לואי השישה עשר, מלך צרפת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף לואי ה-16)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לואי השישה עשר
Louis XVI de France
Louis xvi.jpg
לואי השישה עשר אוגוסט, מלך צרפת
לידה 23 באוגוסט 1754
ארמון ורסאי שבצרפת
פטירה 21 בינואר 1793 (בגיל 38)
פריז שבצרפת
מדינה צרפת
מקום קבורה בזיליקת סן דני
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
דת הכנסייה הקתולית, נצרות קתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג מארי אנטואנט
שושלת בית בורבון
תואר מלך צרפת
כינוי "לואי האחרון"
אב לואי, דופן צרפת
אם מריה יוזפה, נסיכת סקסוניה
צאצאים מארי תרז, נסיכת צרפת
לואי-ז'וזף, דופן צרפת
לואי-שארל, דוכס נורמנדי ודופן צרפת
סופי הלן באטריס, נסיכת צרפת
יורש העצר לואי-שארל, דוכס נורמנדי ודופן צרפת
מלך צרפת
תקופת כהונה 10 במאי 177421 באוקטובר 1792 (18 שנים)
הקודם לואי החמישה עשר, מלך צרפת
הבא לואי השבעה עשר (בפועל: הוועידה הלאומית)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

לואי ה־16צרפתית: Louis XVI, בפי העם לואי האחרון;‏ 23 באוגוסט 1754 - 21 בינואר 1793) היה מלך צרפת ונוואר בשנים 17741792. הוא הוביל את צרפת לתמיכה במלחמת העצמאות האמריקנית. בשנותיו האחרונות התמוטטה הממלכה תחת עולו של משבר כספי, וניסיונותיו הכושלים להיחלץ ממנו הביאו לפרוץ המהפכה הצרפתית. מול זו ניהל המלך מדיניות של השלמה והתנגדות חליפות. בתחילה ניסה לדכא את מהלכיה הראשונים, עד שנפילת הבסטיליה אילצה אותו להכיר באספה הלאומית, והאספסוף הפריזאי כפה עליו במצעד אלים לעבור מוורסאי לבירה עצמה ב-5 באוקטובר 1789. מאז לא התעמת עוד בגלוי עם הרשויות החדשות, אף כי ההקצנה המהפכנית הייתה למורת רוחו והוא ניסה לבלמה בחשאי. ב-20 ביוני ניסו הוא והמשפחה המלכותית להימלט מפריז בתקווה לשאת ולתת מול האסיפה ממקום בטוח, אך הם נתפסו בווארן. המנוסה פגעה קשות במעמדו אם כי הרשויות שקיצצו את סמכויותיו לא העזו להדיחו ואף ניסו להעמיד פנים שהיה מדובר בחטיפה. החשש ממזימה זרה עצומה שהמלך מעורב בה היה אחד הדוחפים להכרזת מלחמת הקואליציה הראשונה, שדרדרדה עוד יותר את מצבו עד שהודח ונכלא בהפיכת ה-10 באוגוסט 1792. הוא נשפט על ידי הוועידה הלאומית, נמצא אשם בבגידה והוצא להורג בגיליוטינה ב־21 בינואר 1793. רק עשרים ושתיים שנה לאחר מותו תפס בית בורבון את השלטון מחדש.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואי היה בנו השלישי של לואי, דופן צרפת, בנם של לואי החמישה עשר, מלך צרפת ומריה לשצ'ינסקה, נסיכת פולין. אמו הייתה מריה יוזפה, נסיכת סקסוניה. בילדותו הוא גדל בצלו של אחיו הבכור, המיועד לכתר המלכות של צרפת לאחר אביהם. עם זאת, שרשרת של טרגדיות הביאו למותם בטרם עת של אחיו הבכור ושל אביו, והוא נותר הבא בתור לרשת את כס המלכות של צרפת. לרוע מזלו של לואי ה-16 הצעיר, הוא הושווה ללא רחם לאחיו הבכור המת, ונאמר לו פעמים רבות כי כישוריו אינם מגיעים לכישורי אחיו, דבר שהותיר אותו חסר ביטחון ביכולותיו למלוך[1]. גם מבחינה פיזית לא שפר עליו מזלו, מבנה גופו הגדול גרם לו להיות מגושם ולא פופולרי ברכישת הכישורים האופנתיים בחצר המלוכה - ריקוד ונגינה - והוא השקיע את עיקר זמנו בציד, ומגיל 9 ניהל יומן יומי המתעד את הצלחותיו ואת חוויותיו בציד. יומן זה שימש את מבקריו להאירו באור שלילי, כעדות לחוסר התעניינותו של לואי במאורעות ההיסטוריים ששינו את פניה של צרפת: אירועים אלה לא תועדו ביומניו, אולם חוויותיו מן הציד תוארו מדי יום.

