דובאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אמירות דובאי (אמירות)
إمارة دبيّ
Coat of arms of Dubai.svg
סמל דובאי
Flag of Dubai.svg
דגל דובאי
Dubai night skyline.jpg
קו הרקיע של דובאי
מדינה איחוד האמירויות הערביותאיחוד האמירויות הערביות  איחוד האמירויות הערביות
מושל מוחמד בן ראשד אאל מכתום
בירת האמירות דובאי
שטח 4,114 קמ"ר
גובה 11 מטרים
דת אסלאם (הדת הרשמית באיחוד האמירויות)
אוכלוסייה
 ‑ באמירות 3,355,900 (נכון ל־2019)
 ‑ צפיפות 418 נפש לקמ"ר (2008)
קואורדינטות 25°15′52″N 55°18′42″E / 25.264444444444°N 55.311666666667°E / 25.264444444444; 55.311666666667 
אזור זמן UTC +4
אתר רשמי

לחצו כדי להקטין חזרה

אבו דאבידובאידובאיעג'מאןעג'מאןעג'מאןשארג'השארג'השארג'השארג'הפוג'יירהפוג'יירהפוג'יירהפוג'יירהאום אל-קיויןראס אל-ח'ימהראס אל-ח'ימהראס אל-ח'ימהערב הסעודיתעומאןאיראןקטרעומאןעומאןDubai in United Arab Emirates.svg
אודות התמונה
UAE-he.png

מפת איחוד האמירויות הערביות
אחד מאיי התמרים - מיזם הנדסת סביבה שאפתני של דובאי.

דובאיערבית: دبيّ, תעתיק מדויק: דֻבַּיְּ) היא אחת משבע אמירויות המרכיבות את איחוד האמירויות הערביות במפרץ הפרסי. האמירות נמצאת דרומית-מערבית לשארג'ה וצפון-מזרחית לאבו דאבי. דובאי היא האמירות השנייה בגודלה באיחוד (4,114 קמ"ר), לאחר אבו דאבי, והיא בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר. בירת האמירות דובאי היא העיר דובאי, העיר המאוכלסת ביותר באיחוד כולו.

דובאי משכה השקעות זרות רבות, בשל הכרזתה כאזור סחר חופשי והיעדר המיסים על הכנסות. מדיניות זו הפכה את דובאי למרכז עסקי ותיירותי בינלאומי חשוב.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דובאי הוקמה בתחילת המאה ה-18 על ידי שבט בני יאס, שהתיישב לחופי המפרץ. בראשיתה היא הייתה כפר דייגים קטן אשר מקור פרנסתו העיקרי היה דיג ושליית פנינים, אך קרבתו לנתיבי המסחר להודו הפכו אותו למרכז עסקי לסוחרים מהאזור כולו.

בשנת 1930 עדיין התגוררו בדובאי כ-20,000 בני אדם בלבד. גילוי הנפט באזור בשנת 1966 שינה לחלוטין את פניה, משך עובדים זרים וכן הביא להקמתו של הנמל הגדול בעולם והכרזה על האזור כאזור סחר חופשי. האמירות המודרנית הוקמה בשנת 1971 עם הקמת איחוד האמירויות הערביות.

האזור המשיך לפרוח בשנות ה-90 וההשקעות הרבות שזרמו אליו הביאו עושר רב למדינה ותרמו להפיכתה למרכז פיננסי בינלאומי חשוב ולפריחה בשוק הנדל"ן המקומי.

בעקבות משבר האקלים והשפעתו הצפויה על האמירות, דובאי נוקטת בשורת צעדים על מנת להפוך לעיר ירוקה ובת-קיימא, בין היתר על ידי שימוש כמעט מוחלט באנרגיה סולרית לצורך הפקת חשמל, וכן על ידי הקטנת טביעת הרגל הפחמנית שלה.[1]

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דובאי שוכנת בחצי האי ערב לחופי המפרץ הפרסי. היא אחת משבע האמירויות המרכיבות את הברית האמירויות הערביות וגובלת באמירות אבו דאבי מדרום ושארג'ה ממזרח ומצפון. נמל התעופה של דובאי מהווה צומת דרכים אווירי בין אירופה למזרח הרחוק.

בקיץ (מאי עד ספטמבר) חם מאוד, והטמפרטורות עשויות לעלות עד °45. בשאר ימות השנה נעים, והטמפרטורות נעות בין 20 ל-30 מעלות צליוס.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דובאי חולקת פעילות חוקית, פוליטית, צבאית וכלכלית עם האמירויות האחרות בתוך המסגרת הפדרלית, למרות זאת לכל אמירות יש סמכות שיפוטית על כמה מהפעילויות למשל אכיפת חוק אזרחית.

