קלרה שומאן – הבדלי גרסאות

**קלרה שומאן**
**Clara Schumann**
לידה	13 בספטמבר 1819; לייפציג, ממלכת סקסוניה
פטירה	20 במאי 1896 (בגיל 76); פרנקפורט, ממלכת פרוסיה, הקיסרות הגרמנית
שם לידה	Clara Josephine Wieck
מקום קבורה	בית הקברות הישן של בון
מוקד פעילות	ממלכת סקסוניה
סוגה	המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית
שפה מועדפת	גרמנית
כלי נגינה	פסנתר
בן או בת זוג	רוברט שומאן (12 בספטמבר 1840–29 ביולי 1856)
צאצאים	יוג'יני שומאן, פרדיננד שומאן, Elise Schumann, Emil Schumann, מארי שומאן, פליקס שומאן, יולי שומאן, Ludwig Schumann
מספר צאצאים	8
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־21:19, 5 ביוני 2019

שגיאות פרמטריות בתבנית:מוזיקאי
פרמטרים ריקים [ שנות פעילות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

קלרה שומאן (בגרמנית: Clara Schumann‏; 13 בספטמבר 1819 – 20 במאי 1896) הייתה פסנתרנית ומלחינה, רעייתו של רוברט שומאן ואם שמונת ילדיהם. בחייה ובשנים שאחרי מותה הוצגה דמותה כאם וכרעיה למופת שהקריבה את הקריירה שלה לטובת הקריירה של בעלה. בתקופת הרומנטיקה הגרמנית הייתה נערצת על רבים, ולכבודה הנפיקה גרמניה שטר של 100 מארק הכולל את דמות דיוקנה.

ביוגרפיה

קלרה ויק שומאן נולדה ב-13 בספטמבר 1819 בלייפציג שבגרמניה. אביה פרידריך ויק, מורה דגול לפסנתר בעל אופי נוקשה, נהג לשכתב את יומניה ולקבוע את סדר יומה. אמהּ, מריאנה טרומליץ, פסנתרנית מקצועית, לא יכלה לשאת את חייה במחיצת אביה השתלטן, והתגרשה ממנו. אחיה הבכור ריכרד נפטר ממחלה קשה.

בנעוריה למדה פסנתר והלחנה ומגיל 13 נודעה כמלחינה מוערכת ופסנתרנית מחוננת שהרבתה להופיע עד לנישואיה לרוברט שומאן. רוברט, תלמיד ומעריץ של אביהּ, התאהב בקלרה, הצעירה ממנו ב-9 שנים, אך נדחה על ידי האב שהתנגד לנישואים וניסה למנעם. השניים נישאו ב-1840, מה שהביא לעצירת הקריירה שלה. ימיה ולילותיה הוקדשו לרוברט בעלה, לביתה ולמשפחתה: היא ניהלה את הקריירה של בעלה, ערכה, תיקנה וביצעה את יצירותיו, ילדה 8 ילדים, ובין כל אלה אף הספיקה להלחין כמה יצירות. בהופעות משותפות ברחבי גרמניה הפיצה את יצירותיו וזכתה להערצת הקהל.

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-19, החלה להתדרדר בריאותו הנפשית של רוברט. קלרה החלה לפרנס את משפחתה והמשיכה במסע הופעות, עם רפרטואר עשיר ומגוון הכולל בנוסף ליצירותיו של רוברט גם ביצועים עשירים של מלחינים מוקדמים כבאך, מוצארט ובטהובן. רוברט אושפז ב-1854 בבית חולים לחולי נפש, בעקבות ניסיון התאבדות, ועל פי בקשתו מיעטה קלרה לבקרו.

לאחר מותו של רוברט שומאן, ב-1856, התמקדה בעיקר בהפצת המוזיקה שלו. היא נסעה ללונדון לתקופות ממושכות והמשיכה להופיע ברחבי גרמניה. תוך כדי כך התחברה לעבודה משותפת עם מוזיקאים ידועים אחרים: יוהנס ברהמס, תלמיד וחבר של בעלה ויוזף יואכים. ברהמס עמד לצידה ועזר לה בגידול ילדיה בתקופת הידרדרותו הנפשית של בעלה רוברט שומאן. הערצתה כלפי כשרונו היצירתי והחיים המוזיקליים האינטנסיביים של השניים יצרו קרבת נפש מיוחדת שבה התערבבו הוויותיהם כגבר ואשה ותרמו למערכת יחסים מורכבת אך, בניגוד להנחת רבים, לא רומנטית.