ב־16 במאי 1770 נשא לואי ה־16 לאישה את מארי אנטואנט, בתם של פרנץ הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, והקיסרית מריה תרזה לבית הבסבורג. הנישואים אורגנו על ידי בתי המלוכה של אוסטריה וצרפת על מנת לקדם קשרים פוליטיים. לאורך נישואיהם, נראה כאילו לואי ה-16 לא גילה עניין רב באשתו, ויורש לבית המלוכה בושש לבוא. שמועות רבות נפוצו על היות המלך אימפוטנט או הומוסקסואל, אך נראה כי הוא רק סבל מפימוזיס. יועציו התקשו לשכנעו להסכים לניתוח, אך לבסוף, לאחר ביקור אחיה של מארי אנטואנט בחצר המלוכה הצרפתית, שוכנע לואי. לאחר שבע שנים של אי מימוש נישואיהם ולאחר שהניתוח עבר בהצלחה, נולדו לזוג ארבעה ילדים.

גורל ילדיהם היה עגום כגורל ההורים. מתוך 4 ילדים רק אחת שרדה את המהפכה, אך חיה את שארית חייה בגלות באיטליה. יורש העצר מת ממחלה, בת נוספת מתה בעודה תינוקת, ואילו גורלו של הבן הצעיר, יורש העצר נותר עלום במשך שנים רבות. הוא נותק מאימו, מארי אנטואנט, ומאחותו היחידה ואולץ לחיות בבידוד עד שגווע ומת ממחלה בהיותו בן 10 בלבד. בידודו והמסתורין שבמותו הפריחו תקוות בדבר היותו בחיים, ומתחזים רבים טענו כי הם הנסיך האבוד. שנים לאחר מותו חזרה אחותו לצרפת לחפש אחריו, אך ללא הועיל.

ילדיהם:

  • מארי תרז, נסיכת צרפת, שרלוט, 19 בדצמבר 1778 - 19 באוקטובר 1851. היחידה שהגיעה לבגרות מבין כל ילדיהם של לואי ומארי. התגוררה עם משפחתה עד גיל 11 בארמון ורסאי ואז הועברה לארמון טווילרי במסע האימה שליווה את המשפחה מוורסאי לפריז. הייתה קשורה מאוד לאביה, והתאבלה על הרצחו כאשר הייתה רק בת 13. לאחר הריגתו של אביה, נלקח אחיה הקטן ממנה ומאמה והועבר לבידוד. היא נותרה כלואה בארמו טווילרי עם אימה ודודתה, אולם שתי אלו הוצאו להורג בזו אחר זו ומארי תרז נותרה לבדה בכלאה. ביום הולדתה ה-17 היא שוחררה מהכלא בעסקת החלפת שבויים עם אוסטריה, היחידה ממשפחת המלוכה ששרדה את המהפכה הצרפתית. היא הועברה לחזקתו של דודה, אחיו של לואי ה-16 אשר ברח מצרפת עם פרוץ המהפיכה ובעידודו היא נישאה, אך נישואיה לא היו מאושרים והיא נותרה חשוכת ילדים. היא הצטרפה אל דודה אשר חזר לצרפת ודרש לעצמו את המלוכה, וחיה זמן מה בצרפת כאשר היא מחפשת אחר אחיה הקטן, אשר תעלומת מותו בהיותו בכלא לא הוכחה, שכן גופתו לא נמצאה ומתחזים רבים טענו לכתר בשמו. שפיכות הדמים בתקופת נפוליאון והסכנה שהביאה אל העיירה הצרפתית שבה שהתה, הביאה אותה למסקנה כי היא מוותרת על המלוכה. היא עברה לגור באיטליה ושם חיה עד יום מותה.
  • ג'וזף לואי פרנסואה קסבייה, 22 אוקטובר 1781 - 4 יוני 1789, מת ממחלה בגיל שמונה, בעת אספת המעמדות. במותו איבד העם הצרפתי את יורש העצר למלכות והתפקיד הועבר לאחיו הקטן לואי שארל. בכל זמן אחר מאורע שכזה היה הופך לאבל לאומי, אולם האומה השסועה בצרפת לא הקדישה למותו של יורש העצר מחשבה והמלך והמלכה נדרשו להמשיך את האסיפה כרגיל על אף האבל על בנם.
  • לואי שארל, דופן צרפת, לואי ה-17, יורש העצר למלך צרפת, 27 במרץ 1785 - 8 יוני 1795. הנסיך הקטן חי חיים אומללים. הוא נותק מאימו ומאחותו בהיותו בן 8 בלבד, ונותר בין כותלי הכלא בתא נפרד, כאשר הוא מטופל ומחונך על ידי מהפכנים שעודדו אותו להתכחש לאימו ולאמץ את רעיונות המהפכה. לאחר הוצאתה להורג של מארי אנטואנט הוא נשכח בתאו שבמצודת טמפל, לא קיבל טיפול, חלה ולבסוף מת בגיל עשר בהיותו שבוי במצודה. הרופא שטיפל בגופתו הוציא ממנה את ליבו ושמר אותו ברשותו. במשך זמן רב לאחר מותו התרוצצה שמועה כי הוא לא מת אלא הוחלף בילד אחר על ידי המלוכנים שהצילו אותו מהמצודה. אולם בדיקות עכשוויות שנערכו לשריד היחיד מגופתו, ליבו, השמור היום בבזיליקת סן-דני, מול שרידים מגופתה של אימו, מארי אנטואנט, הביאו לתוצאות המוחלטות כי אין ספק שלואי שארל לא הצליח לברוח ממצודת טמפל ולא הוחלף בילד אחר, אלא מת שם.
  • סופי, ביאטריס (1786 - 1787), מתה בגיל 11 חודשים.

חיי המלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־11 ביוני 1775 ירש לואי את כס סבו לואי ה-15 והוכתר למלך צרפת בשם לואי ה-16, בתקופה שצרפת הייתה נתונה במשבר כלכלי קשה. לואי ה-15 היה מלך נהנתן ורודף נשים, שרוקן את קופת הממלכה בהתנהלותו הבזבזנית ורוקן את מעמד האצולה מערכיו כאשר ניהל חצר מלוכה מושחתת ומתרפסת, העוסקת ברכילות ומתנהלת בצביעות ובאנוכיות.