השליט הנוכחי של האמירות הוא האמיר מוחמד בן ראשד אאל מכתום שהחליף את אחיו מכתום בן ראשד אאל מכתום לאחר מותו בינואר 2006. הוא גם ראש הממשלה וסגן הנשיא של האיחוד. כל ראשי הממשלה של האיחוד היו מהמשפחה השלטת של דובאי.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלת דובאי צומחת במהירות, והתוצר המקומי הגולמי הגיע ל-107 מיליארד דולר ב-2014.

מרבית הכנסות האמירות הן מאזור סחר חופשי בשם "ג'בל עלי" (JAFZA) ולאחרונה, באופן הולך וגובר, גם מתיירות. הכנסות מנפט ומגז טבעי תורמות פחות מ-6% מכלכלת דובאי, אך משמעותיות שכן שוכנות בה חברות פיננסיות שמנהלות וסוחרות בנפט וגז. עתודות אלו צפויות להסתיים בתוך 20 שנה, וזו אחת הסיבות שהממשל פועל להקטין את התלות בענף זה, ולהרחיב ענפים כלכליים אחרים, תוך משיכת חברות בינלאומיות לשבת בתחומה. סין היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של דובאי.

באוקטובר 2020 הייתה אמורה להפתח בעיר תערוכת הענק אקספו 2020, אך בשל משבר הקורונה, הכנס נדחה בשנה לאוקטובר 2021.

התיירות היא ענף צומח, ובדובאי ביקרו כ-15 מיליון תיירים בשנת 2016. העיר מהווה גם מרכז משמעותי לסחר בזהב. מתקימות בה תחרויות ספורט רבות וכנסים בינלאומיים. באוקטובר 2019 הממשל ריכך את החוקים האוסרים על שימוש באלכוהול, ותיירים יכולים לקנות משקאות אלכוהוליים בחנויות המותרות, אף ששתייה בפומבי עדין אסורה.

קניון דובאי הוא הקניון הגדול בעיר, והחמישי בגודלו בעולם (מבחינת שטח כולל), ומתפרש על שטח של 1.1 מיליון מטרים רבועים. קניון גדול נוסף בעיר הוא קניון האמירויות.

משבר הקורונה ב-2020 פגע בכלכלת דובאי, בשל התלות הכלכלית בנדל"ן, תחבורה בינלאומית ותיירות.

נדל"ן[עריכת קוד מקור | עריכה]

דובאי משכה תשומת לב בינלאומית בעקבות פרויקטים מרשימים בתחום הנדל"ן. בסמוך לדובאי נבנו מספר איים מלאכותיים (איי התמרים ואיי העולם), אשר באחד מהם נמצא המלון בורג' אל-ערב, שהיה המלון הגבוה בעולם בעת שנחנך. כמו כן נבנה בעיר הבניין הגבוה בעולם, בורג' ח'ליפה, שגובהו 828 מטר. תשומת הלב הגוברת הזאת, במקביל לעליה של דובאי כמרכז עסקי, העלו גם סוגיות של זכויות אדם בנוגע לכח העבודה הזר הגדול.

בנובמבר 2009 הודיעה דובאי כי תבקש להקפיא את חובות חברת ההחזקות שלה, דובאי וורלד, המגיעים לסכום של כ-60 מיליארד דולר. ההודעה על משבר החוב והחשש שהוא יוביל למחיקות גדולות של בנקים וגופים נוספים שהשקיעו באמירות, הביאו לירידות בבורסות העולם. בעקבות המשבר הכלכלי בוטלו מספר פרויקטים גדולים כולל מגדל נח'יל, הקמת מגדל פראטוני הוקפאה והושלמה רק בשנת 2019. תוך מספר שנים מצב הכלכלי שוקם ועתה החלו פריחה חדשה תוך קידום פרויקטים גדולים חדשים, למשל בניית מגדל אנטיסר שגובהו יהיה 570 מ' ומגדל דובאי אחד בגובה 711 מ'.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכביש הראשי המחבר צד אחד של דובאי לשני הוא כביש השייח' זאיד. הכביש הוא כביש אגרה, ונעשה בו שימוש בשיטה חדישה המאפשרת זיהוי הנוסע וחיוב חשבונו על ידי טכנולוגיית RFID, בעודו נמצא בתנועה בכביש המהיר. שיטת חיוב זו מסייעת לשמירה על זרימת תנועה חופשית בהיעדר עמדות עצירה לתשלום.