ב-1878 החלה ללמד כמורה לפסנתר בקונסרבטוריון הוך בפרנקפורט, שם זכתה להערכה על תרומתה לשיפור הטכניקה של הנגינה המודרנית בפסנתר. קלרה עבדה שם עד ל-1892, וכעבור 4 שנים, ב-20 במאי 1896, נפטרה, ונקברה בבית הקברות הישן בבון.

יצירתה

קלרה שומאן הבליטה את כישוריה בביצוע, והצניעה את כישורי ההלחנה, ולמעשה חדלה להלחין בגיל 36. התרבות הגרמנית שספגה לא ראתה בעין יפה אישה שהיא גם יוצרת, ועל פי עדותה אין היא יכולה להיות יוצאת דופן. היא העדיפה להשאיר את היצירתיות לשני האישים הבולטים בחייה – בעלה רוברט וידידה ברהמס, יוצרים גאונים שאינם יכולים לשאת יוצר נוסף לצדם.

אולם, כשהתבגרה, חובותיה האחרות של קלרה מילאו את חייה, והיא לא מצאה די זמן כדי להלחין. היא כתבה: ״פעם האמנתי שניחנתי בכישרון יצירתי, אך ויתרתי על הרעיון הזה; אסור לאישה לחשוק בהלחנה - עוד לא הייתה אחת שהייתה מסוגלת לכך. האם עלי לצפות שאני אהיה האחת?״ רוברט שומאן ביטא אף הוא את דאגתו מההשפעה של מחויבותיה של קלרה על יצירתה:

קלרה הלחינה סדרה של יצירות קטנות, שמראות פקחות מוזיקלית ועדינה שכמותה היא לא הראתה לפנים. אולם, הולדת ילדים, ובעל שחי תמיד בעולם הדמיון, הם דברים שלא הולכים יד ביד עם הלחנה. היא לא יכולה לעסוק בכך בקביעות, ולעתים קרובות אני טרוד במחשבה על הרעיונות העמוקים שאובדים משום שהיא אינה יכולה לפתחם.

התרבות הגרמנית שספגה לא ראתה בעין יפה אישה שהיא גם יוצרת. קלרה הבליטה את כישוריה בביצוע, אך הצניעה את כישורי הלחנתה, והספק יצירתה פחת באופן משמעותי בגיל 36. בשלבים מאוחרים יותר בחייה השלימה יצירות מועטות בלבד, והן: Vorspiele, משנת 1895, וקדנצות שכתבה על שני קונצ׳רטי מאת מוצארט ובטהובן. למרות זאת, הותירה אחריה יצירות שזכו להכרה בינלאומית, מהקונצ'רטו לפסנתר בלה מינור, אופ. 7, ועד שלישיית הפסנתר, אופ. 17. מכלול יצירתה כולל גם קטעי פסנתר, שירים, קטעי מקהלה ושלוש רומנסות לכינור ופסנתר. את הרומנסות כתבה ב-1853, בהשראת יום ההולדת של בעלה רוברט, והקדישה אותן לידידה יוזף יואכים. יואכים ניגן אותן בפני גאורג החמישי, מלך הנובר, אשר כינה אותן ״אושר שמימי מופלא.״ כיום, העניין ביצירתה הולך וגובר, ויצירותיה מבוצעות ומוקלטות יותר מבעבר.

יש כאלה הטוענים כי כמה מיצירותיו של רוברט שומאן נכתבו על ידה או לפחות בהשראתה ובתרומתה המכריעה ביצירה.^[^{דרוש מקור]} למרות זאת העדיפה לחיות בצילו ולהפיץ את המוזיקה שלו.