תפקידו של המלך בתרבות הצרפתית היה להוות דמות ציבורית במדינה, על מנת לקבל החלטות בשם הכלל. המלך לבדו הוא הציבור, הוא מייצג את הציבור כולו. תפקידו הציבורי בא לידי ביטוי באופן הפומבי בו התנהלו חייו הפרטיים. חיי החצר איפשרו פרטיות לאנשי האצולה, אולם חייו של המלך היו שקופים לחלוטין. כל אירוע יומיומי בחייו הפך לציבורי. הדוגמאות המפורסמות ביותר הן טקס ההלבשה של המלך בעת קומו מן המיטה בבוקר וטקס פרישתו לשינה, שלוו יום יום על ידי כל אנשי החצר שהוזמנו להיכנס לחדר המיטות של המלך ולבצע משימות שונות. אנשי האצולה שסייעו למלך להתלבש קיבלו למעשה תפקיד פוליטי בעל משמעות רבה. לא היו אלה משרתים, אלא אנשי אמון שמינה המלך, וקרבתם אליו הייתה פרס נחשק וסיבה למריבה ולעימותים בין אנשי החצר. הדבר סימל את ההיררכיה החברתית שהמלך הוא המעצב שלה, וכן סמל לכך שהמלך הוא דמות ציבורית ואינו קיים כלל בתחום הפרטי. באופן דומה, נדרשה נוכחות מלאה של אנשי החצר בעת ארוחותיו של המלך, והכל צפו בו בסעודתו[2].

התנהלות יומיומית מעין זו הקשתה עד מאוד על לואי ה-16 ואשתו, מארי אנטואנט, שקיבלו את המנהגים הישנים בירושה מקובעי המדיניות, קודמיהם בתפקיד, לואי ה-14 ולואי ה-15. אלה ראו את היתרונות הרבים בניהול חצר המלכות בשליטה מוחלטת של המלך, אך לא כך לואי ה-16 ומארי אנטואנט. לואי ה-16 היה אדם פרטי, ותחומי העניין שלו הוקדשו לתחביבים אישיים כגון תיקון שעונים וללמדנות אקדמית. המולת חצר המלכות לא הלהיבה אותו ואף שיעממה אותו. במקרים רבים הוא השאיר את אשתו, מארי אנטואנט, להיות הרוח החיה של חצר המלוכה הצרפתית והלך לישון מוקדם. אולם גם מארי אנטואנט לא מצאה את מקומה בחצר המלכות, ובמהלך השנים ביקשה לשנות את ערכיה הנהנתניים של האצולה הצרפתית ואף פרשה ויצרה לעצמה חוג חברתי משלה, אשר נמנע מחיי החברה של האצולה ונפגש במקומות מבודדים בוורסאי, כגון הטריאנון הקטן וכפר המלכה.

קושי עיקרי עמד בפני לואי ה-16 ומארי אנטואנט דווקא בתחילת דרכם, בחוסר יכולתם להעמיד יורש לבית המלוכה. היעדרו של יורש במשך שנים רבות הביא לשמועות בגין גבריותו של המלך, בחצר מלכות שבה עיקר עיסוקם של אנשי האצולה היה לעגוב על נשים, פילגשים ויצאניות, ורבו בה בגידות עם נשים וגברים נשואים. כמו כן, היעדרו של יורש הביא להנחות שגויות כי יורשי המלך יהיו קרובי משפחתו, ומעמדם בחצר המלכות עלה ככל שמעמד המלך ירד.

חוסר התאמתם של לואי ה-16 ומארי אנטואנט לציפיות החברתיות של מעמד האצולה, כמו גם רצונו של לואי ה-16 לכרסם בהטבות המס המפליגות שמהם נהנו האצילים, הביאו לכך שסר חינו של המלך בעיניהם. הם בילו את רוב יומם בחצר המלוכה ברכילות על מהות הקשר בין המלך והמלכה, בהפרחת שמועות והפצת סיפורי זימה עליהם ובזלזול במעמדו של לואי ה-16. מבין אנשי החצר שזממו כנגד המלך והמלכה, היה זה הדוכס אורליאן, דודו של לואי ה-16, שהדפיס והפיץ כרזות שטנה כנגד המלוכה וששיחד אנשים שיסיתו כנגד השלטון, ובנו, הדוכס שארטר, אף היה מחברי מועדון היעקובינים. הדוכס אורליאן, שהשיל את תוארו והפך להיות האזרח פיליפ אגליטה, היה מבין המצביעים בעד גזר דין מוות למלך צרפת באספה שלאחר המשפט. אויביהם העיקריים של המלך והמלכה לא היו המון העם הצרפתי, שביום הוצאתו להורג של לואי ה-16 חשו חרטה על המעשה, אלא אלה שרצו את השלטון לעצמם[3].

