מיתוסים סינים של בריאה
מיתוסים סינים של בריאה הם נרטיבים סימבוליים על מקורות היקום, האדמה והחיים. בכל הנוגע למיתולוגיה הסינית, המונח "מיתוס קוסמוגוני" או "מיתוס מוצא" מדויק יותר מ"מיתוס בריאה", מכיוון שמעט מאוד סיפורים כוללים אלוהות של בורא עולם או רצון אלוהי. מיתוסים סינים של בריאה שונים באופן מהותי ממסורות מונותאיסטיות בעלות גרסה מורשית אחת, כגון מיתוס הבריאה היהודי-נוצרי של בראשית: בספרות הסינית העתיקה ישנם מיתוסים מקוריים רבים ומנוגדים. על פי המסורת, העולם נוצר בראש השנה הסיני ובעלי החיים, האנשים, ואלוהויות רבות נוצרו במהלך 15 ימיו.
חלק מהמיתוסים הקוסמוגוניים הסיניים מציגים נושאים המוכרים במיתולוגיה ההשוואתית. לדוגמה, בריאה מכאוס (מיתוס חוּנְדוּן הסיני הדומה לפואמה מתרבות הוואי העתיקה Kumulipo), גוויות מפורקות של ישות קדמונית ( פָּאנְגוּ במיתולוגיה הסינית הדומה לאגדת תיאמת אלת הים במיתולוגיה המסופוטמית ואם הדור הראשון של האלים באפוס אנומה אליש), זוג אחים שהם בוראי העולם (פֿוּ שִׂי ו-נוּ'וָה הסיניים מקבילים לאיזאנגי ו-איזאנמי היפניים או לרמוס ורומולוס שהיו מייסדי רומא במיתולוגיה הרומית), וקוסמולוגיה דואליסטית (יין-יאנג הסיני המקבילים לאהורא מזדא האל הבורא והרוח העליונה ולרוח הרעה אהרימן בדת הזורואסטריות). לעומת זאת, נושאים מיתיים אחרים הם סיניים באופן ייחודי. בעוד שהמיתולוגיות של מסופוטמיה, מצרים ויוון הציגו את המים קדומים בתור היסוד היחיד שהיה קיים "בהתחלה", היסוד הבסיסי בקוסמולוגיה הסינית הוא צ'י ("אנרגיית החיים", נשימה, "כוח חיים") המגלם אנרגיה קוסמית השולטת בחומר, בזמן ובמרחב. אנרגיה זו, על פי הנרטיבים המיתיים הסיניים, עברה טרנספורמציה ברגע הבריאה, כך שהערפילים מתמיינים לאלמנטים כפולים של זכר ונקבה, יין-יאנג, חומר קשה וחומר רך, ואלמנטים בינאריים אחרים.
מיתוסים קוסמוגוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
דאו דה ג'ינג[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – דאו דה ג'ינג
הדאו דה ג'ינג, "ספר הדרך והסגולה" (באופן מסורתי חיבורו מתוארך למאה ה-6 לפנה"ס, אם כי יש חוקרים המאחרים את תאריך חיבורו עד למאה ה-4 לפנה"ס), מציע סיפור קוסמוגוניה סינית פחות מיתית ויש בו כמה מהרמיזות המוקדמות ביותר לסיפור בריאה.
יש דבר שגיבושו בערפל,
נולד לפני השמים והארץ:
שקט! שומם!
עומד לבדו ואינו משתנה,
סובב בכל ואיננו עיף,
אפשר לראות בו את אם העולם.
אינני יודע את שמו,
אכנה אותו "הדרך";
בדוחק אתן לו שם: "הגדול".— דאו דה ג'ינג מזמור 25, בתרגום דן דאור[1]
הדרך מוליד את האחד,
האחד - את השניים,
השניים - את השלושה,
השלושה - את ריבוא הדברים:
ריבוא הדברים נושאים על גבם את היין וחובקים בזרועותיהם את היאנג ומערבלים את הצ'י ליצור הרמוניה— דאו דה ג'ינג מזמור 42,, בתרגום דן דאור[2]
דאואיסטים מאוחרים פירשו את הרצף בתור הדאו (טאו, "דרך"), חוסר צורה (ווּגִ'י, "אין סוף"), יחידות (טָאיְגִ'י, "העילאי הגדול") וזוגיות (יין ויאנג או שמיים וארץ).[3]
השירים של צ'וּ[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרק "שאלות שמימיות" (אנ') בחיבור הקלאסי הסיני "השירים של צ'וּ" (אנ'), שנכתב סביב המאה הרביעית לפני הספירה, מתחיל בשאלות קטכיסטיות לגבי מיתוסים של בריאה. חוקרת התרבות אנה בירל מחשיבה אותו "המסמך החשוב ביותר במיתוגרפיה הסינית" מכיוון שהוא בבירור מתעד מיתוסים קודמים עתיקים.[4]
מי העביר את סיפור ההתחלה הקדומה והרחוקה של הדברים?
