מתקפת האביב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מתקפת האביב
מערכה: החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
ההישגים הגרמניים בתחילת 1918
הישגי הגרמנים בתחילת 1918
תאריך התחלה: 21 במרץ 1918
תאריך סיום: 18 ביולי 1918
משך הסכסוך: 17 שבועות ויום
אחרי: מתקפת מאה הימים
מקום: צפון צרפת ובלגיה
50°00′10″N 2°39′10″E / 50.002777777778°N 2.6527777777778°E / 50.002777777778; 2.6527777777778 קואורדינטות: 50°00′10″N 2°39′10″E / 50.002777777778°N 2.6527777777778°E / 50.002777777778; 2.6527777777778 
תוצאה: תיקו אסטרטגי, ניצחון טקטי לגרמנים
הצדדים הלוחמים

צרפתצרפת  צרפת
בריטניהבריטניה בריטניה

ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
פורטוגלפורטוגל  פורטוגל

האימפריה הגרמניתהאימפריה הגרמנית  האימפריה הגרמנית

מפקדים

צרפתצרפת פרדיננד פוש
בריטניהבריטניה דאגלס הייג
צרפתצרפת אנרי פיליפ פטן
ארצות הבריתארצות הברית ג'ון פרשינג

האימפריה הגרמניתהאימפריה הגרמנית אריך לודנדורף

אבידות

418,000 בריטים,
433,000 צרפתים

688,000

מתקפת האביב של 1918 (ידועה גם בשמות קרב הקיסר ומתקפת אריך לודנדורף) הייתה סדרה של מתקפות גרמניות בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, במסגרתם זכה הצבא הגרמני בהישגים קרקעיים ניכרים. היו אלה ההישגים הגדולים ביותר שהשיג אחד משני הצדדים בחזית המערבית מאז 1914.

הפיקוד הגרמני הבין, שההזדמנות האחרונה של גרמניה לנצח במלחמה, היא להביס את כוחות מדינות ההסכמה בחזית המערבית לפני שארצות הברית תספיק להתערב באופן מאסיבי בלחימה בצרפת, ולסייע להם באספקה ובחיילים. העברת קרוב ל-50 דיוויזיות גרמניות, ששוחררו מהלחימה בחזית המזרחית כתוצאה מפרישת האימפריה הרוסית מהמלחמה (חוזה ברסט-ליטובסק), לחזית המערבית, איפשרה לפיקוד הגרמני לעבור ממיגננה למתקפה בחזית זו.

במסגרת מתקפת האביב נערכו מספר התקפות גרמניות גדולות, שקיבלו את שמות הקוד "מיכאל", "ג'ורג'ט", "גנייזנאו", ו"בליכר-יורק". המתקפות לא התנהלו בצורה סימולטנית, אלא בזו אחר זו. המטרה העיקרית של המתקפות הגרמניות הייתה כיבוש הנמלים בתעלת לה מאנש, שהיו חיוניים לצורך העברת אספקה ותגבורות לכוחות האימפריה הבריטית וחבר העמים הבריטי בצרפת. במסגרת המתקפות עשה הצבא הגרמני שימוש בקנה מידה גדול בחיילי סער, שהתאמנו בטקטיקה חדשה של הסתננות בקבוצות קטנות, לצורך הבקעת קווי החפירות של מדינות ההסכמה. למרות ההצלחות הניכרות להן זכה הצבא הגרמני בשלבים הראשונים של חלק מהמתקפות, הוא לא הצליח לשבור את התנגדות צבאות מדינות ההסכמה בצרפת, ולהשיג הכרעה צבאית, וספג אבידות כבדות ביותר, שפגעו קשות במורל של הצבא הגרמני.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשא ומתן לשלום בין גרמניה לרוסיה שאחרי המהפכה הבולשביקית החל ב-22 בדצמבר 1917. בסופו של דבר נחתם חוזה ברסט-ליטובסק ב-3 במרץ 1918, כשרוסיה יוצאת מהמלחמה מובסת ומושפלת. לראשונה במלחמה לא נאלצה גרמניה להילחם בשתי חזיתות בו-זמנית. הדבר איפשר לגרמנים להזרים כוחות גדולים, קרוב ל-50 דיוויזיות, מהחזית המזרחית אל החזית המערבית, מה שנתן להם יתרון מספרי ברור על כוחות מדינות ההסכמה.

