי בסמוך לעיר סאמרא כ-130 קילומטר צפונית-מערבית לבגדאד, על הגדה המזרחית של החידקל. יוליאנוס מיהר לצאת מהאוהל על מנת לארגן את ההגנה, ושכח בלהט הרגע ללבוש את כל חלקי השריון ונפגע מחנית שפילחה את גופו בצלעות. פציעתו של האוגוסטוס הלהיטה את הקרב, ורק במאמץ הצליחו הרומאים להדוף את ההתקפה, אך במהלך הלילה מת יוליאנוס מפצעיו.

מותו של יוליאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביב מותו של יוליאנוס נכתבו סיפורים רבים. על פי המקורות הפאגנים יוליאנוס העביר את שעותיו האחרונות בשיחות עם מוריו מקסימוס ופריסקוס על אצילות הנשמה, אך המחלוקת האמיתית התגלעה לאחר מכן לגבי השאלה מי הטיל את החנית שפצעה אותו פצעי מוות. על פי הגרסה של קרוביו הוא נפצע במהלך הקרב מחנית של לוחם סאסאני, אך שמועות עקשניות שהופצו על ידי כותבים נוצריים מצביעות על חייל משורות הצבא הרומאי שניצל את מהומת הקרב והתנקש ביוליאנוס. ההיסטוריון הבריטי דוויד האנט מסכם[36]:

”השמועות על ההתנקשות לא היו רק תוצר של פולמוס דתי. לשמועות אלו היו שורשים בטווח רחב של אי שביעות רצון שיוליאנוס הותיר כמורשת: בקרב חייליו שנותרו לכודים מעבר לחידקל, בערים השסועות ברחבי האימפריה, היו רבים עם סיבות מגוונות לנטור לקנאות חסרת המזל של האימפרטור.“

מקורות נוצריים מאוחרים שמו בפיו של יוליאנוס מילים אחרונות: "הגלילי (ישו)' אתה ניצחת". משפט המהווה סגירת מעגל עבור האמונה הנוצרית, הכופר מודה בכפירתו ומעיד על האמת, ובעיקר מורה לכאורה להחזיר את הנצרות למעמדה ומנבא על עתידה להיות דת המדינה.

לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקוריוס הקדוש קוטל את יוליאנוס. ציור קיר בכנסיית בית מרקוריוס באתיופיה.
גאורגיוס הקדוש עומד לצד מרקוריוס הקדוש שהורג את יוליאנוס. ציור קיר מהמאה ה-16 של מיכאל דמשקינוס (אנ').
מרקוריוס הקדוש הורג את יוליאנוס. ציור קיר מהמאה ה-18 של האמן המצרי יוהנה אל ארמני (אנ').

עם שחר יום 27 ביוני 363, הושמה גופתו של יוליאנוס במתקן דמוי ארון מתים, על מנת שאפשר יהיה להביא אותו לקבורה מכובדת, ועל פי בקשתו הוא נקבר מחוץ לחומות העיר טרסוס בסמוך לקברו של מקסימינוס דאיה. על פי ההיסטוריון יואנס זונאראס גופתו הועברה לאחר מכן למקום קבורה בסמוך לכנסיית השליחים הקדושים שבקונסטנטינופול, מקום קבורתם של בני שושלת קונסטנטנוס. סרקופג העשוי מאבן פורפיר המיוחס ליוליאנוס ניצב בגן המוזיאון הארכאולוגי של איסטנבול. במקביל התכנסו קציני הצבא הבכירים למנות יורש ליוליאנוס, ומחלוקת נפלה בין הקצינים ששירתו תחת קונסטנטיוס השני לבין הקצינים מגאליה, שליוו את יוליאנוס מעת היותו קיסר. לבסוף הועלה שמו של מועמד פשרה, סטורניוס סקונדוס סלוטיוס(Salutius), הפרפקט הפרטוריני של המזרח, אדם מקורב ליוליאנוס, כופר בנצרות ובעל חיבה לפילוסופיה, אך הלה דחה את המינוי המכובד בטענה כי בריאותו לקויה.[37]

בו בזמן, במחנה הצבא ותחת הלחץ של המערכה הצבאית ההולכת מדחי אל דחי, קראו חיילים למנות את יוביאנוס, קצין צבא בכיר בחצרו של יוליאנוס. הוא הולבש בגלימת ארגמן והוצעד בפני טורי יחידות הצבא. עם קבלת שרביט השלטון לידיו פקד יוביאנוס על נסיגה מסודרת של הצבא הרומאי לכוון השטחים שבשליטת האימפריה הרומית, ממערב לנהר הפרת. הצבא הצליח להגיע לעיר דורה על גדות נהר הפרת אך ניסיונות לחצות את הנהר נכשלו. בשלב זה החלו שיחות עם נציגי השליט הסאסאני שאפור השני על תנאים לסיום הלחימה. שיחות אלו נמשכו כאשר האספקה של הצבא הרומאי הלכה ופחתה והאפשרות להמשיך בנסיגה בנתיב חלופי יצאה מכלל אפשרות. כך נאלץ יוביאנוס להסכים לתנאים הקשים שהציבו הסאסאנים ועיקרם מעבר חופשי לצבא הרומאי תמורת העברת השלטון הרומאי על פרובינקיות ממזרח לפרת שנכבשו על ידי האוגוסטוס גליאנוס בשנת 298 וכן מבצרים חשובים. הרומאים ויתרו על העניין שלהם בממלכת ארמניה, שהייתה בת ברית של האימפריה הרומית, והיא הפכה לשטח חסות סאסאני.[38]

החדשות על מותו של יוליאנוס התפשטו ברחבי האימפריה במהירות וגלי ההדף היו משמעותיים. אנשי דת נוצריים ברחבי האימפריה הודיעו על חזיונות וסימנים שמימיים, שהודיעו על מותו של יוליאנוס באלכסנדריה. התאולוג הנוצרי דידימוס העיוור (אנ') הכריז כי ראה בחזון הלילה כי יוליאנוס מת, וכך גם הנזיר יוליאנוס סאבס (Julianus Sabas), ששכן בהר סיני הקדוש. מקריוס ממצרים (Macarius of Egypt) חזה את מותו של יוליאנוס כאשר ראה כוכב נופל בשמיים, ובקייסרי בלילה בין 26 ל-27 ביוני ראה בזיליוס הגדול בחלומו את השמיים נפתחים לרווחה ואת ישו יושב על כיסא מלכות, וקורא למרקוריוס הקדוש (אנ') (Mercurius) "לך והרוג את יוליאנוס, אויב הנוצרים". מרקוריוס יצא לדרכו לבוש בשריון בוהק, חזר לאחר מספר רגעים ואמר: "יוליאנוס נהרג, אדוני, כפי שפקדת". בכתבים הנוצריים המאוחרים מופיעים סיפורים רבים באשר לרדיפת הנוצרים של יוליאנוס, וסיפורים על מרטירים שהקריבו חייהם על האמונה מול הניסיונות של יוליאנוס להמיר את דתם בכוח. סיפורים רבים מתרחשים ברומא, אף על פי שיוליאנוס מעולם לא ביקר בעיר, וסיפורים נוספים מתרחשים בכל הערים המרכזיות של האימפריה הרומית. חלק מהדמויות הן אכן דמויות היסטוריות וחלקן דמויות מיתיות.[39]