סכנת החיים שעמדה מול לואי ה-16 נבעה לא רק מידי האצולה שזלזלה ביכולותיו של המלך, אלא אף מידי העם הצרפתי. אף על פי שבתחילת דרכו היה אהוב העם, מצבה הכלכלי הקשה של צרפת, החלטות שגויות של יועצי המלך וחיכוכים בין שלושת המעמדות הקיימים בצרפת, הביאו את העם הצרפתי למסקנה שהמלך הוא חלש אופי וחסר החלטיות.

המאבק על הרפורמות בצרפת שלפני המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התסיסה החברתית והמשבר הכלכלי הביא לפריצתה של המהפכה הצרפתית ב-1789. הסיבות למשבר שהביא למהפכה הצרפתית היו המערכת הכלכלית המיושנת, שיטת משטר המבוססת על פריבליגיות של מעמד האצולה והכמורה, שחיקתו של המעמד השלישי, וסדרת מלחמות כושלות שניהלה צרפת. כל אלה הביאו את המלוכה הצרפתית למצב שבו לא יכלה לגייס כספים כדי לקיים את התחייבויותיה, מצב שהלך והחריף עד שהגיע למשבר בתקופתו של לואי ה-16.

לואי ה-16 היה מודע למצבה הכלכלי של צרפת וביקש להעביר רפורמות אשר ישנו דברים מהיסוד. בין היתר הוא החליט על הטלת מסים חדשים אשר ייגבו גם ממעמד האצולה, שעד אותו זמן נהנה מפטור ממסים. שר האוצר שלו ז'אק נקר הציע להטיל מסים על האצילים, ועל אף שלואי תמך בכך, ההצעה לא עברה בשל התנגדות עזה מקרב מעמד האצולה, אשר ראו בהצעה זו פגיעה בזכויות היתר שלהם. הבעיות הכלכליות והחברתיות בצרפת רק הלכו והחריפו, אולם ללא תמיכה ברפורמות שביקש לואי ה-16 לעשות, לא היה ניתן לשנות דבר. מבין הרפורמות שביקש לואי ה-16 לבצע היה שיפור מעמדם של הפרוטסטנטים ושל היהודים, אשר היו מופלים לרעה בצרפת. את המלאכה הוא הטיל על השר כרטיין גיום דה מלזרב, אשר החזיק בתפקיד של היועץ המשפטי של הפרלמנט בפריז. ב-1775 הוא נקרא על ידי לואי ה-16 לנהל את חצר המלוכה, ובמסגרת תפקידו הוא טיפל במתן זכויות אזרחיות לפרוטסטנטים, והנהיג רפורמות בבתי הסוהר. ב-1788 כינס מלזרב צוות של משפטנים והזמין את מנהיגי הקהילות היהודיות. הרפורמה שנועדה לשפר את מעמד היהודים בצרפת לא יצאה לפועל בשל פרוץ המהפכה הצרפתית[4].

השינויים שביקש לואי ה-16 לבצע, הביאו לחיכוכים בין המלוכה לאצולה. האצילים סברו כי המלך שוכח את מקומו כמגן על מעמד האצולה, חורג מסמכותו ומתכנן לשנות את סדרי העולם כפי שנהנו מהם עד אז. מתוך הרצון לעצור את רפורמות מרחיקות לכת אלה, הטילו חברי האצולה וטו על החלטותיו שנועדו לשפר את מצבה של צרפת. כתוצאה מכך, מצבו של המעמד השלישי נותר על כנו. ישנם היסטוריונים הטוענים שלמעשה היו אלה בני מעמד האצולה אשר יזמו את המחאה נגד המלוכה ב-1788, במטרה להחליש את המלוכה ולמנוע ממנה לכפות מהלכים בניגוד לרצון האצולה. מחאה זו הביאה בסופו של דבר לאירועי המהפכה בשנת 1789, לרציחתם של רבים מבני מעמד האצולה ולחיסולם של בני משפחת המלוכה[5].