בעקבות חשיפת מברק צימרמן ומעבר גרמניה ללוחמת צוללות בלתי מוגבלת, הכריזה ארצות הברית מלחמה על גרמניה ב-6 באפריל 1917. הצרפתים והבריטים המותשים התעקשו שארצות הברית תשלח מספר רב של כוחות לשם תגבור הקווים, אולם לצבא ארצות הברית נדרש זמן לצורך גיוס והכשרת הצבא בטרם ישלחו לאירופה. הפיקוד הגרמני הבין כי הכוחות האמריקאים הרעננים עלולים להטות את הכף לטובת מדינות ההסכמה ולכן יזם מתקפה מסיבית במטרה להכריע את המלחמה לפני הגעת הכוחות האמריקאים, תוך ניצול העדיפות המספרית שנוצרה בעקבות פרישת רוסיה מהמלחמה.

האסטרטגיה הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הקיפאון בחזית המערבית וחוסר התוחלת של המתקפות הקודמות, הוחל בפיקוד הגרמני ביצירת תורת לחימה חדשה. תורת הלחימה פורסמה בינואר 1918 ונקראה "התקפה במלחמת חפירות"[1]. בניגוד לעבר, תורת לחימה זו לא התמקדה בכיבוש כלל השטח לאורך גזרה רחבה אלא בהבקעת קווי האויב במספר נקודות. אין עוד "מאמץ עיקרי" אלא פריצה בכל נקודת תורפה שמתגלית על ידי הכוחות בשטח. הפיקוד העליון נמנע מלהגדיר לכוחות בשטח יעדים טריטוריאליים ספציפיים, ולפיקוד הזוטר נותר חופש רב. תורת הלחימה החדשה שמה דגש רב על עקרון הרציפות, והכוחות הונחו לשמור על מגע רצוף עם האויב.

כחלק מתורת הלחימה החדשה הוקמו יחידות הסער. יחידות הסער היו מורכבות מחיילי החי"ר המצטיינים ומצוידות טוב יותר מיחידות החי"ר הרגילות. יחידות הסער היו חוד החנית בתורת הלחימה החדשה, והם הונחו לתקוף את האויב בהפתעה.

בהתאם לתורת הלחימה החדשה, מתקפה גרמנית נראתה כך: כיתת סיור נעה מאחורי מסך אש ארטילריה מתגלגל. כ-250 מטר מאחוריה נמצאות יחידות הסער, ומאחוריהן כוחות חי"ר רגילים. כיתת הסיור מזהה נקודת תורפה בחזית האויב ומכווינה אליה אש ארטילרית. מיד עם נפילת פגז הארטילריה האחרון היו יחידות הסער מסתערות בהפתעה על חפירות האויב, ולאחריהן שאר החי"ר. לאחר כיבוש הקו הראשון הייתה הפעולה ממשיכה על עבר קווי החפירות הבאים[1].

המתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע מיכאל (21 במרץ - 5 באפריל 1918)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע מיכאל

ראש המטה הגרמני, אריך לודנדורף, בחר לתקוף באזור התפר שבין הכוחות הבריטיים והצרפתיים. הייתה זו חזית באורך כ-60 ק"מ באזור נהר הסום. בהתאם לתורת הלחימה החדשה, לודנדורף קבע היכן תתבצע המתקפה, אך הוא לא הכתיב יעדים. ההוראות שקיבלו הכוחות הגרמניים היו ברוח תורת הלחימה: לפרוץ את קווי האויב ולהתקדם במהירות מבלי צורך בכיבוש מוחלט של השטח, תוך שמירה על מגע רצוף עם האויב.