עם חזרתו אל תחומי האימפריה הרומית לאחר שחילץ את הצבא מסכנת השמדה על ידי צבא האימפריה הסאסאנית החל יוביאנוס בהחזרת גלגל הרפורמות של קודמו. בהיותו נוצרי מלידה הוא פעל מיידית עם הגעתו לאנטיוכיה והכריז על הנצרות כדת מדינה, והמשיך לבטל צווים של יוליאנוס שפעלו כנגד הכנסייה הנוצרית כמוסד וכנגד כנסיות נוצריות כמקומות פולחן. יוביאנוס החל תהליך שבסיכומו בוטלו הרפורמות של יוליאנוס, ותהליך ההתנצרות של האימפריה הרומית המשיך עד שהושלם בימי שלטונו של תאודוסיוס הראשון שפעל בעקביות ונחישות על מנת לקבע את מעמדה של הנצרות האורתודוקסית לדת המדינה והכריז על שאר הכנסיות כמינות. כן הכריז כי הנצרות הופכת לדת המותרת היחידה וכל פולחן שאינו נוצרי נאסר לחלוטין.[40]

יחסו ליהודים והכרזתו על בניית בית המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – בית המקדש של יוליאנוס

יחסו של יוליאנוס ליהודים וליהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיאור המפורט ביותר של השקפותיו של יוליאנוס על היהדות נמצא בחיבורו "נגד הגליליים" (כלומר: הנוצרים), שנכתב בזמן ביקורו באנטיוכיה לפני שיצא למסעו לפרס. חיבור זה כלל שלושה ספרים. הקטעים ששרדו מחיבור התשובה של קירילוס האלכסנדרוני לחיבורו של יוליאנוס ("נגד יוליאנוס", Contra Julianum[41]), מתייחסים לספר הראשון מתוך השלושה. גישתו של יוליאנוס כלפי היהדות, כפי שהיא מוצגת ב"נגד הגליליים", נובעת מהתנגדותו לנצרות. היהדות וכתבי הקודש שלה נתפשים כמניע הראשי של הנצרות, וכדת ייחודית העוינת דתות אחרות ובזה לאלים שלהן. עם זאת, יוליאנוס משבח לעיתים את נאמנותם של היהודים לפולחן ומנהגי אבותיהם.[42] במכתבו לתאודורוס (Theodorus the Atheist), יוליאנוס מביע את אהדתו ליהודים, בהיותם "יראי אלוהים באופן חלקי", ולאלוהיהם, בהיותו "באמת ובתמים חזק מאין כמוהו וטוב מאין כמוהו ומושל בעולם החושים הזה, ושכולנו, כפי שידוע לי היטב, סוגדים לו גם תחת שמות אחרים".[43]

יחסו של יוליאנוס ליהדות נבע מהשקפת עולמו הכוללת והרפורמה הדתית המקיפה שתכנן להשליט באימפריה. ההשקפה הנאו-אפלטונית שהייתה הבסיס לאמונתו הכירה באלים השונים של הפרובינקיות השונות כחלק מפנתיאון ענק שבראשו האלים הרומאיים. עבודת קורבנות כפי שהייתה נהוגה בבית המקדש הייתה אף היא נדבך חשוב בפולחן שיוליאנוס קידם, וכך מורשת היהדות והתרבות ההלניסטית השתלבו בתוכניות של יוליאנוס. מאידך גיסא יוליאנוס העלה טענות קשות אל היהדות בהיותה דת מונותאיסטית ששוללת את קיום אלים מלבד האל האחד ואוסרת על העבודה לאלים אחרים. יוליאנוס ניסה להוכיח את הכזב שבנצרות על ידי הוכחה כי הנבואה הנוצרית מופרכת, וכי טענתם כי הם יורשי היהדות וישראל האמיתי ולכן נבחרי האל היא שקר. מרכיב מרכזי בטענת הנצרות היה חורבן בית המקדש, המוצג בברית החדשה כהתממשות נבואה של ישו.[44] נבואה זו הייתה סלע מחלוקת בוויכוחים בין אנשי דת נוצריים וכוהנים פאגאניים ובהם ממוריו של יוליאנוס. על פי תפיסת יוליאנוס בניית בית המקדש וחידוש פולחן העלאת הקורבנות הייתה אמורה להיות ההוכחה הניצחת לשקר שבטענות הנוצריות והשקר שבנבואות ישו.

הניסיון להקים את בית המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 362, בעת שיוליאנוס היה באנטיוכיה, נוצר קשר בינו לבין חברי הקהילה היהודית של העיר. על פי מקורות נוצריים שאל יוליאנוס את בני שיחו מדוע הם לא מקריבים קורבנות בעת שהוא התיר את הפולחן האסור, ונענה כי ליהודים אין אפשרות להקריב קורבנות שלא בבית המקדש. בשנת 363 שלח יוליאנוס אגרות בהן הוא מורה על בניית בית המקדש. גרסה אחת של האגרות נשמרה בכתבי אב הכנסייה גרגוריוס איש נזיאנוס, ובה מצוטט האוגוסטוס כמי שמצווה על היהודים לחזור למקומם, לבנות את בית המקדש ולהחזיר את מנהגי אבותיהם. האותנטיות של הגרסה השנייה והמפורטת יותר של האיגרת מוטלת בספק לפיה יוליאנוס פנה להלל השני, מכנה אותו "אחי", ומורה על הפחתת נטל המיסים המוטל על יהודים. יוליאנוס פונה ליהודים ומבקש כי יתפללו ל"אל עליון בורא העולם" בעד שלום שלטונו ולבניית בית המקדש ב"עיר הקודש ירושלים", אליה ישובו היהודים לאחר ניצחונו על הפרסים.[45]

יוליאנוס הקצה תקציבים לא מבוטלים מאוצר הקיסרות והפקיד על המלאכה את אליפיוס מאנטיוכיה (Alypius of Antioch). מקורות נוצריים מתעדים כי מספר רב של יהודים התקבצו בירושלים לעבודות הבניה, ובעוד יוליאנוס יוצא למערכה בפרס המשיכו פקידיו בהכנות שכללו איסוף חומרי בנין ופינוי ההריסות שעל הר הבית. ביום 19 במאי החלה עבודת הבניה. מקורות נוצריים מתארים שבעת בניית בית המקדש פרצו פרעות אנטי נוצריות בארץ ישראל, בהן השתתפו יהודים ופאגנים. דווח על הצתת כנסיות בעיר עזה ובאשקלון, וחילול שרידי יוחנן המטביל בסבסטיה.[46]

