מתקפת מאה הימים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מתקפת מאה הימים
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
AWM AWM E03183 peronne.jpg
חיילים אוסטרלים מאיישים עמדת מקלע באזור הסום, 1 בספטמבר 1918
תאריך התחלה: 8 באוגוסט 1918
תאריך סיום: 11 בנובמבר 1918
משך הסכסוך: 13 שבועות ו-5 ימים
קרב לפני: מתקפת האביב
מקום: אמיין בצרפת עד למונס שבבלגיה.
49°53′38″N 2°17′39″E / 49.893913888889°N 2.29425°E / 49.893913888889; 2.29425 קואורדינטות: 49°53′38″N 2°17′39″E / 49.893913888889°N 2.29425°E / 49.893913888889; 2.29425 
תוצאה: ניצחון מכריע של מדינות ההסכמה
הצדדים הלוחמים

אוסטרליהאוסטרליה  אוסטרליה
בלגיהבלגיה  בלגיה
Canadian Red Ensign (1957-1965).svg קנדה
צרפתצרפת  צרפת
בריטניהבריטניה  בריטניה
ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית

האימפריה הגרמניתהאימפריה הגרמנית  האימפריה הגרמנית

מפקדים

האימפריה הגרמניתהאימפריה הגרמנית אריך לודנדורף

אבידות

411,636 בריטים,
531,000 צרפתים
127,000 אמריקאים
סה"כ 1,069,636

785,733

Allied gains in late 1918
הישגי מדינות ההסכמה ב-1918

מתקפת מאה הימים הייתה המתקפה האחרונה של מדינות ההסכמה על האימפריה הגרמנית בחזית המערבית של מלחמת העולם הראשונה. המתקפה ארעה בין 8 באוגוסט עד 11 בנובמבר 1918 ובמהלכה פרצו מדינות ההסכמה את קו הינדנבורג. עד סיום המערכה נסוגו הגרמנים משטח צרפת. המתקפה הובילה לייאוש בצבא הגרמני, לכניעת גרמניה ובכך לסיום המלחמה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקפה הגרמנית הגדולה שהחלה במרץ 1918 נבלמה ביולי מבלי שהגרמנים הצליחו להשיג פריצה משמעותית. המפקד הצרפתי פרדיננד פוש חשב שהגיעה העת למתקפה של מדינות ההסכמה: הנוכחות האמריקנית בשטח, תחת פיקודו של ג'ון פרשינג, הלכה וגדלה והבריטים הביאו עמם לחזית לוחמים מארץ ישראל.

פרדיננד פוש הסכים להצעת עמיתו הבריטי דאגלס הייג לבצע את המתקפה בנהר הסום, מזרחית לאמיין ודרומית מערבית למקום בו התרחש הקרב על הסום ב-1916. האזור נבחר למתקפה ממספר סיבות. ראשית, האזור ישב על הגבול שבין הכוחות הבריטים לצרפתים, דבר שאפשר להם לשתף פעולה. שנית, אזורי הכפר של פיקרדיה שימשו קרקע נוחה יותר למעבר טנקים (שלא כמו הקרקע בפלנדריה). סיבה נוספת היא שעל האזור הגנה הארמייה הגרמנית השנייה תחת פיקודו של גאורג פון דר מרוויץ שנחלשה בעקבות התקפות האוסטרלים בשיטת "כיבוש של שלום" לכיבוש חפירות.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

"היום השחור של הצבא הגרמני"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב אמיין

ב-8 באוגוסט 1918 נפתחה המתקפה של מדינות ההסכמה באזור אמיין. בהתקפה נטלו חלק 10 דיוויזיות קנדיות, בריטיות, צרפתיות ואוסטרליות יחד עם יותר מ-500 טנקים. הטנקים והרגלים שולבו יחד בקרב למתקפה רב-חילית מתואמת. כדי לשמור על גורם ההפתעה נמנעו הבריטים מהרעשה ארטילרית של מספר ימים קודם למתקפה כמקובל והסתפקו בהרעשה קצרה של מספר שעות. בנוסף, תנועת הכוחות הוגבלה לשעות החשכה, טנקים הוסתרו בשדרות אמיין מתחת לעצים, ותותחים הוסתרו תחת רשתות הסוואה.

התוקפים הצליחו להשיג הפתעה מוחלטת. חוד החנית של המתקפה, הגיס הקנדי, הקורפוס האוסטרלי והארמייה הבריטית הרביעית, פרץ דרך הקווים הגרמנים בעוד הטנקים תוקפים את עמדותיהם העורפיות וזורעים פחד ובלבול. מדינות ההסכמה הצליחו באותו היום לפרוץ לעומק של 11 ק"מ בממוצע לאורך חזית של כ-24 ק"מ (הישג גדול יחסית בחזית המערבית) תוך כדי לקיחת כ-17,000 שבויים ו-330 תותחים. בסך הכל באותו יום היו אבדות הגרמנים כ-30,000 איש בעוד מדינות ההסכמה איבדו כ-6,500 חיילים. לודנדורף, מפקד הכוחות הגרמנים, כינה את אותו היום "היום השחור של הצבא הגרמני".

ההתקפה של מדינות ההסכמה נמשכה עוד שלושה ימים אך ללא אותם ההישגים הגדולים של ה-8 באוגוסט עקב בעיות אספקה. הגרמנים, כתגובה למתקפה נסוגו מן המבלט שהצליחו לכבוש במתקפת האביב לעבר קו הינדנבורג.

חצית הסום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 באוגוסט, דרש פרדיננד פוש להמשיך במתקפה על אמיין למרות שהחיילים באזור שנכבש סבלו ממחסור באספקה ותחמושת ואף שהגרמנים תגברו את כוחותיהם סמוך לאותו אזור. דאגלס הייג סירב ובחר להתחיל במתקפה של הארמייה הבריטית השלישית באלבר (Albert) שנפתחה ב-21 באוגוסט.

טנק ויפט חוצה תעלה, אוגוסט 1918

ההתקפה הצליחה, והגרמנים נהדפו לאחור לאורך חזית של 55 ק"מ. אלבר נכבשה ביום המחרת. במקביל תקפה הארמייה הצרפתית העשירית מדרום לארמייה הבריטית והצליחה גם היא לפרוץ את קווי הגרמנים. ב-26 באוגוסט פתחה הארמייה הבריטית הראשונה במתקפה צפונית לארמייה השלישית והצליחה לכבוש את בפום (Bapaume) ב-29 באוגוסט. ההתקפה נמשכה כשתחמושת וארטילריה הובאו לאזור. כוחות אוסטרלים חצו את נהר הסום בליל ה-31 באוגוסט תוך כדי הבקעת הקווים הגרמנים באזור. עד ה-2 בספטמבר נסוגו הגרמנים לקו הינדנבורג ממנו החלו את מתקפת האביב.

הבקעת קו הינדנבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב זה החל פוש לתכנן את המתקפה המשותפת על הקווים הגרמנים בצרפת שתוכננה להתקדם במספר צירים שיגיעו בסופו של דבר ללייז' שבבלגיה. ההגנה הגרמנית השליכה את יהבה על קו הינדנבורג שהיה סדרה של ביצורים הגנתיים שהחלו בנהר אייזן ונמשכו עד לאראס.

עוד בטרם המתקפה העיקרית כבשו כוחות מדינות ההסכמה מבלטים גרמנים: כוחות אמריקאים וצרפתים תקפו ב-12 בספטמבר בקרב סן-מייל, וכוח בריטי-קנדי תקף ב-27 בספטמבר במסגרת קרב קאנאל דו נור.

המתקפה של פוש החלה ב-26 בספטמבר במתקפת מז-ארגון. חיל המשלוח האמריקאי בכוח של שתי ארמיות, יחד עם שתי ארמיות צרפתיות תקף באזור נהר המז. הכוחות האמריקאים התקשו להתקדם בשטח הקשה של יער ארגון, ורק ב-17 באוקטובר, לאחר התקפות חזיתיות שגרמו לנפגעים רבים, הצליחו לפרוץ את קו הינדנבורג.