מבצע מיכאל החל ב-21 במרץ 1918 במתקפה גרמנית בקנה מידה גדול כנגד הארמייה הבריטית ה-5 והאגף הימני של הארמייה הבריטית ה-3, בהשתתפות הארמיות הגרמניות ה-17, ה-2 וה-18.

Cquote2.svg

ההרעשה הארטילרית החלה ב-4:40 לפנות בוקר ב-21 במרץ. ההרעשה פגעה במטרות בשטח של 150 מיילים רבועים, ההרעשה הגדולה ביותר במהלך המלחמה. מעל 1,100,000 פגזים נורו במשך 5 שעות.

Cquote3.svg
[1]

באותו בוקר עשו הגרמנים שימוש ראשון בתותח פריז. היה זה הירי הראשון בתותח שאפשר לגרמנים לירות פגזים לעיר ממרחק של 120 ק"מ.

אף שהבריטים היו מודעים לכך שצפויה התקפה גרמנית בחזיתם, היקפה של המתקפה ועוצמת ההרעשה המוקדמת הפתיעו אותם. מזג האוויר בבוקר המתקפה הגרמנית, שהיה ערפילי, סייע לחיילי הסער להתקדם לעומק המערך הבריטי מבלי להתגלות. בתום היום הראשון למתקפה ספגו הבריטים 20,000 הרוגים ו-35,000 פצועים, והגרמנים הצליחו להבקיע את החזית של הארמייה הבריטית ה-5 במספר נקודות.

חיילים בריטים נסוגים במהלך מבצע מיכאל, מרץ 1918

לאחר יומיים של לחימה, הייתה הארמייה הבריטית ה-5 בנסיגה מלאה, והאגף הימני של הארמייה הבריטית ה-3 נאלץ אף הוא להצטרף לנסיגה כדי להימנע מאיגוף.

למרות ההישגים הגרמניים הניכרים, ההתקדמות הגרמנית לא הייתה משמעותית מבחינה אסטרטגית, ונכשלה בשבירת התנגדות כוחות מדינות ההסכמה. לאחר ההצלחות הראשוניות, הצליחו הבריטים לייצב את החזית ולבלום את המשך ההתקדמות הגרמנית. מפקד הכוחות הגרמניים, גנרל לודנדורף, סירב להשלים עם הכישלון, והמשיך להתיש את כוחותיו בסדרת ניסיונות להרחיב ולהעמיק את הבליטה הגרמנית בקו החזית הבריטי.

ב-26 במרץ התכנסו ראשי הצבא הבריטי והצרפתי בעיר דולאן (Doullens) מצפון לפריז כדי לתאם את פעולות שני הצבאות. בועידה הוחלט על מינויו של פרדיננד פוש לתפקיד המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה.

ב-28 במרץ תקפו הגרמנים את האגף הימני של הארמייה הבריטית ה-3 באזור אראס אך נהדפו. הבריטים הדפו גם את כל הניסיונות הגרמניים להתקדם בגזרת אמיין, וכוחות אנזא"ק הגיעו לזירה לסייע להם בכך. ב-5 באפריל ביטל לודנדורף את המשך "מבצע מיכאל".

הגרמנים הצליחו לכבוש שטח של 3,100 קמ"ר ולהתקדם עד 65 ק"מ באזורים מסוימים, אך לא הצליחו לכבוש אמיין ואראס. השטח שנכבש היה מצולק עקב הפגזות כבדות של האזור מימי הקרב על הסום והיה קשה להתקדם דרכו. במסגרת המבצע ספגו צבאות מדינות ההסכמה אבידות כבדות - 255,000 אלף הרוגים, פצועים ונעדרים, 1,300 תותחים וכ-200 טנקים, אך הם יכלו להחליף במהירות את אבדותיהם בשל התפוקה הגוברת של תעשיית המלחמה הבריטית וכוחות חיל המשלוח האמריקני שהחלו להגיע לצרפת. הגרמנים איבדו במתקפה 239,000 חיילים, אך רובם היו חיילי סער מאומנים היטב, שקשה היה למצוא להם תחליף. השמחה הגרמנית שבתחילת המתקפה הפכה לאכזבה לאחר שנתברר שהם לא הצליחו להגיע להישגים מכריעים.

