לדלג לתוכן

מתקפת וינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מתקפת וינה
מתקפת וינה
מתקפת וינה
מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים 2 באפריל 194513 באפריל 1945 (12 ימים)
מקום וינה, גרמניה הנאצית
תוצאה ניצחון אסטרטגי סובייטי-בולגרי
הצדדים הלוחמים

גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית גרמניה הנאצית
הונגריה (1940–1945)הונגריה (1940–1945) ממלכת הונגריה

מפקדים

גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית רודולף פון בינאו
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית וילהלם ביטריך

כוחות

גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית: 2 ארמיות

ברית המועצותברית המועצות: 6 ארמיות
644,000 חיילים
: ארמייה אחת
100,900 חיילים

אבדות

גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית: 20,000 הרוגים
47,000 שבויים

ברית המועצותברית המועצות: 18,000 הרוגים

מתקפת וינה הייתה מתקפה של החזית האוקראינית השלישית, שנערכה בין 2 - 13 באפריל 1945, ובמהלכה נכבשה וינה על ידי הכוחות הסובייטיים.

בוועידת יאלטה הגיע סטלין להסכם עם בעלות הברית המערביות, בדבר ההשפעה הפוליטית היחסית שתהיה לאחר המלחמה לכל צד במזרח ומרכז אירופה; עם זאת, בהסכמים אלו לא נאמר כמעט דבר על גורלה של אוסטריה. כתוצאה מכך, ניצחון של מתקפה סובייטית לכיוון אוסטריה, ושחרור חלקה הגדול על ידי הצבא האדום, היה יכול להועיל מאוד למשא ומתן שלאחר מלחמה עם בעלות הברית המערביות.

לאחר כישלון מתקפת אגם בלטון (Unternehmen Frühlingserwachen), ארמיית הפאנצר השישית של סף דיטריך נסוגה בשלבים לאזור וינה, והקימה עמדות הגנה נואשות בניסיון לשמור על העיר מפני הסובייטים שהתקרבו במהירות.

באביב 1945, התקדמה החזית האוקראינית השלישית בפיקודו של פיודור טולבוחין במהירות במערב הונגריה, וצברה תנופה משני צידי נהר הדנובה לקראת המתקפה על וינה.

ב-30 במרץ חצו הסובייטים את נהרות חרון וניטרה, ולאחר שכבשו את שופרון ונג'קניז'ה חצו את הגבול בין הונגריה לאוסטריה, והתכוננו לעלות על וינה.

יחסי הכוחות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא האדום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזית האוקראינית השלישית בפיקוד פיודור טולבוחין:

  • ארמיית המשמר הרביעית
    • קורפוס הרובאים של המשמר ה-20
      • הדיוויזיה המוטסת של המשמר ה-5
      • הדיוויזיה המוטסת של המשמר ה-7
      • דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-80
    • קורפוס הרובאים של המשמר ה-21
      • דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-41
      • דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-62
      • דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-66
      • דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-69
    • קורפוס הרובאים של המשמר ה-3
      • דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-4
      • דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-34
      • דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-40
  • ארמיית המשמר המשוריינת השישית
    • קורפוס הטנקים של המשמר ה-5
    • הקורפוס הממוכן של המשמר ה-9
  • ארמיית המשמר התשיעית
    • קורפוס הרובאים של המשמר ה-37
      • דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-98
      • דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-99
      • דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-103
    • קורפוס הרובאים של המשמר ה-38
      • דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-104
      • דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-105
      • דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-106
    • קורפוס הרובאים של המשמר ה-39
      • דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-100
      • דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-107
      • דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-114
  • הארמייה ה-26
    • קורפוס הרובאים ה-30
      • דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-36
      • דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-68
      • דיוויזיית הרובאים ה-21
    • קורפוס הרובאים ה-104
      • דיוויזיית הרובאים ה-74
      • דיוויזיית הרובאים ה-93
      • דיוויזיית הרובאים ה-151
    • קורפוס הרובאים ה-135
      • דיוויזיית הרובאים ה-233
      • דיוויזיית הרובאים ה-236
  • הארמייה ה-27
    • קורפוס הרובאים של המשמר ה-35
      • הדיוויזיה המוטסת של המשמר
      • דיוויזיית הרובאים ה-163
      • דיוויזיית הרובאים ה-202
    • קורפוס הרובאים ה-33
      • דיוויזיית הרובאים ה-78
      • דיוויזיית הרובאים ה-155
      • דיוויזיית הרובאים ה-206
      • דיוויזיית הרובאים ה-337
    • קורפוס הרובאים ה-37
      • דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-108
      • דיוויזיית הרובאים ה-316
      • דיוויזיית הרובאים ה-320
  • הארמייה ה-57
    • קורפוס הרובאים של המשמר ה-6
      • הדיוויזיה המוטסת של המשמר ה-10
      • דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-20
      • דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-61
    • קורפוס הרובאים ה-64
      • דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-73
      • דיוויזיית הרובאים ה-113
      • דיוויזיית הרובאים ה-299
    • קורפוס הרובאים ה-133
      • דיוויזיית הרובאים ה-84
      • דיוויזיית הרובאים ה-104
      • דיוויזיית הרובאים ה-122
  • ארמיית האוויר ה-17
  • קורפוס הפרשים של המשמר ה-5
  • הקורפוס הממוכן של המשמר ה-1
  • קורפוס הטנקים ה-18
  • קורפוס ארטילריית ההבקעה ה-2
    • דיוויזיית ארטילריית ההבקעה ה-9
    • דיוויזיית ארטילריית ההבקעה ה-19
    • דיוויזיית ארטילריית ההבקעה ה-7
    • דיוויזיית ארטילריית הנ"מ ה-3
    • דיוויזיית ארטילריית הנ"מ ה-4
    • דיוויזיית ארטילריית הנ"מ ה-9
    • דיוויזיית ארטילריית הנ"מ ה-22
  • הארמייה הבולגרית הראשונה
    • הקורפוס הבולגרי ה-3
      • הדיוויזיה הבולגרית ה-10
      • הדיוויזיה הבולגרית ה-12
      • הדיוויזיה הבולגרית ה-16
    • הקורפוס הבולגרי ה-4
      • הדיוויזיה הבולגרית ה-3
      • הדיוויזיה הבולגרית ה-8
      • הדיוויזיה הבולגרית ה-11
      • הדיוויזיה הבולגרית ה-6

חלק של החזית האוקראינית השנייה בפיקוד רודיון מלינובסקי:

כוחות הציר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת ארמיות דרום בפיקוד לותר רנדוליץ:

המתקפה הסובייטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 באפריל הכחיש רדיו וינה כי הבירה האוסטרית הוכרזה כעיר פרזות. באותו יום הכוחות הסובייטיים התקרבו לווינה מכיוון דרום, אחרי שכבשו את הערים וינר נוישטאדט, אייזנשטט, נויקירכן וגלוגניץ, וב-4 באפריל נכבשו גם הערים באדן וברטיסלאבה.

לאחר שהגיעו לאזור וינה, כיתרו כוחות החזית האוקראינית השלישית את העיר ותקפו אותה בכוחות גדולים. "קבוצת ההתנגדות O-5" האוסטרית בראשות קרל סוקול חששה מהרס העיר, ובשל כך חיבלה בקווי ההגנה הגרמניים.

הכוח הגרמני הגדול היחיד שעמד אל מול הכוחות הסובייטיים, היה קורפוס הפאנצר אס אס השני בפיקוד וילהלם ביטריך, שהשתייך לארמיית הפאנצר השישית, יחד עם כוחות שהורכבו אד-הוק ויחידות נ"מ.

