ז'אן-בטיסט דה לאמארק

ז'אן-בטיסט דה לאמארק
Jean-Baptiste Lamarck
לידה	1 באוגוסט 1744; Bazentin, פיקרדי, ממלכת צרפת
פטירה	18 בדצמבר 1829 (בגיל 85); פריז, הרסטורציה
שם לידה	Jean-Baptiste Pierre Antoine de Monet de Lamarck
ענף מדעי	ביולוגיה
מקום מגורים	צרפת
מקום קבורה	בית הקברות מונפרנאס
מוסדות	המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע
פרסים והוקרה	אביר בלגיון הכבוד
בן או בת זוג	Marie Anne Rosalie Delaporte (?–2 באוקטובר 1792); Charlotte Reverdy (9 באוקטובר 1793–?); Julie Mallet (27 במאי 1798–27 באוגוסט 1819) ;
צאצאים	Auguste de Lamarck
תרומות עיקריות
	פיתח תורת התפתחות, הנקראת היום "לאמארקיזם"
חתימה

ז'אן-בטיסט פייר אנטואן דה מונֶה, האביר דה לאמארק (בצרפתית: Jean-Baptiste Pierre Antoine de Monet, Chevalier de Lamarck;‏ 1 באוגוסט 1744 – 18 בדצמבר 1829) היה חוקר טבע צרפתי בולט במאה ה-19. ידוע כמפתח הלאמארקיזם – תורת התפתחות (במובן שונה מהמושג "אבולוציה" המוכר כיום). מהראשונים שהשתמשו במושג "ביולוגיה" במובן המודרני.

ביוגרפיה

ז'אן-בטיסט דה לאמארק נולד ב-1 באוגוסט 1744 בכפר בזנטן לה-פטי (Bezantin le-Petit) שבצפון צרפת. הוא היה הצעיר מבין 11 אחים ונצר למשפחה בעלת מסורת צבאית ארוכת שנים; אחיו הבכור נהרג בקרב במצור על ברחן אופ זום (1747) (אנ'), ושני אחים נוספים היו עדיין במהלך שירותם הצבאי כשהיה לאמארק בשנות העשרה לחייו. בשנת 1756, בגיל 12, החל ללמוד בבית ספר תאולוגי ישועי באמיין (Amiens). ב-1761, לאחר מות אביו, הצטרף לצבא הצרפתי אשר לחם בגרמניה (מלחמת שבע השנים); בקרב הראשון שבו השתתף זכה לאות גבורה וקודם לדרגת קצין. לאחר הכרזת השלום בין צרפת למדינות גרמניה ב-1763, שירת לאמארק במוצבים בדרום צרפת, עד שנפצע בתאונה ונאלץ לעזוב את הצבא.

עם שחרורו מהצבא החל לעבוד כפקיד בנק בפריז, ולאחר שצבר את הממון הדרוש החל בלימודי רפואה, שבהם התמיד במשך ארבע שנים. בזמן לימודי הרפואה פיתח עניין רב במוזיקה. אולם התחום שאליו נמשך יותר מכול היה הבוטניקה, שאותה למד בגני המלך בפריז, ששימשו כמרכז ללימודי רפואה ולחקר הטבע. לאמארק בלט מאוד בלימודיו, ואף זכה לתמיכה רבה מז'ורז'-לואי לקלרק דה בופון (מדען צרפתי מהמובילים בתקופתו, מחבר היצירה המקיפה "ההיסטוריה של הטבע"), שסייע לו בין היתר להתקבל לאקדמיה הצרפתית למדעים.

ב-1778 פרסם לאמארק את ספרו "פרחי צרפת" (Flore Française) בשלושה כרכים. הספר זכה להערכה מקצועית רבה, אשר הקנתה למחברו משרה כעוזר בוטניקאי בגני המלך. משרה זו לא הקנתה ללאמארק ביטחון כלכלי, ולמרות זאת, תוך שהוא חי בדוחק, הוא החזיק בה עד 1793. בשנה זו, לאחר הוצאתם להורג של לואי ה-16 ומארי אנטואנט, עברו הגנים הבוטניים המלכותיים ארגון מחדש ונקראו 'המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע' (Muséum National d'Histoire Naturelle) שכלל גם את ה"ז'רדן דה פלאנט". בראש המוזיאון עמדו שנים-עשר פרופסורים משנים-עשר תחומים מדעיים שונים, ולאמארק מונה לפרופסור האחראי להיסטוריית החרקים והתולעים - תחום יצורים עצום אשר היה תחת אחריותו. חקר חסרי החוליות שימש ללאמארק מקור נרחב לידע ולמחקר שגרר אחריו פרסום ספרים רבים.

בשנת 1801 פרסם את ספרו "מערכת בעלי החיים חסרי החוליות" (Système des Animaux sans Vertèbres) ובשנת 1809 פרסם את ספרו "פילוסופיה זואולוגיה" (Philosophie Zoologique) ובו טבע לראשונה את המושג "ביולוגיה" כחקר היווצרות החיים והחוקים שעל פיהם הם פועלים, בספר זה אף הציג לראשונה את רעיונותיו האבולוציונים, אשר נקראו בפיו "תורת ההתפתחות" וכיום מכונים "לאמארקיזם". בין השנים 1815 ל 1822 פרסם את כרכי ספרו, "ההיסטוריה הטבעית של בעלי החיים חסרי החוליות" (Histoire Naturelle des Animaux sans Vertèbres) בו הציג את סיווגו של חסרי החוליות, סיווג מתקדם הרבה יותר מזה שהיה קיים בתקופה. הוא הפריד את קבוצות הסרטנים (Crustaceans), העכבישניים (Arachnids) והתולעים (Annelids) מהמשפחה הגדולה שהיו שייכים אליה קודם - החרקיים (Insecta).

למרות עבודתו המדעית החשובה לא זכה לאמארק במהלך חייו לכבוד לו זכו עמיתיו כדוגמת בופון וקיוויה (Georges Cuvier). האחרון אף התנגד לתאוריה האבולוציונית שהועלתה על ידי לאמארק והשתמש בכוחו הפוליטי כדי לטעון נגדה. חייו של לאמארק לוו תמיד במאבק בעוני. זאת ועוד, ב-1818, איבד לאמארק את ראייתו ובילה את שנותיו האחרונות כעיוור אשר נתמך על ידי בנותיו. ב-18 בדצמבר 1829, נפטר לאמארק ונקבר בהלוויה צנועה בקבר מושכר. לאחר חמש שנות קבורה הועברה גופתו ממקום קבורתה המקורי וכיום, מקום קבורתו לא נודע.

עבודתו המדעית

חקר חסרי החוליות

ב-1793, לאחר הוצאתם להורג של לואי ה-16 ומארי אנטואנט, כונן בצרפת 'המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע' (Muséum National d'Histoire Naturelle). לאמארק מונה לפרופסור האחראי על בעלי החיים אותם יכנה בהמשך "לחקר החרקים והתולעים". הוא היה הראשון שזיהה והצביע על ההבדל בין בעלי-חוליות לחסרי-חוליות (עמוד השדרה). יצורים אותם כינה בהמשך 'חסרי חוליות' (Invertebrates). בתחילה ידע לאמארק, כשאר בני תקופתו, מעט מאוד בנוגע ליצורים אלו. ברשות המוזיאון היו דגימות רבות של יצורים חסרי חוליות, אך הם לא היו מסודרים או מסווגים. לאמארק החל לחקור את אותן דגימות, והרחיב את שיטת המיון המדעית שנטבעה על ידי ליניאוס, שסיווגה אותן לחרקים ולתולעים. לאמארק זיהה עשרה סוגים שונים, וסידר את עשר הקבוצות בסדר עולה, מהיצורים הפשוטים ביותר ועד ליצורים המורכבים ביותר. לטענתו, בעלי חיים אלו התפתחו בסדר שהציג. סיווג זה של חסרי החוליות הביא אותו להרחיב את מחקרו, וב-1801, בספרו 'מערכת בעלי החיים חסרי החוליות' (Système des Animaux sans Vertèbres), סיווג את כל האורגניזמים אשר היו ידועים בתקופתו, מהפשוטים ביותר (פוליפים) ועד למורכבים ביותר (יונקים). לאמארק האמין כי על ידי חקר המורכבות של יצורים שונים ניתן להבין את הסדר הטבעי של היצירה בטבע. דוגמה לכך ניתן לראות בדברים שנשא בהרצאה ב-3 במאי 1799:

"The waters are, as it were, inhabited by animated molecules endowed with life-sustaining organs. These organs are perfect as those of larger animals, despite the more complex organization of the latter. Even these animated molecules reproduce constantly, indeed with far greater ease and speed. We can be certain that they occupy in nature a rank that is in no way equivocal, although less recognized."