ג'ורג'ט (9–29 באפריל 1918)[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוות בריטי מפעיל מקלע לואיס סמוך לנהר לייה, 15 באפריל 1918

הבריטים נסוגו כדי להגן על אמיין והשאירו את קו מסילת הברזל, שעברה דרך הזבורק, וכן את הנמלים לחוף התעלה, דנקרק, קאלה ובולון פגיעים. הצלחה גרמנית בכיבוש נמלי התעלה עלולה הייתה להביא לתבוסת הצבא הבריטי בצרפת.

מבצע ג'ורג'ט (ידוע גם בשמות: הקרב על לייה, קרב איפר הרביעי, או קרב פלנדרס הרביעי) החל במתקפה גרמנית ב-9 באפריל. הנקודה שבה תקפו הגרמנים אויישה על ידי כוחות פורטוגזיים קטנים, שנמצאו בנחיתות מספרית קשה, אך הבריטים יכלו לסייע להם. בסוף היום הראשון הגיעו הגרמנים לנהר הלייה ופרצו לעומק של בין 6-8 ק"מ.

למחרת תיגברו הגרמנים את כוחותיהם בצפון והכריחו את המגנים של ארמנטייר לסגת לפני שיכותרו. הגרמנים היו רחוקים 25 קילומטרים בלבד מנמלי התעלה, ומפקד חיל המשלוח הבריטי (BEF), סר דאגלס הייג, הוציא פקודה ב-11 באפריל בה כתב:

Cquote2.svg

עם גבנו לקיר, ואמונה בצדקת מטרתנו, על כל אחד מאיתנו ללחום עד מוות

Cquote3.svg

אולם בשלב זה כבר הלכה המתקפה הגרמנית ונחלשה בשל בעיות לוגיסטיות. האגפים הגרמנים נחשפו והיו לפגיעים. כוחות אמריקאים, בריטים, צרפתים, קנדיים וכן כוחות אנזא"ק החלו במתקפות-נגד ועצרו את ההתקדמות הגרמנית. ב-29 באפריל הכריז הפיקוד הגרמני על סיום מבצע ג'ורג'ט. כמו במבצע מיכאל, גם כאן היו אבדות הצדדים היריבים שקולות למדי. כל צד איבד בערך 110,000 איש. התוצאה, שוב, אכזבה את הגרמנים: הזבורק נשארה בידי בעלות הברית והאגפים הגרמנים נחשפו להתקפות.

בליכר-יורק (27 במאי - 6 ביוני 1918)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב השלישי על האן

לאחר כשלון הגרמנים בכיבוש נמלי התעלה במבצע ג'ורג'ט, החליט לודנדורף לתקוף באזור פריז, מתוך אמונה כי הכחות הגרמנים המאיימים על פריז יכריחו את מדינות ההסכמה להסיט כוחות מאזור פלדנריה דרומה, מה שיקל על הגרמנים בהמשך המתקפה בפלנדריה. מבצע בליכר-יורק היה למעשה מתקפת הסחה גדולה.

מבצע בליכר-יורק (ידוע גם בשם הקרב השלישי על האן) נקרא על שמם של שני קצינים פרוסים מתקופת המלחמות הנפוליאוניות. המתקפה הגרמנית החדשה החלה ב-27 במאי בין סואסון לריימס על ידי הארמייה השביעית.

באותו בוקר החלו הגרמנים בהפגזה מסיבית על קווי מדינות ההסכמה ואחריה הפגזת גז. הבריטים ספגו אבדות כבדות משום שדושן הורה להם להצטופף יחדיו בשוחות הקדמיות בניגוד להוראותיו של פטן, דבר שהציב אותם כמטרה קלה לארטילריית מדינות המרכז. לאחר התפזרות הגז תקפו הגרמנים בעזרת 17 אוגדות. מדינות ההסכמה לא הצליחו לעצור את הצבא הגרמני שהגיע עד לנהר אן בתוך פחות משש שעות. עד סוף היום התקדמו הגרמנים למרחק של כ-60 ק"מ. ב-30 במאי 1918 הניצחון נראה קרוב עבור הגרמנים, כשעד אותו יום שבו מעל ל-50,000 חיילים של מדינות ההסכמה ומעל 800 תותחים. בעקבות ההצלחה החליט הפיקוד הגרמני לזנוח את תוכנית המתקפה באזור פלנדריה.