ההיסטוריון אמיאנוס מרקלינוס, שליווה את יוליאנוס, כותב בספרו כי באתר הבניה פרצה שרפה - הוא מתאר כדורי אש שיצאו מיסודות הבניין, והעבודה הופסקה. המקורות הנוצריים השונים מתארים את הפסקת הבניה בצבעים עזים ובסיפורים בעלי אופי תנ"כי. התיאורים כללו רעידת אדמה, צלבי אש שנראו בשמי ירושלים, צלבים שהופיעו על בגדי תושבי ירושלים, והמרת דת המונית של היהודים שהכירו בעליונות של הנצרות. יוליאנוס, שהיה בעיצומה של מערכה קשה בפרס, נפצע בקרב ומת מפצעיו חודש לאחר הפסקת עבודות הבנייה. במקומו הוכתר איש הצבא הנוצרי יוביאנוס ופרויקט בנין בית המקדש נזנח. סיבת השרפה לא ברורה. עם זאת יש לזכור כי בשנת 362 עלה באש מקדש אפולו באנטיוכיה כתגובה על היוזמה של יוליאנוס לבסס במקום פולחן פאגנאי בעיר שעיקר תושביה היו נוצרים ועוינים ליוליאנוס. בשני המקרים לא נמצאו האשמים או הסיבה לאש. העובדה שתוצאות האירועים היו רצויות לקהילות הנוצריות עשויה לעורר חשד שהשריפות הוצתו בידי נוצרים, אך אין כל ראיות לכך.[47]

יוליאנוס במקורות היהודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות היהודים של התקופה אינם מכילים כל מידע או התייחסות ליוזמתו של יוליאנוס. החוקר יוסף גייגר מציין כי סיבה אחת האפשרית לכך היא יחסם הדו-ערכי של היהודים כלפי בית המקדש. צום תשעה באב הפך ליום תענית מרכזי במסורת היהודית, וכבר במאה הרביעית הקפידו בקהילות השונות על מנהגי אבלות והבעת תקווה לבניין המקדש, אולם תקוות אלו הפכו לעניין שבלב ובניין המקדש נדחה "לימות המשיח". סיבה ארצית יותר להתלהבות המועטה יכולה להיות העובדה שיוליאנוס ביטל את מס השליחים שהיה ממקורות ההכנסה של הנשיאות. נראה כי האמורא רב אחא, שאמר בתקופת יוליאנוס "זאת אומרת שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד",[48] התחרט וחזר בו מדעתו הקודמת לאחר כישלון בניית הבית השלישי והאכזבה שבצדו, וסבר כי מה שאירע הוא חרפה. הפיכת דעתו משתקפת במדרש קהלת רבה, שם כתוב "ברוך שהעביר חרפתו של לוליאנוס",[49] ונראה כי "לוליאנוס" מופיע כאן במקום "יוליאנוס". אזכור נוסף ליוליאנוס במקורות היהודיים מופיע בתלמוד הירושלמי, שם נזכר "לוליינוס מלכא".[50][51]

נישואיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 355, ימים מספר לאחר שקונסטנטיוס השני מינה את יוליאנוס לקיסר מטעמו בגאליה הוא ארגן חתונה בין אחותו הלנה (בתו של קונסטנטינוס הגדול ואשתו השנייה פאוסטה) לבין יוליאנוס. הנישואים נועדו לקשור את יוליאנוס, שנאמנותו תמיד הייתה בסימן שאלה, בעבותות של קשרי משפחה קונסטנטיוס, וייתכן שתפקידה של הלנה היה גם לפקח על יוליאנוס. הלנה, שהייתה נוצרייה אדוקה, הלכה בעקבות בעלה לגאליה. המקורות בני התקופה לא מציינים מה היה גילה של הלנה בעת הנישואים. ההיסטוריון הנודע אדוארד גיבון מציין בספרו המונומנטלי שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית כי על פי חישובו מאחר שקונסטנטינוס הגדול נפטר 18 שנים לפני החתונה וכי הוא הוציא להורג את פאוסטה בשנת 326 יש להניח כי הלנה הייתה לא פחות מבת 29 בחתונתה.[52]

לזוג נולד תינוק שמת בלידתו או בסמוך לכך והריונות נוספים נסתיימו בהפלה טבעית. ההיסטוריון הרומאי אמיאנוס טוען במפורש בכתביו כי אשתו של קונסטנטיוס השני הקיסרי יוסביה, שהייתה מגינה ומליצת יושר ליוליאנוס, עמדה מאחרי מות הילדים של הזוג וזאת מתוך קינאה מאחר שהיא הייתה עקרה. לפי כתבי אמיאנוס הילד הראשון נרצח על ידי מיילדת בפקודת יוסביה ולאחר מכן היא השקתה את הלנה ברעל שגרם להפלה בכל פעם שהלנה נכנסה להריון. בעוד אדוארד גיבון כותב כי יוסביה אכן גילתה יחס עוין להלנה ולא פוסל על הסף את התערבותה בהפלות, טענות אלו נדונו בהרחבה על ידי מספר היסטוריונים מודרניים ונדחו כשמועות מרושעות ללא אחיזה במציאות.[53]

לאחר מותה של הלנה, יוליאנוס לא נישא בשנית וככל הידוע נמנע מקיום יחסים עם נשים. הביוגרף שלו, ליבאניוס, מציין כי אם לא היה נישא להלנה על פי מצוות קונסטנטיוס הוא היה "מסיים את חייו מבלי שידע אישה ומבלי שידע על יחסי מין אלא מקריאה. הוא התאבל על מות אשתו, ולא נגע באישה אחרת מאז".[54]

מורשתו של יוליאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של יוליאנוס שנויה במחלוקת במחקר ובכל ענפי ההגות האנושית, גם אל תוך המאה העשרים ואחת. התגובות נעות בין הערצה להתנגדות ופסילה גורפת. מאחר שיוליאנוס מייצג את האלטרנטיבה ההיסטורית לקונסטנטינוס הגדול, שמו עולה בהכרח בוויכוחים היסטוריים על תפקידה של הנצרות בחברה ובמדינה. מעריצים מחזיקים בדרך כלל בגישה ביקורתית כלפי הרפורמות של קונסטנטינוס הגדול, ורואים ביוליאנוס שליט נאור וסובלני - פילוסוף בלבוש קיסר, שנלחם בנצרות על מנת להחזיר את עטרת התרבות היוונית בצורתה המקורית כתרבות השלטונית של האימפריה, וכשליט שהחזיק באידיאלים נעלים וניהל אורח חיים למופת. כישלונו בהטמעת הרפורמות מוסבר במותו בטרם עת לאחר תקופת שלטון קצרה.[55]