איך נוכל לדעת מה היה לפני שהשמים מעל והאדמה מתחת החלו ללבוש צורה?
מכיוון שאף אחד לא יכול היה לחדור את העכירות, כשחושך ואור עדיין לא היו מחולקים,
כיצד אנו יודעים על התוהו שבצורות חסרות-מהות?
איזה מין דברים הם החושך והאור?
איך היין והיאנג נפגשו והתחברו, מה מקורם ואיך הם יצרו ושינו את כל הדברים באמצעות העירוב ביניהם?
של מי המצפן שמדד את תשעת הרקיעים? מי עשה זאת, ואיך הוא השיג זאת?
לאן נקשרו המיתרים הסובבים, והיכן נקבע ציר השמים?
היכן נפגשו שמונת העמודים בשמיים, ומדוע הם בדרום מזרח הם היו קצרים מדי [ולא נפגשו]?
לאן נפרשים תשעת שדות השמיים והיכן הם מתחברים?
פינותיהם ושקעיהם רבים, מי ידע את מספרן?
איך מתאמים השמיים את תנועותיהם? היכן מחולקים שנים עשר הבתים [בתי השמים, מזלות הרקיע]?
איך השמש והירח שומרים על מסלוליהם והכוכבים הקבועים שומרים על מקומם?— שאלות השמיים, צ'ו יואן, על פי תרגום אנה בירל[5]
בירל מתארת את נרטיב הבריאה של "שאלות שמימיות" כתמונת עולם חיה. לא מוזכרת שם שום סיבה ראשית, שום יוצר ראשון. מתוך "המרחב חסר הצורה" מופיע באופן ספונטני המרכיב הראשוני של אד ערפילי ככוח יצירתי, שמתגבש מעצמו כסדרה של כוחות זוגיים המתנגדים זה לזה - תחומים עליונים ותחתונים, חושך ואור, יין ויאנג. כוחות שהתמורות המסתוריות בהם גורמות לסדרי היקום.[6]
הדָאויְוֵּ'אן[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספר דָאויְוֵּ'אן (道原, "מקורות הטאו"), הוא אחד מכתבי היד של ארבעת הקלאסיקות של הקיסר הצהוב שהתגלו בשנת 1973 בין כתבי המשי של מָאוָאנְגְדְווֵי בקבר שתוארך ל-168 לפני הספירה. בדומה לשירי צ'ו לעיל, גם טקסט זה מתוארך למאה הרביעית לפני הספירה ומקורו באותה מדינת צ'ו הדרומית. במיתוס הקוסמוגוני המופיע בדאו-יו'אן הדאואיסטי מתוארת היווצרות היקום ובני האדם מתוך אד ערפילי חסר צורה. בירל מציינת את הדמיון המדהים בין המושג "הכל היה אחד" המופיע בו כתיאור האחדות שקדמה לבריאה, לבין המושג הקוסמולוגי המודרני של סינגולריות כבידתית.[7]
בתחילת העבר הנצחי כל הדברים חדרו והיו זהים עם חלל גדול. ריקים וזהים עם האחד, שוהים לנצח בקרב האחד. בחוסר סדר ובבלבול, לא הייתה הבחנה בין חושך ואור. למרות שהדאו אינו מובחן, הוא אוטונומי: "אין לו שום סיבה מאז ימי קדם", ועם זאת "ריבוא הדברים נגרמים על ידו ללא יוצא מן הכלל". הדאו עצום ואוניברסלי מצד אחד, אך גם חסר צורה וחסר שם.
— דאו-יו'אן, תרגום שניוני מאנגלית על פי יאן יו'נחווה[8]
.
