אלינור קרוצ'י – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
עריכה, ויקיזיציה, הסרת כפילויות ודברים מיותרים
שורה 30: שורה 30:


במרץ 2016 הציגה קרוצ'י תערוכת [[רטרוספקטיבה]] ראשונה בישראל, "The Family of (Wo)man", בגלריה החדשה של בית הספר לאמנות וחברה מוסררה על שם נגר, באוצרות של מנהל בית הספר - אבי סבג, שלימד אותה צילום בהיותה נערה.{{הערה|שם=תערוכת|תערוכת [https://www.musrara.co.il/carucci-exh "The family of (wo)man - Mini Retrospectiv"], באתר מוסררה בית הספר הרב תחומי לאמנות וחברה ע"ש נגר}}
במרץ 2016 הציגה קרוצ'י תערוכת [[רטרוספקטיבה]] ראשונה בישראל, "The Family of (Wo)man", בגלריה החדשה של בית הספר לאמנות וחברה מוסררה על שם נגר, באוצרות של מנהל בית הספר - אבי סבג, שלימד אותה צילום בהיותה נערה.{{הערה|שם=תערוכת|תערוכת [https://www.musrara.co.il/carucci-exh "The family of (wo)man - Mini Retrospectiv"], באתר מוסררה בית הספר הרב תחומי לאמנות וחברה ע"ש נגר}}

מאז 1998 נשואה לערן בנדהיים אותו הכירה בבצלאל, נכדם של חלוצי הצילום הירושלמים [[חנה ואפרים דגני]].{{הערה|שם=סודות}}


== על יצירתה ==
== על יצירתה ==

גרסה מ־23:01, 7 בפברואר 2021

אלינור קרוצ'י
לידה 11 ביוני 1971 (בת 52)
ירושלים, ישראל
לאום ישראלישראל ישראל ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום לימודים
תחום יצירה צילום
פרסים והוקרה מלגת גוגנהיים עריכת הנתון בוויקינתונים
www.elinorcarucci.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אלינור קרוצ'י (נולדה ב-11 ביוני 1971) היא צלמת ישראלית-אמריקאית. צילומיה חושפים רגעים אינטימיים מהחיים המשפחתיים.[1]

ביוגרפיה

אלינור קרוצ'י נולדה וגדלה בירושלים. כילדה וכנערה ניגנה על פסנתר, למדה משחק אצל ניסן נתיב ולמדה ריקוד בבית הספר התיכון של האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. החלה להתנסות לראשונה בצילום בגיל 15, כשנרשמה לחוג צילום בבית הספר מוסררה בירושלים ולמדה אצל מייסד בית הספר, אבי סבג.[2]

לאחר שירות צבאי במשרד הביטחון החלה ללמוד צילום באקדמיה לאמנות בצלאל. בין השאר למדה בבצלאל אצל שמחה שירמן ויגאל שם טוב. בשנת 1995, מיד עם תום הלימודים בבצלאל, עזבה קרוצ'י את ישראל ועברה לניו יורק.[3] תערוכתה הראשונה הייתה בגלריית "ריקו-מארסקה" (Ricco-Maresca), חמישה חודשים בלבד לאחר שסיימה את בצלאל.[4]

מאז שנת 2000 מלמדת צילום בבית הספר לאמנות חזותית (School of Visual Arts) בניו יורק, מאז 2001 משמשת כמרצה אורחת במרכז הבינלאומי לצילום (The International Center of Photography) בניו יורק ומאז 2004 משמשת כמרצה אורחת באוניברסיטת הרווארד.[5]

בשנת 2001 זכתה בפרס ה"אינפיניטי לצלם הצעיר" של המרכז הבין-לאומי לצילום.[5] ב-2002 קיבלה את אחד הפרסים המכובדים ביותר בעולם האמנות, מלגת גוגנהיים, המוענק על ידי אחוות גוגנהיים. בשנת 2004 בתערוכת "פוטו" (Photo NY), תערוכת הצילום הבינלאומית בניו יורק, נבחרה קרוצ'י להיות אורחת הכבוד בערב הפתיחה של התערוכה.[4]

