חוף שביתת הנשק

מדינות שביתת הנשק של חוף עומאן
Trucial States of the Coast of Oman
الولايات المتصالحة لساحل عمان
	דגל
ממשל
משטר	קונפדרציות שבטיות מאוחדות
שפה נפוצה	אנגלית, ערבית
גאוגרפיה
יבשת	אסיה
העיר הגדולה ביותר	דובאי
אחוז שטח המים	זניח
אזור זמן	UTC +4
היסטוריה
הקמה	חוזה ימי בריטי
תאריך	8 בינואר 1820
פירוק	הקמת איחוד האמירויות הערביות
תאריך	2 בדצמבר 1971
ישות קודמת	אבו דאבי; עג'מאן; דובאי; ראס אל-ח'ימה; שארג'ה; אום אל-קיוין; פוג'יירה
ישות יורשת	איחוד האמירויות הערביות
שטח בעבר	83,600 קמ"ר (נכון ל־1971)
דמוגרפיה
דת	אסלאם
כלכלה
מטבע	רופי הודי (1820-1959); רופי המפרץ הפרסי (1959-1966, 1966-1971 רק באבו דאבי); ריאל של קטר ודובאי (1966-1971)
שונות

חוף שביתת הנשק (באנגלית: Trucial Coast וכן Trucial States, Trucial States of the Coast of Oman ו-Trucial Sheikhdoms; בערבית: إمارات الساحل المتصالح) היה הכינוי של שטח חסות בריטי שהקיף שבע אמירויות בחוף הדרום-מזרחי של המפרץ הפרסי, אזור שזכה גם לכינוי "חוף שודדי הים". ב-1820 כפתה בריטניה על שליטי החוף הסכמים להפסקת השוד הימי, הסכם שהורחב בשנת 1853 לכדי חוזה שלום ימי קבוע, ומאז קיבל האזור את השם "חוף שביתת הנשק". במסגרת הסכם זה הפך החוף למדינת חסות (פרוטקטורט) בפועל עד 2 בדצמבר 1971, אז קיבלו האמירויות עצמאות וכוננו את איחוד האמירויות הערביות.

היסטוריה

בראשית המאה ה-16 החלה ההתערבות האירופית באזור המפרץ. הראשונים שהגיעו לשם היו הפורטוגלים. הבריטים וההולנדים הצטרפו למירוץ האימפריאלי במהלך המאה ה-17, מרוץ שהוכרע לטובת בריטניה בסוף המאה ה-18. במהלך אותה מאה הרבו השייח'ים ראשי השבטים לעסוק בשוד ימי אינטנסיבי, שהוציא לאזור את כינויו "חוף שודדי הים". מבחינת בריטניה היה ביטחון הים באזור בעל חשיבות אסטרטגית כיוון שהוא נמצא על הנתיב הימי החיוני להודו הבריטית. בראשית המאה ה-19 החלה בריטניה לנקוט צעדים צבאיים כדי להבטיח את ביטחון השיט במקום. ב-1820 כפתה על השייח'ים מאבו דאבי, עג'מאן, שארג'ה, ראס אל-ח'ימה ואום אל-קיוין חתימת הסכמים נפרדים להפסקת השוד הימי, תוך שהיא מבטיחה את חוסר מעורבותה בנושאי פנים. הסכם שהורחב בשנת 1853 לכדי חוזה שלום ימי קבוע הן בין השיחים לבריטניה והן בינם לבין עצמם, שכלל גם את דובאי ומאז קיבל האזור את השם "חוף שביתת הנשק" (Trucial Coast). במסגרת ההסכם הגנה בריטניה על מדינות החוף והתחייבה לעזור בכספים לשליטיהן, אך גבולות המחויבויות ההדדיות לא הוגדרו באופן רשמי. פרק נוסף בהסכם היה מניעת סחר עבדים מהחוף.

בסוף המאה ה-19, לאור התערערות האימפריה העות'מאנית, החלו מדינות כקיסרות הגרמנית והאימפריה הרוסית לערער על ההגמוניה הבריטית באזור המפרץ, דבר שהוביל את בריטניה להידוק ההסכמים ולחתימת הסכמי הגנה ב-1892 עם אמירויות החוף כמו גם עם בחריין, קטר וכווית.

ב-1936 זיהתה חברת התעופה אימפיריאל איירווייז את העיר כַּלבַּאא' (كلباء) כאתר גיבוי חיוני למסלול נחיתה והיא זכתה במעמד אוטונומי נפרד משארג'ה, ב-1951 עם מות השייח' השליט בעיר, היא אוחדה מחדש עם שארג'ה. ב-1952, עקב פניית חברת הנפט Petroleum Concessions Limited לממשלת בריטניה, נכללה גם אמירות פוג'יירה בהסכם ההגנה והחסות.

ב-1952, בהשראת בריטניה, החל שיתוף פעולה פדרלי למחצה בין שבע האמירויות, בצורת מועצה קבועה בראשות נציג בריטי והשייח' זאיד בן סולטאן אאל נהיאן. אולם ב-1968 החליטה בריטניה לפנות את כוחותיה שממזרח לעדן. כחלק מהחלטה אסטרטגית זו הסירה בריטניה את חסותה מעל אמירויות "חוף שביתת הנשק", וב-1971 הן נעשו עצמאיות.

הפרוטקטורט הוגדר כפרובינציה של הראג' הבריטי ולפיכך היה כפוף למשרד לענייני הודו של הממשלה הבריטית והמטבע דה פקטו של האזור היה רופי הודי, כמו גם בקטר, בחריין ועומאן.

לקריאה נוספת

חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות־העולם, האוניברסיטה הפתוחה כרך 1, חלק 3, עמ' 338

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חוף שביתת הנשק בוויקישיתוף

מאמרים מאתר הספרייה הדיגיטלית של קטר: