מתקפת האביב

מתקפת האביב של 1918 (ידועה גם בכינויים קרב הקיסר ומתקפת לודנדורף) הייתה סדרה של התקפות גרמניות בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה שהייתה למעשה הצלחתו הגדולה ביותר של צד אחד בלחימה מאז 1914. הגרמנים הבינו שההזדמנות האחרונה שלהם לניצחון היא להביס את מדינות ההסכמה לפני שארצות הברית תספיק לסייע להם באספקה ובחיילים. בנוסף היו לגרמנים 50 דיוויזיות משוחררות מלחימה כתוצאה מפרישת האימפריה הרוסית מהמלחמה (חוזה ברסט-ליטובסק).

היו מספר התקפות גרמניות נפרדות שבאו זו אחר זו ושמות הקוד שלהם היו מיכאל, ג'ורג'ט, גנייזנאו, ובליכר-יורק. תפקיד המתקפות היה לגרום לנסיגת כוחות צרפת ובריטניה מהנמלים בתעלת לה מאנש שהיו חיוניים לאספקה בריטית לצרפת. נעשה שימוש בקנה מידה גדול בחיילי סער בצד הגרמני שהתאמנו בטקטיקה חדשה לכיבוש חפירות. למרות זאת, תכנון המתקפה היה לקוי ודילל את האסטרטגיה שמאחוריו.

המתקפה

מיכאל

ב21 במרץ 1918 שיגרו הגרמנים התקפה בקנה מידה גדול כנגד הארמיה הבריטית ה-5 וכנגד הכנף הימנית של הארמיה הבריטית ה-3. בהתקפה היו מעורבות הארמיות ה-7, ה-2 וה-18 הגרמנית.

ההרעשה הארטילרית החלה ב-4:40 לפנות בוקר ב21 במרץ. ההרעשה פגעה במטרות בשטח של 150 מיילים רבועים, ההרעשה הגדולה ביותר במהלך המלחמה. מעל 1,100,000 פגזים נורו במשך 5 שעות.

— [1]

אף שהבריטים ידעו בערך את שעת ההתקפה ומועדה, גודל המתקפה וההרעשה המוקדמת היו הפתעה עבורם. לגרמנים גם היה מזל בכך שאותו הבוקר היה ערפילי וחיילי הסער יכלו להתקדם לעומק העמדות הבריטיות מבלי להתגלות. בסוף היום הראשון למתקפה היו לבריטים 20,000 הרוגים ו35,000 פצועים, והגרמנים הצליחו להבקיע מספר נקודות בחזית של הארמיה הבריטית ה-5. לאחר יומיים של לחימה, הארמיה הבריטית ה-5 הייתה בנסיגה מלאה. המעוזים האחרונים של הבריטים נפלו לידי החי"ר הגרמני. גם הכנף הימנית של הארמיה הבריטית ה-3 הצליחה להמלט משדה הקרב ולהימנע מאיגוף.

למרות ההישגים הגרמניים, לא השכיל לודנדורף, מפקד הכוחות הגרמנים, להשתמש בחיילי הסער בצורה נכונה ועקבית ולכן מדינות ההסכמה הצליחו להחזיק במעוזים החשובים. ההתקדמות הגרמנית לא הייתה משמעותית מבחינה אסטרטגית ולודנדורף המשיך להתיש את כוחותיו בהתקפות על המעוזים האסטרטגיים החשובים שהיו בידי מדינות ההסכמה. ב28 במרץ הוא תקף את הכנף הימנית של הארמיה הבריטית ה-3 באראס אך נהדף.

לודנדורף החל בנסיונות עקרים לכיבוש אמיין. הבריטים הדפו את כל ההתקפות על אמיין וכוחות אנזא"ק הגיעו לזירה לסייע להם בכך. ב5 באפריל ביטל לודנדורף את מבצע מיכאל. במבצע מיכאל נהרגו 255,000 בריטים, צרפתים ואמריקאים. כוחות ההסכמה גם איבדו 1,300 תותחים וכ-200 טנקים. הכוחות הללו יכלו להיות מוחלפים הן בשל המפעלים הבריטים והן בשל כוח האדם האמריקני. הגרמנים איבדו לעומת זאת 239,000 חיילים, רובם חיילי סער מיומנים שלא ניתנים להחלפה בנקל. השמחה הגרמנית שבתחילת המתקפה נהפכה לאכזבה לאחר שנתברר שלא היו להם הישגים מכריעים.

ג'ורג'ט

הבריטים נסוגו כדי להגן על אמיין והשאירו את מסילת הברזל דרך הזבורק וכן את הנמלים לחוף התעלה, דנקרק, קאלה ובולון פגיעים. ההצלחה הגרמנית יכולה הייתה להביא את הבריטים לידי תבוסה.