חְווָאיְ נָאן דְזְה[עריכת קוד מקור | עריכה]
החְווָאיְ נָאן דְזְה (Huainanzi), טקסט אקלקטי משנת 139 לפנה"ס שנערך בניהולו של הנסיך ליו אן (אנ'), מכיל שני מיתוסים קוסמוגוניים המפתחים את התפיסה הדואליסטית של יין ויאנג:
כאשר השמיים והארץ עדיין לא היו מעוצבים, הכל עלה ועף, צלל והתעמק. כך נקראה ההתחלה הגדולה. ההתחלה הגדולה יצרה את הריק הערפילי. הריק הערפילי יצר חלל-זמן, החלל-זמן יצר את הצ'י המקורי. גבול [חילק את] הצ'י המקורי. מה שהיה טהור ובהיר התפשט ליצירת השמיים; מה שהיה כבד ועכור התגבש ליצירת האדמה. קל למה שהוא טהור ועדין להתכנס אבל קשה עבור הכבד והעכור להתגבש. לכן גיהינום הושלם תחילה; האדמה נקבעה אחר כך. התמציות המשולבןת של שמיים וארץ הפיקו יין ויאנג. התמציות העולות על גדותיהן של היין והיאנג גרמו לארבע העונות. התמציות הפזורות של ארבע העונות יצרו את שלל הדברים. הצ'י החם של יאנג שהצטבר יצר אש; תמצית הצ'י הלוהט הפכה לשמש. הצ'י הקר של הין שהצטבר יצר מים; התמצית של הצ'י המימי הפכה לירח. הצ'י המציף של תמציות השמש והירח עשה את הכוכבים ואת כוכבי הלכת. לשמיים שייכים השמש, הירח, הכוכבים, וכוכבי הלכת; לכדור הארץ שייכים מים והשיטפונות, האבק והאדמה.
— חוואי נאן דזה, פרק 天文訓. על פי התרגום האנגלי של מייג'ור[9]
בימי קדם, לפני היות שמים וארץ, היו רק דמויות ללא צורות. הכל היה מעורפל ואפל, עמום ולא ברור, בזירזוף אינסופי וחדירות אדירה, ואין יודע את מבואו. היו שתי רוחות שנתגשמו ונולדו, האחת הזרימה את השמים והשנייה יסדה את הארץ. נרחבים! ואין יודע קצה להם. מתפרשים! ואין יודע היכן יעצרו. בכך נפרדו והיו ליין וליאנג, נפרדו והיו לשמונת הכיוונים. הקשה והרך השלימו זה את זה, וריבוא הדברים נוצרו. הצ'י העכור היה לחרקים, והצ'י המתומצת היה לבני אדם.
— חוואי נאן דזה, פרק 精神訓. על פי התרגום האנגלי של מייג'ור[10]
חוקרת התרבות אנה בירל מציעה שהדואליות המופשטת של היין-יאנג בין שני הרוחות או האלים הקדומים, עשויה להיות "שריד של פרדיגמה מיתולוגית ותיקה בהרבה שעברה רציונליזציה ודוללה", בדומה למיתוס הבריאה האכדי אנומה אליש המתחיל בסיפור על שתי ישויות קדמוניות, שתיהן גופי מים: אפסו(אנ') - המים המתוקים ובת זוגו, המפלצת תיאמת - המים המלוחים[11].
מיתוסים בריאתניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניגוד למיתוסים הקוסמוגוניים הסיניים על העולם ועל בני האדם שנוצרו באופן ספונטני ללא יוצר (למשל, מ"אנרגיה חיונית מעודנת " בחְווָאיְ נָאן דְזְה), קיימים גם שני מיתוסים שמקורם מאוחר יותר ובהם מעורבת אלוהות. בראשון הנקבה נו'וה עיצבה אנשים מלס ובוץ (במיתוסים מוקדמים) או מהולדה עם אחיה / בעלה פו שי (בגרסאות מאוחרות יותר), ובשני בני האדם הם במקור חרקים טפילים על גווייתו של הדמות הזכרית פָּאנְגוּ (Pangu).
האלה נו'וה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסינים הקדומים האמינו באדמה מרובעת ובשמים עגולים הנתמכים על ידי שמונה עמודי ענק. האלה נו'וה תיקנה את עמודי השמים, ויצרה את בני אדם. השיר "שאלות השמיים" מתוך השירים של צ'ו מן המאה הרביעית לפני הספירה הוא הטקסט העתיק ביותר ששרד המתייחס לנו'וה:
הגוף שהיה לנו'וה, מי עיצב אותו?
— השירים של צ'ו, שאלות השמיים. 楚辞《天问》.
בחְווָאיְ נָאן דְזְה מתועד מיתוס של נו'וה המאוחר מ"שאלות השמיים" במאתיים שנה:
בימי קדם, בטלו ארבעת העמודים, תשעת המחוזות נבקעו, השמיים לא כיסו לחלוטין, והיקף ארץ לא נמלא, האש עלתה בלהבות מבלי לחדול, והמים גאו למרחב מבלי לנוח, חיות טרף אכלו אנשים הגונים, וציפורי טרף חטפו זקנים וחלשים. לפיכך התיכה נו'וה את אבן חמשת הצבעים על מנת לתקן את השמיים הכחלחלים, שברה את רגליו של הצב אאו על מנת להציב ארבעת העמודים, הרגה את הדרקון השחור על מנת להקל על מחוז ג'י, וערמה קנים ואפר על מנת לעצור את המים הגואים. השמיים הכחלחלים תוקנו, ארבעת העמודים נזקפו, המים הגואים יובשו, מחוז ג'י שקט, החיות האלימות מתו והאנשים ההגונים עשו מחייתם. ובגבה לארץ המרובעת, חובקת את היקף השמיים, נתנה הרמוניה לסתיו וחום לקיץ, מות לחורף וריסון לסתיו, ראשה הניחה על המרובעת, וגופה נשכב פרקדן כחבל. את המחסום לשטף היין והיאנג פינתה, את הצ'י המתנגד ואת הדברים השבורים, את הפגיעה בעם ואת ההצטברות הנערמת הפסיקה.
