קרב ג' בשבט
| מלחמה: מלחמת העצמאות | ||||||||||||||||||
| תאריך | 14 בינואר 1948 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | גוש עציון | |||||||||||||||||
| קואורדינטות | 31°39′35″N 35°07′28″E / 31.65962°N 35.12437°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לכוחות "ההגנה" | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
קרב ג' בשבט התרחש כחלק ממלחמת העצמאות ביום ג' בשבט ה'תש"ח (14 בינואר 1948). הקרב נפתח עם התקפה גדולה על גוש עציון על ידי הכנופיות שבאזור, שנעזרו בערבים ובדואים שבאו מירושלים ועד באר שבע, בפיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. ניסיונם לתפוס את מרכז הגוש ולבתר את ארבעת יישובי הגוש לשניים נכשל, וההתקפה כולה נהדפה תוך גרימת אבדות כבדות לתוקפים.
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]אירועי המלחמה בגוש עציון קיבלו תנופה משמעותית מדצמבר 1947 עד אמצע ינואר 1948. בגוש עציון היו באותה עת 4 יישובים: כפר עציון, עין צורים, משואות יצחק (שלושתם של הפועל המזרחי) ורבדים (השומר הצעיר). בשבוע הראשון של דצמבר 47' תקפו הערבים טנדר נוטרים. נוטר אחד נפגע ובתגובה פשטו קורס מכ"ים על מאהל בדואי בסביבה. ב-7 בדצמבר נשדדה מכונית יהודית שיצאה מגוש עציון. ב-10 בדצמבר ערבים יידו אבנים על יהודים באזור בית אומר.
ב - 11 בדצמבר 1947 התרחש אסון שיירת העשרה, בו נהרגו שישה מתושבי הגוש. ב-12 בחודש ביצעו אנשי קורס מ"כים פעולת תגמול על אוטובוס ערבי. ב-11 בינואר 1948 שמו הערבים מארב לשיירה מירושלים ונפתח קרב בין הכיתה המאבטחת למארב הערבי. למחרת פגעו הערבים בשיירה מגוש עציון, שיירת השניים, בה נהרגו חבר רבדים ונוטר מירושלים. ב-14 בינואר לפנות בוקר יצאו לוחמי החי"ש לפעולת תגמול. הם פגעו במכוניות וברחו מהמקום במהירות.
החל מדצמבר 1947 שהו בגוש כ-100 לוחמים מפלוגה ג' של גדוד מכמש מהחי"ש הירושלמי ופלוגת פלמ"ח שמנתה 55 לוחמים. אולם רוב הלוחמים לא היו מאומנים ולא ערוכים לקרב. אנשי החי"ש היו סטודנטים ברובם, לא היוו יחידה אורגנית ורק 35 מהם אומנו קודם לכן. גם בקרב לוחמי הפלמ"ח, 26 היו עדיין טירונים.
מספר ימים לפני 14 בינואר, דיווח המודיעין של ההגנה על ריכוזי ערבים זרים (לא תושבי הגוש). ההערכה הייתה כי יש בין 200 ל-300 ערבים מגויסים המתכוונים לתקוף את הגוש. מטרת הערבים הייתה להשמיד את ארבעת הקיבוצים ולחסל את היישוב היהודי בגוש עציון. למרות הידיעות הרבות שזרמו אל הש"י, הפיקוד העליון לא העריך נכון את גודל ההתקפה.
ההתקפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבד אל-קאדר אל-חוסייני שלח לגוש גדוד שמנה כ-400 לוחמים מאומנים וחמושים, אליהם נוספו ערביי הסביבה בעלי נשק אישי. התוכנית הייתה לחסום את הדרכים מפני הגעת תגבורת יהודית, כיבוש כפר עציון, השתלטות על חרבת זכריה כדי לבתר את הגוש ולהשתלט על הכביש המרכזי, ולבסוף לכבוש את 3 היישובים הנותרים. עבד אל-קאדר אל-חוסייני, שמטהו היה בחרבת סוויר, סייר עם הג'יפ שלו בין היחידות ותיאם את הפעולות. ערבים רבים מהר חברון הגיעו לגוש, חלקם כדי להשתתף בקרבות וחלקם על מנת לבזוז לאחר הכיבוש. הגיעו גם נשים וילדים עם שקים וסלים כדי לאסוף את הביזה.