יוליאנוס הותיר אחריו מספר רב של מסמכים כתובים- חקיקה שנשמרה בקודקס תאודוסיאנוס ובה חוקים ותקנות שונות במעט מאלה שנחקקו בשם קודמיו ובשם ממשיכיו. בנוסף קיים גוף עבודה של טקסטים ביוונית, שחוקרים מודרניים נוטים להתייחס אליהם כ"מסמכי אגו"[56] דהיינו כעדות עצמית. חלק ממסמכים אלו כוללים מספר רב של מכתבים אימפריאליים שהוכתבו לפקידים וקהילות עירוניות, אבל גם מכתבים לחברים, בני לוויה ומקורבים, מכתבים לפילוסופים מקסימוס מאפסוס ופריסקוס. קובץ זה זה מכיל גם טקסטים שהיו אמורים להיות מוצגים בפומבי: מכתבים לתושבי ערים כמו אלכסנדריה במצרים, בוסרה או אדסה.[57] מלבד יותר מ-60 המכתבים, יש לא פחות מאחד-עשר כתבים מאתיוליאנוס, שמסווגים באופן מסורתי כנאומים. האופי הספרותי שלהם שונה באופן ניכר. גוף עבודות זה כולל שתי פאנגיריות על האוגוסטוס קונסטנטיוס השני ושלישית על אשתו יוסביה. הם מתוארכים לתקופה שבה יוליאנוס היה קיסר בגאליה והם ייחודיים בכך שהם הנאומים היחידים שהקדיש קיסר אחד לקיסר אחר. בכתבים אחרים, יוליאנוס עוטה את גלימת הפילוסוף והתאולוג. הוא מתפלמס עם דוקטרינות הסותרות את הבנתו את החינוך, התרבות והאמונה ומסביר כיצד להבין את העולם ולסגוד לאלים. בחיבורים דמויי מזמור על אם האלים ועל אל השמש, הקיסר פירש את הטקסים והמיתוסים הקשורים לאלוהויות אלו במסגרת תאולוגיה בהשראת הנאופלטוניזם. תוך כדי הכנת המערכה הפרסית הקיסר החל לכתוב חיבור פולמוסי נגד "הגליליים" (כלומר נוצרים). החיבור מחולק לשלושה ספרים, שקטעים נרחבים שרדן וקריאה בהם מוכיחה כי יוליאנוס היה בקיא בפרשנות המקרא הנוצרית, אתיקה ודוגמה. ברבים מהטקסטים האלה יוליאנוס מדבר על עצמו בכנות. בנאומו נגד הציניקן הרקליוס (Heraclius the Cynic), יוליאנוס מצהיר שהוא קיבל הוראה מהאלים להציל את האימפריה הרומית, שנקלעה למערבולת ואיבדה את דרכה תחת שלטונם של בניו של קונסטנטינוס הגדול. בסאטירה אחרת יוליאנוס דן את קודמיו ברותחין ובסופו של דבר, מכריז על מרקוס אורליוס כמנצח, תוך גינוי חריף של קונסטנטינוס ובניו כעבדים של יצריהם ומצד שני מציג את עצמו כהתגלמו כל המידות הראויות לקיסר: חוכמה, מתינות, צדק ואומץ, ומציג עצמו כשילוב המושלם של מרקוס אורליוס ואלכסנדר הגדול. הוא גם הותיר טקסט מוזר המכונה "מיסופוגון" (שונא זקן) שנכתב באירוניה אבל ספוג בלעג עצמי, שהתפרסם באנטיוכיה כמו צו מלכותי. בטקסט זה, הקיסר מעמיד פנים שהוא מקבל את ההאשמות שהועלו נגדו באנטיוכיה. הוא טוען שצדקו תושבי אנטיוכיה כשדחו אותו מעל פניהם משום שטבעו חסר התרבות שונה מאורח החיים המעודן שלהם. הוא ישן ואוכל מעט, הוא סוגד ללא הרף לאלים בתפילות וקרבנות. אפשר לומר בביטחון כי אף קיסר רומי אחר לא חשף מעולם בפומבי את עצמו בצורה זו. בכתביו הציב עצמו יוליאנוס את עצמו לנושא המרכזי של כתביו: הוא מדבר על ילדותו ונעוריו, על יחסיו עם אחיו למחצה גאלוס, בן דודו קונסטנטיוס ואשתו. הוא מתאר את חלומותיו וחזיונותיו, המניעים והמטרות, הפחדים והתקוות שלו. חוקרים מודרניים התפתו לא פעם לקבל ההצהרות הללו על פניהן.[58]

מחקרים היסטוריים ביקורתיים רואים ביוליאנוס קנאי שדגל בדת ותפיסת עולם שלא התאימו יותר לתקופה. התפיסה שלו לגבי האלים והדרך הנכונה לסגוד להם הפכה לשולית עוד לפני תקופת שלטונו. עובדה זו מנעה מתומכיו ואלו שהמשיכו בפולחן פגאני מללכת בעקבותיו. יוליאנוס רצה לסלק את הנצרות והכנסייה ממעמדה המרכזי במערכת השלטונית הרומאית. מכיוון שזיהה את החזון שלו עם רצון האלים, היה מוכן להשתמש בכל אמצעי אפשרי במאבק, כולל שימוש בהונאה ושקרים או כניסה למלחמה וסכסוכים אזרחיים. המחקרים הביקורתיים טוענים כי הרפורמות לכאורה של יוליאנוס היו תערובת של צעדים אד הוק במטרה לגייס לצידו תומכים במלחמה מול הכנסייה ותעמולה חכמה שהסתירה כי חלק מצעדי החקיקה שהוצגו כמהפכניים, היו למעשה מהלכים שבחלקם המשיכו רפורמות של קודמיו, מציירים תמונה מורכבת לפיה יוליאנוס ניסה במהלכים שונים לפצות על חוסר הלגיטימיות של מעמדו כקיסר שנבע מהדרך בה עלה לשלטון - כמורד במלכות ומפולחן הדתי שניסה לכפות על נתיניו שרובם דחו מכל וכל.[59] עוד בימי חייו עורר יוליאנוס תגובות של אנשי רוח והוגי דעות בני תקופתו והביא לתגובות ספרותיות כבר בחייו. לא פחות מחצי תריסר נאומים הוקדשו לו במהלך שלטונו הקצר ועם מותו התגבר זרם הכתובים בסוגות שונות. כמה שנים לאחר מותו של יוליאנוס כתב ליבאניוס, הוגה דעות פגאני ומי שהיה מבין חבריו הקרובים ביותר של יוליאנוס, ביוגרפיה מפורטת בפורמט של נאום הלוויה יווני. ליבניוס תיאר את יוליאנוס כשליט ללא אשמה או אפילו כקדוש, שעלה לשמים לשבת לצד האלים לאחר מותו. על פי ליביאנוס, עם מותו של יוליאנוס נעלמו המידות הטובות: פולחן האלים, החינוך היווני וחיי התרבות נידונו להכחדה. מצד שני, התאולוג הנוצרי גרגוריוס מניסה תקף את פועלו של יוליאנוס בשני כתבי פלסתר[60] שנכתבו כמעט בו-זמנית, בהם הוצג יוליאנוס כשקרן, ערמומי ורודף נוצרים, שהתריס כנגד האלוהים וקיבל עונש מוצדק.

