יורשות רומא
לאחר נפילתה של האימפריה הרומית קמו יחידות מדיניות רבות שראו עצמן כממשיכות המורשת התרבותית והמדינית של רומא.
האימפריה הרומית המזרחית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – האימפריה הביזנטית
האימפריה הביזנטית, שהתקיימה בין השנים 395 עד 1453 הייתה הבולטת בין יחידות אלו ובשיאה השתרעה על חלקים נרחבים באסיה הקטנה, הבלקן, ארץ ישראל, צפון אפריקה ואף איטליה עצמה. ביזנטיון החלה את דרכה כחלקה המזרחי של האימפריה תחת הרפורמות המנהליות הידועות כשלטון הטטררכיה בימיו של דיוקלטיאנוס.
הביזנטים הצליחו לשמור על קיומה של מדינתם יותר מאלף שנים, באמצעות שלטון קיסרי נרחב, דת מדינה נוצרית אורתודוקסית, תרבות יוונית רומאית ומסורת צבאית ומדינית של הקיסרות הרומית.
רוסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – נסיכות מוסקבה
לאחר נפילתה של האימפריה הביזנטית בשנת 1453 הנסיך של מוסקבה איוון השלישי, תבע לעצמו את תפקיד הפטרון של הכנסייה האורתודוקסית המזרחית. לפיכך ראתה עצמה השושלת הצארית כממשיכת ביזנטיון. מסורת זו חוזקה על ידי נישואיו של איוון לאחייניתו של קונסטנטינוס האחד עשר, הקיסר הביזנטי האחרון. בהשפעתה של הנסיכה אימצה מוסקבה הן את מנהגי החצר של ביזנטיון והן את שאיפותיה האימפריאליות. מוסקבה הוכתרה על ידי שליטיה כ"רומא השלישית" לאחר רומא וביזנטיון. קשרי האיחוד וההורשה בין מוסקבה לביזנטיון הודגשו על ידי איחוד סמלי שתי הממלכות – גאורגיוס הקדוש של מוסקבה והעיט הדו-ראשי של ביזנטיון. העיט הדו-ראשי הוא סמלה של רוסיה.
גם לאחר נפילתה של שושלת איוון, המשיכה יורשתה, שושלת רומנוב, לראות עת עצמה כממשיכה של השלטון הרומי. בני רומנוב אף פרסמו שושלת יוחסין מזויפת במאה ה-17 המייחסת את מוצאו של מייסד השושלת, אנדרי איוואנוויץ קבילה, ליוליוס קיסר.
האימפריה הרומית המערבית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – האימפריה הרומית המערבית
בחלקה המערבי של האימפריה המצב היה סבוך יותר. בהדרגה ולאורך המאה החמישית לספירה, החלו השבטים שזכו לאדמות בצד הרומי של הדנובה והריין להקים ממלכות עצמאיות או עצמאיות למחצה בתחומי האימפריה הרומית. גאליה, ספרד, והמגרב נשמטו בהדרגה מידי האימפריה לטובת הוונדלים, הוויזיגותים, הפרנקים, הלומברדים ואחרים. החלק שנותר, שכלל בעיקר את איטליה והעיר רומא עמד בשליטה הולכת וגוברת של גנרלים גרמאנים.
התמוטטותה הסופית של האימפריה בשנת 476, הייתה סמלית יותר מממשית. השלטון בפועל היה מסור ממילא בידי שליטי ממלכות גרמאנים. חלק מהם, כמו תאודוריק הראשון, ראו עצמם כיורשיה הלגיטימיים של האימפריה הרומית, אך הסדר שאלו רצו ויכלו לקיים, גם אם היו בו יסודות רומיים, היה שונה מאוד מסדר העולם של הציוויליזציה היוונית-רומית.
ממלכות הוונדלים בצפון אפריקה, הוויזיגותים במזרח ספרד ודרום צרפת, הפרנקים בצפונה, הבורגונדים במרכזה וממלכת אודואקר שירשה את האימפריה הרומית באיטליה היו הכוחות העיקריים בסוף המאה החמישית.
בין המאה החמישית והמאה השמינית לספירה נוצרה בשטחי אירופה המערבית תשתית פוליטית וחברתית חדשה. תחת האוסטרוגותים באיטליה, הוויזיגותים בספרד, הפרנקים והבורגונדים בגאליה ובמערב גרמניה והסקסונים באנגליה התפוררו כל הסדרי השלטון הרומיים ופינו מקומם לשלטון שליטים-לוחמים בנוסח הגרמאני.
מידה מסוימת של התרבות הרומית הכתובה ושל קשרים בין השטחים השונים של האימפריה ההיסטורית נשמרה בחסות הכנסייה, המנזרים, אך היוונית והלטינית, התרבות, הספרות, הממשל והחוק ששלטו באגן הים התיכון מאז עלייתה של אתונה במאה החמישית לפנה"ס נדחקו לטובת השפות הוולגריות והתרבויות המקומיות.
