קפיצה לגובה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־23:36, 8 ביוני 2010

קפיצה לגובה היא תחרות אתלטיקה ומקצוע אולימפי בענף הקפיצות, בה המתחרים נדרשים לקפוץ מעל רף (מוט) אופקי הממוקם בגובה מסוים. ענף הקפיצות בנוסף למקצוע זה כולל את המקצועות הבאים: קפיצה במוט, קפיצה לרוחק וקפיצה משולשת.

טכניקה

שלבי הקפיצה מורכבים מהרצה, ניתור, מעוף ונחיתה. מרכיבי היכולת הגופנית הנדרשים מהאתלט הם: מהירות, כוח וכוח מתפרץ. בשלב ההרצה הקופץ צובר אנרגיה אופקית ועובר לאנרגיה אנכית במהלך הקפיצה. ההרצה נעשית בקשת כדי למקם את מרכז הכובד של הקופץ מתחת לרגל הניתור. הניתור נעשה על רגל אחת בלבד. בשלב המעוף יש להעביר את כל הגוף מעל הרף.

חוקים

סכמה של קפיצה בסגנון גלילת הבטן, שהייתה מקובלת עד שנכנס לשימוש סגנון הפוסברי.

האתלט האמריקני אירוינג בקסטר, שיאן עולמי בקפיצה לגובה ובקפיצה למוט, מתחרה באולימפיאדת פריז (1900).

בתחילת התחרות הרף מוצב בגובה נמוך יחסית. כל קופץ יכול לבחור את הגובה בו הוא רוצה להתחיל. על הקופץ גם יכול לבחור בכל גובה האם הוא מעוניין לקפוץ באותו הגובה או לא. לכל מתחרה שלוש הזדמנויות בכל גובה, מתחרה שנפסל (כלומר: מפיל את הרף) שלוש פעמים רצופות נושר מהתחרות. מתחרה גם רשאי לפסוח על ההזדמנויות השני והשלישי ולעבור לגובה הבא. המתחרה שמצליח לעבור את הגובה הגבוה ביותר מנצח בתחרות. במידה ושני קופצים או יותר עברו את הגובה הגבוה ביותר, המנצח יהיה הקופץ שצבר פחות פסילות בגובה האחרון אותו עבר. אם עדיין אין הכרעה, מנצח מי שמספר הפסילות הכללי שלו היה הנמוך ביותר. במידה והקופצים צברו מספר זהה של פסילות, מתקיימת קפיצה מכריעה לקביעת המנצח.הכרעה מושגת רק כאשר אחד מהקופצים עבר את הרף והשני הפילו. בשלב ראשון הם מקבלים קפיצה רביעית בגובה בו הם נכשלו. במידה ושניהם נכשלים מורידים את הרף לגובה האחרון אותו עברו וכל אחד מקבל ניסיון נוסף. במידה ושניהם עברו מעלים שוב לגובה בו הם נכשלו וכך הלאה עד השגת הכרעה.

הרף בקפיצה לגובה עשוי מפלסטיק מועשר בזכוכית או מאלומיניום. השימוש בחומרים אחרים מותר, אך ישנן מגבלות על משקל הרף ועל גמישותו. אורך הרף הוא ארבע מטרים בקירוב, והוא בעל חתך רוחב עגול, משולש או מרובע. בעזרת שתי נקודות מרובעות בקצה הרף, הוא מונח על שתי קורות אנכיות בגובה מסוים. הגובה נמדד מהרצפה ועד לקצה העליון של החלק הנמוך ברף. מיד מאחורי הרף נמצא מזרן מרופד המבטיח נחיתה בטוחה. על אף שהקופצים עשויים לגעת ברף בזמן הקפיצה, פסילה תירשם רק אם הרף נפל. במקרה והרף נופל לאחר שהקופץ כבר קם מהמזרן, זו אינה פסילה משום שניתן להאשים גורמים חיצוניים בנפילתו.

היסטוריה

האלופה האולימפית הראשונה, את'ל קת'רווד מקנדה

ככל הנראה, כבר במשחקים האולימפיים ביוון העתיקה התקיימה תחרות קפיצה לגובה. על כל פנים, תחרות הקפיצה לגובה המתועדת הראשונה התקיימה בסקוטלנד בראשית המאה ה-19.