עם מעמד האצולה המסרב להחלטות המלך להטיל עליו מסים, הלכה וגברה אי הנחת של הציבור בגלל אי יכולתו של המלך לכפות רפורמות חדשות. לואי ה-16 היה אדם נוח לבריות, אהב את משפחתו ונחשב לאדם בעל רצון טוב, שלא כפה את רצונו על הסביבה ולא שלט בכח הזרוע כמלכים לפניו. הוא זכה לחינוך מקיף, קרא לטינית, היה בעל ידע במתמטיקה, התעניין בחידושים מדעיים וברפורמות בתחום החקלאות והתעשייה, היה בקיא בעיקרי הנאורות ועסק במחקרים מדעיים בחדר עבודתו שבוורסאי. עצם ניהול המדינה לא עניין אותו והפוליטיקה הצרפתית לא התאימה לאופיו. הוא נהג לאפשר לדיונים להארך ולנתן את זכות הדיבור לכל, דבר שהביא עליו שיעמום ואף גרם לו להירדם בישיבות שעסקו בנושאים החשובים היותר. משום רצונו לשמוע דעות שונות הייתה לו תדמית של בטלן ורופס, קשה החלטה וחסר חוט שדרה. מדיניותו סבלה משינויים רבים, משום שנהג להחליף את יועציו ושרי האוצר הוחלפו ברגע שהמדיניות שעיצבו נתקלה בקושי[2], והדבר רק הגביר את תחושת אי היציבות ואת חוסר האמון בו.

פרוץ המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1788 חלה יורש העצר בשחפת ונאבק על חייו. לואי ה-16 היה טרוד לא רק במצבו הקשה של בנו, אשר התדרדר מיום ליום, אלא גם בגין הבטחתו לשר האוצר ז'אק נקר כי יכנס את אספת המעמדות וכי זו תכריע בנושא המיסוי הנדרש מבני המעמדות השונים. יורש העצר נכנע למחלתו ומת בעת שאסיפת המעמדות הייתה בעיצומה. מותו של יורש העצר לא יצר עניין באומה השסועה ובני הזוג התאבלו עליו לבדם.

אספת המעמדות של שנת 1789[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אספת המעמדות של שנת 1789

לואי ה-16 כינס את אספת המעמדות על מנת לפתור את בעיית המיסוי בצרפת. כינוס האספה היה מאורע שחיכו לו רבות, בעיקר בני המעמד השלישי שקיוו שבכינוס זה יזכו להשמיע את קולם ולקבל ייצוג ההולם את מספרם באוכלוסייה. באספה עלו חילוקי הדעות בין המעמדות הראשון והשני (האצולה והכמורה) לבין המעמד השלישי שהורכב ממעמד הביניים והבורגנים. עיקר חילוקי הדעות היו על מספר הנציגים לכל מעמד. על פי המסורת של אספת המעמדות, כל מעמד קיבל מספר זהה של נציגים. דרישתו של המעמד השלישי לקבל ייצוג כפול על מנת שקולם יהיה משמעותי יותר ביחס לקול מעמד האצולה והכמורה, נענתה, אולם לא סייעה להתנהלות האספה. כאשר התכנסה האספה בוורסאי ב-5 במאי 1789 התבר, שהייצוג הכפול לא שינה את מאזן הכוחות, היות שההצבעה נעשתה לפי מעמדות. פירושו של דבר, שכוחם היחסי של 578 קולות המעמד השלישי לא היה גדול יותר מכוחם היחסי של המעמד הראשון או השני בנפרד. הדבר הביא לא רק לפתירת נושא המיסוי שעליו היו חלוקות הדעות, אלא עוררה חילוקי דעות חדשים ומסוכנים, בדבר מעמד האספה והרכבה. אספת המעמדות הייתה הראשונה בשרשרת של פעולות שהביאו לתסיסת המעמד השלישי, ובסופו של דבר למרידתו ולהפלת שלטון המלוכה בצרפת.