צילומיה מצויים באוספים הקבועים של מוסדות אומנות רבים, בכללם המוזיאון לאומנות מודרנית (MoMa)‏[6], מוזיאון ברוקלין לאומנות, ו"המוזיאון לפיין ארט", יוסטון[7]. הייתה הצלמת הראשונה שהציגה צילום עירום במוזיאון היהודי של ניו יורק, אחרי שעבודתה "ערן ואני 1998" נרכשה לאוסף הקבוע של המוזיאון.[4] צילומיה פורסמו במגזינים שונים כגון "הניו יורקר", "מגזין ניו יורק", "ווי אפרטור" ו"ארט ניוז".[8]

מאז עזיבתה את ישראל, הצליחה קרוצ׳י לבסס את מעמדה כאחת האמניות הישראליות המצליחות ביותר, ועם זאת לא זכתה להכרה דומה בישראל, בה הציגה תערוכות במספר גלריות קטנות.[1] קרוצ'י התייחסה לקשר לישראל ואמרה: "אני רואה בעבודות שלי קשר ישיר לישראליות. הן אמנם לא עוסקות בפוליטיקה, שלרוב נחשבת כקשר הישראלי, אבל הן תוצאה ישירה לכך שישראל היא מקום כל כך משפחתי ולעובדה שאנחנו אנשים כל כך דרמטיים".[6]

במרץ 2016 הציגה קרוצ'י תערוכת רטרוספקטיבה ראשונה בישראל, "The Family of (Wo)man", בגלריה החדשה של בית הספר לאמנות וחברה מוסררה על שם נגר, באוצרות של מנהל בית הספר - אבי סבג, שלימד אותה צילום בהיותה נערה.[7]

מאז 1998 נשואה לערן בנדהיים אותו הכירה בבצלאל, נכדם של חלוצי הצילום הירושלמים חנה ואפרים דגני.[3]

על יצירתה

מאז ומעולם היו מושאי הצילום של קרוצ'י האנשים בסביבתה הקרובה. תחילה צילמה בעיקר את הוריה ובהמשך גם את בן זוגה וילדיה. צילומיה אישיים ואינטימיים מאוד, אך עוסקים בדברים שהם גם אוניברסליים, כמו המורכבות של אימהות וגידול ילדים.[6] קרוצ'י מקפידה על האינטימיות הזו על מנת להציף דברים שכואבים לה, מטרידים אותה, מעוררים בה מבוכה או רגשות, שהחשיפה עוזרת לה להתמודד אתם.[9]

כשנשאלה על כך, אמרה קרוצ'י: "אני מצלמת דווקא דברים שאני לא ממש מרגישה בנוח אתם, כדי לשתף בזה אחרים, את כל מי שרואה את התמונות שלי, ולשים את הדברים ככה, בגלוי על השולחן. אחרי שאני מראה לזרים את כל מה שאני לא שלמה אתו, פתאום יותר קל לי, כאילו אין צורך להסתיר יותר".[9]

עוצמת העשייה של קרוצ'י טמונה בטווח התנועה מהאישי לקולקטיבי- הצופים בצילומיה נחשפים לסודותיה, למקומות ורגעים אינטימיים הטעונים בקונפליקט בין המותר לבין האסור וחווים את הסיפור האישי שלהם דרך הסיפור הפרטי שלה.[7]

טכניקה ואופן עבודה

השאלה האם מדובר בצילומים מבוימים או בתיעוד אותנטי, מתבקשת ביחס לצילומיה של קרוצ'י. היא נעה בין שני הקצוות האלו- לפעמים משתמשת בתאורה מלאכותית המפוזרת דרך קבע בחדרי הבית (פלאשים, פנסי תאורה חמה ועוד)[3], ולפעמים משתמשת בתאורה הטבעית שבבית ומצלמת סיטואציה בלי הכנה מראש.[1] על טכניקת הצילום שלה, העידה קרוצ'י: "חלק גדול של הצילומים קרובים ל'סנאפ שוט' בחשיבה, חלק הם סיטואציות שאני רואה ואחרי חמש דקות אני מבקשת לשחזר אותם בשביל המצלמה. אני לא ממציאה מצבים אבל לפעמים אני משחזרת תוך שאני לא מביימת את הסיטואציה באופן חריג מזו המקורית. לפעמים המצלמה היא תירוץ להיווצרותם של מצבים ואז מישהו אומר: בואו נשב יחד, בואי תתני לי נשיקה. אז יוצא שאני פועלת בשלושה מצבים, אני מתעדת, אני משחזרת ואני יוזמת מצבים".[3]

