לדלג לתוכן

מלחמת האזרחים באל סלוודור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת האזרחים באל סלוודור
תאריכים 15 באוקטובר 1979 – 16 בינואר 1992 (12 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום אל סלוודור עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מלחמת האזרחים באל סלוודור הייתה מלחמת אזרחים בת 12 שנים בין ממשלת אל סלוודור לבין FMLN – ארגון גג של קבוצות שמאל שגובו על ידי ממשלתו של פידל קסטרו ועל ידי ברית המועצות.[1] הפיכה צבאית שהתחוללה במדינה ב-15 באוקטובר 1979 ולוותה בהרג של מוחים אנטי מהפכנים נחשבת לאירוע אשר פתח את המלחמה. המלחמה לא הסתיימה באופן רשמי עד קריסתה של ברית המועצות, כשב-16 בינואר 1992 הסכמי השלום של צ'אפולטפק נחתמו במקסיקו סיטי.[2] האו"ם דיווח כי במהלך הלחימה נהרגו כ-75 אלף אנשים. 8,000 אנשים נוספים נעדרים. המלחמה התאפיינה בין השאר בהפרות זכויות אדם שהתבטאו בעיקר בחטיפות, בעינויים וברציחתם של חשודים באהדה ל-FMLN על ידי כוחות הביטחון של המדינה ובידי חוליות מוות פרה-צבאיות.[3][4][5]

ממשלת ארצות הברית התייחסה אל ממשלת אל סלוודור כאל בעלת בריתה בשל המלחמה הקרה.[6] במהלך כהונותיהם של ג'ימי קרטר ורונלד רייגן ארצות הברית העניקה סיוע של מיליון עד שני מיליון דולר ביום לממשלה באל סלוודור.[7] בנוסף סייעה ארצות-הברית באימון הצבא ובציודו. במאי 1983 דווח כי קצינים אמריקאים משתפים פעולה עם הקצונה האל סלוודורית הבכירה ומקבלים החלטות אסטרטגיות וטקטיות.[8] ארצות הברית נימקה את עזרתה בכך שהמורדים קיבלו גיבוי מברית המועצות.[9] במהלך המלחמה יושמו טקטיקות כנגד מורדים על ידי הממשלה האל-סלוודורית שפגעו באזרחים לא לוחמים. האו"ם העריך כי לוחמי גרילה של FMLN היו אחראים לחמישה אחוזים של פשעי מלחמה אשר בוצעו בזמן מלחמת האזרחים, ו-85 אחוז מפשעי המלחמה בוצעו על ידי כוחות הביטחון האל-סלוודורים.[10] האחריות על פשעי המלחמה הופחתה על ידי חוק חנינה משנת 1993, אולם ב-2016 בית המשפט העליון לצדק במדינה קבע בתיק Incostitucionalidad 44-2013/145-2013[11] שהחוק היה לא חוקתי ושממשלת אל סלוודור יכולה לתבוע חשודים בפשעי מלחמה.[12]

הרקע למלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן רב לפני פרוץ המלחמה התקיים באל-סלוודור אי-שוויון חברתי.[13] השלטון הספרדי שהיה קיים ברוב מדינות דרום אמריקה קבע את אי השוויון החברתי. אפליה זו כוונה לא היה רק כלפי הילידים המקוריים אלא גם כלפי צאצאיהם של ספרדים שהתיישבו בעבר בדרום אמריקה, כיוון שהשלטון הספרדי רצה לשמור על שליטתו באזור ועל כפיפותם של המתיישבים למלך ספרד. במהלך המאה ה-19 אותם צאצאי מתיישבים ספרדים, המכונים קריאולים, בראשותו של סימון בוליבר, מרדו בשלטון הספרדי וסילקו אותו מכמה מדינות בדרום אמריקה. למרות זאת, עדיין נשמר אי השיווין בין הקריאולים לבין הילידים, אותם החשיבו הקריאולים כנחותים מהם.