בתקופת העת החדשה אירופה הייתה בעיקרה נוצרית. הדבר נכון שבעתיים לגבי האקדמיה בה היו המורים והחוקרים נוצרים אדוקים. יוליאנוס הציב אתגר מיוחד מאחר שהוא הכחיש את ההתאמה בין חינוך המבוסס על תרבות יוון ורומא וחינוך המבוסס על ערכי הנצרות. לדעתו, נוצרים היו לא מסוגלים ללמד את הספרות הקלאסית של היוונים. הנרטיב של יוליאנוס - הצבת התרבות היוונית-רומית וחינוך מסורתי כנגד ערכים של הנצרות הפך לסתירה לא ניתנת ליישוב בעת החדשה שראתה ערכים אלו כאיחוד הרמוני.[61]

מחקר מדעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת המחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הביניים יוליאנוס הוצג כאויב אלוהים ורודף נוצרים, תיאור שקיבל חיזוקים ממספרם הרב של מקומות שהחזיקו שרידי מרטירים, שמתו מידיו של יוליאנוס ושולחיו. הגינוי הגורף הזה לא הוטל בספק עד המאה ה-16 כאשר אירופה נקרעה על ידי מלחמות דת. אירועים אלו הציבו סימני שאלה רבים לגבי טענות שהוצגו כאמיתות מוחלטות על ידי הכנסייה הנוצרית. בשנת 1566 הכריז המשפטן והפילוסוף הצרפתי ז'אן בודן בחיבור שנשען על כתבי ההיסטוריון אמיאנוס מרקלינוס, שלא ניתן היה לשפוט את יוליאנוס בצורה הוגנת אם רק יראו אותו ככופר, וכי יש צורך להביא בחשבון את פעילותו כמחוקק וכמצביא - תחומים בהם הראה יוליאנוס- לדברי בודן- את כל התכונות הנדרשות משליט. זמן קצר לאחר מכן הופיעו ספרים ובהם תרגום ללטינית של כתבי יוליאנוס. הטקסטים היו מלווים בהערות והארות של המתרגמים ואיפשרו לראשונה לקורא להתרשם מתורתו של יוליאנוס ללא תיווך אנשי הכנסייה.

הביוגרפיה המודרנית הראשונה של יוליאנוס הופיעה בפריז בשנת 1735. המחבר, ז'אן פיליפ רנה דה לה בלאטארי (Jean-Philippe-René de La Bléterie) היה כומר קתולי. בכתביו הציג את חייו של יוליאנוס כלקח על כישלונו של שליט מוכשר שהתרחק ודחה את האמת הנוצרית. הספר התבסס על שיטות מחקר היסטוריות ביקורתיות ונעזר בכל המקורות העומדים לרשותו באותה תקופה ואף השווה את הכתובים בקפידה; הוא גם עשה בהם שימוש נרחב בכתביו שליוליאנוס עצמו. המחבר ניסה, תוך שימוש בכלים אלו, להגיע למסקנה לגבי שלטונו של יוליאנוס ולגבי אישיותו. הוא מצא מעלות רבות אך גם הקפיד למצוא פגמים בכל אחת מהמעלות שנמצאו. הביוגרפיה של יוליאנוס עוררה סנסציה ובמהרה תורגמה לאנגלית (1746) וגרמנית (1752).[62] ההיסטוריון אדוארד גיבון בן המאה ה-18. נחשב לאחד ההיסטוריונים המשפיעים ביותר מאז טקיטוס. חיבורו החשוב "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית", שפורסם לראשונה ב-1776, היה מחקר חדשני ביותר לשעתו, שהשפעתו ניכרת עד היום. גיבון מדד את הקיסרים הרומאיים לפי אמות מידה נוקשות על פי עיקרי האתיקה הפילוסופית והפוליטיקה. גיבון היה מוקסם מיוליאנוס מאז נעוריו. בכרכים 2 ו-3 של "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית", הוא הקדיש כמה פרקים ליוליאנוס למרות תקופת שלטונו הקצרה והחותם המוגבל שהותיר בהיסטוריה הרומאית ובתהליך נפילתה. גיבון הרעיף על יוליאנוס שבחים[63] וקבע כי גם הנצרות נאלצה להכיר בכך שיוליאנוס אהב את ארצו ובצדק ראוי היה לשלוט בעולם. גיבון, שיצא מנקודת מבט של אתאיסט המתנגד לפולחן דתי, קבע כי נקודת התורפה של יוליאנוס הייתה ה"אמונה טפלה", דהיינו האמונה הפאגאנית שלו ודבקותו בטקסי פולחן, והטיל ספק אם תפיסת עולם זו הייתה לטובת נתיניו של יוליאנוס. הוא קובע נחרצות כי מלחמת הדתות שהוביל יוליאנוס הייתה מכניסה את האימפריה למלחמת אזרחים לו המשיך בעקשנות את מטרתו להחזיר את הנצרות למעמד של כת לא חוקית שמאמיניה נרדפים על חייהם.[64]

יוליאנוס במחקר של העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתגר להבין את יוליאנוס נלקח ברצינות על ידי היסטוריונים גרמניים פרוטסטנטיים . הם יכלו להזדהות עם העוינות כלפי הדוגמה והפולחן של הכנסייה הקתולית. בשנת 1812, היסטוריון הכנסייה התאולוג אוגוסט ניאנדר, מומר מיהדות לנצרות לותרנית פרסם את המונוגרפיה שלו Über den Kaiser Julianus und sein Zeitalter ("על יוליאנוס הכופר ותקופתו"). ובה הוא מתאר את יוליאנוס כצדיק ואדם מאמין שלא זכה להבנה עמוקה של הבשורה של ישו. עבודה זו ועבודות נוספות היו מאופיינות בניתוח קפדני והציגו את יוליאנוס כמדינאי ואיש צבא מוכשר תוך הבנה לסלידתו ממוסדות הכנסייה הקתולית שהמאבק נגדה מנע ממנו מלראות את האמת הבסיסית שבבשורות שעליהן עומדת הנצרות. היסטוריונים שפעלו באימפריה הגרמנית של תחילת המאה העשרים ראו ביוליאנוס דמות טרגית, שפעלה למען מטרות מכובדות שבסופו של דבר לא הושגו, וראו בכשלונו לדכא את הנצרות ככישלון צפוי מאחר שבשלב זה צברה הכנסייה כוח רב ולא ניתן היה להשיב את הגלגל לאחור. בקרב הרומאים הקתולים, הטענה שיוליאנוס היה אויב אלוהים ורודף הנצרות הייתה התפיסה הבסיסית והבלתי מעורערת. חוקרים צרפתיים ראו את יוליאנוס על רקע מאבקי הכוח של הרסטורציה הצרפתית בה נאבקו כוחות התומכים במשטר המלוכני של בית בורבון תחת תמיכת הכנסייה הקתולית עם תומכי נפוליאון בונפרטה ופילוסופים של תקופת ההשכלה. מחקרים שפרסמו אינטלקטואלים אלו הציגו את יוליאנוס כמי שבישר את עלייתו של נפוליאון. המגמה השתנתה במחצית השנייה של המאה ה-19, הופרד המחקר ההיסטורי הקתולי ממחקר תיאולוגי. ההיסטוריון והארכאולוג הצרפתי פול אלארד (Paul Allard), שהיה קתולי אדוק, פרסם בפריז ביוגרפיה של יוליאנוס בשלושה כרכים, שזכתה להצלחה מרשימה והודפסה במספר מהדורות. אלארד טען כי כפירתו של יוליאנוס הייתה מובנת אם כי בלתי נסלחת., זאת מאחר שהכיר את הנצרות דרך העדשה המעוותת של המינות האריאנית. הוא העלה השערה כי לקראת סוף תקופת שלטונו סבל יוליאנוס מהפרעה נפשית, אכן החל משנת 1900 החל המחקר ההיסטורי להתייחס ליוליאנוס במושגים מדיסציפלינת הפסיכופתולוגיה.[65]