מדינות ההסכמה החלו במתקפות נגד בסיוע כוחות אמריקאיים שהגיעו לצרפת והצליחו לבסוף לעצור את התקדמות הגרמנים. כשהיו במרחק של 56 קילומטרים בלבד מפריז, ב-3 ביוני, התגלו אצל הגרמנים בעיות קשות כגון מחסור באספקה​​, עייפות, חוסר בחיילי מילואים ונפגעים רבים. ב-6 ביוני הסתיים המבצע והכוחות הגרמנים נעצרו על המארן. אבידות הצדדים היריבים במהלך המבצע היו דומות: 137,000 לבעלות הברית ו-130,000 לגרמנים.

גנייזנאו (9 ביוני - 12 ביוני 1918)[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו למעשה המשך למבצע בליכר-יורק. הגרמנים ניסו להדוף את כוחות בעלות הברית דרומה ולהתחבר עם הכוחות הגרמנים באזור אמיין.

מבצע גנייזנאו (נקרא גם "הקרב על מץ" בפי הצרפתים) החל ב-9 ביוני בהרעשה ארטילרית כבדה. הצרפתים הוזהרו על ידי שבויים גרמנים מפני ההתקפה אך לא הצליחו לעצור את הכוחות הגרמניםשהתקדמו כ-14 ק"מ. ב-11 ביוני פתחו הצרפתים במתקפת נגד עם ארבע דיוויזיות ו-150 טנקים בפיקוד הגנרל שרל מנז'ן. המתקפה החלה ללא הרעשה ארטילרית מקדימה ותפסה את הגרמנים בהפתעה. מתקפת הנגד הצרפתית הצליחה לעצור את הגרמנים וביום למחרת, ב-12 ביוני, הסתיים מבצע גנייזנאו.

במבצע איבדו הגרמנים כ-30,000 חיילים ואילו מדינות ההסכמה איבדו כ-35,000 חיילים.

המתקפה הגרמנית האחרונה (15 ביולי - 6 באוגוסט 1918)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב השני על המארן
חיילים צרפתים תחת פיקוד גנרל אנרי גורו, נלחמים מתוך חורבות כנסייה באזור המארן

גם בשלב זה האמין לודנדורף כי ניתן לכבוש את נמלי התעלה בפלנדריה, אולם לפני כן רצה לגרום למדינות ההסכמה להסיט כוחות לאזור פריז. לכן, בדומה לתוכנית בליכר-יורק, תיכנן לודנדורף מתקפת הסחה גדולה, הפעם באזור המארן. המתקפה באזור המארן (ידועה גם בשם הקרב השני על המארן) כונתה על ידי הגרמנים "פרידנשטרום" - מתקפת השלום.

המבצע החל ב-15 ביולי בהתקפה דו-זרועית של הגרמנים על העיר ריימס בנסיון לתקוע טריז בין הכוחות הצרפתיים. שתי ארמיות גרמניות תקפו את העיר ממזרח, אולם מתקפה זו נבלמה עוד באותו היום על ידי ארמיה צרפתית שהגנה על האזור וחוזקה באוגדה אמריקאית. במקביל תקפו שתי ארמיות נוספות ממערב לעיר והצליחו לחצות את המארן. עד הערב הצליחו הגרמנים להשיג ראש גשר באזור דורמן (Dormans), כ-40 ק"מ דרומית מערבית לריימס, בעומק של כ-6.5 ק"מ וברוחב של כ-14 ק"מ. ב-17 ליולי הצטרפו לקרבות גיס (קורפוס) בריטי וכ-85,000 חיילים אמריקניים, ואלו יחד עם הארמייה הצרפתית התשיעית הצליחו לעצור את ההתקדמות הגרמנית.