בשלהי המאה ה-19 קפה הפך ליבול מכניס שהניב כמעט 95 אחוזים מהכנסות המדינה, שהגיעו ל-2 אחוזים מהאוכלוסייה. עם הזמן העמיק הפער בין מיעוט מחזיקי הקרקעות העשירים והרוב העני.[14] בשנות העשרים המשיך פער זה לגדול, בעקבות צניחת מחירי הקפה לאחר התרסקות הבורסה בשנת 1929.[15][16] ב-1932 קמה באל סלוודור המפלגה הסוציאליסטית המרכז אמריקאית, שהובילה התקוממות של חקלאים וילידים כנגד הממשלה. לימים התקוממות זו היא שתדלקה את תחילת מלחמת האזרחים. ה-FMLN נקרא על שם Farabundo Martí, אחד מממנהיגי ההתקוממות.[17] ההתקוממות דוכאה בצורה ברוטאלית במה שמכונה בהיסטוריה המקומית "הטבח". במשך שלושה ימים בינואר 1932 הרגו כוחות חמושים עשרות אלפי אזרחים.[18] טבח זה איפשר בהמשך לדיקטטורה צבאית לקבל מונופול על הכוח הפוליטי באל-סלוודור תוך כדי הגנה על הדומיננטיות של אליטת הקרקעות.[18] ההתנגדות להסדר זה בקרב בני המעמד הבינוני, מעמד העובדים ועניי אל סלוודור התחזקה לאורך המאה העשרים.[18]

סכסוך גבולות עם הונדורס כגורם למלחמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1969 החליטה הונדורס על רפורמה אגררית. במסגרת הרפורמה חולקו חלקות האדמה שלה לאיכרי המדינה, ובשל כך גורשו מאדמתם איכרים סלוודורים שעיבדו את האדמות במשך כמה דורות. ב-14 ביולי 1969 התחולל עימות חמוש בין אל סלוודר והונדורס כתוצאה מההגירה שנבעה מהרפורמה. הקונפליקט אשר ידוע כמלחמת הכדורגל נמשך ארבעה ימים בלבד, אבל הייתה לו השפעה עמוקה על החברה האל סלוודורית. שיבוש המסחר בין אל סלוודור והונדורס בשל הקונפליקט גרם לנזק כלכלי כבד לשתי האומות. 300,000 אל סלוודורים בערך נאלצו לעזוב את קרקעותיהם בשל המלחמה והוגלו לאל סלוודור. חזרה זו גרמה למהפך חברתי והחלו להישמע קולות שדרשו רפורמה בחלוקת האדמות גם באל סלוודור. קולות אלו העלו חשש כבד אצל ראשי הצבא באל סלוודור שפחדו מהקמת מיליציות חמושות. הממשלה לא יכלה לספק את צורכי האיכרים הגולים. המלחמה גם חיזקה את הצבא באל סלוודור והובילה לשחיתות מוגברת. בשנים שלאחר המלחמה הממשלה הגבירה את רכישות הנשק שלה ממקורות כמו ישראל, ברזיל, מערב-גרמניה וארצות הברית.[19]

בחירות 1972

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות הנשיאותיות בשנת 1972 אופיינו בשחיתות אלקטורלית מטעם תומכיו של מועמד מפלגת הפיוס הלאומי-PCN, ארתורו ארמנדו מולינה, שהיה קולונל בצבא אל סלוודור. האופוזיציה למולינה נחשבה לחזקה הן משמאל והן מימין. באותה שנה. הגוף המרקסיסטי-לניניסטי, כוחות השחרור העממיים של Farabundo Martí Marxist–ה-(FPL), אשר נוסד בשנת 1970 כשלוחה של המפלגה הקומוניסטית של אל סלוודור, החל לבצע פעולות גרילה בקנה מידה קטן. ארגונים אחרים כמו צבא המהפכה העממית, ERP החלו גם הם להתפתח. עליית מחירי המזון והירידה בתפוקה החקלאית, שהוחרפו בשל משבר הנפט של 1973, הגבירו את התרעומת בקרב ארגוני השמאל. תהליכים אלה העמיקו את חוסר השוויון החברתי-כלכלי שממילא היה חמור בחברה האל סלוודורית ותרמו להגברת התסיסה. בתגובה, הנשיא מולינה הנהיג שורה של רפורמות חקלאיות שעסקה בחלוקה מחדש של חלקאות קרקעיות בקרב אוכלסיות החקלאים. הרפורמות כשלו בשל התנגדותה של אצולת הקרקעות, ובשל כך התחזקה תחושת חוסר שביעות הרצון מהממשלה.[20]

