אנומה אליש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אֶנוּמָה אֶלִישׁבבלית: "כאשר ממעל" או "בעת שממעל" ע"ש מילות הפתיחה, בכתב יתדות אכדית: 𒂊𒉡𒈠𒂊𒇺) הוא סיפור הבריאה הבבלי. הסיפור נתגלה בין עתיקות העיר נינווה בשנת 1849 על גבי שבעה לוחות חרס שנשתמרו ברובם היטב. אגדת אנומה אליש חוברה בחלקה בתחילת האלף השני לפנה"ס. לאפוס קיימות גרסאות נוספות, שאחת מהן בולטת בנקודות דמיון לסיפור הבריאה המקראי.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נח האדון, בגויתה התבונן
שסע את הפגר למען ברוא נפלאות
ויפלחנה כצדפה לשנים:
חציה כונן ויקרה שמים
נטה יריעה, משמר הציב
לבל תגיר מימיה - צוה עליהם.

אנומה אליש (בתרגום ש. שפרה וי. קליין)

האפוס מתחיל בשתי ישויות קדמוניות, שתיהן גופי מים: אפסו(אנ') - המים המתוקים ובת זוגו, המפלצת תיאמת - המים המלוחים. השניים הם המקור לפנתאון אלילי, כשכל דור מתואר כעולה על קודמו, לחמו(אנ') ולחאמו(אנ'), אנשר וקישאר(אנ'), אנו ולבסוף אאה, שהיה החזק והחכם מכל אחיו האלים.

האלים התאספו יחדיו והחלו לחגוג להרעיש, ההמולה הממושכת שנוצרה הטרידה את מנוחתם של אפסו ותיאמת עד שלבסוף החליט אפסו, למורת רוחה ולמרות התנגדותה של תיאמת, להשמיד את האלים הרעשניים ולהשיב לעצמו את השקט והשלווה. המזימה מתגלה לאלים ואאה הצליח להערים על אפסו, לגבור עליו ועל בעלי בריתו ולהורגו. אאה הפך לראש האלים ויחד עם זוגתו דמכינה הוליד את מרדוך. האל הצעיר יצר רוחות וסערות המטרידות את מנוחתה של תיאמת ובני בריתה. האחרונים משכנעים אותה לצאת לקרב על מנת לנקום את מות בעלה תוך השמדת המטרד אחת ולתמיד.

תיאמת אספה חבורה ססגונית של מפלצות והכריזה מלחמה על האלים. היא מינתה את בנה קִינְגוּ לשר צבאה ולבן זוגה והעניקה לו את לוחות הגורל. האלים המפוחדים מכוחה של תיאמת נותרו אובדי עצות, אך מרדוך התנדב לצאת לקרב בתנאי כי יומלך למלך האלים. האלים קיבלו את התנאי, המליכו עליהם את מרדוך והוא יצא לקרב הגדול. בקרב בין צבאה של תיאמת לבין צבאו של מרדוך, תיאמת הובסה ונהרגה.

לאחר הקרב נפנה מרדוך לברוא את העולם: הוא ביתר את גופה של תיאמת לשניים, יצר את השמים והארץ והתקין מעורה של תיאמת יריעה ממעל כדי שהמים העליונים לא ינזלו. הוא יצר את הכוכבים, השמש והירח, את לוח השנה והזמנים, את מזג האוויר, האדמה, הנהרות וההרים ומינה אלים שונים לשליטה בכל אחד מהם. האלים חגגו, שבחו את מרדוך ונשבעו לו אמונים.

לבסוף החליט מרדוך להקים את בבל כמושב לאלים ולמקדשיהם, וליצור את בני האדם לשירות האלים כדי שיוכלו אלה האחרונים לנוח. המשימה הוטלה על אאה שהוציא להורג את קינגו וברא את האנושות מדמו. האפוס מסתיים בבניית מקדש אסגילה שהוא המעשה האחרון של סיפור הבריאה.

פתיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר ממעל השמים היו חסרי שם,
ומתחת הארץ טרם נקראה,
היה אפסו הקדמון אביהם,
ותיאמת שהולידה את כולם,
מימיהם התערבבו יחדיו.
שדה עוד לא נמצא וביצה לא נראתה
בזמן שהאלים טרם נוצרו
e-nu-ma e-liš la na-bu-ú šá-ma-mu
šap-liš am-ma-tum šu-ma la zak-rat
ZU.AB-ma reš-tu-ú za-ru-šu-un
mu-um-mu ti-amat mu-al-li-da-at gim-ri-šú-un
A.MEŠ-šú-nu iš-te-niš i-ḫi-qu-ú-ma
gi-pa-ra la ki-iṣ-ṣu-ru ṣu-ṣa-a la še-'u-ú
e-nu-ma DINGIR DINGIR la šu-pu-u ma-na-ma