צילום מסחרי

לצד האמנות, קרוצ'י מתפרנסת גם מצילום קמפיינים מסחריים למגזינים שונים.[10] אחד מהצילומים המסחריים הידועים ביותר שלה הוא הצילום שליווה את הסיפור הקצר "טיפוס של חתולים" (אנ') מאת קריסטן רופניאן (אנ'), שהתפרסם במגזין "הניו יורקר" בדצמבר 2017.[11] הסיפור שיצא לאור בתקופת קמפיין Me Too, הפך במהרה לאחת התופעות האינטרנטיות החשובות והכתבות הנקראות ביותר במגזין באותה שנה. הצילום שהוזמן על ידי מחלקת הצילום של המגזין גרם גם הוא לויכוחים, כמעט כמו הסיפור עצמו.[12]

ספרים

קרוצ'י פרסמה שלוש מונוגרפיות צילום:

1.Closer‏ (2002)

הספר מכיל 90 דיוקנאות בהם מופיעים שלושה דורות מאותה משפחה (אלינור עצמה, הוריה וסבה וסבתה) המצולמים ברגעים אינטימיים בחיי היומיום. הנושאים בספר הם רבים: החל בזהות הנשית במשפחה ועד הפגיעות שבהזדקנות.[13]

2.Diary of a Dancer‏ (2005}

קרוצ׳י החלה לרקוד ריקודי בטן במקביל לשירותה הצבאי והצטרפה ללהקת המחול הירושלמית "ערבסק".[1] כשעברה להתגורר בניו-יורק המשיכה ללמוד ריקוד בטן ובהמשך אף יוצגה על ידי סוכנות, התפרנסה כרקדנית והופיעה במועדונים מקומיים.[3] הספר מתעד את הופעותיה של קרוצ'י בארצות הברית כרקדנית בטן מקצועית.[14]

3.Mother‏ (2013)

הספר בן 144 העמודים מאגד עשור של צילומי משפחתה וילדיה של קרוצ'י.[15] יש בו צילומים מתקופת ההריון, צילומים של הגוף אחרי הלידה, סימני מתיחה, תפרים מהניתוח הקיסרי, הנקה, סיטואציות הוריות, סצנות המתארות את המורכבות בלהיות אמא ויחסי זוגיות ומשבר.[1] קרוצ'י בחרה להראות גם את הרגעים הפחות יפים שבאימהות, אלו שלרוב בוחרים להסתיר- העייפות, העצבנות, המתח וקריעת העור שנגרמת בלידה.[9] הספר זכה להיכלל ברשימת 10 ספרי הצילום הטובים ביותר ב-2013 של ה"ניו יורק טיימס"[16] והושק באוקטובר 2013 במסגרת התערוכה הקבוצתית "צילום, אימהות וזהות" בחלל הלונדוני “גלריית הצלמים” (The Photographers’ Gallery).[17]

פרסים ומלגות[7]

  • פרס ה"אינפיניטי לצלם הצעיר" של המרכז הבינלאומי לצילום בניו יורק (2001).
  • מלגת גוגנהיים (2002).
  • מלגת האקדמיה לקולנוע של ניו יורק (2012).