בחירות 1977

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשרים בפברואר 1977, PCN הביסו את איחוד ההתנגדות הלאומי בבחירות הנשיאותיות. בדומה לבחירות 1972 הושגו התוצאות במרמה, והוטו לטובת המועמד הצבאי גנרל קרלוס אומברטו רומרו. דווח כי כוחות סמי צבאיים ידועים לשמצה כגון הארגון דמוקרטי לאומני-(ORDEN) שמומנו על ידי המדינה השתמשו באיומי מצ'טות כנגד האיכרים על מנת שיצביעו למועמד הצבאי.[21] התקופה בין הבחירות לבין התחלת הכהונה הרשמית של הנשיא Romero באחד ביולי 1977 אופיינה במחאות מסיביות של התנועה הפופולרית, מחאות שדוכאו על ידי רשויות המדינה. ב-28 בפברואר 1977, קהל של מפגינים פוליטיים התכנס בסן סלוודור להפגין כנגד שחיתות הבחירות. כוחות ביטחון שהגיעו למקום פתחו באש ללא הבחנה. בטבח נהרגו הן מפגינים והן עוברי אורח. מספר ההרוגים באירוע מוערך בין 200[22] ל-1,500.[23] הנשיא מולינה האשים קומוניסטים זרים בהפגנות והגלה מספר חברי מפלגת UNO בכירים מהמדינה.[24] הדיכוי נמשך גם לאחר הכתרתו של הנשיא בכך שהממשלה החדשה הכריזה על מצב חירום והשהתה את החירויות האזרחיות. באזורים הכפריים האליטה האגררית ייסדה וארגנה חוליות מוות סמי צבאיות כגון הכוחות החמושים של רגאלדו-(FAR). כוחות אשר היו ידועים לשמצה והונהגו על ידי הקטור רגאלדו. על אף שחוליות המוות היו מלכתחילה אוטונומיות מצבא המדינה ומורכבות בעיקר מאזרחים, (ה-FAR לצורך העניין התפתחה מתוך תנועת הצופים), עד מהרה הן קיבלו את חסותה של סוכנות המודיעין הלאומית המקומית. חוליות המוות הונהגו על ידי מיג'ור Roberto D'Aubuisson ונהיו חלק משמעותי ממנגנוני הדיכוי של המדינה. במהלך פעולתם, נרצחו אלפי מנהיגי איגודים, פעילים וכן תלמידים ומורים שנחשבו לתומכים בשמאל. [25] עדות לזוועות התקופה ניתן למצוא בתיעודים של העזרה החוקית הנוצרית, משרד סיוע חוקי במשרד הארכיבישוף והקבוצה המובילה באל סלוודור למען זכויות אדם באותה התקופה. בתיעודם נכתב כי 687 אזרחים נרצחו על ידי הצבא בשנת 1978. ב-1979 עלה מספר ההרוגיםל-1,796.[26][23]1–2, 222 הדיכוי בכח הניע רבים בכנסייה הקתולית להוקיע את הממשלה. תגובת הממשלה הייתה דיכוי הכמורה.[27]

הפיכה, דיכוי והתקוממות: 1979–1981

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיכה צבאית אוקטובר 1979

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התגברות המתיחות והגעה למצב של סף מרד, החונטה הצבאית אזרחית JRG הדיחה את הנשיא רומרו ב-15 באוקטובר 1979. בארצות הברית עלה חשש כי אל סלוודור כמו קובה וניקרגואה לפני כן יתדרדרו להפיכה קומוניסטית.[28] בשל כך, שלטונו של ג'ימי קארטר תמך בממשלה הצבאית החדשה בעצמה רבה תוך כדי תקווה לייצוב המדינה.[29] בשעה שקרטר סיפק תמיכה מסוימת לממשלה, שלטונו של רונאלד ריגן העלה בצורה ניכרת את התמיכה הכספית באל סלודור.[30] ב-1984 הוציאה ממשלתו של ריגן כמעט ביליון דולר בסיוע למדינה.[31] ה-JRG הנהיג רפורמת קרקעות שהגבילה את בעלות הקרקעות ל-100 הקטרים לכל היותר. בנוסף, הולאמו הבנקים, הקפה ותעשיית הסוכר. נקבעו בחירות לפברואר 1982 ופוזרה יחידת המוות הפרה-צבאיות הפרטית-(ORDEN) בשישה בנובמבר 1979.[32] רפורמת הקרקעות התקבלה בעוינות בקרב אליטת הקרקעות והצבא המקומי אשר ביקשו לשבשו ישר עם תחילתו. בעלי קרקעות עשירים בשעה שהבינו את כוונת הממשלה לחלק את האדמות לאיכרים ולארגן קואופרטיבים, החלו להרוג את משק החי שלהם ולהעביר ציוד חקלאי בעל ערך לגואטמלה שם החזיקו קרקעות נוספות. בנוסף, רוב מנהיגי הקואופרטיבים באזורים הכפריים נרצחו או "נעלמו" זמן קצר בחירתם וחשיפתם לרשויות.[33] ה-Socorro Jurídico תיעד זינוק רציני בהריגות הממשלתיות מ-234 בפברואר 1980 ל-487 חודש אחר כך. בעקבות לחץ צבאי, שלושת החברים האזרחים בחונטה פרשו בשלושה בינואר 1980 ביחד עם עשרה מתוך אחד עשר שרי הקבינט. ב-22 בינואר 1980, המשמר הלאומי תקף הפגנה שלווה, הרג בסביבות החמישים משתתפים ופצע מאות נוספים.[32] ב-6 בפברואר, שגריר ארצות הברית, Frank Devine הודיע למחלקת המדינה כי הימין הקיצוני מחמש את עצמו והתכוננות לעימות שבו ציפה בבירור להתחבר לצבא.[34][35]