הפוליטיקאי והעיתונאי האיטלקי גייטנו נגרי (Gaetano Negri) פרסם בשנת 1901 ביוגרפיה של יוליאנוס ובה הוא מתאר אותו כדמות ראויה להערצה, אדם נדיב והירואי אבל מאבחן אותו כאדם "לא מאוזן" המשלב באישיותו דמיון משתולל ופדנטיות חסרת שליטה ומציין כי הפגם הגרוע ביותר שלו הייתה נטייתו לכוון הלא רציונלי, אמונות טפלות, ומיסטיקה. נגרי מציין כי מלחמתו של יוליאנוס כנגד הכנסייה הנוצרית הייתה תגובה לשחיתות שפשתה בכנסייה בעידן שלאחר מות קונסטנטינוס ועל מנת להציל את התרבות העתיקה מהרס, יוליאנוס ניסה לשווא להפוך את הפוליתאיזם הקדום לדת וזאת מאחר שלנצרות, גם בצורתה המעוותת והמושחתת, היה מה להציע להמונים, בניגוד לפוליתאיזם הניאואפלטוני.[66]

יוליאנוס במחקר המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז ראשית המחקר המודרני דמותו של יוליאנוס תלויה בהערכת אופיו על ידי החוקר תוך שימוש בכלי מחקר ביוגרפיים ולמעשה, מעט דמויות מהעת העתיקה נבחרו כנושאים למחקר ביוגרפי באותה תדירות כמו יוליאנוס. בשנת 1930 כתב החוקר הבלגי ז'וזף בידה (Joseph Bidez) את הביוגרפיה והמחקר ההיסטורי על יוליאנוס שמהווה עד היום מקור ראוי לציטוט ובסיס למחקרים מאוחרים יותר. בידה שזר את עדויותיו של יוליאנוס עצמו לתוך נרטיב המבוסס על כתבי ההיסטוריוגרף אמיאנוס מרקלינוס. בחקר זה מתואר יוליאנוס כדמות היסטורית בעלת חשיבות אך גם כמי שנוטה לעיסוק במיסטיקה ומתרחק מהנצרות כתוצאה מחוויות רגשיות שמעבר לניתוח רציונלי. בידה לא הסתיר את חסרונותיו של יוליאנוס והדגיש כי הקיסר ויתר במהירות על העיקרון של סובלנות שהיה אבן יסוד בתחילת דרכו ופתח במלחמה נגד הנצרות. עבור בידה, הניסיון לחדש את הפולחן הפגאני היה "התנשאות אוטופית" המבוססת על אי הבנה מוחלטת של מצב היסטורי.[67] מחקרים נוספים שפורסמו במחצית הראשונה של המאה העשרים המשיכו בתהליך ההפרדה בין יוליאנוס ככופר בדוגמה של הכנסייה לבין יוליאנוס השליט שעסק בחקיקה, רפורמות שלטוניות וכלכליות. כך בספרו של ההיסטוריון הגרמני וילהלם אנסלין (Wilhelm Ensslin) "הרפורמות החוקתיות של יוליאנוס והאדמיניסטרציה האימפריאלית" בו קובע החוקר כי שלושה מעשים הותירו את חותמם על שלטונו של יוליאנוס: הגנה על גבולות האימפריה, רפורמה של האדמיניסטרציה האימפריאלית והפיכתה לשקולה וצודקת ולבסוף, המדיניות הדתית שלו שבגלל ניצחון יריביו הייתה לכתם על שמו, והגדיר את שלטונו כנקודת שפל. החוקר קובע כי ניתוח שקול של הרפורמות של יוליאנוס מוכיחה כי ההפך הוא הנכון, וכי במבחן זה יוליאנוס הוא מהשליטים המוכשרים בהיסטוריה של האימפריה הרומית. ההיסטוריון הבריטי ארנולד יו מרטין ג'ונס שעבודתו על הקיסרות המאוחרת נחשבת לבסיס המחקר ההיסטורי של תקופה זו בכלל וכוללת גם את שלטונו של יוליאנוס, כתב כי[68] יוליאנוס ניסה בכל כוחו לבצע רפורמות שיגלגלו לאחור את המהלכים של קונסטנטינוס הגדול. הוא ביצע "ניקוי אורוות" יסודי וביטל את הפאר הראוותני של חצר המלוכה, ביצע "גיזום" דרסטי של נותני השירות בארמון. הוא השתדל לצמצם את נטל המיסוי ולהחיות את הערים. מעל לכל הוא שאף לשחזר את פולחן האלים העתיקים. כישלונו היה בניסיון לבצע רפורמות דתיות ולהפריד בין הכנסייה לשלטון. בחצי השני של המאה העשרים פורסמו מספר מחקרים שהתמקדו בצדדים הפסיכולוגיים של אישיותו של יוליאנוס בשנות ה-70, יוליאנוס עבר הערכה מחדש שקיבעה מחדש את התדמית של שליט אידיאליסט בעל השקפת עולם מנותקת וכקנאי חסר מצפון.[67] ההיסטוריון האמריקאי גלן באוורסוק (Glen Bowersock) כתב בביוגרפיה מודרנית על יוליאנוס:

”ברור שיוליאנוס האמין שהגורל עומד לצידו. אומץ לבו וחוסנו לא היו אשליה. ההרגשה של קרבה לאלים חיזקה את אמונתו, סגנון חיים סגפני משולב בבידוד מקשרים אנושיים נורמליים,הפך אותו לאדם הממוקד במטרה. הוא יכול בקלות לתפוס את מקומו לצד מהפכנים שניהלו אורח חיים נזירי. רשימה זו כוללת, בתקופות מאוחרות יותר, דמויות מתבודדות וסגפניות כמו לנין ומאו צה-טונג.“ [69]

מחקרים עדכניים אחרים מציגים את יוליאנוס והרפורמות שלו באור אחר, ביקורתי ונוקב. על פי מחקרים מודרניים על המבנה השלטוני של האימפריה הרומית המאוחרת, פעלו שליטי האימפריה להוציא צווים ומכתבים לפקידים הבכירים וזאת כתגובה לבעיות שעלו אד-הוק אך בדרך כלל נסמכו על מבנה מורכב של חוקים ותקנות שנבנה לאורך השנים על ידי קיסרים שונים. על פי מחקרים אלו, שלטונו של יוליאנוס מוצג באור שונה: הרפורמות הכלכליות-שלטוניות מוצגות כאלתור קצר והטענה היא שבמקרים רבים הגיב הקיסר בחקיקה שלו לבעיות שהוא עצמו יצר. הסיבה המתוארת למהלכים קצרי רואי היא רצונו של יוליאנוס לתת לגיטימציה לעובדת היותו מי שתפס את השלטון במהלך מרידה כנגד השלטון הלגיטימי.[70]

