מתקפת אגם בלטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מתקפת אגם בלטון
מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
Székesfehérvári szovjet katonasírok és hősi emlékmű.jpg
אנדרטה לכוחות הסובייטיים בסקשפהרוואר
תאריך התחלה: 6 במרץ 1945
תאריך סיום: 16 במרץ 1945
משך הסכסוך: 11 ימים
קרב לפני: הקרב על הבליטה
קרב אחרי: מבצע וינה
מקום: אגם בלטון, הונגריה
46°59′00″N 18°21′00″E / 46.98333333°N 18.35°E / 46.98333333; 18.35 קואורדינטות: 46°59′00″N 18°21′00″E / 46.98333333°N 18.35°E / 46.98333333; 18.35 
תוצאה: ניצחון סובייטי
הצדדים הלוחמים

ברית המועצותברית המועצות  ברית המועצות

בולגריהבולגריה  בולגריה

יוגוסלביהיוגוסלביה צבא השחרור העממי של יוגוסלביה

גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית גרמניה

הונגריההונגריה  הונגריה

מפקדים

הצבא האדוםהצבא האדום פיודור טולבוחין
בולגריהבולגריה ולדימיר סטויצ'ב

גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית יוזף דיטריך

כוחות

431,000 חיילים (בשלב הפתיחה של המתקפה הגרמנית)

465,050 חיילים

אבידות

8,492 הרוגים ונעדרים
24,407 פצועים וחולים

12,358 הרוגים, נעדרים ופצועים (לפי מקורות גרמניים) עד 27 אלף נפגעים (לפי הערכה סובייטית)


מתקפת אגם בלטון (כך במחקר באנגלית, בעברית וברוב השפות. בגרמנית נקרא "מבצע אביב מתעורר" - Operation Frühlingserwachen, ברוסית: "מבצע המגננה של בלטון" - Балатонская оборонительная операция) הייתה המתקפה הגדולה האחרונה שערכו צבאות מדינות הציר בשלבי הסיום של מלחמת העולם השנייה. הקרב התחולל בין ה-6 ל-16 במרץ 1945 במסגרת המערכה הצבאית בחזית המזרחית, על אדמת הונגריה סמוך לאגם בלטון. המתקפה נועדה לשמור על שדה הנפט האחרון שנותר בידי הגרמנים (ליד נג'קניז'ה (Nagykanizsa), מדרום לבלטון), להחזיר לידי הוורמאכט את היוזמה האסטרטגית בגזרה הדרומית של החזית המזרחית ולכבוש מחדש את בודפשט, בירת הונגריה. ההתקפה נתקלה במערך הגנתי סובייטי עמוק, ולא הצליחה להשיג התקדמות משמעותית. הכוחות התוקפים נאלצו לסגת תוך זמן קצר לעמדות המוצא שלהם, לאחר שהצבא האדום עבר למתקפת נגד מאסיבית. במהלך המתקפה הכושלת ספגו כוחות השריון הגרמניים אבדות ניכרות, במיוחד בציוד לחימה כבד. שחיקת הכוחות הניידים הגרמניים הקלה על הצבא הסובייטי להשלים את כיבוש הונגריה ולחדור לשטח אוסטריה, ופתחה בפניו את הדרך לכיבוש וינה, שנפלה לידיו פחות מחודש לאחר תום המתקפה הגרמנית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המצור על בודפשט

בסוף אוקטובר 1944 פתח הצבא האדום במתקפת בודפשט במערב הונגריה במטרה לכבוש/לשחרר את בודפשט, בירת הונגריה. עד לסוף השנה חצו הכוחות הסובייטיים, שכללו את החזית האוקראינית השנייה ואת החזית האוקראינית השלישית, את נהר דנובה, השתלטו על שטחים נרחבים בגדה המערבית של הנהר, והשלימו את כיתור בודפשט. בתוך העיר הנצורה נלכדו כ-80 אלף חיילים גרמניים והונגריים. הצבא האדום הקים שתי טבעות כיתור סביב בודפשט - טבעת כיתור פנימית למניעת פריצה החוצה של כוחות הציר המכותרים בעיר, וטבעת כיתור חיצונית למנוע ניסיונות של קבוצת ארמיות דרום לחבור לכוחות הנצורים - ופתח במתקפה על העיר עצמה. הכוחות הנצורים בבודפשט ניהלו קרב מיגננה עיקש בתוך רחובות העיר, והסבו אבדות כבדות לכוחות הסובייטיים התוקפים.