מטרות הדיכוי האלים בידי החונטה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטרה המיידית של הצבא הסלוודורי וכוחות הביטחון שהייתה למעשה גם המטרה של ארצות הברית הייתה מניעת השתלטות כוחות גרילה שמאליים וארגונים פוליטיים משתפי הפעולה. בראשית שנות השמונים, בקונפליקט הסלוודורי, האחרונים היו מהותיים יותר מכוחות הגרילה. המקורות הצבאיים של המורדים היו מוגבלים וכוחם הגדול נבע בעיקר לא מכוח הנשק אלא מארגוני ההמונים שגיבו אותם. הארגונים הורכבו מאיגודי עובדים, תלמידים וארגוני חקלאים שיכלו להיות מגויסים באלפיהם בערים הגדולות ויכלו לשתק את המדינה על ידי שביתות.[36] ביקורת אודות הסיוע האמריקאי בן התקופה, טענה שהיא תהפוך מה שנחשב לאלימות של הדיקטטורה ללגיטימי ושהכוח הפוליטי במדינה נמצא עם המנהיגים הצבאיים הוותיקים בממשלה. הם בתורם מיישמים מדיניות של רפורמה עם דיכוי. דובר קתולי בולט מאותו הזמן התעקש כי "כל סיוע צבאי שנשלח למדינה מסתיים בידי הצבא וקבוצות ימין סמי-צבאיות אשר היוו את שורשי הבעיה של המדינה."[37]

מעורבות ארצות-הברית מוכחת במקרה אשר כמעט ולא קיבל תשומת לב והובא לידי הציבור בידי שוחרי זכויות אדם. פקידי שגרירות ארצות הברית שיתפו פעולה עם חטיפת שני סטודנטים למשפטים על ידי חוליות המוות. בינואר 1980, חיילי המשמר הלאומי עצרו שני צעירים, Francisco Ventura ו-José Humberto Mejía, בעקבות הפגנה אנטי ממשלתית. המשמר הלאומי קיבל רשות להביא את החטופים לשטח השגרירות האמריקאית. זמן קצר לאחר מכן מכונית פרטית חנתה בחניון השגרירות, אנשים בלבוש אזרחי שמו את הסטונדטים בתא המטען של המכונית ונסעו משם. שני הצעירים לא נראו יותר לעולם.[38]

המוטיבציה להתנגדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קורבנות חוליות מוות, 1981 לערך
הגדלה
class=notpageimage|הצגה

בשעה שהממשלה הרחיבה את מעשי האלימות כנגד האזרחים הן בעזרת חוליות המוות והן על ידי הצבא, כל קבוצת אזרחים אשר הביעה תמיכה פיזית או מילולית הסתכנה במוות. למרות חששות אלה, בחרו רבים לקחת חלק במאבק.[39] ראוי לציין כי האלימות לא הוגבלה כלפי הפעילים בלבד אלא גם כלפי כל מי שקידם רעיונות של הטלת ספק במדיניות הרשמית שנחשבו כחתרניות כנגד הממשלה.[40] קבוצות מודרות שהתהוו לקבוצות גרילה ואשר בסופו של דבר מצאו עצמן בעימות עם הממשלה היו לדוגמה ה-campesinos או האיכרים. רבים ממורדים אלה הצטרפו לקמפיינים של פעולה קולקטיבית בשביל הרווח החומרי אך איכרים רבים ציינו סיבות אחרות להצטרפות ללחימה.[41]

אדיקות הייתה סיבה פופולרית להצטרפות למרד. המצטרפים ראו את ההשתתפות שלהם כדרך לא רק סיבה אישית אלא גם כסנטימנט קהילתי של צדק אלוהי.[42] כבר לפני מלחמת האזרחים, מספר מורדים לקחו חלק בקמפיינים שהתמודדו עם שינויים חברתיים בצורה ישירה יותר. לא רק מחסור בייצוג פוליטי אלא גם מחסור בהזדמנויות כלכליות וחברתיות שלא הוצעו לקהילות המצטרפים למרד.

