אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
 | |||||
| דמותו של אוטו הראשון על חותמו | |||||
| לידה |
23 בנובמבר 912 ולהאוזן (אנ'), פרנקיה המזרחית  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
7 במאי 973 (בגיל 60) ממלבן (אנ'), האימפריה הרומית הקדושה | ||||
| מדינה |
 האימפריה הרומית הקדושה | ||||
| מקום קבורה |
 מגדבורג, סקסוניה-אנהלט | ||||
| בן או בת זוג |
אדית מווסקס (929–946) אדלייד מבורגונדיה (951–?) | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| חתימה |
 | ||||
  | |||||
אוטו הראשון המכונה גם אוטו הגדול (בגרמנית: Otto I., der Große; 23 בנובמבר 912 – 7 במאי 973), היה דוכס סקסוניה וקיסרה הראשון של האימפריה הרומית הקדושה.
אוטו הראשון היה בנם של היינריך הראשון, מלך גרמניה ואשתו השנייה מתילדה מרִינְגֶלְהֵיִים (אנ'). הוא ירש את אביו כמלך הגרמאנים לאחר מותו בשנת 936.
אוטו הביא לפריחה תרבותית בכל האימפריה, שלימים תזכה בשם "הרנסאנס האוטונאי" (אנ'). באימפריה בתקופתו נהנתה משגשוג ושפע. האימפריה הפכה למעצמה ונתפסה כממשיכה של השלטון הקרולינגי, ולאחת האימפריות הגדולות ששלטו באדמת אירופה אי פעם. בנוסף, ייתכן (למרות חילוקי הדעות המרובים בין ההיסטוריונים של התקופה) שלאוטו היה הכח להדיח את האפיפיור מתפקידו.[1][2]
הוא שלט כשבתקופת שלטונו התחלפו שלושה אפיפיורים רשמיים (לא כולל אנטי-אפיפיורים) והם: לאו השמיני, יוחנן השלושה עשר ובנדיקטוס השישי. עם זאת הוא היה בקרבה עם הכנסייה שהטיבה איתה והעניק לאפיפיור קרקעות פעמים רבות.[3] הוא התערב ביחסים הפוליטיים במפה האירופית, כך למשל בבורגנדיה ודוכסות פרנקוניה שבאזור צרפת של היום.[4]
תחילת דרכו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המרידות באוטו הראשון
לאחר מות אביו באאכן, בירתו הישנה של קרל הגדול, בחרו הדוכסים באוטו כמלך.[5] ב-2 בפברואר 962, הוכתר אוטו הראשון לקיסר בתחומי העיר רומא על ידי האפיפיור ומנהיג הכנסייה הקתולית - יוחנן השנים עשר.[6] הכתרתו התקיימה בארמון המלכותי באקס לה שפל והוכרז בה כי גם לותרניגיה היא תחת שלטונו של אוטו.[7] אחד עשר יום מאוחר יותר נחתם מסמך ההסכמות(אנ'), שבו התחייב הקיסר הגרמני לכבד את ריבונות האפיפיור במדינת האפיפיור, ובמקביל נקבע בו כי הקיסר יהיה אחראי על מינוי האפיפיורים.
תקופת שלטונו המוקדם של אוטו התאפיינה בסדרה של מרידות דוכסים. בשנת 938 סירב אברהרד, דוכס בוואריה, להישבע לו אמונים, ובתגובה לכך הדיח אותו אוטו לטובת דודו ברטולד. לאחר מכן פרץ מרד של אברהרד, דוכס פרנקוניה ביחד עם חלק מאצילי סקסוניה, בדרישה להדיח את אוטו עצמו לטובת אחיו למחצה, טאנקמר. אוטו הצליח לתפוס ולהרוג את טאנקמר, אך המרד נמשך עוד שנה, כאשר גם גילברט, דוכס לורן הפר את שבועת האמונים שלו לאוטו והעביר את נאמנותו ללואי הרביעי, מלך צרפת, ואחיו הצעיר של אוטו, היינריך, קשר להדיחו בעזרת הארכיבישוף של מיינץ.
בשנת 939, ניצח אוטו בקרב אנדרנך (אנ'), את דוכסי פרנקוניה ולורן. שני הדוכסים נהרגו, היינריך נמלט לצרפת, והמרד דוכא באופן סופי. בשנת 940 הסיג אוטו את כוחותיו מצרפת לאחר שזכה להכרה בריבונותו על אזור לורן.