קלרה הייתה העורכת המרכזית של יצירותיו של בעלה עבור המו״ל ברייטקופף והרטל, ובעבודה זו נעזרה בברהמס. יש הטוענים כי כמה מיצירותיו של רוברט שומאן נכתבו על ידה או לפחות בהשראתה ובתרומתה המכריעה.^[^{דרוש מקור]}

כמבצעת, נודעה קלרה בווירטואוזיות ובפרשנויותיה המבריקות ליצירות בעלה ומלחינים נוספים. שיתוף הפעולה שלה עם ברהמס הוליד את הביצוע המפורסם שלהם לסונטה לשני פסנתרים – עיבוד לחמישיית הפסנתר בפה-מינור, שכתב וערך ברהמס בכמה גרסאות.

חייה האישיים ואישיותה

סיפור חייה של קלרה שומאן נכרך בגברים בעלי השפעה רבה עליה ועל סביבתה וכמו כן נודעה לה השפעה עליהם.

הראשון בהם היה אביה פרידריך ויק, שהפנים בה חינוך מוזיקלי נוקשה, צייתנות ומסירות למקצוע. הוא היה המורה הראשון שלה, וכן דאג להקנות לה ידע בשפות – ידע שאותו תנצל מאוחר יותר בסיבובי ההופעות שלה ברחבי אירופה.

הגבר הדומיננטי בחייה היה רוברט בעלה. האיש לו הקדישה את מיטב שנותיה וניהלה את חייו, השיב לה אהבה והערצה וסמך רק עליה שתפרש באופן נכון את יצירותיו. בשנים הראשונות לחייהם המשותפים כתבו ביחד יומן חיים. הוא חיבר למענה את החמישייה לפסנתר במי במול מז'ור שנכתבה ערב חתונתם, ב-1840, וכמו כן את החלק הראשון מתוך הקונצ'רטו בלה מינור - הקונצ'רטו לפסנתר בן שלושה החלקים היחיד שכתב. קלרה חשה ששומאן לא צריך להסתפק בכתיבת מוזיקה לפסנתר, וקיוותה שתצליח להשפיע עליו לכתוב גם עבור תזמורת.^[1] במובן מסוים הוא דיכא את התפתחות הקריירה שלה, שחזרה לפרוח, כמבצעת בבירות העולם, רק לאחר מותו.

בספטמבר 1853 הופיע יוהנס ברהמס בפתח ביתם של משפחת שומן עם מכתב המלצה מהכנר יואכים. ברהמס הרשים את קלרה ורוברט שומן ביכולתו המוזיקלית. קלרה כתבה ביומנה בעקבות פגישתם הראשונה: "הוא כאילו הגיע ישר בשליחותו של האל. הוא ניגן לנו סונטות, סקרצוס וכו' פרי יצירתו, בכולן ניכר דמיון נועז, עומק רגשי, שליטה בתבניות... מה שהוא ניגן בפנינו הוא כל כך גאוני... יש לו עתיד של גאון כשיתחיל לכתוב לתזמורת".

קלרה הייתה מבוגרת מיוהנס בארבע עשרה שנה. ב-1854 נשאר ברהמס עם קלרה, לאחר ששומן אושפז במוסד לחולי-נפש בעקבות ניסיון התאבדות. כאשר לקה שומאן במשברים נפשיים קשים נוספים, ואף התאשפז ביוזמתו לאחר מכן, התהדקו קשריה עם ברהמס במידה רבה. הוא הפך לחלק ממשק הבית שלה, עזר לה בגידול שמונה ילדיה, שזוכרים אותו באהבה והערכה. ברהמס העריץ את שומאן, ראה בו מוזיקאי דגול והמשיך את דרכו. היא וברהמס שיתפו פעולה ביצירה מוזיקלית ובפרסום יצירותיו של שומאן. שומן מת כעבור שנתיים, והקשר ביניהם נמשך גם לאחר מותו. חוקרים מעריכים כי הקשר בין קלרה וברהמס היה אפלטוני, על אף שהיה רגשי וסוער. על פי קטעים מתוך יומניה נראה שנוכחותו של ברהמס הביאה לחייה חוויית נעורים שלא חוותה מימיה, עקב קשיי המחלוקות המשפטיות עם אביה ולאחר מכן יסורי החיים הקשים עם בעלה החולה.^[2]

ברהמס אמנם ניהל מספר רומנים אחרים בחייו, אך הוא לא נישא מעולם. לאחר מותו של שומאן, כתב ברהמס את הקונצ'רטו לפסנתר אופוס 15 ברה מינור, כנראה בהשראת יחסיו עם בני הזוג שומאן. דרכם של ברהמס וקלרה נפרדו, אך הם המשיכו לשמור על קשר והתכתבו במשך שנים רבות. כשנודע לו דבר מותה הגיע ממרחק 40 שעות נסיעה כדי להשתתף בהלווייתה.