במהלך ינואר 1945 ביצעה הארמייה הגרמנית השישית, שתוגברה על ידי כוחות עתודה משוריינים חזקים, מספר ניסיונות לפרוץ את טבעת הכיתור סביב בודפשט, ולשחרר את העיר מהמצור הסובייטי. מאמצי החילוץ הגרמניים זכו להצלחה ראשונית נאה, וריתקו כוחות סובייטיים גדולים, אולם נבלמו לבסוף על ידי כוחות עתודה סובייטיים במרחק קצר מהעיר, ולא הצליחו לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית. מצד שני, התקפות הנגד הגרמניות מנעו מהצבא הסובייטי להרחיב את השטחים שבשליטתו בגדה המערבית של הדנובה, ולהמשיך בהתקדמותו מערבה.

לאחר כחודשיים של לחימה קשה, כוחות הציר בתוך בודפשט, שנדחקו בהדרגה לכיס מצומצם בשטחו ברובע בודה, וסבלו ממחסור חמור במזון ובאספקה, ביצעו ניסיון נואש לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית בליל 12/11 בפברואר. אולם ניסיון הפריצה החוצה נכשל, וכמעט כל כוחות הציר שנלכדו בעיר הושמדו או נפלו בשבי. ב-13 בחודש השלים הצבא האדום את כיבוש בודפשט, והפיקוד הסובייטי החל בהכנות להמשך המתקפה מערבה לכיוון אוסטריה וצ'כוסלובקיה. בצד הגרמני, אדולף היטלר, שלא היה מוכן להשלים עם נפילת בודפשט, דרש מהפיקוד הגרמני העליון לפתוח בהכנות למתקפת נגד גדולה במערב הונגריה, שתהדוף את הסובייטים חזרה לקו נהר הדנובה, ותכבוש מחדש את בודפשט.

תוכניות הצדדים היריבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היעדים של המתקפה הגרמנית המתוכננת בהונגריה היו שאפתניים מאוד, בדומה ליעדים של מתקפת הארדנים בחזית המערבית, שלושה חודשים קודם לכן. המתקפה נועדה ליצור מפנה במצב האסטרטגי בחלק הדרומי של החזית המזרחית, לפצל ולהשמיד את כוחות החזית האוקראינית השלישית בגדה המערבית של נהר הדנובה, לייצב קו הגנה חדש על הנהר ולכבוש מחדש את בודפשט, בירת הונגריה. היטלר ייחס חשיבות רבה להמשך השליטה הגרמנית בהונגריה, ולכיבוש מחדש של בודפשט, ולכן דרש מהפיקוד הגרמני העליון לשלוח להונגריה חלק ניכר מהעתודות המשוריינות שנותרו לגרמניה, כולל ארבע מדיוויזיות העילית של הוואפן אס אס, שהועברו לשם מהחזית המערבית, על אף שהיו דרושות באופן נואש בגזרות אחרות של החזית.

לפי תוכנית המתקפה, נועד הכוח התוקף העיקרי - ארמיית הפאנצר השישית והארמייה השישית (שכללו יחד 10 דיוויזיות פאנצר) - להתקדם מכיוון צפון-מערב, אל הפער שבין הקצה הצפון-מזרחי של אגם בלטון לבין אגם ולנסה, לשבור את מערך ההגנה הסובייטי בגזרה זו, להגיע לנהר הדנובה (כ-60 ק"מ מנקודת המוצא של המתקפה), ולבסס ראש גשר בגדה המזרחית של הנהר. במקביל נועדה ארמיית הפאנצר השנייה (שכללה למעשה רק דיוויזיית פאנצרגרנדיר אחת) לתקוף מדרום לקצה המערבי של אגם בלטון לכיוון קאפושוואר, במטרה לרתק את הארמייה ה-57 הסובייטית, שהגנה על גזרה זו, ולהתקדם אף היא לכיוון הדנובה. על הארמייה ההונגרית השלישית הוטל לאבטח את האגף השמאלי (הצפוני) של הארמייה השישית וארמיית הפאנצר השישית מפני מתקפת נגד של החזית האוקראינית השנייה מאזור בודפשט.