ההתקפה הגרמנית החלה ב9 באפריל. הנקודה שבה תקפו הגרמנים אויישה על ידי כוחות פורטוגליים קטנים, שעמדו בנחיתות מספרית קשה, אך הבריטים יכלו לסייע להם. למחרת עיבו הגרמנים את כוחותיהם בצפון והכריחו את המגנים של ארמנטייר לסגת לפני שיכותרו. הגרמנים היו רחוקים 25 קילומטרים בלבד מנמלי התעלה. מפקד כוח המשלוח הבריטי (BEF), סר דאגלס הייג, הוציא פקודה ב11 באפריל לפיה:

עם גבנו לקיר, ואמונה בצדקת מטרתנו, על כל אחד מאיתנו ללחום עד מוות

אולם עד אז כבר הלכה המתקפה הגרמנית ונדלדלה בשל בעיות לוגיסטיות. האגפים הגרמנים נחשפו והיו לפגיעים. כוחות אמריקאים, בריטים, צרפתים, קנדיים וכן כוחות אנזא"ק החלו במתקפות-נגד ועצרו את ההתקדמות הגרמנית. כמו במבצע מיכאל, גם כאן היו האבדות די שוות. כל צד איבד כנראה 110,000 איש. התוצאה, שוב, אכזבה את הגרמנים: הזבורק נשארה בידי בעלות הברית והאגפים הגרמנים נחשפו להתקפות.

בליכר-יורק

קובץ:Stosstrupp 2.jpg

חיילי סער גרמנים פושטים על חפירות.

כשמבצע ג'ורג'ט נפסק חשבו הגרמנים על מתקפה חדשה. המטרה הפעם הייתה לתקוף את העמדות הצרפתיות כדי לגרום לבעלות הברית לסגת מנמלי התעלה וכן להפריד בין הבריטים לצרפתים לפני שהאמריקאים ישיגו נוכחות משמעותית בשטח.

המתקפה החלה ב-27 במאי בין סוויס לרהיים. האזור הוחזק על ידי 6 דיוויזיות בריטיות וקווי ההגנה לא היו מבוצרים וחזקים. הכוחות הבריטים והצרפתים באזור התמוטטו, הגרמנים התקרבו לעבר נהר המארן ופריז נראתה כיעד ריאלי. למרות זאת, התקפות צלפים ומקלעים אמריקאים הדפו את הגרמנים לאחור. גם כאן האבדות היו די שוות: 137,000 לבעלות הברית ו130,000 לגרמנים (עד ה-6 ביוני). החיילים הגרמנים שאבדו היו חיילי סער שלא ניתן להחזירם בקלות.

גנייזנאו

זהו למעשה המשך למבצע בליכר-יורק. הגרמנים ניסו להדוף את כוחות בעלות הברית דרומה ולהתחבר עם הכוחות הגרמנים באזור אמיין. הצרפתים הוזהרו על ידי שבויים גרמנים מפני ההתקפה והצליחו להדוף אותה בעזרת האמריקנים. למרות זאת, התקדמות הגרמנים הייתה מרשימה למדי. מתקפת נגד צרפתית ב-11 ביוני עצרה את מבצע גנייזנאו. אבדות הגרמנים היו 30,000 ואבדות בעלות הברית 35,000 (בערך).

המתקפה הגרמנית האחרונה

המתקפה האחרונה בוצעה על ידי לודנדורף ב15 ביולי וניסתה להסיג את כוחות הברית מפלנדריה. המתקפה ברהיים סוכלה על ידי הצרפתים. למרות שהגרמנים הצליחו לחצות את נהר המארן, הצרפתים שגרו במערב מתקפה גדולה משלהם ב18 ביולי ואיימו על הגרמנים בתקיעת טריז. למרות זאת לודנדורף הצליח להסיג את כוחותיו ללא פגע.

מכאן היוזמה של המלחמה עברה לידי בעלות הברית שהחלו במתקפת מאה הימים שלמעשה סיימה את המלחמה.

לאחר מעשה

סדרת המתקפות הגרמניות הניבה, בפעם הראשונה במלחמה, השגים טריטוריאלים לגרמנים. לעומת זאת, הצבא הגרמני נחלש ואגפיו נחשפו למתקפות של בעלות הברית. ההתקדמות הגרמנית בצורת בליטות גרמה להארכת קו החזית עליו יצטרכו הגרמנים להגן בבוא היום כאשר בעלות הברית יפצחו במתקפה. כוח האדם הגרמני ירד מ5.1 מליון איש ל4.2. בנוסף כמליון חיילים גרמנים עדיין נשארו במזרח אירופה כדי לקדם את המטרות הפוליטיות של גרמניה (תמיכה בבעלי ברית וכן המלכת מלכים גרמנים על עמים שונים במזרח היבשת).

כוחות בעלות הברית נפגעו קשות אך לא נשברו. בעלות הברית סבלו מחוסר בפיקוד מאוחד ומרכז, דבר שתוקן לאחר מינויו של פרדיננד פוש למפקד העליון של בעלות הברית לאחר מתקפת האביב. במתקפה לראשונה גם נבחנו הכוחות האמריקנם הנפרדים ואלו הוכיחו את עצמם. החיילים האמריקאים לראשונה מזה 4 שנות לחימה איזנו את חוסר כוח האדם של צרפת ובריטניה.