גם הכנר הווירטואוז יוזף יואכים נחשב ידיד מקורב שלה. הם הרבו לשתף פעולה בדרכם המוזיקלית, ויש הטוענים שניהלו קשר רומנטי.

אופייה ואישיותה

קלרה שומאן הותירה אחריה מכתבים ויומנים, מהם עולה דמותה כאישה הנענית לתכתיב התרבותי המציב את הגבר בקדמת הבמה, בעוד האישה היא הנושאת בעול הקיום היומיומי, ונאלצת לשלם על כך בדחיקת שאיפותיה. היומנים שכתבה, יחד עם בעלה ואחר כך בעצמה, כוללים תיאורים מיוסרים של חייה לצד בעלה הגאון והמטורף, יחד עם ביקורות מוזיקליות שליליות על ואגנר, וניתוח יצירות של מלחינים אחרים. בין כתבי היד נמצאו כאלה המתארים את שגרת חייה המעשית: חוזים שערכה לבעלה ולה, תוכניות ולוחות זמנים של הופעות וקונצרטים, מכתבים לעוזרת הבית ובהם הוראות לטיפול בילדים, מכתבים שקיבלה וכן תשובות שענתה למעריציה הרבים.

רמזים רבים פיזרה בכתביה על מערכות היחסים שלה, והביוגרפיות שיצאו לאור אודותיה מנסות לפענח כמה מהחידות הרומנטיות שנותרו עדיין בלתי פתורות.

לקריאה נוספת

Nancy B. Reich, Clara Schumann: The Artist and the Woman, Cornell University Press, 2013.
EUGENIE SCHUMANN, MEMOIRS OF, EULENBURG BOOKS LONDON, 1985 בשפת המקור - ב 1925

ספרות יפה

Elfriede Jelinek, Clara S, musikalische Tragödie [Playwright], 1982.
Janice Galloway, Clara, Great Britain: Jonathan Cape, 2002.^[3]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קלרה שומאן בוויקישיתוף

תבנית:פרופילי מוזיקאים

הערות שוליים

^ TIM DOWLEY, SCHUMANN his life and times, MIDAS BOOKS, 1982
^ BERTHOLD LITZMANN, CLARA SHCUMANN, DA CAPO PRESS, 1979
^ ביקורת: ג'ניס גאלווי, השתיקות שבין התווים, באתר הארץ, 10 ביולי 2002

[1] TIM DOWLEY, SCHUMANN his life and times, MIDAS BOOKS, 1982

[2] BERTHOLD LITZMANN, CLARA SHCUMANN, DA CAPO PRESS, 1979

[3] ביקורת: ג'ניס גאלווי, השתיקות שבין התווים, באתר הארץ, 10 ביולי 2002

[1]

[2]

[3]