בשעה שה-FMLN יכול להיות מסווג כקבוצת מתקוממים, מלומדים אחרים סיווגו אותם כ"מוסד קבוצתי חמוש". הבנת ההבדל היא מהותית. מוסדות של קבוצות חמושות משתמשות בטקטיקה לשם חיזוק משימתם או האידאולוגיה שלהם. בסופו של דבר לשם השפעה על ההתנהגות והנורמות של הלוחמים שלהם. בהקשר זה, ל-FMLN הייתה גישה יעילה יותר מלצבא המקומי בחינוך הפוליטי של חבריו אודות משימתם. חברים אשר התיישרו עם מטרות ה-FMLN הונעו על ידי תחושה של תשוקה ומטרה. בנוסף, הראו נכונות לסכן את חייהם לטובת מדינתם. אסטרטגיית FMLN התמקדה בארגון קהילתי, ביצירת קשרים בתוך הכנסייה ואיגודי העובדים. לעומת זאת, לצבא אל סלבדור הייתה הכשרה לקויה, ורבים מהלוחמים בו דיווחו על הצטרפות מתוך חוסר ביטחון תעסוקתי או תחת הפחדה מצד הממשלה. פערים אלו באו לידי ביטוי בשיטות הלחימה שלהם. יתר על כן, צבא סלבדור גרם ליותר אבדות באזרחים מאשר ה-FMLN.[43] שנים רבות לאחר מכן, בנובמבר 1989, ה-FMLN פרצו במתקפה מאסיבית שתפסו את הצבא מופתע והצליחו לכבוש נתח רציני מהמדינה ואף נכנסו לעיר הבירה. בבירה, ה-FMLN השתלטו על שכונות העוני בשעה שהצבא הפציץ את עמדותיהם, כולל אזורי מגורים, כדי לאלץ את ה-FMLN לצאת. מתקפה גדולה זו של ה-FMLN לא הפילה את הממשלה, אבל היא כן שכנעה את הממשלה שלא ניתן להביס את ה-FMLN בכוח הנשק וכי יש צורך בהסדר משא ומתן.[44]

בראשית 1980, קבוצות גרילה מקומיות, עובדים, קומוניסטים וסוציאליסטים התאחדו לשם יצירת FMLN.[17] ה-FMLN הכריזו ישר על מרד כנגד הממשלה אשר התחיל ב-10 בינואר 1981 עם המתקפה הגדולה הראשונה של ה-FMLN. ה-FMLN קיבל את השליטה ברוב המחוזות של Morazán ושל Chalatenango לכל אורך שנות המלחמה. ההתקפות בוצעו בנוסף על מטרות צבאיות ברחבי המדינה, והותירו מאות בני אדם הרוגים. מורדי ה-FMLN הורכבו ממגוון אוכלוסיות-ילדים, קשישים, גברים ונשים כאחד. חלקם הגדול אומנו במחנות FMLN בהרים ובג'ונגלים של אל סלבדור לשם לימוד טכניקות צבאיות.

ההתנקשות בארכיבישופ רומרו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
Óscar Romero

בפברואר 1980 הארכיבישוף אוסקר רומרו פרסם מכתב פתוח לנשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר אשר בו הפציר להשעות את הסיוע הצבאי לשלטון המקומי. הוא יעץ לקרטר שהכח הפוליטי נמצא בידי הכוחות החמושים ושאלה יודעים רק לדכא את העם ולהגן על האינטרסים של האוליגרכיה המקומית. רומרו הזהיר כי התמיכה של ארצות הברית רק תחדד את אי הצדק והדיכוי הפוליטי כנגד ארגוני העם אשר נאבקו למען כיבוד זכויות האדם הבסיסיות שלהם.[45] ב-24 במרץ 1980 הארכיבישופ נרצח בשעה שהעביר מיסה. הרצח התבצע יום אחרי שרומרו קרא לכוחות הביטחון ולחיילים לא לציית לפקודות של הרג אזרחים. קרטר הגיב לרצח ואמר שמדובר על מעשה מזעזע ובלתי מתקבל על הדעת.[46] At his funeral a week later, government-sponsored snipers in the National Palace and on the periphery of the Gerardo Barrios Plaza were responsible for the shooting of 42 mourners.[47]

לווית רומרו והטבח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן לוויותו של רומרו, פצצות עשן התפוצצו ברחובות אשר היו בסמיכות לקתדרלה. יריות רובה נשמעו מהבניינים הסובבים. במנוסה וכתוצאה מהירי נהרגו רבים. מקורות רשמיים דיווחו על 31 הרוגים כשעיתונאים טענו שבין שלושים לחמישים נהרגו. עדים טענו כי כוחות הביטחון של הממשלה הם שזרקו את פצצות העשן וצלפים של הצבא אשר היו לבושים כאזרחים ירו לתוך ההמולה מהמרפסת של האמרון המלכותי. אולם, אין הסכמה חד משמעית אודות מהלך האירועים בלוויה.