בשלב זה, ועל מנת למנוע מרידות נוספות בעתיד, פתח אוטו בסדרת מינויים של בני משפחתו הקרובים לכל הדוכסויות הגרמניות החשובות. הוא השאיר בידיו את דוכסות פרנקוניה, מינה את קונרד האדום, הנשוי לבתו ליוטגרד, לדוכסות לורן. את בניו ליוטדולף והיינריך השיא לבנות הדוכסים של שוואביה ובוואריה ובכך הפך אותם ליורשים החוקיים של הדוכסויות.
אחד המקורות העיקריים לביסוס שלטונו של אוטו ומימון פעולותיו בשנים הבאות היו מכרות עשירים של מחצבי כסף נחושת ועופרת אשר התגלו בשנת 938 באזור ברמלסברג שבסקסוניה.
מדיניות חוץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר ייצוב שלטונו החל אוטו בניהול מדיניות חוץ תקיפה. הוא ראה בעצמו את ממשיכו של קרל הגדול, ושאף לכונן אימפריה גרמנית בכל השטח של מרכז ומזרח אירופה. אוטו סימן כיעד ראשון לשאיפות ההתרחבות שלו את איטליה, אשר באותה התקופה הייתה שרויה בחוסר יציבות שלטונית.
במשך תקופה ממושכת נאבקו על השליטה באיטליה ברנגר מפריולי ורודולף השני שליט בורגונדי התחתונה. לאחר מותו של ברנגר והשתלטות רודולף על איטליה החל מאבק נוסף בינו לבין הוגו מפרובאנס, שליט ברוגונדי העליונה. הוגו זכה לניצחון על רודולף, אך גם שלטונו לא האריך ימים, נוכח התנגדות ברנגר מאיווריאה לסמכותו. ברנגר הכריז על עצמו כמלך איטליה, אך העם הביע את תמיכתו דווקא באדלייד מבורגונדי, ביתו של רודולף השני. ברנגר חטף את אדלייד וכפה עליה נישואין לבנו, אדלברט, כדי לתת סמכות למלכותו. אדלייד ברחה לקנוסה וביקשה את התערבותו של אוטו. בנו של אוטו ליאודולף ואחיו היינריך, פלשו באופן עצמאי לאיטליה, בניסיון לנצל את המצב ולספח את השטחים שבמחלוקת לתחום שליטתם. אוטו עצר בעדם ובשנת 951 פלש לאיטליה בעצמו. הוא הכריח את ברנגר להישבע לו אמונים, נשא את אדלייד לאשה, ובכך ביסס את סמכותו ושלטונו באיטליה תוך שהוא זוכה גם לתמיכה עממית.
אולם השקט השלטוני לא האריך ימים. כאשר אדלייד ילדה בן נוסף לאוטו, התעורר חשש אצל בנו הבכור ליאודולף (מאשתו הראשונה, אדית מווסקס) למקומו כיורש הכס הגרמני. בשנת 953, פתח ליטודוף במרד באביו בשיתוף עם קונרד האדום והארכיבישוף ממיינץ. בתחילה הצליח אוטו לבסס את שליטתו באזור לורן, אך נכשל בהתקפה על מיינץ והמרד התפשט בכל רחבי הממלכה. בשלב זה ביצעו ליאודולף וקונרד שגיאה אסטרטגית. הם חברו למדיארים מהונגריה בבקשה לתמיכה, אך הפלישות המדיאריות הנרחבות בדרום גרמניה, בשנת 954, הכריחו את הנסיכים הגרמנים להתאחד לצורכי הגנה על נחלותיהם. בהסכם איורשטדט הוחלט על הדחת הדוכסים המורדים, ועל השבת אוטו למעמדו. אוטו ארגן במהירות צבא גרמני מאוחד של כל הדוכסויות ובשנת 955 הצליחו הכוחות הגרמנים המאוחדים תחת שלטונו של אוטו להביס את המדיאירים בקרב לכפלד (אנ'), סמוך לאאוגסבורג הנצורה. לאחר הניצחון ביצר אוטו את האימפריה, וקידם את ניצור הסלאבים. בעת פלישתו של אוטו מזרחה, אל כיוון נהר האלבה ומעברו, התחיל אף להוות איום פוליטי רציני על נסיך הפולאנים, מיישקו הראשון.[8]
משנת 966 ועד לשנת 972 ניהל אוטו מספר קרבות כושלים בדרום איטליה. בשנת 972 הכיר הקיסר הביזנטי בתוארו של אוטו, בשטחים אשר בשליטתו והסכים לנישואין בין בנו של אוטו לבין אחייניתו.