מדיניותו של שר האוצר ז׳אק נקר, אשר לא הוכיחה את עצמה, הביאה לפיטוריו בידי לואי ה-16. הדבר עורר זעם רב בעם הצרפתי, אשר אהד את שר האוצר וראה בו את הפתרון למצבו הקשה. ההמונים שוטטו ברחובות פריז וביקשו לנקום במוסדות השלטון על מה שהם ראו כחוסר מענה לצרותיהם. הפריצה לבסטיליה הייתה פעולה לא מתוכננת של אספסוף ששלט ברחובות וחיפש פורקן לכעסו. ההמון פרץ בזעם לבסטיליה ב-14 ביולי 1789, הרס אותה, ושחרר את אסירי המלכות שהיו כלואים בה. מעשה זה הובן היטב בחצר המלוכה כאקט של מרידה. בחצר המלכות שררה בהלה ויועצי המלך הציעו לו לעזוב את ורסאי, שכן "לא מדובר במרד, אלא במהפכה". לואי ה-16 סירב לעזוב את הארמון ולא היה מוכן להיות מלך המודח מכיסאו.

הצעדה לפריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלחת הפריצה לבסטיליה ערערה את מעמד המלך והמלכה, והביאה להתלהבות מסחררת בקרב העם הצרפתי, שחש כי הוא שולט בגורלו ובגורלם של המלך והמלכה. ב-5 באוקטובר 1789, החלה צעדה מפריז לוורסאי מתוך מטרה מוצהרת להביא את המלך ומשפחתו לארמון בפריז. הצעדה תוכננה ובוצעה על ידי מהפכנים שביקשו להפיל את השלטון המלוכני, אך הבהירו כי זו צעדת נשים ספונטנית. מטרה מוסווית לצעדה זו הייתה לרצוח את המלכה. לשם כך ארגנו המהפכנים "נשים״ שיצעדו אל חדרי המלכה. עשרות אלפי נשים צעדו במסע האמהות נגד המלכה, בתוכן גברים המחופשים לנשים, חיילים נושאי כידון ומהפכנים שמלהיטים את האווירה. עם הגיעם אל הארמון פרץ ההמון את דלתות חדר השינה של המלכה בעודם רוצחים את שומרי ראשה. דקות המאבק העניקו למארי אנטואנט את השהות לברוח והיא נמלטה מחדר השינה שלה דרך דלת סודית אל חדר השינה של לואי ה-16, באמצעות מעבר מסדרונות סודי:

״מן השינה נחרדה המלכה בראשונה לשמע קולו של הזקיף בפתח חדרה, שצעק אליה שתנוס ותמלט את נפשה, שתוקפים אותו והוא מת. חבורה של הוללים ומרצחים אכזריים שריח דמו נודף מהם, פרצו לחדר המלכה, ובמאה מדקרות כידונים ופגיונות פילחו את המיטה, שממנה נסה האישה הנרדפת הזו...״[6].

מעשה זה הפך את המשפחה המלכותית לשבויים והמהפכנים לקחו אותם חזרה במסעם אל פריז, לארמון טווילרי הריק, מלווים אותם לאורך כל הדרך בצעקות ובשירים, ובכידונים שלופים שעל חודם תקועים ראשיהם הכרותים של משמר המלוכה ששילם בחייו על הגנת המלך והמלכה:

״המלך, רעייתו ועולליהם, אולצו אז לנטוש את מקום מבטחם בארמון המפואר ביותר בעולם, שעזבו כשהוא שטוף דמים, מגואל מעשי טבח וזרוע גפיים פזורים ופגרים מרוטשים. שניים נבחרו מתוך השחיטה, נגררו באכזריות ובפומבי אל הגרדום ונערפו בחצר הארמון הגדולה. ראשיהם שופדו על רמחים ונישאו בראש התהלוכה, בעוד בני המלכות השבויים מובלים אט אט לדרכם, בתוך צווחות אימים וזעקות מחרישות אוזניים...״[6].