תערוכות יחיד נבחרות

  • 2016 - The family of (wo)man - Mini Retrospectiv, הגלריה החדשה, בית הספר לאמנות וחברה מוסררה ע"ש נגר
  • 2014 - MOTHER, Edwynn Houk Gallery, New York
  • 2012 - Fotografins hus, Stockholm, Sweden
  • 2011 - Love, in spite..., Tavi Art Gallery, Israel
  • 2011 - Insight, FoMu, Antwerp, Belgium
  • 2010 - Intimacy, James Hyman Gallery, London, UK
  • 2010 - My Children, Centre pour la Fotografie Contemporaine Le Bleu du Ciel, Lyon
  • 2009 - My Children, Le Bleu du ciel, Lyon, France
  • 2007 - Biennale de la Photographie, Luik, Belgium
  • 2006 - Photographic Center Northwest, Seattle, WA
  • 2006 - Moscow House of Photography, Moscow, Russia
  • 2006 - Analix Forever, Geneva, SZ
  • 2006 - Photography Gallery Vilnius: Union of Lithuanian Art Photographers, Lithuania
  • 2006 - Diary of a Dancer, Ricco/Maresca Gallery, New York; 51 Fine Art Photography, Antwerp, Belgium, 2006; Fotografie Forum International, Frankfurt, Germany, 2006.
  • 2006 - It's me, Herzlia Museum of Contemporary Art, Herzlia, Israel
  • 2006 - Edwynn Houk Gallery, New York NY
  • 2004 - Images of family and pain - Scalo Gallery, Zurich, SZ
  • 2004 - New Gallery/Thom Andriola, Houston, TX
  • 2003 - Closer, Gagosian Gallery, London, UK
  • 2002 - 51 Fine Art Photography, Antwerp, Belgium
  • 2000 - Details, Quint Contemporary Art, La Jolla, CA
  • 1999 - The Photographers' Gallery, London
  • 1999 - Fotografie Forum International, Frankfurt, Germany
  • 1999  - Prague House of Photography, Prague
  • 1999 - Detail, Ricco/Maresca Gallery, New York.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלינור קרוצ'י בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 3 4 5
    שגיאות פרמטריות בתבנית:Ynet
    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית         טלי ליברמן, החיים כתמונה, באתר ynet, 4 באפריל 2014
  2. ^ יעל גוטרייך אורון, פורצי גבולות: אמנים ישראלים שהצליחו מעבר לים, באתר הארץ, 21 בינואר 2011
  3. ^ 1 2 3 4 5 דליה קרפל, בלי סודות בלי שקרים, באתר הארץ, 29 במרץ 2004
  4. ^ 1 2 3 מריסה כ"ץ, ‏למשפחה לא אכפת שמצלמים אותם, הם מרגישים מעניינים, באתר גלובס, 14 בנובמבר 2004
  5. ^ 1 2 אלינור קרוצ'י, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
  6. ^ 1 2 3
    שגיאות פרמטריות בתבנית:כלכליסט
    פרמטרים [ 6 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית         רעות ברנע, החיים ברגע, באתר כלכליסט, 3 בינואר 2016
  7. ^ 1 2 3 4 תערוכת "The family of (wo)man - Mini Retrospectiv", באתר מוסררה בית הספר הרב תחומי לאמנות וחברה ע"ש נגר
  8. ^ אלינור קרוצ'י, באתר גלריית אדווין הוק (באנגלית)
  9. ^ 1 2 3 דפנה לוי, נורא התביישתי בבטן שלי, אז צילמתי אותה, בבלוג "המדור לאיבוד קרובים", 10 באוקטובר 2009
  10. ^ אתר רשמי (באנגלית)
  11. ^ אתר למנויים בלבד ג'וליה פרמנטו צייזלר, זוג נפגש והולך למיטה, והרשת קרועה בשאלה מה קרה שם: אונס או לא, באתר הארץ, 18 בדצמבר 2017
  12. ^ Petrusich Amanda, The Photographer Behind the “Cat Person” Image on Capturing a Bad Kiss, The New Yorker, ‏December 13, 2017
  13. ^ Kismaric Susan, Elinor Carucci: Closer, The Telegraph, ‏22 June 2018
  14. ^ Diary Of A Dancer, אמזון
  15. ^ Mother, אמזון
  16. ^ 34. The Top 10 Photo Books of 2013, ניו יורק טיימס, ‏19 בדצמבר 2013
  17. ^ אתר למנויים בלבד איתן בוגנים, ספר צילומים חדש לאלינור קרוצ’י יושק בתערוכה בלונדון, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2013
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אלינור_קרוצ%27י&oldid=30601449"