— "חוואי נאן דזה" בפרק "תבנית ההתבוננות באופל"[12]
פאנגו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחד ממיתוסי הבריאה הפופולריים ביותר במיתולוגיה הסינית מתאר את פָּאנְגוּ (盤古, "עתיקה מפותלת") האדם הראשון והאלוהי כאחד, מפריד לשמיים וארץ את התוהו - ה"חונדון" (混沌, "כאוס קדמוני") הדומה לביצה. עם זאת, אף אחת מהקלאסיקות הסיניות העתיקות לא מזכירה את מיתוס פאנגו, והוא תועד לראשונה ב"רשומות לוח השנה של השלושה והחמישה" (三五歴記) המיוחס לדאואיסט שׂוּ' גֶ'נְג בן בתקופת שלוש הממלכות במאה ה-3. לפיכך, במיתולוגיה הסינית הקלאסית, מיתוס האלה נו'וה מקדים את מיתוס פנגו בשש מאות שנים.
השמיים והארץ היו בתוהו ובוהו כמו ביצת תרנגולת, ופנגו נולד באמצעו. בתוך שמונה עשר אלף שנה השמיים והארץ נפתחו ונפרשו. טוהר היאנג היה לשמיים, ועכירות היין היתה לאדמה. פאנגו חי בתוכם, וביום אחד הוא עבר תשע טרנספורמציות, והפך לאלוהי יותר משמיים וחכם יותר מהארץ. בכל יום התרוממו השמיים עשר אמות, ובכל יום התעבתה האדמה עשר אמות, וכל יום פנגו התנשא גבה בעשר אמות. וכך קרה שבתוך שמונה עשר אלף שנה השמיים הגיעו למלוא גובהם, האדמה הגיעה למלוא עומקה, ופאנגו הגיע למלוא גודלו. אחר כך היו שלושת השליטים. מספרים החלו באחד, ניצבו בשלושה, הושלמו בחמישה, נכפלו בשבעה ונקבעו בתשעה. זו הסיבה שהשמיים נמצאים תשעים אלף לי מהאדמה.
— אוסף הספרות, מגילה א', חלק "שמיים" א', "שמיים". 藝文類聚,卷一,天部上,天. על פי התרגום האנגלי אצל אנה בירל [13]
.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דן דאור, המיתולוגיה הסינית - פרק א': סיפור הבריאה, (תל אביב: ספרי תל אביב, 2000) <עריכה - קטיה בנוביץ'>
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דן דאור, ספר הדאו, תל אביב: הוצאת חרגול, 2007, עמ' 51.
- ^ דן דאור, ספר הדאו, תל אביב: הוצאת חרגול, 2007, עמ' 74.
- ^ Girardot, Norman J., "The Problem of Creation Mythology in the Study of Chinese Religion", History of Religions, vol. No. 15.4, 1976, pp. 289–318.
- ^ Anne Birrell, Chinese Mythology: An Introduction, Baltimore, Johns Hopkins University Press, 1993, P.26
- ^ Anne Birrell, Chinese Mythology: An Introduction, Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1993, P.127
- ^ Anne Birrell, Chinese Mythology: An Introduction, Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1993, P.27
- ^ Anne Birrell, Chinese Mythology: An Introduction, Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1993, P.28
- ^ Jan Yün-hua, "The Silk Manuscripts on Taoism", T'oung Pao, 1977, vol. 63, P.75
- ^ Major, John S.; et al., eds., The Huainanzi: A Guide to the Theory and Practice of Government in Early Han China, New York: Columbia University Press, 2010, pp. 114-115.
- ^ Major, John S.; et al., eds., The Huainanzi: A Guide to the Theory and Practice of Government in Early Han China, New York: Columbia University Press, 2010, pp. 240-241.
- ^ Birrell, Anne (1993), Chinese Mythology: An Introduction, Baltimore: Johns Hopkins University Press p. 93
- ^ 《淮南子·覽冥訓》, תרגום של עופר ולדמן.
- ^ Anne Birrell, Chinese Mythology: An Introduction, Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1993, pp. 32-33