סגנון המספרת

באולימפיאדה הראשונה בעת החדשה, אולימפיאדת אתונה (1896) נערכה תחרות קפיצה לגובה לגברים. התחרות לנשים התקיימה לראשונה באולימפיאדת אמסטרדם (1928). הקופצים הראשונים היו רצים לעבר הרף בצורה ישרה או קפצו בסגנון המספרת. בשיטת המספרת, הקופצים רצו לעבר הרף במסלול אלכסוני, העבירו מעבר לרף את הרגל הקרובה אליו, ולאחר מכן את הרגל השנייה, בתנועת המזכירה תנועת מספריים. לקראת סוף המאה, השתכללו הסגנונות. הקופץ האירי-אמריקאי מ.פ. סוויני פיתח סגנון המתאפיין בכך שהקופץ משטח את גבו כשהוא עובר מעל הרף. בעזרת סגנון זה העמיד סוויני את השיא העולמי על 1.97 מטר, ב-1895.

סגנון גלילת הבטן

אמריקאי אחר, מ.פ. הורין, פיתח סגנון יעיל אף יותר. סגנון גלילת הבטן. בסגנון שפיתח הורין הקופץ רץ לעבר הרף במסלול אלכסוני, אך מתרומם בעזרת הרגל הקרובה לרף כשהרגל הרחוקה ממנו מרימה את הגוף מעל הרף, כשפניו לעבר הרף. הורין העמיד את השיא העולמי על 2.01 מטרים ב-1912. סגנונו של הורין היה הנפוץ באולימפיאדת ברלין (1936) בה ניצח קורנליוס ג'ונסון לאחר שקבע תוצאה של 2.03 מטרים.

בארבעת העשורים הבאים שלטו בענף קופצים אמריקאים וסובייטים, תוך פיתוח סגנון קפיצה חדש. צ'ארלס דומאס קבע שיא עולמי של 2.13 ב-1956, וארבע שנים מאוחר יותר, ב-1960, העמיד ג'ון תומאס את השיא על 2.23. בארבע השנים הבאות שלט בענף ולרי ברומל. בעזרת הרצה מהירה ביותר הצליח הקופץ הסובייטי האלגנטי להעמיד את השיא העולמי על 2.28 ולזכות במדליית זהב באולימפיאדת טוקיו (1964), לפני שתאונת אופנוע, בה היה מעורב, הובילה לסיום הקריירה שלו. הקופץ האחרון שקבע שיא עולמי תוך שימוש בסגנון זה היה ולדימיר ישצ'נקו שקפץ לגובה של 2.33 מטרים ב-1977 ולאחר מכן 2.35 ב-1978.

סגנון פוסברי

מאמנים אמריקאים, כולל מי שהיה פעמיים אלוף ה-NCAA (ליגת המכללות האמריקאית), פרנק קוסטלו מאוניברסיטת מרילנד, נהרו לברית המועצות על מנת ללמוד מברומל וממאמניו. אך היה זה דווקא קופץ אמריקאי מאוניברסיטת אורגון סטייט, דיק פוסברי, שהרים את ענף הקפיצה לגובה לגבהים חדשים. תוך ניצול המשטח הגבוה והרך ששימש לנחיתה שלאחר הקפיצה, פוסברי שכלל את הסגנון המיושן של סוויני. פוסברי כיוון עצמו מעל הרף כך שראשו וכתפיו יעברו ראשונים מעל הרף ולאחר מכן יעבור הגב. לאחר שפוסברי השתמש בסגנונו הייחודי באולימפיאדת מקסיקו (1968), וזכה במדליית הזהב, הסגנון פשט בתוך עשר שנים ברחבי העולם והפך לסגנון הדומיננטי בתחרויות הקפיצה לגובה הבינלאומיות. זהו הסגנון היחיד במקצוע הקפיצה לגובה שקרוי על שמו של האדם שפיתח אותו.

בין הקופצים המפורסמים שבאו בעקבות פוסברי היו: האמריקאים דווייט סטונס ויריבו (המתנשא לגובה של 1.73 מטרים) פרנקלין ג'ייקובס שקפץ לגובה של 2.32 (59 סנטימטרים יותר מגובהו), מנפצי השיאים הסינים ני-צ'י צ'ין וז'ו ג'יאנהואה, הגרמנים גרד וסיג ודיטמר מגנבורג, האלוף האולימפי השבדי פטריק שיוברג. בין הקופצות ניתן לציין את יולנדה באלאש מרומניה, רוזמרי אקרמן ואולריקה מייפארת מגרמניה ושרה סימיוני מאיטליה.

כיום

סגנון פוסברי שולט כיום בכל התחרויות הרציניות בענף הקפיצה לגובה. השיא העולמי הנוכחי לגברים, 2.45 מטרים, נקבע על ידי הקופץ הקובני חאבייר סוטומאיור ב-1993. את השיא העולמי לנשים, 2.09 מטרים, קבעה הקופצת הבולגרית סטפקה קוסטדינובה ב-1987. באולימפיאדת בייג'ינג (2008) זכו הרוסי אנדריי סילנוב בתחרות הגברים וטיה הלבאוט הבלגית בתחרות לנשים. באליפות העולם באתלטיקה בברלין שנערכה ב2009 זכתה בלנקה ולאסיץ' הקרואטית בתחרות הנשים.

קפיצה לגובה בישראל

הקופץ הישראלי הבולט הוא קונסטנטין מטוסביץ', שפרש בשנת 2004, המחזיק בשיא ישראלי של 2.36 מטרים, אותו קבע בשנת 2000. הישגו הבולט של מטוסביץ' הוא המקום החמישי אליו הגיע באולימפיאדת סידני (2000). באליפות ישראל באתלטיקה ביולי 2006 קפץ ניקי פאלי לגובה של 2.30 מ', התוצאה השנייה בטיבה בענף בישראל אי פעם.

קישורים חיצוניים

@@ שורה 27: / שורה 27: @@
 מאמנים אמריקאים, כולל מי שהיה פעמיים אלוף ה-NCAA (ליגת המכללות האמריקאית), [[פרנק קוסטלו]] מאוניברסיטת מרילנד, נהרו ל[[ברית המועצות]] על מנת ללמוד מברומל וממאמניו. אך היה זה דווקא קופץ אמריקאי מאוניברסיטת אורגון סטייט, [[דיק פוסברי]], שהרים את ענף הקפיצה לגובה לגבהים חדשים. תוך ניצול המשטח הגבוה והרך ששימש לנחיתה שלאחר הקפיצה, פוסברי שכלל את הסגנון המיושן של סוויני. פוסברי כיוון עצמו מעל הרף כך שראשו וכתפיו יעברו ראשונים מעל הרף ולאחר מכן יעבור הגב. לאחר שפוסברי השתמש בסגנונו הייחודי ב[[אולימפיאדת מקסיקו (1968)]], וזכה במדליית הזהב, הסגנון פשט בתוך עשר שנים ברחבי העולם והפך לסגנון הדומיננטי בתחרויות הקפיצה לגובה הבינלאומיות. זהו הסגנון היחיד במקצוע הקפיצה לגובה שקרוי על שמו של האדם שפיתח אותו.
-בין הקופצים המפורסמים שבאו בעקבות פוסברי היו: האמריקאים [[דווייט סטונס]] ויריבו (המתנשא לגובה של 1.73 מטרים) [[פרנקלין ג'ייקובס]] שקפץ לגובה של 2.32 (59 סנטימטרים יותר מגובהו!), מנפצי השיאים הסינים [[ני-צ'י צ'ין]] ו[[ז'ו ג'יאנהואה]], הגרמנים [[גרד וסיג]] ו[[דיטמר מגנבורג]], האלוף האולימפי השבדי [[פטריק שיוברג]]. בין הקופצות ניתן לציין את [[יולנדה באלאש]] מרומניה, [[רוזמרי אקרמן]] ו[[אולריקה מייפארת]] מגרמניה ו[[שרה סימיוני]] מאיטליה.
+בין הקופצים המפורסמים שבאו בעקבות פוסברי היו: האמריקאים [[דווייט סטונס]] ויריבו (המתנשא לגובה של 1.73 מטרים) [[פרנקלין ג'ייקובס]] שקפץ לגובה של 2.32 (59 סנטימטרים יותר מגובהו), מנפצי השיאים הסינים [[ני-צ'י צ'ין]] ו[[ז'ו ג'יאנהואה]], הגרמנים [[גרד וסיג]] ו[[דיטמר מגנבורג]], האלוף האולימפי השבדי [[פטריק שיוברג]]. בין הקופצות ניתן לציין את [[יולנדה באלאש]] מרומניה, [[רוזמרי אקרמן]] ו[[אולריקה מייפארת]] מגרמניה ו[[שרה סימיוני]] מאיטליה.
 ==כיום==