הקרב על הבירה האוסטרית אופיין במקרים מסוימים על ידי לחימה עירונית עזה, ומאידך היו חלקים בעיר שנפלו לידי הסובייטים כמעט ללא התנגדות. בפארק פראטר הוצבה דיוויזיית הפאנצר ה-6, לאורך הצד הדרומי של העיר היו פרוסות דיוויזיות הפאנצר אס אס ה-2 וה-3, ובצפון העיר הייתה פרוסה דיוויזיית פיהרר-גרנדיר. הסובייטים תקפו את הפרברים המזרחיים והדרומיים של וינה עם ארמיית המשמר הרביעית וחלק מארמיית המשמר התשיעית, ועד 7 באפריל השתלטו על הפרברים הדרומיים של העיר. ב-8 באפריל החלו הכוחות הסובייטיים להתקדם לעבר פרברי העיר המערביים, שהיו חשובים במיוחד לסובייטים, משום שכללו את תחנת הרכבת המרכזית של וינה. הכוחות הסובייטיים התקדמו במהירות, ומצפון לנהר הדנובה ניתקה הארמייה ה-46 את הפרברים הצפוניים של וינה, ובכך נותקה וינה משאר אוסטריה. במהלך אותו היום נעו כוחות מהחזית האוקראינית השלישית, וכבשו את הערים לינץ וגראץ.

ב-9 באפריל החלו החיילים הסובייטיים לחדור למרכז העיר, אך קרבות הרחוב נמשכו מספר ימים נוספים. בליל 11 באפריל הסתערה ארמיית המשמר הרביעית על תעלות הדנובה, תוך שקורפוס הרובאים של המשמר ה-20 והקורפוס הממוכן ה-1 נעו על גשר רייכסבריקה. ב-13 באפריל הנחיתה שייטת הדנובה את דיוויזיית הרובאים של המשמר ה-80 ואת הדיוויזיה המוטסת של המשמר ה-7 משני צידי הגשר, והצליחה לתפוס אותו בשלמותו. במהלך אותו היום נסוג קורפוס הפאנצר אס אס השני מהעיר, ושאר מגיני העיר נכנעו לסובייטים.

תוצאות הקרב

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכרת תודה של סטלין לאחד המשתתפים במבצע

במהלך הימים שלאחר מכן התקדמו הכוחות הסובייטים במהירות ברחבי אוסטריה, ולמעט קרבות השהיה קטנים, כמעט ולא נתקלו בהתנגדות.

במהלך אפריל 1945, זמן קצר לפני התמוטטותה של גרמניה הנאצית וסיומה של המלחמה, הקים קרל רנר ממשלה זמנית בווינה, יחד עם פוליטיקאים אחרים משלוש המפלגות שקמו לתחייה, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, מפלגת העם האוסטרית (מפלגה שמרנית שהייתה היורשת של המפלגה הנוצרית-סוציאלית) והמפלגה הקומוניסטית. ב-27 באפריל, הכריזה ממשלה זו על הפרדת אוסטריה מגרמניה ופתחה במערכה להכרה באוסטריה כרפובליקה עצמאית. כתוצאה מצעדיו של רנר, קיבלה אוסטריה נקודות זכות רבות בעיניהן של בעלות הברית, שכן היא מילאה אחר התנאים של הצהרת מוסקבה משנת 1943, שבה הכריזו שרי החוץ של ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות שסיפוחה של אוסטריה (האנשלוס), בטל ומבוטל וקראו להקמתה של מדינה אוסטרית חופשית לאחר הניצחון על גרמניה הנאצית, בתנאי שאוסטריה תנקוט באמצעים מתאימים להשגת מטרה זו. לפיכך אוסטריה, שנכבשה על ידי גרמניה, הוכרה כמדינה שהייתה מעורבת במלחמה שלא מרצונה וכ"קורבן הראשון" של גרמניה הנאצית. עקב החשד שהתעורר אצלן מכך שברית המועצות הייתה הראשונה שהכירה בממשלתו של רנר, היססו בעלות הברית המערביות במשך חצי שנה לפני שהעניקו את הכרתם לממשלת רנר, אך בסופו של דבר הוכרה הממשלה הזמנית על ידי כל ארבע המעצמות ב-20 באוקטובר ולפיכך היה רנר לקנצלר הראשון של אוסטריה שלאחר המלחמה. בסוף שנת 1945 נבחר רנר להיות הנשיא הראשון של הרפובליקה האוסטרית השנייה.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מתקפת וינה בוויקישיתוף