ב-28 בספטמבר, קבוצת ארמיות (שכללה את הצבא הבלגי כולו, את הארמייה הבריטית השנייה ואת הארמייה השישית הצרפתית) תחת פיקודו של אלברט הראשון, מלך בלגיה תקפה באיפר שבפלנדריה (קרב שכונה קרב איפר החמישי). עד ה-2 באוקטובר הצליחו הכוחות להתקדם כ-10 ק"מ בצפון בלגיה ונעצרו עקב הגעת תגבורת גרמנית לאזור ומחסור באספקה.

התקדמות הארמייה השלישית הבריטית בספטמבר-אוקטובר 1918, במסגרת קרב קמברה השני

ב-29 בספטמבר החלה המתקפה המרכזית על קו הינדנבורג. הארמייה הרביעית הבריטית החלה בקרב תעלת סן קנטן כשהארמייה הראשונה הצרפתית תוקפת ביצורים באזור סן-קנטן. עד ה-5 באוקטובר הצליחו הכוחות לפרוץ את קו הינדנבורג לאורך 31 ק"מ.

ב-8 באוקטובר תקפו הארמיות הראשונה והשלישית הבריטיות יחד עם 324 טנקים בקרב קמברה השני. ההגנות הגרמניות המדוללות באזור לא יכלו לכוח התוקף ויחידות קנדיות כבשו את העיר עוד באותו היום. הגרמנים הצליחו להתארגן והתבצרו מחדש מצפון לעיר, דבר שהאט את התקדמות הכוחות.

בשלב זה הבינו הגנרלים הגרמנים שהמלחמה צריכה להסתיים. מפקדי מדינות ההסכמה, אשר עד עתה סברו כי יש לאסוף כוחות למתקפה מכריעה ב-1919, זיהו את ירידת המורל אצל החיילים הגרמנים והבינו כי ניתן לסיים את המלחמה עוד באותה השנה.

חיילים מחטיבה 137 הבריטית ליד אחד הגשרים בתעלת סן-קנטן

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר חזרו הגרמנים לנקודות המוצא שלהם ב-1914, אך נסיגתם לא הפכה למנוסה. מדינות ההסכמה דחפו את הגרמנים למסילת הברזל של ברוז'-מץ שלמעשה העבירה אספקה לכל החיילים הגרמנים בצפון צרפת ובלגיה במהלך כל המלחמה. מדינות ההסכמה הגיעו למסילה והגרמנים השאירו אחריהם מלאי גדול של ציוד ואספקה.

למרות התבוסה הגרמנית, אבידות מדינות ההסכמה היו כבדות, לעתים אף גדולות יותר מאלו של הגרמנים. אך בעוד מדינות ההסכמה יכלו למלא את השורות עם כוחות אמריקאים רעננים, לגרמנים נותרו פחות ופחות כוחות בחזית.

הטנק הוכיח את עצמו ככלי חשוב במלחמת החפירות הסטטית. השילוב הנכון של הטנקים עם כוחות הרגלים ליצירת מתקפה משולבת, רב-חיילית, הוכיחה את עצמה בשבירת מערך החפירות והבקעת הקווים לעומק. למרות זאת, הטנקים היו מועדים לתקלות רבות כך שלאחר לחימה של ימים בודדים היה כוח הטנקים נשחק כמעט לחלוטין. בנוסף, ההתקדמות המהירה יצרה בעיות לוגיסטיות עקב התארכות קווי האספקה, ובשל כך נאלצו מפקדי הקרב לעצור את המתקפות ולצבור כוח מחדש.

מתקפת מאה הימים סימנה את סופה של המלחמה הגדולה. לראשונה הצליחו מדינות ההסכמה לדחוק את הגרמנים מזרחה ולגרום להם אבדות כבדות. בגרמניה התחדדה ההבנה כי סופה של המלחמה הוא בלתי נמנע. למרות זאת המשיכו הגרמנים בהתנגדות עיקשת ובמהלך אוקטובר נמשכו הקרבות, תוך שמדינות ההסכמה ממשיכות להתקדם לתוך צרפת בלגיה בקצב איטי ובמחיר יקר. הלחימה המשיכה עד למועד שביתת הנשק ממש, ב-11 בנובמבר בשעה 11:00 בבוקר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מתקפת מאה הימים בוויקישיתוף