לאחר ההגעה לנהר הדנובה, נועד הכוח התוקף העיקרי לנוע דרומה לאורך תעלת שיו (Sió; תעלת בלטון-דנובה) ולחבור עם קורפוס מתוגבר מקבוצת ארמיות E, שנועד לחצות את נהר דראווה ולנוע צפונה לכיוון מוהאץ' ופץ', במטרה לכתר ולהשמיד את הארמיות ה-26 וה-57 של הצבא האדום, ואת הארמייה הבולגרית הראשונה.

בשלב השני של המתקפה, לאחר השלמת חיסול הכוח הסובייטי המכותר, נועדו הכוחות הגרמניים לנוע צפונה במקביל לדנובה, ולכבוש מחדש את בודפשט מידי הצבא האדום.

הפיקוד הסובייטי העליון תיכנן אף הוא מתקפה גדולה במערב הונגריה. ב-17 בפברואר 1945 קיבלו החזית האוקראינית השנייה והשלישית הנחיה מהסטבקה להתחיל בהכנות לקראת מתקפה, שקיבלה את השם מתקפת ברטיסלאבה-וינה. במסגרת המתקפה המתוכננת נועדו שתי החזיתות להשלים את כיבוש מערב הונגריה ולאחר מכן להמשיך בהתקדמות לכיוון צ'כוסלובקיה ואוסטריה, במגמה לשחרר את סלובקיה ולכבוש את וינה, בירת אוסטריה. המתקפה החדשה נועדה להיפתח ב-15 במרץ. לאחר שנודע לפיקוד הסובייטי, שהגרמנים מתכננים לערוך מתקפת נגד גדולה באזור אגם בלטון, הוא הורה לחזית האוקראינית השלישית להיערך לניהול קרב מיגננה בגזרתה, במטרה להחליש ולשחוק את הכוחות הניידים הגרמניים, אך לא שינה את תוכניותיו ההתקפיות, ואת מועד המתקפה המתוכננת, והורה לחזית להשאיר חלק מיחידותיה בעתודה, כדי לשמור כוחות רעננים לקראת המתקפה לכיוון וינה.

הכוחות היריבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות שריכז הפיקוד הגרמני לקראת מתקפת הנגד בהונגריה (כולל כוחות עתודה) מנו 31 דיוויזיות גרמניות והונגריות, כולל 11 דיוויזיות פאנצר (אחת הונגרית), 3 גדודי פאנצר כבדים, 2 דיוויזיות פאנצרגרנדיר, ו-4 דיוויזיות פרשים. כוחות אלו כללו סך הכל 431 אלף חיילים, 812-877 טנקים ותותחי סער (כולל כלי רכב משוריינים, שנמצאו בתיקונים לטווח קצר ובינוני), 5,600 תותחים ומרגמות וכ-850 מטוסים מצי האוויר הרביעי. אולם המצבה של מרבית היחידות, שנועדו להשתתף במתקפה, הייתה הרבה מתחת לתקן. כל דיוויזיות הפאנצר של קבוצת ארמיות באלק, השתתפו במאמצי קבוצת ארמיות דרום לשבור את המצור הסובייטי סביב בודפשט בינואר 1945 (מבצע קונרד I, קונרד II וקונרד III) וספגו במהלכם אבדות כבדות בכוח אדם ובציוד כבד. דיוויזיית הפאנצר ה-13 ודיוויזיית הפאנצרגרנדיר "פלדהרנהאלה", נלכדו בתוך טבעת המצור הסובייטית, והושמדו כמעט לחלוטין. שתי הדיוויזיות הוקמו מחדש בפברואר 1945 במסגרת קורפוס הפאנצר פלדהרנהאלה, ולפי מספר מקורות גרמניים נטלו חלק במתקפת אגם בלטון. ארבע דיוויזיות הפאנצר אס אס (ה-1, ה-2, ה-9 וה-12), שהשתייכו לארמיית הפאנצר השישית, ספגו אבדות כבדות במהלך המתקפה הגרמנית הכושלת בארדנים, ולא הספיקו להשלים את אבדותיהן לפני שהועברו להונגריה. בנוסף, קורפוס הפאנצר אס אס הראשון של ארמיית הפאנצר השישית, השתתף במבצע לחיסול ראש הגשר הסובייטי ממערב לנהר גראן (Gran) (מבצע רוח דרומית) במחצית השנייה של חודש פברואר, וספג במהלכו אבדות ניכרות בכוח אדם ובציוד. למרות שהפיקוד הגרמני העניק קדימות לתגבור כוחותיו בהונגריה, הוא לא היה מסוגל להשלים את האבדות של היחידות הנ"ל, לפני פתיחת מתקפת אגם בלטון, ובדרך כלל התחלופות כללו חיילים באיכות ירודה, חסרי כל ניסיון קרבי.