שדה התעופה הבינלאומי של דובאי, משרת את דובאי ואת האמירויות האחרות בארץ. שדה התעופה שימש סך הכל יותר מ-28 מיליון נוסעים ויותר מ-230,000 טיסות בשנת 2006. שדה התעופה מדורג במקום ה-17 מבין שדות התעופה הבינלאומיים מבחינת כמות תנועת המטען, והוא מהווה נקודת ביניים משמעותית בין אירופה למזרח הרחוק.

לדובאי יש מערכת אוטובוסים גדולה שמשמשת ל-69 קווים והסיעה יותר מ-90 מיליון אנשים בשנת 2006. הוכרז ש-620 אוטובוסים חדשים יצטרפו לצי הנוכחי של 170 אוטובוסים דו קומתיים. אף שצורת התחבורה העיקרית היא הרכב הפרטי, בדובאי יש גם מערכת מוניות נרחבת.

פרויקט שהיקפו 3.89 מיליארד דולר להסדרת רכבת עירונית בדובאי נמצא בשלבי בנייה. המערכת החלה להיות פעילה בצורה חלקית בשנת 2009 ופעילה בצורה מלאה בשנת 2012. הפרויקט כולל שני קווים: הקו הירוק מראשידיה עד למרכז העיר דובאי, והקו האדום משדה התעופה עד ג'בל עלי. לקו הירוק והכחול יהיו 70 קילומטר של מסילות ו-43 תחנות, 10 מתוכן מתחת לאדמה. כמו כן, בדובאי קיימת תחבורה מבוססת שיט, למשל הדרך המסורתית להגיע מבור דובאי לדיירה היא דרך סירות קטנות שמעבירות נוסעים מצידיו של האפיק שבדובאי.

נמל עיר מינה ראשיד מנוצל גם לעגינה של בתי מלון צפים.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מפקד אוכלוסין, האוכלוסייה בדובאי מונה כ-2,847,000 נכון לשנת 2017. נכון לשנת 1998, 17% מהאוכלוסייה הם אזרחים של איחוד האמירויות הערביות, והם ערבים ילידי-המקום. בערך 85% מאוכלוסיית הזרים בדובאי (כ-71% מכלל האוכלוסייה) הם אסיאתים, בעיקר הודים (51%), פקיסטנים (16%), בנגלים (9%), ופיליפינים (3%). כ-3% מאוכלוסיית דובאי מוגדרים כמערביים.

למרות העובדה שערבית היא השפה הרשמית של דובאי, פרסית, מלאיאלם, אנגלית, הינדי, אורדו, בנגלית וטגלוג אף הן שפות נפוצות. רבע מהאוכלוסייה דיווחה שיש לה שורשים שקשורים לאיראן הסמוכה.

דתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסלאם היא הדת הרשמית במדינה, כך על פי הסעיף השביעי לחוקה של איחוד האמירויות הערביות. כ-85% מהמוסלמים בה הם בני הזרם הסוני, ו-15% האחרים הם בני הזרם השיעי. הממשלה מסבסדת כ-95% מהמסגדים ומעסיקה את האימאמים שלהם, כש-5% המסגדים הנותרים הם פרטיים לגמרי. כל המסגדים בדובאי מנוהלים על ידי הווקף הכפוף לממשלת דובאי.