לאחר פרסום "פילוסופיה זואולוגית", שכלל בתוכו סיווג בעלי חיים שלא היה כדוגמתו לפני פרסומו, המשיך לאמארק לחקור חסרי חוליות קיימים כמו גם מאובנים של חסרי חוליות. הוא פרסם את מחקריו בין 1815 ל-1822, בספרו בן ששת הכרכים 'ההיסטוריה הטבעית של בעלי החיים חסרי החוליות' (Histoire Naturelle des Animaux sans Vertèbres). סיווגו את חסרי החוליות הפך לסיווג הנפוץ והשימושי ביותר, והוא נפוץ עד ימינו.

בעקבות מחקרו המקיף החל לאמארק להרהר על טיב הקשר בין בעלי חיים שונים, ועל הקשר בין המינים השונים בטבע. למעשה, מחקרו של לאמארק אודות חסרי החוליות הוביל אותו להגיית תורת ההתפתחות, הלאמארקיזם.

תורת ההתפתחות של לאמארק: "לאמארקיזם"

ערך מורחב – לאמארקיזם

מחקרו של לאמארק אודות חסרי החוליות היה המקיף ביותר בזמנו. היה זה חקר חסרי החוליות והמאובנים אשר הביאו בשנת 1801 לזניחת אמונתו בקיומם הנצחי של המינים ולפיתוח תאוריה של שינוי אבולוציוני בעולם החי כולו. בעוד באותה תקופה מדענים מובילים כגון בופון הציעו תאוריות של שינויים הדרגתיים מסוימים בטבע, אך בניגוד אליהם לאמארק פיתח תאוריה אשר לפיה מגוון המינים בטבע הוא תוצאה של שינוי אבולוציוני והתפצלות ממינים קיימים. הוא פרסם אותה בספרו "פילוסופיה זואולוגית" אשר פורסם בשנת 1809. ב-1801 כתב:

״זמן ותנאים מועדפים הם שני האמצעים העיקריים שבהם משתמש הטבע כדי לתת קיום לכל תוצריו. אנחנו יודעים שעבור הטבע לזמן אין גבול, וכי כתוצאה מכך הזמן עומד תמיד לרשות הטבע"

לאמארק האמין כי תהליכים טבעיים גרמו למינים שונים להתפתח לאורך זמן רב, וכי מתפקידו של המדע לחקור תהליכים אלו. אמונתו זו של לאמארק הביאה אותו לפרסום תאוריית הטרנסמוטציה - תורת ההתפתחות (המונח 'אבולוציה' לא היה קיים אז) בספרו "פילוסופיה זואולוגית". התאוריה של לאמארק מורכבת משלושה מרכיבים עיקריים עליהם ביסס את התאוריה: התפתחות מינים רציפה לאורך זמן, בריאה ספונטנית של הטבע ותכונות נרכשות בקרב בעלי החיים.

התפתחות רצופה לאורך זמן

סיווג האורגניזמים, בו עסק לאמארק במסגרת תפקידו במוזיאון הלאומי, הביאו להגיית רעיון ההתפתחות הרצופה, לפיו איבריהם וגופם של בעלי החיים הופכים מתקדמים יותר מדור לדור. כתוצאה מסיווג את האורגניזמים הסיק לאמארק שש מסקנות:

ישויות אורגניות הן תוצרים של הטבע, ונוצרות במהלך תקופות זמן ארוכות מאוד.
רק האורגניזמים הפשוטים ביותר נוצרים בבת אחת.
הסביבה שבה אורגניזם חי היא הגורמת להתפתחותו ההדרגתית והיא הגורם למגוון היצורים.
השינוי מועבר בתורשה ומתרחש בכל איברי האורגניזם.
שינויים בסביבת המחיה מביאים להתאמת האורגניזם אליה לאורך זמן רב.
כל האורגניזמים החיים עברו שינויים באיבריהם ובצורת ארגונם, לכן המינים אינם קבועים ונתונים לשינוי מתמיד.

בתחילה ראה לאמארק את הטרנסמוטציה (ההתפתחות האבולוציונית) כתהליך ליניארי, תהליך שבו ההתפתחות מתרחשת מהצורות הפשוטות ביותר לצורות המורכבות ביותר בסדר רציף. אולם כאשר המשיך במחקרו ובתצפיותיו נתקל בנתונים אשר סתרו זאת. תחילה אבחן לאמארק את מה שראה כשני מסלולים שונים של טרנסמוטציה. האחד כלל אורגניזמים בעלי סימטריה רדיאלית, והאחר כלל אורגניזמים בעלי סימטריה בילטרלית (דו-צדדית) אותם המשיך לסווג לתת-מינים שונים גם לאחר פרסום מחקרו. לאחר מכן הצליח לאבחן תהליך אבולוציוני בו רכיכות התפתחו לדגים, דגים לזוחלים, זוחלים לדו-חיים ודו-חיים ליונקים. תגליות אלו הביאו את לאמארק לזנוח את רעיון ההתפחות הליניארית ולראות את תהליך הטרנסמוטציה כתהליך שניתן לדמותו לעץ: גזע מרכזי אשר ממנו מסתעפים ענפים שונים הנפרדים אחד מהשני. למרות זניחת רעיון ההתפתחות הליניארית לאמארק המשיך להחזיק בדעתו שכל בעלי החיים המפותחים היו חייבים לעבור תהליך התפתחותי הדרגתי כדי להגיע לרמת מורכבותם בהווה. משמעות הדבר היא שכל האורגניזמים, גם המורכבים ביותר, היו בתחילה אורגניזם פשוט חד-תאי, והתפתחו לצורתם בהווה לאורך זמן רב מאוד.

עוד האמין לאמארק כי שינויים בסביבת המחיה של אורגניזם מסוים גורמים לשינויים בצרכים של אותו אורגניזם, השינוי בצרכים של אותו אורגניזם מביא לשינוי בהתנהגותו אשר גורר שימוש מוגבר באיברים מסוימים, ומופחת באחרים. לאמארק גרס כי איבר שתדירות השימוש בו עולה סופו לגדול לאורך זמן, בעוד כי איבר שתדירות השימוש בו יורדת יקטן לאורך זמן ולבסוף אף יעלם לחלוטין. על כך כתב לאמארק:

The frequent use of any organ, when confirmed by habit, increases the function of that organ, leads to its development and endows it with a size and power that it does not possess in animals which exercise it less

בריאה ספונטנית

על מנת שההתפתחות הספונטנית שהגה לאמארק תעמוד במבחן המציאות חייבת להימצא לה נקודת התחלה, את נקודת ההתחלה הסביר לאמארק בעזרת עקרון הבריאה הספונטנית. לראייתו, החי שונה באופן מהותי מהדומם, לא בגלל קיומה של מהות מיסטית, אלא בשל הארגון המיוחד של החומר החי, ארגון אשר יוצר פער איכותי בין החי לדומם. לאמארק סבר כי כאשר סוגים מסוימים של חומר אורגני קרישי מצויים בתנאים מסוימים של לחות וחום, נוצר בהם, באופן ספונטני, שטף של זרמי חום (Caloric Fluids) (זאת בהתאם לתאוריה המקובלת אז שראתה בחום סוג של נוזל המכונה קלוריק). שטף של "זרמי חום", יחד עם שטף של "נוזלים חשמליים" מביא לארגון מחדש של המסה הקרישית. ארגון זה גורם לכך שהמסה תתחיל לפעול כמכלול אחד המארגן את עצמו. שטף הזרמים בתוך המסה מחלק ומפריד בין חלקים שונים שלה, כך המסה הראשונית הופכת לבעלת חלקים שונים, שהולכים ומסתבכים אף הם. משמעות הדבר היא שהחיים (שטף הנוזלים) גורמים מטבעם לסיבוך עצמי הולך וגובר של המסה הראשונית. תכונה אופיינית של מסה מורכבת שכזאת היא היכולת לעשות את התהליך שבפינו היום מכונה מטבוליזם - ניצול משאבי הסביבה לצורכי שימור עצמי וגדילה תוך שמירת הלכידות של המכלול. תכונה זו היא האדפטיביויות המהותית למסה החיה, בשל תכונה זו יתאים עצמו החי לסביבתו. יכולת ההתאמה היא אפוא, לפי לאמארק, תכונה מהותית של החי אשר עומדת בבסיס הגדרתו כיצור חי.