החזית האוקראינית השלישית בפיקוד פיודור טולבוחין, שהגנה על הגזרה שהותקפה, כללה 53 דיוויזיות רגלים (כולל 7 דיוויזיות בולגריות), 2 קורפוסי טנקים, קורפוס ממוכן וקורפוס פרשים. כוחות החזית כללו 407 אלף חיילים, כ-400 טנקים ותותחים מתנייעים, 6,800 תותחים, תותחי נ"ט ומרגמות וכ-700 מטוסים (מארמיית האוויר ה-17). אולם חלק מיחידות החזית, כולל ארמיית המשמר התשיעית, הוחזקו בעתודה בגדה המזרחית של הדנובה, והפיקוד הסובייטי העליון (הסטבקה) לא אישר לפיקוד החזית להשתמש בהם במסגרת מבצע המיגננה שניהלו כוחות החזית. מכיוון שלרשות החזית עמדו פחות מ-200 טנקים מבצעיים, הפיקוד הסובייטי העליון תיגבר אותה בשתי בריגדות (ה-207 וה-208) של משחיתי טנקים חדישים מדגם SU-100, שכללו 128 כלים, והיו עתידים למלא תפקיד חשוב בבלימת המתקפה הגרמנית.

בניגוד לפיקוד הגרמני, הפיקוד הסובייטי העליון ראה בחזית בהונגריה, חזית מישנית בחשיבותה. המאמץ העיקרי של הצבא האדום, החל מינואר 1945, התמקד בנתיב הקצר ביותר לליבה של גרמניה הנאצית, בשטחי פולין, פומרניה ופרוסיה המזרחית. כתוצאה מכך, איכות כוח האדם, שנשלח להשלים את אבדות החזית האוקראינית השנייה והחזית האוקראינית השלישית, הייתה ירודה, וכללה מספר רב של חיילים, שגויסו בכפיה באזורים ששוחררו מידי הנאצים בברית המועצות, ונשלחו לחזית לאחר אימונים מינימליים. בנוסף לכך, מספר כלי הרכב המשוריינים, שעמדו לרשות שתי החזיתות, היה קטן יחסית (רק ארמיית טנקים אחת, מתוך שמונת ארמיות הטנקים שהיו בצבא הסובייטי, לחמה בחזית ההונגרית).