רצח ואונס הנזירות האמריקאיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשניים בדצמבר 1980, חברי המשמר הלאומי נחשדו כי אנסו ורצחו ארבע מיסיונריות קתוליות אמריקאיות. המיסיונריות היו במשימה של אספקת מזון, מקלט, תעבורה, עזרה רפואית וסיוע בקבורת קורבנות חוליות המוות. ב-1980 בלבד לפחות 20 אנשי דת וכמרים נרצחו במדינה. במהלך המלחמה, מספר אנשי הדת הנרצחים האמיר. לדוגמה, בהצהרה של האוניברסיטה הישועית של מרכז אמריקה נמסר כי שני בישופים, 16 כמרים, 3 אחיות, סמינריסט אחד ולכל הפחות 27 עובדי כנסייה נרצחו. בהריגת דמויות כנסייתיות, ההנהגה הצבאית הראתה כמה עמדתה קשוחה לגבי התעוזה לחסל את אלה אשר ראתה כיריבים. מבחינתם, הם ראו את הכנסייה כאויב אשר הולך כנגד הצבא וחוקיו."[48] הסיוע הצבאי האמריקאי הופסק לזמן קצר כתגובה למעשי הרצח אך חודש כעבור שישה שבועות. ממשל קרטר היוצא העלה את הסיוע הצבאי לכוחות החמושים של אל סלבדור לעשרה מיליון דולר אשר חצי ממנו התבטא ברובים, תחמושת, רימונים ומסוקים.[49] כהצדקה למשלוחי הנשק, רשויות ארצות הברית טענו שהממשל באל-סלוודור עשה צעדים חיוביים על מנת לחקור את רצח הנזירות. הדבר הוטל בספק על ידי השגריר האמריקאי Robert E. White שאמר שלא יכל למצוא כל ראייה לכך שהחונטה מבצעת מחקר רציני.[49] השגריר הודח משירות החוץ על ידי שלטון ריגן אחרי שסירב להשתתף בכיסוי האחריות של הצבא המקומי לרציחות. ההדחה הייתה בהוראתו של אלכסנדר האיג. [50]

התגברות הדיכוי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלות ברית של ארצות הברית התערבו אף הן בנעשה באל סלוודור. הממשל הצבאי בצ'ילה סיפק הכשרה משמעותית ועצות טקטיות לכוחות המזוינים של סלבדור. המצב הגיע לכך שהפיקוד העליון של סלבדור העניק לגנרל אוגוסטו פינושה את אות מסדרו של חוסה מאטיאס דלגאדו היוקרתי במאי 1981 בשל התמיכה המושבעת של ממשלתו. הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה תמכה גם בכוחות המזוינים של סלבדור במסגרת מבצע צ'רלי. במהלך אותו חודש, החונטה חיזקה את המצור שהוטל על ידי הנשיא רומרו על ידי הכרזת חוק צבאי ואימוץ מערכת תקנות עוצר חדשה.[51] בין ה-12 בינואר ל-19 בפברואר 1981 168 אזרחים נהרגו על ידי כוחות הביטחון בשל הפרת חוקי המצור.[52]

"ניקוז הים"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמציו להביס את המרד, הכוחות המזוינים הסלבדורים נקטו בטקטיקת אדמה חרוכה ואמצו שיטות שדומות לה יושמו במלחמת האזרחים בגואטמלה על ידי כוחות הביטחון. טקטיקות אלה בתורן קיבלו השראה מאסטרטגיות אמריקאיות כנגד מורדים ששומשו במלחמת וייטנאם.[53] חלק מובנה באסטרטגיה של צבא אל סלוודור היה חיסול המרד על ידי מיגור בסיס התומכים באיזורי הכפר. מהלך זה כונה ניקוז הים או ייבוש האוקיאנוס המטרה העיקרית היתה אוכלוסיה אזרחית, הריגתם או העברתם למקומות חדשים זאת לשם הסרת כל תמיכה אפשרית בתומכים. תפיסת ניקוז הים לקוחה מהדוקטרינה של מאו צה טונג שהדגיש כי "הגרילה צריכה לנוע בין האנשים כמו דג השוחה במים.[54]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מלחמת האזרחים באל סלוודור בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Oñate, Andrea (15 באפריל 2011). "The Red Affair: FMLN–Cuban relations during the Salvadoran Civil War, 1981–92". Cold War History (journal). 11 (2): 133–154. doi:10.1080/14682745.2010.545566. S2CID 153325313. נבדק ב-12 בפברואר 2023. {{cite journal}}: (עזרה)
  2. ^ "Chapultepec Peace Agreement" (PDF). UCDP. נבדק ב-19 בפברואר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ Report of the UN Truth Commission on El Salvador (Report). United Nations. 1 באפריל 1993. {{cite report}}: (עזרה)
  4. ^ "'Removing the Veil': El Salvador Apologizes for State Violence on 20th Anniversary of Peace Accords". NACLA. נבדק ב-2 במרץ 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ "El Salvador's Funes apologizes for civil war abuses". Reuters. 16 בינואר 2010. נבדק ב-2 במרץ 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ Danner, Mark (1993). The Massacre at El Mozote. Vintage Books. pp. 9. ISBN 067975525X.
  7. ^ El Salvador, In Depth: Negotiating a settlement to the conflict. Uppsala Conflict Data Program Conflict Encyclopedia. Uppsala, Sweden: Uppsala University. אורכב מ-המקור ב-19 באוקטובר 2013. נבדק ב-24 במאי 2013. While nothing of the aid delivered from the US in 1979 was earmarked for security purposes, the 1980 aid for security only summed US$6.2 million, close to two-thirds of the total aid in 1979. {{cite book}}: (עזרה)
  8. ^ "philly.com: The Philadelphia Inquirer Historical Archive (1860–1922)" – via nl.newsbank.com.(הקישור אינו פעיל)
  9. ^ Stokes, Doug (9 באוגוסט 2006). "Countering the Soviet Threat? An Analysis of the Justifications for US Military Assistance to El Salvador, 1979–92". Cold War History. 3 (3): 79–102. doi:10.1080/14682740312331391628. S2CID 154097583. נבדק ב-13 בפברואר 2023. {{cite journal}}: (עזרה)
  10. ^ "Truth Commission: El Salvador". 1 ביולי 1992. נבדק ב-7 באפריל 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ "Incostitucionalidad 44-2013/145-2013" (PDF) (בספרדית). Supreme Court of Justice of El Salvador. 13 ביולי 2016. נבדק ב-3 בספטמבר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ COHA (25 ביולי 2016). "El Salvador's 1993 Amnesty Law Overturned: Implications for Colombia". {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ "Inevitable Revolutions: The United States in Central America"
  14. ^ Haggerty, Richard A. (1990). El Salvador: A Country Study. Headquarters, Department of The Army. p. 306.
  15. ^ "El Salvador en los años 1920–1932" (בספרדית). 8 בינואר 2007. ארכיון מ-15 בספטמבר 2008. נבדק ב-14 בספטמבר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ Armed Forces of El Salvador. "Revolución 1932" (בספרדית). אורכב מ-המקור ב-19 ביוני 2008. נבדק ב-14 בספטמבר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ 1 2 Little, Michael (1994). A war of information : the conflict between public and private U.S. foreign policy on El Salvador, 1979–1992. University Press of America. ISBN 9780819193117.
  18. ^ 1 2 3 Taylor, Robert; Vanden, Harry (בספטמבר 1982). "Defining Terrorism in El Salvador: La Matanza". The Annals of the American Academy of Political and Social Science. 463: 106–118. doi:10.1177/0002716282463001009. S2CID 145461772. {{cite journal}}: (עזרה)
  19. ^ Haggerty, Richard A. (בנובמבר 1988). "Foreign Military Influence and Assistance". El Salvador: A Country Study (PDF). Federal Research Division Library of Congress. pp. 223–224. {{cite book}}: (עזרה)
  20. ^ Walter, Williams (1997). Militarization and Demilitarization in El Salvador's Transition to Democracy. p. 90.
  21. ^ Armstrong, Robert / Shenk, Janet. El Salvador: The Face of Revolution (Boston: South End Press, 1982), 163.
  22. ^ Whitfield, Teresa (1995). Paying the Price: Ignacio Ellacuría and the Murdered Jesuits of El Salvador. Philadelphia: Temple University Press. ISBN 9781566392532.