תכונות נרכשות בקרב בעלי החיים

תכונות נרכשות הן תכונות המוקנות לפרט או שנרכשות על ידי הפרט כתוצאה מהשפעתם של תנאי סביבה מסוימים.

רעיון התכונות הנרכשות לא היה מקורי ללאמארק, הוא היה מקובל על כל המדענים וההוגים בני תקופתו אשר התייחסו לתורשה. את רעיון ההורשה של תכונות נרכשות ניתן למצוא כבר בכתבי האסכולה ההיפוקרטית ובכתבי אריסטו. אולם הרעיון כי תכונות נרכשות עוברות בתורשה היווה בסיס חיוני לתאוריה של לאמארק והוא היה הראשון שרתם אותו לשירות הסבר אבולוציוני.

מקוריותו של לאמארק לא הייתה בפיתוח הרעיון של תכונות נרכשות, אלא בשימוש שעשה בתאוריה זו כמנגנון לשינוי אבולוציוני. התאוריה של לאמארק גרסה כי תכונות שסיגל לעצמו אורגניזם מסוים במהלך תקופת חייו כמו גם שינויים פיזיולוגיים שעבר, יועברו בתורשה לצאצאיו. שינויים אלה נובעים מתוך צורך הישרדותי הנובע משינוי בסביבת המחיה של האורגניזם. תהליך זה מתרחש בקרב כל האורגניזמים בכל סביבות המחיה.

הדוגמה המפורסמת בה השתמש לאמארק כדי להדגים את רעיון התכונות הנרכשות היא הג'ירף, הוא טען כי בעקבות שינויים סביבתיים, הג'ירף נאלץ למתוח צווארו כדי להגיע לעלים אשר נמצאים בצמרות העצים, מתיחת הצוואר גרמה לכך שהוא הוארך, הצוואר הארוך עבר בתורשה מדור לדור, כך שבעל החיים הסתגל לסביבתו.

חוקי תורת ההתפתחות של לאמארק

ניתן לציין שלושה תהליכים יסודיים עליהם מתבססת תאוריית ההתפתחות (אבולוציה) של לאמארק:

האורגניזם נוצר על ידי סיבוך עצמי ספונטני ובלתי-פוסק של מסה אורגנית קרישית.
האורגניזם עובר התאמה פעילה לסביבתו על ידי רכישת תכונות הגורמות לשימוש שונה באיבריו, אשר גורר שינוי במבנם ובתפקודם.
את התכונות שרכש, מעביר האורגניזם לצאצאיו.

בפרק השביעי בספרו "פילוסופיה זואולוגית" (1809) מסכם לאמארק את שני התהליכים האחרונים, ומגדירם כחוקים בתאוריית ההתפתחות שלו:

החוק הראשון: בכל בעל-חיים אשר לא עבר את גבולות התפתחותו, גורם שימוש שיטתי ומתמשך באיבר כלשהו לחיזוק, התפתחות וגידול האיבר, [השימוש] ונותן לאיבר זה עוצמה שהיא פרופורציונלית למשך הזמן שבו נעשה בו שימוש; ולחלופין, אי שימוש מתמשך בכל איבר שהוא, גורם באופן סמוי להחלשתו והתנוונותו, לירידה הדרגתית של יכולתו התפקודית, עד להיעלמותו.

החוק השני: כל מה שהטבע גרם לפרטים לרכוש או לאבד עקב השפעתה של הסביבה שבה גדל גזעם מזה זמן רב באמצעות שימוש יתר או העדר שימוש גמור באיבר כלשהו, כל אלה משתמרים ברבייה ומועברים לפרטים החדשים הנולדים; זאת, במידה והשינויים הנרכשים משותפים לשני הזוויגים, או לפחות לפרט [הנקבה בדרך כלל] המביא את הצעירים לעולם.

ביקורות על עבודתו של לאמארק

אחד ממבקריו הבולטים של לאמארק היה עמיתו במוזיאון הטבע, ז'ורז' קיוויה (Georges Cuvier). קיוויה היה אמון על חקר בעלי החיים ה"עליוניים" - זוחלים, ובעיקר יונקים. הוא היה קטסטרופיסט והחזיק בתפיסה מדעית מכניסטית. קיוויה דגל בעקרון קיבעון המינים, לפיו המינים לא משתנים, וההיסטוריה רצופה באסונות טבעיים אשר הביאו להכחדותם של מינים שלמים והגירת מינים חדשים במקומם. הוא עסק גם בטקסונומיה (סיווג המינים), הוא סיווג את המינים על פי המבנה האנטומי שלהם והאמין כי מבנה אנטומי זה נוצר על ידי הבורא וכי האנטומיה של אורגניזם מותאמת לצרכיו.