נוכח העובדה, שלפחות 12 מהדיוויזיות של החזית האוקראינית השלישית הוחזקו בעתודה, בגדה המזרחית של הדנובה, ושמצבת כוח האדם הממוצעת של דיוויזיות הרובאים של החזית, לא עלתה על 40–45 אחוז מהתקן (כ-4700 חיילים מתקן של 11,000 בדיוויזיה), עקב האבדות הכבדות, שהן ספגו במהלך הלחימה בחודשים שקדמו למתקפה הגרמנית, הצד הגרמני נהנה מעדיפות מספרית ניכרת על הצד הסובייטי, לפחות בגזרת המאמץ ההתקפי העיקרי. הצד הגרמני נהנה גם מעדיפות מספרית ואיכותית ניכרת בכלי רכב משוריינים על הצד הסובייטי. הכוח הגרמני התוקף כלל, בין השאר, שלושה גדודי פאנצר כבדים, שכללו כ-100 טנקים כבדים מדגם טיגר II (קינג טיגר), שהיו עדיפים בהרבה כמעט על כל דגמי הטנקים הסובייטיים. הפיקוד של החזית האוקראינית השלישית פיצה על נחיתותו בכוח אדם ובשריון (מצב שעמד בניגוד ליחסי הכוחות בין שני הצדדים ערב קרב קורסק), באמצעות הקמת מערך הגנה מבוצר לעומק, וריכוז כמות גדולה של קני ארטילריה ואמצעי נ"ט בגזרות, בהן העריך שתונחת המהלומה הגרמנית העיקרית.

ההכנות בצד הסובייטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של פברואר 1945 גילה המודיעין הסובייטי ריכוז של כוחות שריון גרמניים חזקים, כולל ארמיית הפאנצר השישית, בצפון-מערב הונגריה, והעריך שמדובר בהכנות למתקפת נגד גרמנית גדולה. הפיקוד הסובייטי העריך שהמתקפה הגרמנית תתמקד בגזרה שמצפון לקצה המזרחי של אגם בלטון, בין אגם בלטון לגנט (Gant), וב-20 בפברואר הורה לחזית האוקראינית השלישית להתחיל בהכנות לבלימת המתקפה הגרמנית הצפויה. בעקבות לקחי קרב קורסק הקימו הסובייטים מערך הגנה אנטי-טנקי רב-שכבתי בעומק 25–30 ק"מ, שכלל קווי חפירות, נקודות מבוצרות, מכשולי נ"ט מסוגים שונים, ומספר רב של שטחי השמדה לשריון הגרמני, שכל אחד מהם כוסה על ידי מספר חזיתות נ"ט (פאקפרונט). מערך ההגנה של החזית, שהקמתו הושלמה תוך שבועיים בלבד, נפרס על גזרה ברוחב כ-85 ק"מ, וכלל שלוש רצועות הגנה עיקריות, שכל אחת מהן כללה מספר קווי ביצורים. החזית האוקראינית השלישית ריכזה את כוחותיה העיקריים, כולל 4 מתוך 5 הקורפוסים הניידים שלה, ויותר מ-70 אחוז מקני הארטילריה שלה, בגזרה זו. היא פרסה שתי ארמיות (ארמיית המשמר ה-4 והארמייה ה-26) בסיוע קורפוס טנקים (ה-18) בדרג הראשון, וארמייה נוספת (הארמייה ה-27) בסיוע קורפוס טנקים (ה-23), קורפוס ממוכן וקורפוס פרשים בדרג השני, במרחק קצר מהגדה המערבית של נהר דנובה. הפיקוד הסובייטי גם דאג לבצע את ההכנות הלוגיסטיות הנדרשות לקראת קרב המיגננה הצפוי, כולל הקמת מספר גשרים צפים על הדנובה, והעברת קו צינור דלק אל מעבר לנהר.

עם זאת, המודיעין הסובייטי טעה בזיהוי הגזרות הצפויות לספוג את המהלומה הגרמנית העיקרית. כתוצאה מכך, הפיקוד הסובייטי הציב את ארמיית המשמר הרביעית, בסיוע קורפוס הטנקים ה-23, להגן על הגזרה שמצפון לאגם ולנסה (Valence), וצפיפות הכוחות והארטילריה בגזרה זו (24.7 קני ארטילריה לק"מ חזית) הייתה הגבוהה ביותר, בעוד שהמתקפה הגרמנית התמקדה בגזרה שמדרום לאגם, בינו לבין אגם בלטון. על גזרה זו הגנו רק 10 דיוויזיות רובאים סובייטיות מדולדלות מצבה מהארמייה ה-26, שהחזיקו בשתי רצועות ההגנה הראשונות. בנוסף לכך, הפיקוד הסובייטי העריך בטעות, שהקרקע בשטח שמדרום-מערב לתעלת שרוויז (Sarviz), בינה לבין אגם בלטון, אינה עבירה לתנועת כוחות שריון גרמניים, עקב הצפת האזור בעונת הפשרת השלגים, ולכן צפיפות הכוחות והארטילריה בגזרה זו (9.7 קני ארטילריה לק"מ חזית) הייתה הנמוכה ביותר.

