ממשלת איראן
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה |
איראן  |
| תחום שיפוט |
איראן |
|
www | |
  | |
ממשלת הרפובליקה האסלאמית של איראן (בפרסית: نظام جمهوری اسلامی ایران) היא הגוף השולט באיראן מאז המהפכה האיראנית ונפילת שושלת פהלווי בשנת 1979.
חוקת איראן אומצה במשאל עם לאחר מעשה, ובה נקבע כי המדינה תתנהל במודל הפרדת רשויות עם גוף חקיקה גוף שיפוט וגוף מבצע. על פי החוקה, המנהיג העליון הוא ראש המדינה והמפקד העליון של הכוחות המזוינים של איראן.
ממשלת איראן היא אחת משלוש ממשלות בעולם המשתמשות בתואר "הרפובליקה האסלאמית".
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרפובליקה האסלאמית של איראן נוצרה זמן קצר לאחר המהפכה האיראנית. בתחילת ינואר 1978 החלו הפגנות גדולות במטרה להפיל את השאה מוחמד רזא פהלווי.[1]
השאה נמלט מאיראן בינואר 1979, והאייתוללה ח'ומייני חזר בפברואר של אותה שנה לאחר תקופה ארוכה של גלות, והתקבל בטהראן על ידי מיליוני איראנים.
הקריסה הסופית של שושלת פהלווי התרחשה זמן קצר לאחר מכן, ב-11 בפברואר, כאשר צבא איראן הכריז על עצמו רשמית "נייטרלי", לאחר שכוחות גרילה וכוחות המורדים הכריעו כוחות נאמנים לשאה בקרבות רחוב ברחבי המדינה.
לאחר ניצחון המהפכה האיראנית, נערך משאל עם (אנ') על ידי ממשלת איראן הזמנית ב-30 וב-31 במרץ 1979 (10 ו-11 פארווארדין 1358), ובה נתבקשו התושבים להצביע כן או לא לרפובליקה אסלאמית.[2]
תוצאות משאל העם הוכרזו זמן קצר לאחר מכן על ידי האייתוללה ח'ומייני ב-2 באפריל 1979, כאשר 98.2 אחוזים מאזרחי איראן הצביעו בעד רפובליקה אסלאמית.[3][4]
החוקה החדשה, המבוססת חוקי האסלאם ותיאוקרטית מיסודה, הוקמה בדצמבר 1979, ובזאת הסתיימה תקופת המלוכה באיראן.[5]
חוקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-2–3 בדצמבר 1979 אושררה חוקת הרפובליקה האסלאמית של איראן במשאל עם עממי. במשאל עם זה, 99.5 מהמצביעים האיראנים אישרו את החוקה.[6][7]
עשר שנים מאוחר יותר, בקיץ 1989, הבוחרים האיראנים אישרו את התיקונים בחוקה של 1979 במשאל עם נוסף.[8][9] החוקה כונתה "היברידית" ובעלת "אלמנטים תיאוקרטיים ודמוקרטיים". בעוד שסעיפים 1 ו-2 מקנים את הריבונות לאל, סעיף 6 "מחייב בחירות עממיות לנשיאות ולמג'לס, או לפרלמנט". עם זאת, כל ההליכים והזכויות הדמוקרטיים יישארו כפופים למועצת השומרים ולמנהיג העליון,
עקרונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ממשלת הרפובליקה האסלאמית של איראן היא באופן רשמירפובליקה תיאוקרטית. סעיף 2 של החוקה מסביר את העקרונות של ממשלת הרפובליקה האסלאמית של איראן:
סעיף 2
הרפובליקה האסלאמית היא מערכת המבוססת על אמונה ב:
1. האל האחד (כאמור במשפט "אין אל מלבד אללה"), ריבונותו הבלעדית וזכותו לחוקק, והכורח להיכנע לפקודותיו; 2. ההתגלות האלוהית ותפקידה היסודי בקביעת החוקים; 3. החזרה לאלוהים בעולם הבא, והתפקיד הבונה של אמונה זו במהלך עלייתו של האדם אל האלוהים; 4. צדקת האל בבריאה ובחקיקה; 5. מנהיגות מתמשכת (אימאמה) והדרכה מתמדת, ותפקידה הבסיסי בהבטחת התהליך הבלתי פוסק של מהפכת האסלאם; 6. כבודו וערכו הנעלה של האדם, וחירותו יחד עם אחריות לפני אלוהים; שבו שוויון, צדק, עצמאות פוליטית, כלכלית, חברתית ותרבותית וסולידריות לאומית מובטחים על ידי פנייה ל: 1. 'אייג'יהאד של הפוקהא' מתמשך בעל כישורים הכרחיים, המופעל על בסיס הקוראן והסונה של המסומון, על כולם שלום; 2. מדעים ואומנויות והתוצאות המתקדמות ביותר של ההתנסות האנושית, יחד עם המאמץ לקדם אותן הלאה; 3. שלילה של כל צורות הדיכוי, הן גרימתו והכניעה אליו, והן של הדומיננטיות, הן הטלתו והן קבלתו.