בדובאי יש גם בני מיעוטים של דתות אחרות, כשרבים מהם הם העובדים הזרים המתגוררים בה. באשר לקבוצות של לא-מוסלמים, הרי יכולים להיות בבעלותם בתי פולחן בהם הם יכולים לנהוג את דתם בחופשיות, על ידי בקשת מענק שטח ורשות לבנות מתחם. קבוצות שאין להן בבעלותן בניינים חייבות להשתמש בבניינים של ארגונים דתיים אחרים או להשתמש בבתים פרטיים. ללא מוסלמים מותר לפרסם פעילויות של הקבוצה, אבל ניסיון להמיר אנשים מדת אחת לאחרת, או פרסום ספרות דתית אסורים בפירוש, תחת עונש של העמדה לדין, מאסר וגירוש בגלל התנהגות שפוגעת באסלאם.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת החינוך בדובאי לא שונה מזו של שאר האמירויות. נכון לשנת 2006, יש בדובאי 88 בתי ספר שמנוהלים על ידי משרד החינוך שמשמשים את אזרחי המדינה ואת הערבים הזרים וגם 132 בתי ספר פרטיים. בבתי הספר הציבוריים אמצעי ההוראה הוא ערבית עם הדגשה לאנגלית כשפה שנייה, בעוד שרוב בתי הספר הפרטיים משתמשים באנגלית כשפת ההוראה. רוב בתי הספר הפרטיים משמשים לאחד או יותר מהקהילות הזרות. משרד החינוך של האיחוד הוא האחראי להסמכה של בתי הספר. מועצת החינוך של דובאי הוקמה ביולי 2005 כדי לפתח את סקטור החינוך בדובאי. רשות הידע ופיתוח האדם הוקמה בשנת 2006 כדי לפתח את סקטורי החינוך ומשאבי האנוש בדובאי, כמו כן גם מתן רישיון למוסדות חינוך. ל-10 אחוזים מהאוכלוסייה יש תארים מתקדמים או תארים אוניברסיטאיים. הרבה זרים נוטים לשלוח את ילדיהם חזרה למולדתם או למדינות מערביות בשביל לימודים אוניברסיטאיים. עם זאת, מספר רב של אוניברסיטאות המכוונות לזרים הוקמו בעיר בעשור האחרון.

חוק וזכויות אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – זכויות האדם באיחוד האמירויות הערביות

דובאי נחשבת לעיר בטוחה, והיא אחת הערים עם אחוזי הפשע הנמוכים בעולם, וב-2019 היא דורגה כעיר השביעית הכי בטוחה בעולם (אבו דאבי ראשונה).[2]

בדובאי תקף חוק השריעה. זנות אסורה לפי חוק, אך קיימת באופן ניכר באמירות. זנות במועדונים מקובלת על ידי השלטונות. חופש הדיבור מוגבל, וביקורת על השלטון איננה מקובלת.

מבחינת מעמד האישה, דובאי היא במקום ה-120 (מתוך 153) מדינות במדד השוויון המגדרי של הפורום הכלכלי העולמי (WEF). אפליית נשים נהוגה בשוק העבודה. נשים הן 15% מבין בעלי המשרות הבכירות במשק. 28% מהנשים בדובאי עובדות.[3] נשים לא רשאיות להיות מנהיגות המדינה (העומדות בראש המדינה) אם כי יש להן ייצוג של כ-30% במוסדות המייעצים להנהגת המדינה, מוסדות שתפקידם סמלי. הנוהג – אם כי לא החוק – הוא שנשים לא מתחתנות, לא יוצאות מהמדינה ולא מקבלות משרה בלי אישור גבר הנתפס כאחראי עליהן – אב, אח, בעל. באוניברסיטאות הממשלתיות קיימת הפרדה מגדרית.[4] אישה המקיימת יחסי מין לפני הנישואין עשויה להענש במאסר.[5][6] גם יחסים הומוסקסואליים אסורים.

עובדים זרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על תנאי המחיה של יותר מ-950,000 עובדים זרים בדובאי נמתחה ביקורת לעיתים קרובות. ארגון זכויות האדם Human Rights Watch אף הגדירם כ"פחות מאנושיים". דווח בעיתונות[דרוש מקור] שהעובדים ישנים בדרך כלל 8 בכל חדר, ושולחים הביתה חלק מהמשכורת למשפחותיהם, אותן הם לא רואים שנים. עוד דווח על עובדי בניין שלא שולמה להם משכורת במשך חודשים, אינם רשאים לעבור מקום עבודה ואם עוזבים למולדת שלהם רוב הסיכויים שיאבדו את הכסף שהיו חייבים להם. בספטמבר 2005, שר העבודה הורה לחברה לשלם משכורות בתוך 24 שעות לאחר הפגנה של עובדים, ופרסם את שם החברה שפגעה בעובדים. בדצמבר 2005, הקונסוליה ההודית בדובאי מסרה דווח לממשלת הודו המפרט את בעיות העבודה והזכויות של העובדים הזרים ההודים בדובאי. המסמך הדגיש תשלום משכורת מאוחר, ביטול שירותים לפני הזמן ומספר שעות עבודה מוגזם כאתגרים עימם מתמודדים העובדים הזרים ההודים. ב-21 במרץ 2006, פועלי בניין באתר בורג' ח'ליפה, שכעסו בגלל תזמון האוטובוסים ותנאי העבודה שלהם, השתוללו וגרמו נזק למכוניות, משרדים, מחשבים, וכלי בנייה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]