לאור תפיסותיו אלו, קיוויה יצא נגד תפיסתו של לאמארק לפיה קיימת יצירה ספונטנית של חיים והתפתחות רציפה לאורך זמן. הוא ביקר את תפיסותיו של לאמארק וטען כי הן לא מציאותיות, כפי שניתן ללמוד מדבריו:

"These evolutionary principals on admitted, it will easily be perceived that nothing is wanting but time and circumstances to enable a monad or a polypus gradually and indifferently to transform themselves into a frog, a stork, or an elephant… A system established on such foundations may amuse the imagination of a poet; a metaphysician may derive from it an entirely new series of systems; but it cannot for a moment bear the examination of anyone who has dissected a hand…or even a feather

ביקורתו של קיוויה על לאמארק התבססה על שתי נקודות עיקריות:

מחקרו של לאמארק מבוסס על ספקולציות ולא נובע מעבודה מדעית אמפירית.
לאמארק העניק לבעלי החיים רצון והכרה - תכונות הקיימות רק בקרב בני אדם.

מבקר בולט נוסף של לאמרק היה צ'ארלס לייל (Charles Lyell), מחבר הספר "עקרונות הגאולוגיה", ומי שנחשב בעיני רבים לאבי תורת הגאולוגיה. גם לייל, בדומה לקיוויה, גרס בכך שלאמארק לא סיפק מספיק הוכחות אמפיריות אשר תומכות בתאוריה שלו וביקר את העובדה שחקר המאובנים בו עסק לאמארק לא הוכיח התפתחות רציפה של מינים לאורך זמן. גם לייל היה שותף לדעה לפיה לאמארק חצה את הגבול שבין עולם הטבע לבין עולם התרבות (בין הטבע לאדם) שכן גם הוא האמין כי האדם נפרד מעולם הטבע והחי. שנים לאחר מותו של לאמארק, שינה לייל את עמדותיו והשתכנע בקיומה של אבולוציה, אולם הוא מעולם לא הודה כי נקט באי-צדק כלפי לאמארק. כתוצאה מביקורות אלו כלפי לאמארק, רוב הקהילה המדעית בראשית המאה ה-19 לא קיבלה את התאוריה שלו.

ביבליוגרפיה

גולד, סטיבן ג'יי. יד מלאה: התפשטותה של מציאות, מאפלטון עד דרווין. מאנגלית: עמנואל לוטם. (אור יהודה, הוצאת דביר. 2003).
יבלונקה, חוה. אבולוציה. (תל אביב. האוניברסיטה הפתוחה. 1994).

Burkhardt, Richard W. The Spirit of System: Lamarck and Evolutionary Biology. (Boston, Harvard University Press, 1977)
Corsi, Pietro. The Age of Lamarck: Evolutionary Theories in France 1790-1830. (California, University of California Press, 1988
Gould,Stephan Jay. A Division of Worms. Natural History. Vol. 108 Pg. 18-22 (New York. Feb. 1999)
Jordanova, L.J. Lamarck. (Oxford,Oxford University Press 1984)
Lamarck, J.B. Zoological Philosophy. Trans. Hugh Elliot. (Chicago, University of Chicago Press, pp. 107–120. 1963)
Packard, A.S. Lamarck, the Founder of Evolution: His Life and Work. (New York. Longmans, Green and Co. 1901.

Sapp, Jan. Genesis: The Evolution of Biology Ch. 1 Evolution and Revolution. (New York. Oxford University Press. 2003)*

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ז'אן-בטיסט דה לאמארק בוויקישיתוף

יותם פלדמן, פרופ' חוה יבלונקה הולכת הרבה מעבר לגנים כדי להסביר את האבולוציה, באתר הארץ, 19 במרץ 2009
ז'אן-בטיסט דה לאמארק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
כתבי ז'אן-בטיסט דה לאמארק בפרויקט גוטנברג (באנגלית)