תנאי קרקע ואקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה העיקרית במהלך מתקפת אגם בלטון התחוללה בתא שטח, שנתחם על ידי אגם בלטון בדרום, אגם ולנסה בצפון, נהר הדנובה במזרח ותעלת בלטון-דנובה בדרום-מזרח. הקרקע בשטח זה היא מישורית ברובה, בגובה 150-100 מטר, אך עם לא מעט בליטות קרקע ורכסי גבעות. זירת המערכה נחצית על ידי עמק נהר שרוויז (Sarviz), אזור ביצתי ומוצף, שנוקז רק בשנות ה-20 של המאה ה-20, כאשר המים הזורמים מאזור הרי באקוני (Bakonyׂׂ) בכיוון דרום-מזרח לאגן נהר הדנובה, תועלו למספר תעלות ולשרשרת אגמים קטנים (חלק מעמק הנהר משמש כיום כשמורת טבע לאומית). בעונת הגשמים ובעונת הפשרת השלגים (בסתיו ובאביב), התעלות עלו לעיתים על גדותיהן, הציפו את העמק והפכו אותו למכשול מים משמעותי. תשתית התחבורה באזור הייתה דלה ובלתי מפותחת, וכללה מעט מאוד דרכים סלולות, שניתן היה להשתמש בהן בכל עונות השנה.

אגם בלטון משפיע על האקלים בסביבתו. כמות המשקעים הממוצעת באזור שסביב האגם היא כ-600 מ"מ יותר בהשוואה לאזורים המרוחקים ממנו ומזג האוויר מעונן בדרך כלל. הטמפרטורה הממוצעת באזור האגם, במועד שנבחר לפתיחת המתקפה הגרמנית המתוכננת, השבוע השני של חודש מרץ, נעה סביב 9 מעלות צלזיוס.

המתקפה הגרמנית (15-6 במרץ)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקפה בגזרת המאמץ העיקרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקפה הגרמנית העיקרית הונחתה בגזרה צרה, שרוחבה לא עלה על 35 ק"מ, בין הקצה הצפון-מזרחי של אגם בלטון לבין אגם ולנסי. בגזרה זו ריכז הפיקוד הגרמני 3 קורפוסי פאנצר מתוגברים וקורפוס פרשים מארמיית הפאנצר השישית ומקבוצת ארמיות באלאק, שכללו 6 דיוויזיות פאנצר, 3 דיוויזיות רגלים ושתי דיוויזיות פרשים. שתי דיוויזיות פאנצר נוספות (ה-6 וה-23) ובריגדת פאנצרגרנדיר (ה-92) הוחזקו בעתודה. בנוסף חלק מיחידות קורפוס הפאנצר אס אס הרביעי (שכלל שתי דיוויזיות פאנצר, דיוויזיית שריון ודיוויזיית רגלים הונגרית), שנועד להגן על האגף השמאלי של הכוח התוקף, והחזיק בגזרה שמצפון לאגם ולנסי, הצטרפו גם הן למתקפה מדרום לאגם בשלב מאוחר יותר. הכוח התוקף כלל גם 2-3 גדודי פאנצר כבדים (לא ברור אם גדוד הפאנצר הכבד ה-503, שסופח לדיוויזיית הפאנצרגרנדיר "פלדהרנהאלה", השתתף אף הוא במתקפה הגרמנית) וגדוד משחיתי טנקים כבדים.