@@ שורה 39: / שורה 39: @@
 קלרה שומאן הבליטה את כישוריה בביצוע, והצניעה את כישורי ההלחנה, ולמעשה חדלה להלחין בגיל 36. [[התרבות הגרמנית]] שספגה לא ראתה בעין יפה אישה שהיא גם יוצרת, ועל פי עדותה אין היא יכולה להיות יוצאת דופן. היא העדיפה להשאיר את היצירתיות לשני האישים הבולטים בחייה – בעלה רוברט וידידה [[יוהנס ברהמס|ברהמס]], יוצרים גאונים שאינם יכולים לשאת יוצר נוסף לצדם.
-למרות זאת, הותירה אחריה יצירות שזכו להכרה בינלאומית, מהקונצ'רטו לפסנתר בלה מינור, אופ. 7, ועד [[שלישיית פסנתר (קלרה שומאן)|שלישיית הפסנתר, אופ. 17]]. יצירתה המקיפה כוללת גם קטעי פסנתר, שירים, ו[[רומנסה|רומנסות]]. את הרומנסות כתבה ב-[[1853]], בהשראת יום ההולדת של בעלה רוברט, והקדישה אותו לידידה [[יוזף יואכים]] שניגן אותו בהופעה לפני [[גאורג החמישי, מלך הנובר]].
+אולם, כשהתבגרה, חובותיה האחרות של קלרה מילאו את חייה, והיא לא מצאה די זמן כדי להלחין. היא כתבה: ״פעם האמנתי שניחנתי בכישרון יצירתי, אך ויתרתי על הרעיון הזה; אסור לאישה לחשוק בהלחנה - עוד לא הייתה אחת שהייתה מסוגלת לכך. האם עלי לצפות שאני אהיה האחת?״ רוברט שומאן ביטא אף הוא את דאגתו מההשפעה של מחויבותיה של קלרה על יצירתה:<blockquote>קלרה הלחינה סדרה של יצירות קטנות, שמראות פקחות מוזיקלית ועדינה שכמותה היא לא הראתה לפנים. אולם, הולדת ילדים, ובעל שחי תמיד בעולם הדמיון, הם דברים שלא הולכים יד ביד עם הלחנה. היא לא יכולה לעסוק בכך בקביעות, ולעתים קרובות אני טרוד במחשבה על הרעיונות העמוקים שאובדים משום שהיא אינה יכולה לפתחם.</blockquote>[[התרבות הגרמנית]] שספגה לא ראתה בעין יפה אישה שהיא גם יוצרת. קלרה הבליטה את כישוריה בביצוע, אך הצניעה את כישורי הלחנתה, והספק יצירתה פחת באופן משמעותי בגיל 36. בשלבים מאוחרים יותר בחייה השלימה יצירות מועטות בלבד, והן: Vorspiele, משנת 1895, וקדנצות שכתבה על שני קונצ׳רטי מאת מוצארט ובטהובן. למרות זאת, הותירה אחריה יצירות שזכו להכרה בינלאומית, מהקונצ'רטו לפסנתר בלה מינור, אופ. 7, ועד [[שלישיית פסנתר (קלרה שומאן)|שלישיית הפסנתר, אופ. 17]]. מכלול יצירתה כולל גם קטעי פסנתר, שירים, קטעי מקהלה ושלוש [[רומנסה (מוזיקה)|רומנסות]] לכינור ופסנתר. את הרומנסות כתבה ב-[[1853]], בהשראת יום ההולדת של בעלה רוברט, והקדישה אותן לידידה [[יוזף יואכים]]. יואכים ניגן אותן בפני [[גאורג החמישי, מלך הנובר]], אשר כינה אותן ״אושר שמימי מופלא.״ כיום, העניין ביצירתה הולך וגובר, ויצירותיה מבוצעות ומוקלטות יותר מבעבר.
 יש כאלה הטוענים כי כמה מיצירותיו של רוברט שומאן נכתבו על ידה או לפחות בהשראתה ובתרומתה המכריעה ביצירה.{{מקור}} למרות זאת העדיפה לחיות בצילו ולהפיץ את המוזיקה שלו.
+קלרה הייתה העורכת המרכזית של יצירותיו של בעלה עבור המו״ל [[ברייטקופף והרטל]], ובעבודה זו נעזרה בברהמס. יש הטוענים כי כמה מיצירותיו של רוברט שומאן נכתבו על ידה או לפחות בהשראתה ובתרומתה המכריעה.{{מקור}}
 כמבצעת, נודעה קלרה בווירטואוזיות ובפרשנויותיה המבריקות ליצירות בעלה ומלחינים נוספים. שיתוף הפעולה שלה עם [[יוהנס ברהמס|ברהמס]] הוליד את הביצוע המפורסם שלהם לסונטה לשני פסנתרים – עיבוד לחמישיית הפסנתר בפה-מינור, שכתב וערך ברהמס בכמה גרסאות.