יוליאנוס כמקור השראה ומודל לחיקוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת הספר "יוליאנוס" מאת גור וידאל

מישל דה מונטיין מסאי ופילוסוף צרפתי ממוצא יהודי, בן תקופת הרנסאנס מתח ביקורת מפורשת על הקביעה שיוליאנוס היה רודף הכנסייה הנוצרית. לפי טענתו הוא דבק בעבודת אלילים, אותה הוא מכנה "האמונה הטפלה", אך למרות התנגדותו לנצרות לא רדף את המאמינים ולא פעל נגדם באלימות. ליצירתו של מונטן הייתה השפעה על מחברים רבים ובהם רנה דקארט, בלז פסקל, ז'אן-ז'אק רוסו ופרידריך ניטשה והד לדבריו ניתן למצוא בעובדה שהוגי הדעות של תקופת הנאורות הצרפתית כתבו בשבחי יוליאנוס. מונטסקייה למשל תיאר אותו כשליט ומצביא דגול. דני דידרו סופר ופילוסוף צרפתי, ממבשרי עידן הנאורות בצרפת פרסם את חיבורו "הרהורים פילוסופיים" ובו ביקורת נוקבת על החברה ועל המשטר וקריאה לכונן חברה שאינה כפופה לכנסייה, הפועלת על פי ערכי הרציונליזם וציין את יוליאנוס כדוגמה לשליט סובלני שצפה את עקרונות הנאורות.[71] וולטייר השווה את יוליאנוס למרקוס אורליוס, השליט האידיאלי פר-אקסלנס, תרגם וערך את החוברת האנטי-נוצרית של יוליאנוס "נגד הגליליים" ויעץ לפרידריך השני, מלך פרוסיה מפרוסיה לראות ביוליאנוס מודל לחיקוי.[72]

הפילוסוף והמדינאי הצרפתי ממוצא רוסי אלכסנדר קוז'ב ראה את כתביו ורעיונותיו של יוליאנוס כריאקציה לנצרות. על פי קוז'ב, יוליאנוס זיהה את הסכנה שהנצרות הציבה למערכת השלטון והמרקם החברתי של האימפריה ובחר בפולחן האלים לקדם את פני הרעה. יתר על כן, קוז'ב ראה בנאופלאטוניזם של יוליאנוס בסיס לפרשנות של הפילוסופיה היוונית של אפלטון ואריסטו. במאמר "Le Concept, le temps et le discours" מפרט קוז'ב את התפיסה ההגליאנית שחכמה הופכת אפשרית רק במלאת הזמן. את תגובתו של קוז'ב לליאו שטראוס שחלק על רעיון זה, ניתן למצוא במאמרו של קוז'ב "הקיסר יוליאנוס ואומנות הכתיבה שלו". להרצאותיו וכתביו הפילוסופיים של קוז'ב הייתה השפעה רבה על הפילוסופיה הצרפתית של המאה ה-20 בעיקר מאחר שהציג מחדש רעיונות הגליאניים לפילוסופיה הצרפתית[73][74]

יוליאנוס היה מקור השראה למשוררים ולסופרים, כולל הסופר הרומנטי הפרוסי יוזף פון אייכנדורף (1788–1857), מהבולטים שביוצרי הרומנטיקה בספרות הגרמנית. המשורר הרומנטי הצרפתי אלפרד דה ויניי (1797–1863), המחזאי הנורווגי הנריק איבסן (1828–1906), משורר בן הקהילה היוונית של העיר אלכסנדריה, קונסטנדינוס קוואפיס (1863–1933), ששירתו הושפעה מהיסטוריה היוונית והנוצרית-מזרחית. הסופר הרוסי דימיטרי מרז'קובסקי (Dmitry Merezhkovsky) (1866–1941) והסופר האמריקאי גור וידאל (1925–2012), החשיב עצמו "רפורמטור קיצוני", והעיד על עצמו כמי שרוצה להחזיר את הרפובליקניות הטהורה של אמריקה המוקדמת, כתב את הרומן יוליאנוס (אנ') (Julian) בשנת 1964. בהקדמה לספר כתב וידאל כי הספר עוסק בשינויים בנצרות שחוללו קונסטנטינוס וממשיכיו. השקפתו של וידאל היא שקידום הנצרות על ידי קונסטנטינוס, ויצירת אסכולות אורתודוקסיות סותרות, הונעו על ידי הצרכים הפוליטיים של קונסטנטינוס, ולא מאמונה עמוקה, וכי מדיניות זו נמשכה על ידי יורשיו. יוליאנוס נשאר דמות זוהרת אך שנויה במחלוקת, המייצגת בעיות שנמצאות תדיר על סדר היום הציבורי. כך בזמנים של אירועים קיצוניים "אומצו" יוליאנוס וכתביו על ידי דמויות שונות, בניטו מוסוליני ואדולף היטלר הצהירו במספר מקרים על הערצתם ליוליאנוס כמי שמרד ופעל לשנות את סדרי העולם. מצד שני הוגה הדעות הסוציאליסטי קרל מרקס כתב באופן חיובי ואוהד על יוליאנוס כדמות היסטורית.[75][77]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • H. C. Teitler, The Last Pagan Emperor: Julian the Apostate and the War against Christianity, Oxford University Press, 2017 ISBN 978-0190626501
  • A. Finkelstein, The Specter of the Jews - Emperor Julian and the Rhetoric of Ethnicity in Syrian Antioch, University of California Press, 2018
  • Menahem Stern ‏(מנחם שטרן), Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem 1980, Vol.2, CXXXVI. Julian, pp. 502-572