.Magdeburger_Reiter_edit.jpg)
מדיניות פנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחום מדיניות הפנים פעל אוטו לחיזוק מעמד הכנסייה, ובעיקר מעמד הבישופים וראשי המנזרים, על חשבון האצולה החילונית. אוטו תרם לבישופויות ולמנזרים חלקות אדמה נרחבות, אשר בהן לא היו לשלטון החילוני זכויות מיסוי ושיפוט, ובכך זכה לנאמנותם ולסיוע הכנסייה בגיבוש תמיכה העממית בשלטונו. לאחר הדחת קונרד האדום מתוארו, הוא אף מינה את אחיו ברונו, הארכבישוף של קלן, כדוכס לורן החדש. בנוסף לכך, ועל מנת להגביר עוד יותר את כוחה של הכנסייה, הקים בשטחים שנכבשו בגבולות המזרחיים, בישופויות חדשות אשר חבו לו את נאמנותן.
הרפורמות הללו חיזקו את השלטון המרכזי, והמעמדות העליונים בכנסייה הגרמנית הפכו לחלק מהמערך הביורוקרטי.
התואר הקיסרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]סביב שנת 960 נקלעה איטליה שוב לתקופה של חוסר יציבות שלטוני, כאשר ברנגר השני, מלך איטליה השתלט על חלק מאדמות האפיפיורות הצפוניות ואיים כי יכבוש את אדמות האפיפיור סביב רומא. האפיפיור יוחנן השנים עשר פנה לאוטו בבקשת עזרה. אוטו פלש לאיטליה ב-2 בפברואר 962, והוכתר בו ביום בידי האפיפיור בתואר קיסר. עשרה ימים לאחר מכן נחתמה ה"דיפלומה אוטוניאנום" (Ottonianum), המכונה גם "מתת אוטו", בה הבטיח הקיסר לשמור על עצמאות אדמות האפיפיורות ובתמורה נקבע שלא ימונה אפיפיור ללא אשרור מצד מלך פרנקיה המזרחית. לאחר שנסוג מרומא וכבש מחדש את השטחים אשר היו תחת שלטונו של ברנגריוס השני, החל האפיפיור חושש מהתחזקות כוחו של אוטו. יוחנן השנים עשר כרת ברית עם אדלברט, מלך איטליה (בנו של ברנגר השני) ושלח שליחים למאדיארים ולאימפריה הביזנטית במטרה ליצור ברית הגנה כנגד אוטו. בנובמבר 963 שב אוטו לרומא וכינס את מועצת הכנסייה. המועצה הדיחה את יוחנן השנים עשר והכתירה במקומו את ליאו השמיני, לאפיפיור. כאשר עזב הקיסר את רומא פרצה מלחמת אזרחים בין תומכיו לבין תומכי יוחנן השנים עשר. יוחנן השנים עשר חזר לתפקידו כאפיפיור, והכריז על החרמה של מדיחיו. ביולי 964 שוב חזר אוטו לרומא והדיח את האפיפיור בנדיקטוס החמישי יורשו של יוחנן השנים עשר (שמת חודשיים לפני כן). בעקבות אירוע זה, חייב הקיסר את ראשי הכנסייה ברומא כי לא יבחרו אפיפיור ללא אישור קיסרי.[9]
לאחר מותו בשנת 973, נקבר לצד אשתו הראשונה, אדית מווסקס, בקתדרלת מגדבורג.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הישגיו של אוטו הגדול (באנגלית)
- האנציקלופדיה הקתולית על אוטו הגדול (באנגלית)
- אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אוטו ה-1, (912-973), קיסר האימפריה הרומית הקדושה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Otto I | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. נבדק ב-2016-11-24.
- ^ פרופ' א. צ'ריקובר, היסטוריה כללית ימי הביניים, אמנות, 1966, עמ' 83
- ^ וו. פ. סמיונוב, היסטוריה כללית של ימי-הביניים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1956, עמ' 62
- ^ François L. Ganshof, The Middle Ages, A History of the International Relations, Harper & Row, 1971, עמ' 60
- ^ אוטו הראשון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ David Gilmour, The Purusit of Italy, Frrar, Straus and Giroux, 2011, עמ' 56
- ^ Timothy Reuter, Germany in the Early Middle Ages c. 800-1056, Longman Group UK Limited, 1991, עמ' 148
- ^ Adam Zamoyski, Poland-A History, William Coliins, 2009, עמ' 3
- ^ James Bryce, The Holy Roman Empire, Chronicon Books, עמ' 22, 133–134