— החוקה האיראנית
מנהיגים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המנהיג העליון של הרפובליקה האסלאמית של איראן הוא בעל הסמכות העליונה באופן רשמי באיראן. תפקיד זה נכתב בסעיף 5 של החוקהבהתאם לתפיסת שלטון חכם ההלכה המוסלמי. תפקיד זה ניתן לכל החיים.
על פי סעיף 110 של החוקה, המנהיג העליון אחראי לשרטט את המדיניות הכללית של הרפובליקה האסלאמית. בנוסף, המנהיג העליון הוא אחראי על הצבא. ורשויות המדינה (המחוקקת, המבצעת ומערכת המשפט) יפעלו תחת פיקוחו. לרפובליקה האסלאמית היו שני מנהיגים עליונים: האייתוללה רוחאללה חומייני, שמילא את התפקיד מהמהפכה האיראנית ב-1979 ועד מותו ב-1989, והאייתוללה עלי חמינאי, שכיהן בתפקיד מאז מותו של חומייני.
בית מחוקקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לבית המחוקקים של הרפובליקה האסלאמית של איראן יש שני חלקים: האספה המייעצת האסלאמית ומועצת השומרים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של Official website of the Executive branch
ממשלת איראן, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
ממשלת איראן, ברשת החברתית אינסטגרם
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ The Iranian Revolution, www.fsmitha.com
- ^ Parvin Paidar (1997). Women and the Political Process in Twentieth-Century Iran. Cambridge University Press. p. 226. ISBN 9780521595728.
- ^ Ibrahim Moussawi (16 בינואר 2012). Shi'ism and the Democratisation Process in Iran: With a focus on Wilayat al-Faqih. pp. Chapter Six. ISBN 9780863568312.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Thierry Coville (1994). L'économie de l'Iran islamique: entre l'Etat et le marché. Institut français de recherche en Iran. p. 46. ISBN 9782909961088.
- ^ Canlı Maç İzle, macizle.britanniaca.com (ב־)
- ^ Mahmood T. Davari (1 באוקטובר 2004). The Political Thought of Ayatollah Murtaza Mutahhari: An Iranian Theoretician of the Islamic State. Routledge. p. 138. ISBN 978-1-134-29488-6.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Dilip Hiro (5 בספטמבר 2013). Iran under the Ayatollahs (Routledge Revivals). Routledge. ISBN 9781135043803.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Vijeya Rajendra; Gisela T. Kaplan; Rudi Rajendra (2003). Iran. Marshall Cavendish. pp. 29. ISBN 9780761416654.
Iranian constitutional referendum, 1989.
- ^ Roger Howard (ביוני 2004). Iran in Crisis?: The Future of the Revolutionary Regime and the US Response. Zed Books. p. 120. ISBN 9781842774755.
{{cite book}}: (עזרה)