עמק נהר שרוויז, העובר בערך במחצית המרחק בין ימת בלטון לאגם ולנסי, חילק את זירת המערכה לשניים. מדרום לו פעלו קורפוס הפאנצר אס אס הראשון, בסיוע קורפוס הפרשים הראשון באגפו הימני. שני הקורפוסים נועדו להתקדם לכיוון דרום מזרח, ויעדם הראשוני הייתה תעלת בלטון-דנובה באזור שימונטורניה (Simontornya), כ-25 קילומטר מנקודת המוצא של המתקפה. מצפון לעמק נועדו קורפוס הפאנצר אס אס השני וקורפוס הפאנצר השלישי לתקוף לכיוון דרום-מזרח, במטרה להגיע לנהר הדנובה באזור דונאיווארוש (Dunaujvaros).

ההתקפה החלה ב-6 במרץ, עם פריצה של חיילי יחידת העילית דיוויזיית האס אס לייבשטנדרטה (שכונתה "אדולף היטלר"), אולם, עקב התכנון הסובייטי המקדים, נעצרה ההתקפה, שנועדה להיות מלחמת בזק (בליצקריג) מהירה כמעט מיד והכוח התוקף, הן מצפון לאגם והן מדרומו, הסתבך בשטחי הבלימה וההשמדה שתוכננו מראש. במשך עשרה ימים הצליחו הגרמנים להתקדם לעומק של 15 עד 30 ק"מ בלבד.

קבוצת ארמיות E נתקלה ביציאתה ממוהאץ' בהתנגדות עזה של הארמייה הבולגרית הראשונה ושל הפרטיזנים היוגוסלבים של טיטו ואף היא לא הצליחה להתקדם.

ב-14 במרץ כתב יוזף גבלס ביומנו שההתקפה נכשלה.

ב-16 במרץ יצאו כוחות הצבא האדום ל-24 שעות של התקפת-נגד מוחצת, בה החזירו את הגרמנים לעמדות הפתיחה שלהם.

לאחר המתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 במרץ החלה נסיגת הכוחות הגרמניים הנותרים. ב-30 במרץ עברה החזית האוקראינית השלישית בפיקודו של רודיון מלינובסקי את הגבול ההונגרי מערבה לאוסטריה. ב-4 באפריל החל מבצע וינה לכיבוש הבירה האוסטרית. וינה נפלה ב-13 באפריל, ב-15 באפריל התחולל קרב בין שרידי ארמיות הפאנצר השנייה והשישית לבין הארמיות ה-26 וה-27 ליד גראץ.

בין ה-16 ל-25 באפריל הושמדה הארמייה ההונגרית השלישית על ידי הארמייה ה-46 בדרכה לברטיסלאבה.

בעקבות הכישלון השתולל היטלר ודרש מיוזף דיטריך להורות לחייליו, ובפרט לחיילי דיוויזיית "אדולף היטלר", להסיר את סמלי היחידה מזרועם, כיוון ש"לא לחמו כפי שמצופה מהם". דיטריך, שהבין בשלב זה ששלטונו של היטלר גמור, לא העביר את הפקודה לחייליו.

סדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]


בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברית המועצותברית המועצות החזית האוקראינית השלישית בפיקוד מרשל פיודור טולבוחין

בשלב ההגנתי של הקרב (15-6 במרץ 1945)