אנומה אליש ומיתוסים כנענים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים עמדו על כך שהתרבות המסופוטמית הייתה בין שני נהרות ולא ליד ים, ולכן הגיוני שאת היחס שלה לאל ים היא שאבה מתרבות אחרת כדוגמת התרבות הכנענית שהייתה לחוף הים התיכון. בתרבות זו כפי שאנו מכירים מתוך השירה האוגריתית ישנו מאבק איתן על ההגמוניה בין בעל, אל הגשם והסערה - מקבילו הכנעני של מרדוך, לבין זבול ים, אל הים השולט על מפלצות נוראות ואיומות. בסופו של המאבק גובר בעל על ים באמצעות כלי נשק מאגיים שמכין לו כושר וחסיס, אל האומנויות, וזוכה בשלטון על האלים. עם זאת, הבדל מהותי בין שני הסיפורים הוא שבתרבות הכנענית סיפור המלחמה בין האלים לא מופיע כמיתוס בריאה.

אנומה אליש וסיפורי הבריאה במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בריאת העולם ביהדות ובאנומה אליש

ישנן נקודות דמיון מסוימות בין "אנומה אליש" לבין סיפורי בריאה מקראיים שונים, בהם לדוגמה ספר איוב, פרק ט' ח-יג, ספר איוב, פרק ל"ח, ספר תהילים, פרק ע"ד יג-יד, ספר תהילים, פרק ק"ד כ"ו, ועוד, שם, בדומה לאנומה אליש, מוזכר קרב של האל עם מפלצת ימית (שר של ים רהב/לווייתן/תנין). סיפור דומה מופיע גם בתלמוד:

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש הקב"ה לבראות את העולם, אמר לו, לשר של ים: פתח פיך ובלע כל מֵימות שבעולם. אמר לפניו (=שרו של ים): ריבונו של עולם, די שאעמוד בשלי. מיד בעט בו והרגו, שנאמר "בכוחו רָגַע הים, ובתבונתו מָחַץ רהב.

בסיפור הבריאה של ספר בראשית, פרק א', הבריאה איננה תוצר של מאבק בין אלים או של הולדה ולידה. ניכר בו מאמץ לנטרל את המיתוס ולהפוך אותו לעיקרון מדעי, ברוח הזמן כמובן. אלוהים אומר - והבריאה נבראת. לעיתים הוא גם נאלץ להוסיף עשייה כלשהי. הפרשן משה דוד קאסוטו[1] מסביר שבראשית א' מתפלמס עם מסורות בריאה אחרות, מסופוטמיות ובבליות. האלה תיאמת למשל הופכת ל"תהום", ואם כי הוא מזכיר את "התנינים הגדולים", רמז למפלצות ימיות מהמיתולוגיה של המזרח הקרוב, הוא לא מעניק להם תפקיד כלשהו בתהליך הבריאה. אלוהים לא נלחם נגדם. ובכך מנציח בראשית א' את המסורת הקאנונית. מסורות אחרות שרווחו באותה תקופה נכנסו לספרי הנביאים והכתובים. כמו למשל ישעיהו נא ט-י, המספר כי ה' ניצח את הכוחות הקדומים רהב ותנין: "זְרוֹעַ יְהוָה עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים; הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין. הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה; הַשָּׂמָה, מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים." לעומתו, סבור ג'ון ד. לוינסון, שהתיאורים שבספרי הנביאים והכתובים מתעדים מסורות ישראליות מקבילות שגילו דמיון למיתוסים הבבליים.


אנומה אליש והמקור הקדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

'אנומה אליש' מבוסס על המיתולוגיה השומרית העתיקה שנתגבשה עוד באלף השלישי לפני הספירה. התיאוגניה, סיפור בריאת העולם ובריאת האדם - לקוחים כולם מן המקורות השומריים, בשינויים המתבקשים. לדוגמה, האל הראשי במיתולוגיה השומרית היה אנו (אל השמים) ובנו שירש אותו אנליל, הוא מקבילו של האל מרדוך במיתולוגיה הבבלית.[2]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

לפורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

  • ש. שפרה, י. קליין, אנומה אליש, בימים הרחוקים ההם – אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, עם עובד, 1996.
  • משה ויינפלד, האל הבורא בבראשית א' ובנבואת ישעיהו השני, תרביץ לז (תשכ"ח), עמ' 105–132
  • Jon D. Levenson, Creation and the Persistence of Evil: The Jewish Drama of Divine Omnipotence. San Francisco: Harper and Row, 1988, pp. 7-13.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קאסוטו, פירוש על ספר בראשית
  2. ^ ש. שפרה, י. קליין, אנומה אליש, בימים הרחוקים ההם – אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, עם עובד, 1996, 8.