בלימת הגרמנים איפשרה לפרדיננד פוש, שמונה במרץ למפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה, לפתוח במתקפת נגד מערבית לריימס, סמוך לסואסון. המתקפה תוכננה כנגד בליטה בשטח אותו כבשו הגרמנים מוקדם יותר במתקפת האביב. במתקפת הנגד השתתפו כוחות צרפתיים, בריטיים ואמריקאים גדולים, והופעלו כ-350 טנקים. ב-18 ליולי החלה מתקפת הנגד בחלק המערבי של הבליטה, וצבאות ההסכמה התקדמו כ-8 ק"מ. ב-20 לחודש החלו צבאות ההסכמה במתקפה גם בחלק המזרחי של הבליטה והתקדמו כשבעה ק"מ גם בגזרה זו. באותו יום החלו הגרמנים בנסיגה, ועד ה-3 באוגוסט נסוגו עד לקו ההתחלה של מתקפת האביב. תוך כדי נסיגתם, ניסו הגרמנים לבסס קו הגנה יציב, ואכן, ב-6 באוגוסט הצליחו לבלום את צבאות מדינות ההסכמה, אשר לנוכח קו הגנה גרמני איתן, נאלצו להפסיק את התקפת הנגד.

היה זה ניצחון חשוב למדינות ההסכמה. בעקבות הניצחון קיבל פרדיננד פוש את התואר "מרשל צרפת". מדינות ההסכמה אמנם איבדו בקרב כ-130,000 חיילים, אך הגרמנים איבדו כ-165,000 חיילים וכ-30,000 חיילים גרמנים נלקחו בשבי. לודנדורף דחה את ההתקפה המתוכננת בפלנדריה, ולבסוף ביטל אותה.

תמונת המצב לאחר המתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תקופה ארוכה של קיפאון בחזית המערבית, סדרת המתקפות הגרמניות הניבה השגים טריטוריאליים לגרמנים. עם זאת, הצבא הגרמני נחלש ואגפיו נחשפו למתקפות של בעלות הברית. ההתקדמות הגרמנית בצורת בליטות גרמה להארכת קו החזית עליו נאלצו הגרמנים להגן כאשר בעלות הברית פתחו במתקפתם. כוח האדם הגרמני ירד מ-5.1 מליון איש ל-4.2. בנוסף כמליון חיילים גרמנים עדיין נשארו במזרח אירופה כדי לקדם את המטרות הפוליטיות של גרמניה (תמיכה בבעלי ברית וכן המלכת מלכים גרמנים על עמים שונים במזרח היבשת). מדינות ההסכמה איבדו כ-850,000 חיילים אך היה להם קל יחסית לחדש את כוחותיהם בעזרת כוחות אמריקאים רעננים. גרמניה איבדה כ-688,000 חיילים, וצבאה העייף נשחק מאוד. חלק ניכר מהאבידות היה בפלוגות הסער אותם היה קשה לגרמנים לשקם.

כוחות בעלות הברית נפגעו קשות אך לא נשברו. בעלות הברית סבלו תחילה מחוסר בפיקוד מאוחד ומרכז, אולם דבר זה תוקן עם מינויו של פרדיננד פוש למפקד העליון של בעלות הברית לאחר תחילת מתקפת האביב. במתקפה לראשונה גם נבחנו הכוחות האמריקאים הנפרדים ואלו הוכיחו את עצמם. החיילים האמריקאים איזנו לראשונה מזה ארבע שנות לחימה את חוסר כוח האדם של צרפת ובריטניה.

עם סיום מתקפת האביב איבדה גרמניה את היוזמה ומדינות ההסכמה ניצלו זאת ופתחו ב-8 באוגוסט במתקפת מאה הימים. מכאן ואילך הייתה נתונים הגרמנים בנסיגה בלתי פוסקת, אם כי מסודרת יחסית, ובתוך כשלושה חודשים נכנעו למדינות ההסכמה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מתקפת האביב בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]