בהנהגת כלוביס הראשון, מייסד השושלת המרובינגית השתלטו הפרנקים בהדרגה עד סוף המאה השישית על שטחי צרפת כולה. מתחילת המאה השביעית, ממשיכיהם הקרולינגים הרחיבו בהדרגה את שטחי שלטונם גם לצפון איטליה ומזרחה על פני רוב שטח גרמניה ומרכז אירופה. הפרנקים הקימו למעשה את הישות המדינית האירופאית היציבה והחזקה ביותר בימי הביניים וכתוצאה מכך ראו את עצמם כממשיכיה הטבעיים של התרבות הרומאית. גישה זו ניתן לראות בתואר שניתן לקרל הגדול בשנת 800 לספירה על ידי האפיפיור ליאו השלישי: "קארל אוגוסטוס, מלך הרומאים".
איטליה, לעומת זאת, התפוררה כבר אחרי תום שלטון תאודוריק הראשון לשורה של ממלכות נפרדות ואילו ספרד הלכה ודעכה עד שחלקים נכבדים ממנה נכבשו בידי נסיכים מוסלמים מבית אומיה.
הקיסרות הרומית הקדושה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הקיסרות הרומית הקדושה
ישות מדינית אירופית נוספת שראתה את עצמה כממשיכת דרכה של רומא הייתה הקיסרות הרומית הקדושה. יחידה מדינית זו השתרעה על חלקים נרחבים באירופה, והתקיימה, בגלגוליה השונים, קרוב לאלף שנה.
אחד האירועים המכוננים בהקמתה של קיסרות זו הייתה משיחתו של אוטו הראשון בשנת 962 לקיסר על ידי האפיפיור. כותבים בני הזמן, כמו גם כותבים מאוחרים יותר, התייחסו להכתרה האפיפיורית בתור ה translatio imperii, העברת הקיסרות מידי הרומאים לישות מדינית חדשה. הקיסרים הגרמנים ראו עצמם כממשיכי דרכם הישירים של קיסרי האימפריה הרומית; מסיבה זו כינו עצמם אוגוסטוס, על שם הקיסר הרומי הראשון, אוגוסטוס קיסר. בשלב זה, עם זאת, נמנעו מלכנות עצמם קיסרים "רומאים", ככל הנראה מתוך כוונה שלא לעורר סכסוך עם הקיסר הביזנטי שעדיין ישב בקונסטנטינופול. המונח imperator Romanorum (קיסר הרומאים) נפוץ רק בשלב מאוחר יותר, בתקופתו של קונראד השני ( 1024 – 1039).
תרבותה העתיקה של רומא ראתה עדנה מסוימת בקיסרות הרומית הקדושה תחת שלטונו של פרידריך ברברוסה (1155-1190). בימיו שבה ועלתה תפיסת ה"רומאיות" של האימפריה, שהייתה, ככל הנראה, חלק מהניסיון להצדיק את עוצמתו הנפרדת של הקיסר ביחס למוסד האפיפיורות, שהלך והתחזק בשנים אלה. מערכת החוקים שאימץ ברברוסה כללה מרכיבים רבים, ששורשיהם היו בחוק הרומי המסורתי. בהם ניתן למנות טביעת מטבעות, סלילת דרכים, גביית מיסים, הטלת קנסות וכן מינוי פקידים.
מדינת האפיפיור
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מדינת האפיפיור
טוענת נוספת לירושת רומא הייתה מדינת האפיפיור. מדינה זו, שהאפיפיור היה גם שליטה האזרחי, התקיימה בין שנת 756 לשנת 1870 והשתרעה על חלקים נרחבים במרכז איטליה. טענתה של מדינה זו לשררה ארצית נשענה בעיקר על המסמך המזויף הידוע כ-מתת קונסטנטינוס. לפי מסמך זה הקיסר הרומאי קונסטנטינוס העניק לאפיפיור סילבסטר הראשון והאפיפיורים שיבואו אחריו את השליטה על העיר רומא ועל כל הקיסרות הרומית המערבית, בעוד קונסטנטינוס המשיך לשלוט על הקיסרות הרומית המזרחית מבירת האימפריה החדשה קונסטנטינופול.
איטליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – איטליה הפאשיסטית
יורש נוסף מטעם עצמו של רומא העתיקה היה בניטו מוסוליני ששלט על המדינה המודרנית של איטליה משנת 1922 ועד 1945. היה זה חלומו של מוסוליני להחזיר את תהילת האימפריה הרומית ולהפוך שוב את הים התיכון ל"Mare Nostrum" (הים שלנו). השלטון הפאשיסטי שהקים, התיימר להיות יורשה של האימפריה הרומית, ואבן פינה לשיטת ממשל מהפכנית שסופה למשול בעולם. בפועל היה מוסוליני כישלון מדיני ופוליטי, אשר סיים את דרכו בשותפות לפשעי מלחמה איומים, חלקם כנגד בני ארצו (ובהם ניסיון להרס של היישוב היהודי בן 2000 שנה באיטליה).