  23. ^ 1 2 President Molina blamed the protests on "foreign Communists" and immediately exiled a number of top UNO party members from the country. Dunkerley, James (1982). The Long War: Dictatorship and Revolution in El Salvador. pp. 106–107.
  24. ^ Dunkerley, James (1982). The Long War: Dictatorship and Revolution in El Salvador. pp. 106–107.
  25. ^ Stanley, 2012, p. 120
  26. ^ Socorro Jurídico Cristiano
  27. ^ Library of Congress. Country Studies. El Salvador. Background to the Insurgency. [1]
  28. ^ Gettleman, Marvin (1987). El Salvador : Central America in the new Cold War. New York: Grove Press. ISBN 0394555570.
  29. ^ Rabe, Stephen (2016). The killing zone : the United States wages Cold War in Latin America. New York: Oxford University Press. ISBN 9780190216252.
  30. ^ Pastor, Robert (Winter 1984). "Continuity and Change in U.S. Foreign Policy: Carter and Reagan on El Salvador". Journal of Policy Analysis and Management. 3 (2): 175–190. doi:10.1002/pam.4050030202.
  31. ^ McMahan, Jeff (1985). Reagan and the world : imperial policy in the new Cold War. New York: Monthly Review Press. ISBN 085345678X.
  32. ^ 1 2 Report of the UN Truth Commission on El Salvador. 1 באפריל 1993. p. 27. {{cite book}}: (עזרה)
  33. ^ NACLA, Revolution Brews cited in McClintock 1985, p. 270
  34. ^ United States Embassy in San Salvador, cable 02296, 31 March 1980. The Washington Post, 31 March 1980.
  35. ^ National Security Archives, El Salvador: The Making of US Policy, 1977–1984, p. 34.
  36. ^ United States. Dept. of State. Bureau of Public Affairs (1985). Central America, US policy. Bureau of Public Affairs, Dept. of State. ISBN 9780080309507.
  37. ^ Arneson, Cynthia (1993). Crossroads: Congress, the President, and Central America, 1976–1993. Penn State Press. p. 42. ISBN 9780271041285.
  38. ^ "El Salvador Accountability and Human Rights: the Report of the United Nations Commission on the Truth for El Salvador" Human Rights Watch, 10 August 1993
  39. ^ Wood, Elisabeth J. (2003). Insurgent Collective Action and Civil War in El Salvador. Cambridge University Press. p. 5. ISBN 978-0521010504.
  40. ^ Wood, Elisabeth J. (2003). Insurgent Collective Action and Civil War in El Salvador. Cambridge University Press. p. 9. ISBN 978-0521010504.
  41. ^ Wood, Elisabeth J. (2003). Insurgent Collective Action and Civil War in El Salvador. Cambridge University Press. pp. 18, 19. ISBN 978-0521010504.
  42. ^ Wood, Elisabeth J. (2003). Insurgent Collective Action and Civil War in El Salvador. Cambridge University Press. p. 18. ISBN 978-0521010504.
  43. ^ Green, Amelia Hoover (בספטמבר 2017). "Armed group institutions and combatant socialization: Evidence from El Salvador". Journal of Peace Research. 54 (5): 687–700. doi:10.1177/0022343317715300. S2CID 117364772. {{cite journal}}: (עזרה)
  44. ^ "Salvador: 1945–92". fsmitha.com.
  45. ^ "Learn from History", 31st Anniversary of the Assassination of Archbishop Oscar Romero" The National Security Archive, 23 March 2011
  46. ^ "Jimmy Carter: Archbishop Oscar Arnulfo Romero Statement on the Death of the Archbishop of San Salvador". ucsb.edu.
  47. ^ Brunn, Stanley D., ed. (2015). The Changing World Religion Map: Sacred Places, Identities, Practices and Politics. Springer. p. 1962. ISBN 978-9401793759.
  48. ^ Colorado, C. X. (2002). Justice and the generals: Holding foreign military officers accountable for rape and extrajudicial killing; the case of the U.S. churchwomen killed in El Salvador. Southern California Review of Law and Women's Studies, 12(1), 107–130.
  49. ^ 1 2 "Guerillas regroup as Carter switches on Salvador arms". The New York Times. 25 בינואר 1981. {{cite news}}: (עזרה)
  50. ^ Bonner, Raymond (9 בנובמבר 2014). "Bringing El Salvador Nun Killers to Justice". The Daily Beast. נבדק ב-16 בינואר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  51. ^ National Security Archive 1989, pp. 25–72
  52. ^ Amnesty International. Amnesty International Report 1982 (London: AI, 1981)
  53. ^ Michael McClintock (1992). Instruments of Statecraft: U.S. Guerilla Warfare, Counterinsurgency, and Counterterrorism, 1940–1990. Web project by Michael McClintock based on his 1992 book by the same name published by Pantheon Books, a division of Random House, Inc.
  54. ^ Weinberg 1991: 62–63
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מלחמת_האזרחים_באל_סלוודור&oldid=39960141"