  • ארמיית המשמר הרביעית
    • קורפוס הרובאים של המשמר ה-20
      • דיוויזיית המשמר ה-5
      • דיוויזיית המשמר ה-7
      • דיוויזיית המשמר ה-40
    • קורפוס הרובאים ה-21
      • דיוויזיית המשמר ה-41
      • דיוויזיית המשמר ה-62
      • דיוויזיית המשמר ה-69
    • קורפוס הרובאים של המשמר ה-31
      • דיוויזיית המשמר ה-4
      • דיוויזיית המשמר ה-80
      • דיוויזיית המשמר ה-34
    • קורפוס המשמר הממוכן ה-1
      • בריגדת משמר הטנקים ה-1
      • בריגדת משמר הטנקים ה-2
      • בריגדת משמר הטנקים ה-3
  • הארמייה ה-26
    • קורפוס הרובאים ה-30
      • דיוויזיית המשמר ה-36
      • דיוויזיית המשמר ה-68
      • דיוויזיית הרובאים ה-74
    • קורפוס הרובאים ה-104
      • דיוויזיית הרובאים ה-93
      • דיוויזיית הרובאים ה-233
      • דיוויזיית הרובאים ה-66
    • קורפוס הרובאים ה-136
      • דיוויזיית הרובאים ה-151
      • דיוויזיית הרובאים ה-155
    • קורפוס משמר הפרשים ה-5
      • דיוויזיית משמר הפרשים ה-11
      • דיוויזיית משמר הפרשים ה-12
      • דיוויזיית הפרשים ה-63
  • הארמייה ה-27
    • קורפוס הרובאים ה-33
      • דיוויזיית הרובאים ה-202
      • דיוויזיית הרובאים ה-337
      • דיוויזיית המשמר המוטסת ה-3
    • קורפוס הטנקים ה-18
      • בריגדת הטנקים ה-110
      • בריגדת הטנקים ה-170
      • בריגדת הטנקים ה-181
      • בריגדת הטנקים ה-32
    • קורפוס הרובאים של המשמר ה-35
      • דיוויזיית הרובאים ה-163
      • דיוויזיית הרובאים ה-78
      • דיוויזיית הרובאים ה-206
    • קורפוס הרובאים ה-37
      • דיוויזיית הרובאים ה-108
      • דיוויזיית הרובאים ה-316
      • דיוויזיית הרובאים ה-320
  • הארמייה ה-57
    • קורפוס הרובאים של המשמר ה-6
      • דיוויזיית הרובאים ה-21
      • דיוויזיית הרובאים ה-74
      • דיוויזיית המשמר ה-20
      • דיוויזיית המשמר ה-61
    • קורפוס הרובאים ה-64
      • דיוויזיית המשמר ה-73
      • דיוויזיית הרובאים ה-113
      • דיוויזיית הרובאים ה-104
    • קורפוס הרובאים ה-133
      • דיוויזיית הרובאים ה-84
      • דיוויזיית הרובאים ה-122
      • דיוויזיית הרובאים ה-299
    • הארמייה הבולגרית הראשונה
    • הקורפוס ה-3
      • הדיוויזיה ה-8
      • הדיוויזיה ה-10
      • הדיוויזיה ה-12
    • הקורפוס ה-4
      • הדיוויזיה ה-3
      • הדיוויזיה ה-11
      • הדיוויזיה ה-16
      • דיוויזיית המשמר
  • ארמיית האוויר ה-17
  • ארמיית האוויר החמישית (החל מה-10 במרץ 1945)
  • עתודת החזית:
    • קורפוס הטנקים ה-23
      • הבריגדה הממוכנת ה-3
      • הבריגדה הממוכנת ה-135
      • הבריגדה הממוכנת ה-56
      • הבריגדה הממוכנת ה-9

יחידות תגבורת, שהצטרפו למערכה בשלב מתקפת הנגד הסובייטית (25-16 במרץ 1945)

  • ארמיית המשמר התשיעית
    • קורפוס המשמר ה-37
      • דיוויזיית המשמר ה-98
      • דיוויזיית המשמר ה-99
      • דיווזיית המשמר ה-103
    • קורפוס המשמר ה-38
      • דיוויזיית המשמר ה-104
      • דיוויזיית המשמר ה-105
      • דיוויזיית המשמר ה-106
    • קורפוס המשמר ה-39
      • דיוויזיית המשמר ה-100
      • דיוויזיית המשמר ה-107
      • דיוויזיית המשמר ה-114
    • קורפוס המשמר הממוכן ה-2
  • ארמיית המשמר המשוריינת השישית (סופחה לחזית האוקראינית השלישית החל מה-16 במרץ)
    • קורפוס המשמר המשוריין ה-5
    • קורפוס המשמר הממוכן ה-9
    • הקורפוס הממוכן ה-18


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]