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יוליאנוס הכופר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קיסר הוא תואר של שליט משנה בתקופה זו, המשרת תחת אוגוסטוס; אין מקבילה ברורה בעברית לתואר זה
  2. ^ J. G. A. Pocock. Barbarism and Religion "Barbarism: Triumph in the West". Volume Six page 147 Cambridge University Press 2015
  3. ^ Stephen Williams .Diocletian and the Roman Recovery (Roman Imperial Biographies) Routledge 1996 page 197
  4. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 800
  5. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 874–876
  6. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 2-4
  7. ^ 1 2 The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 46
  8. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 47-48
  9. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 24-25
  10. ^ 1 2 The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 29
  11. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 40
  12. ^ Elton, Hugh. Warfare in Roman Europe AD 350-425. New York: Oxford University Press, 1996. page 255
  13. ^ John F. Drinkwater. The Alamanni and Rome 213-496. Oxford: Oxford University Press, 2007 page 239
  14. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 49-50
  15. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 54
  16. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 55-56
  17. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 55
  18. ^ David potter Emperors of Rome: The Story of Imperial Rome from Julius Caesar to the Last Empero Quercus 2013 chapter 4 part 1 page 27
  19. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 57-58
  20. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 60
  21. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 62
  22. ^ 1 2 The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 63
  23. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 64
  24. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 65
  25. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 66
  26. ^ M. Stern, GLAJJ, Vol.2, p. 549-550: Ad Arsacium Archiereum Galatiae, No. 84a, p. 430B-D. מתוך מכתב שנכתב ככל הנראה ביולי 362, עם הגעתו לאנטיוכיה. המכתב נשמר בהיסטוריה של סוזומנוס, ספר 5, פרק 16, סעיף 5.
  27. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 68
  28. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 69-70
  29. ^ 1 2 3 The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 72
  30. ^ 1 2 The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 73
  31. ^ The Cambridge Ancient History. The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 73-74
  32. ^ The Cambridge Ancient History: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 72
  33. ^ Tony Jaques Dictionary of Battles and Sieges: A Guide to 8,500 Battles from Antiquity Through the Twenty-first Century vol 2 page 618
  34. ^ David potter Emperors of Rome: The Story of Imperial Rome from Julius Caesar to the Last Emperors. Quercus 2013 chapter 4 part 1 page 258
  35. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 75
  36. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 77
  37. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 78
  38. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 79
  39. ^ H. C. Teitler, The Last Pagan Emperor: Julian the Apostate and the War against Christianity, Oxford University Press, 2017 pp 125-132
  40. ^ The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter Garnsey, University of Cambridge page 80
  41. ^ קירילוס האלכסנדרוני, נגד יוליאנוס (באנגלית)
  42. ^ M. Stern, GLAJJ, Vol.2, p. 502
  43. ^ Ad Theodorum, 453C-454B; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, עמ' 75 (תרגום מאנגלית: להד לזר).
  44. ^ ראו: הברית החדשה, הבשורה על-פי מרקוס, פרק י"ג, פסוק 2: "הֲרָאִיתָ אֶת־הַבִּנְיָנִים הַגְּדוֹלִים הָאֵלֶּה לֹא־תִּשָּׁאֵר אֶבֶן עַל־אֶבֶן אֲשֶׁר לֹא תִתְפָּרָק".
  45. ^ יוסף גייגר, "המרד בימי גאלוס ופרשת בנין הבית בימי יוליאנוס". בתוך: ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי. עורכים: צ' ברס ואחרים ירושלים 1982 עמודים 208–212
  46. ^ Wiemer, Hans-Ulrich, Rebenich, Stefan, editors. A companion to Julian the Apostate Leiden ; Boston : Brill, [2020] page 5
  47. ^ יוסף גייגר, "המרד בימי גאלוס ופרשת בנין הבית בימי יוליאנוס". בתוך: ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי. עורכים: צ' ברס ואחרים ירושלים 1982 עמודים 213–217
  48. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מעשר שני, פרק ה', הלכה ב' [נו ע"א].
  49. ^ קהלת רבה, ט, י.
  50. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת נדרים, פרק ג', הלכה ב' [לז ע"ד].
  51. ^ M. Stern, GLAJJ, Vol.2, p. 511
  52. ^ Edward Gibbon, "The History of the Decline and Fall of the Roman Empire", vol. 2, Chapter 19, note 39
  53. ^ Timothy Barnes, "Ammianus Marcellinus and the Representation of Historical Reality" (1998), page 123
  54. ^ H. C. Teitler. The Last Pagan Emperor: Julian the Apostate and the War against Christianity Oxford University Press; (2017) chapter 1 page 13
  55. ^ Alexander Demandt Die Spätantike: römische Geschichte von Diocletian bis Justinian, 284-565 C.H.Beck, 2007 page 134 מצוטט ב A companion to Julian the Apostate Leiden ; Boston : Brill, [2020] page2
  56. ^ Wiemer, Hans-Ulrich, Rebenich, Stefan, editors. A companion to Julian the Apostate Leiden ; Boston : Brill, [2020] page 6
  57. ^ ebastian Schmidt-Hofner Reform, Routine, and Propaganda: Julian the Lawgiver in A companion to Julian the Apostate / by Stefan Rebenich, Hans-Ulrich Wiemer. Boston : Brill, [2020] pp124-170
  58. ^ Heinz-Günther Nesselrath Julian’s Philosophical Writings in A companion to Julian the Apostate / by Stefan Rebenich, Hans-Ulrich Wiemer. Boston : Brill, [2020] pp 38-60
  59. ^ Wiemer, Hans-Ulrich, Rebenich, Stefan, editors. A companion to Julian the Apostate Leiden ; Boston : Brill, [2020] pp 2-3
  60. ^ השמצה, עלילת דברים מאתר ויקימילון
  61. ^ Wiemer, Hans-Ulrich, Rebenich, Stefan, editors. A companion to Julian the Apostate Leiden ; Boston : Brill, [2020] page 15
  62. ^ Desaint & Saillant, 1746 Life of Emperor Julian Jean-Philippe-René de La Bletterie באתר "google books"
  63. ^ J. G. A. Pocock. Barbarism and Religion "Barbarism: Triumph in the West". Volume Six Cambridge University Press 2015 pp 148-149
  64. ^ Wiemer, Hans-Ulrich, Rebenich, Stefan, editors. A companion to Julian the Apostate Leiden ; Boston : Brill, [2020] page 14
  65. ^ Wiemer, Hans-Ulrich, Rebenich, Stefan, editors. A companion to Julian the Apostate Leiden ; Boston : Brill, [2020] pp 16-15
  66. ^ Wiemer, Hans-Ulrich, Rebenich, Stefan, editors. A companion to Julian the Apostate Leiden ; Boston : Brill, [2020] pp 18-17
  67. ^ 1 2 Wiemer, Hans-Ulrich, Rebenich, Stefan, editors. A companion to Julian the Apostate Leiden ; Boston : Brill, [2020] page 19
  68. ^ Jones, Arnold Hugh Martin, The Later Roman Empire, 284–602: A Social, Economic and Administrative Survey (Baltimore: Johns Hopkins University, 1986), p. 136.
  69. ^ Glen Warren Bowersock Julian the Apostate Classical life and letters Harvard University Press, 1997 page 20
  70. ^ Wiemer, Hans-Ulrich, Rebenich, Stefan, editors. A companion to Julian the Apostate Leiden ; Boston : Brill, [2020] pp 26-27
  71. ^ Nulle, Stebelton H. “Julian and the Men of Letters.” The Classical Journal, vol. 54, no. 6, The Classical Association of the Middle West and South, 1959, pp. 257–66, http://www.jstor.org/stable/3294141.
  72. ^ Perovic, Sanja. Review of Les Œuvres complètes de Voltaire, 45B: Œuvres de 1753–1757 (II): Mélanges de 1756. French Studies: A Quarterly Review, vol. 66 no. 2, 2012, p. 242-242. Project MUSE
  73. ^ Alexandre Kojève - The Emperor Julian and His Art of Writing
  74. ^ Cropsey, Joseph Ancients and moderns; essays on the tradition of political philosophy in honor of Leo Strauss. New York, Basic Books [1964]
  75. ^ Wiemer, Hans-Ulrich, Rebenich, Stefan, editors. A companion to Julian the Apostate Leiden ; Boston : Brill, [2020] page 4
  76. ^ Manuel, Frank E. “A Requiem for Karl Marx.” Daedalus 121, no. 2 (1992): 1–19. http://www.jstor.org/stable/20025430.
  77. ^ [76]