לואי ה-16 היה המום מהתפנית ומהיחס של אזרחיו אליו והתקשה לקבל החלטה מה לעשות ובאילו צעדים לנקוט. משפחת המלוכה שהתה בארמון טולירי 18 חודשים במעצר בית. לאחר ניסיון בריחה מפריז, הועברה המשפחה למצודת טמפל, בתנאי מאסר. המהפכה ביקשה לערער את ההטבות המפליגות שקיבלו מעמד האצולה והכמורה, וכמובן, המלוכה. לשם כך, ערך השוויון בין המעמדות היה הערך הראשון שאליו חתרו המהפכנים. מסיבה זו, וגם מתוך רצון להשפילו, העניק המהפכנים ללואי ה-16 את שם המשפחה קאפה, על שם איג קאפה, מייסד השושלת, כדי לציין שאינו מלך אלא אחד האדם.

הוצאתו להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1792 החליטו חברי האסיפה המחוקקת להעמיד את לואי ה-16 למשפט ולחרוץ את דינו למוות. הסיבה הרשמית הייתה כי הוא מחרחר מלחמה עם אוסטריה, על מנת להביא להחלשת המונרכיה החוקתית החדשה שתחזיר אותו, כך הם טענו, לכס המלוכה. הוצאתו להורג של לואי ה-16, ולאחריו חיסולה השיטתי של כל משפחת המלוכה - אשתו, מארי אנטואנט ויורש העצר הדופן אשר נכלא במגדל וגווע למוות לבדו - הביאה למצב האידאלי בעבור המהפכנים, שבו לא נותרו עוד איומים בדמות יורשי עצר פוטנציאליים, והשלטון החדש, שבו המונרכיה אינה שולטת עוד, יצא לפועל. גזר דינו של לואי ה-16, ורציחתם של כל בני המשפחת המלוכה, מלבד בתם האחת, הביאו לסיום השלטון המלוכני בצרפת ולהצלחת המהפכה.

לואי ה-16 נשפט על בגידה במולדת והוא הוצא להורג: ראשו נערף אל מול ההמון הצוהל ב־21 בינואר 1793.

אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואי, דוכס בורגונדיה
 
מריה אדליידה, נסיכת סבויה
 
סטניסלאב לשצ'ינסקי, מלך פולין
 
קתרז'ינה אופאלינסקה
 
אוגוסט השני, מלך פולין
 
כריסטיאנה אברהרדינה מברנדנבורג-ביירוית
 
יוזף הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
 
וילהלמינה אמליה מבראונשווייג
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לואי החמישה עשר, מלך צרפת
 
 
 
 
 
מריה לשצ'ינסקה
 
 
 
 
 
אוגוסט השלישי, מלך פולין
 
 
 
 
 
מריה יוזפה, ארכידוכסית אוסטריה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לואי פרדיננד, דופן צרפת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מריה יוזפה, נסיכת סקסוניה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לואי השישה עשר, מלך צרפת


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הופמן עמוס, מהפכה של הרוח, נאורות ומהפכה בצרפת של המאה ה-18, רסלינג, 2012.
  • ברק אדמונד, מחשבות על המהפכה הצרפתית. הוצאת שלם, 2000.

Antonia Fraser, Marie Antoinette - The Journey, Phoenix, 2001

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Antonia Fraser
  2. ^ 2.0 2.1 הופמן עמוס "מהפכה של הרוח"
  3. ^ דברי ימי צרפת, אנדרה מורואה, הוצאת מסדה, עמוד 229
  4. ^ "שנאת ישראל והאנטישמיות", לאה לשם, האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 8, עמוד 14
  5. ^ Elizabeth Eisenstein בתוך: עמוס הופמן, "מהפכה של הרוח"
  6. ^ 6.0 6.1 ברק אדמונד "מחשבות על המהפכה הצרפתית"