הערבים ארבו לחקלאים מעין צורים, ירו עליהם וכשאלה נמלטו לקיבוץ, פנו הערבים לתקוף את חרבת זכריה. הם כבשו את ההר הרוסי וכשניסו להתקדם לעבר כפר עציון, נורו לעברם מטחי יריות והם נסוגו. הם ניסו לכתר את הקיבוץ משלושה כיוונים, אך כשהתקרבו למרחק קצר נורתה עליהם אש חזקה והרחיקה אותם.
בינתיים שלח מפקד גוש עציון עוזי נרקיס שהיה במפקדתו בכפר עציון מברקים בהולים למפקדי הפלמ"ח והחי"ש בירושלים ובקש מהם לדרוש מהצבא הבריטי להתערב ולבלום את ההתקפה. לימים סיפר כי: ”כמות המסתערים מצד דרום מעמק הברכה הייתה עצומה ולא ראיתי בחיים כל כך הרבה ערבים הולכים ביחד. עצרו אותם כמה מאות מטרים מהגדר של כפר עציון”.
חרבת זכריה הייתה הנקודה האסטרטגית החשובה ביותר, שכן כיבושה יפצל את הגוש לשניים ויקל על כיבושו. זה היה כפר קטן שתושביו נטשו אותו לאחר קרב שיירת העשרה, מחשש לנקמה יהודית (זה היה הכפר הערבי הראשון שניטש במלחמת העצמאות). בחרבת זכריה התמקמו שתי כיתות של החי"ש ופיקד עליהן מפקד פלוגה ג' של גדוד מכמש מהחי"ש, מנחם ריצ'מן ("ריצ'י"). הערבים הגבירו את התקפותיהם על חורבת זכריה במטרה לכבוש את החורבה כדי לבתר את הגוש. אנשי החי"ש ביקשו מעוזי נרקיס אישור לסגת מחרבת זכריה בטענה שנגמרה להם התחמושת. לא ברור אם קבלו אישור לנסיגה אבל לאור ההתקפה החלה נסיגה מהחורבה. אריה עמית (טפר) יצא עם כוח חי"ש ופלמ"ח מעין צורים ורבדים, פגש את הנסוגים בדרך והכריח אותם לשוב ולתפוס שוב את הנקודה השלטת. הוא חימש אותם ואיים עליהם כי אם יסוגו, אנשי הפלמ"ח יירו עליהם.
לוחמי החי"ש חזרו ותפסו את העמדה והערבים החלו להתקדם לעברם. הם ירו עליהם צרורות והטילו רימונים, והערבים נעצרו. מפקד העמדה יהושע מרכס נהרג. כעת התברר כי כוון ההתקפה העיקרי היה על חרבת זכריה ושאר ההתקפות היו הסחה. אריה טפר התקשר לעוזי נרקיס וביקש רשות להתקפת נגד. נרקיס השיב לו: "עשה מה שאתה יכול".
התקפת הנגד של אריה טפר
[עריכת קוד מקור | עריכה]טפר יצא עם 3 כיתות שבכל אחת מהן עשרה לוחמים: כיתה אחת נשארה בחרבת זכריה, כיתה אחת בפיקוד יאיר גרונר הוא השאיר לחיפוי ברכס השולט, וכיתה בפיקודו יצאה לתקוף את הערבים שחיפו על חבריהם תוקפי חרבת זכריה. טפר גילה כי הערבים ישבו לנוח ולאכול. מתחת לחרבה הוא ראה כ-300 ערבים מאורגנים בשתי שורות עם דגלים ירוקים מוכנים להסתערות הסופית על החרבה. טפר ואנשיו תקפו אותם בהפתעה באש רובים ומקלע. הערבים נמלטו בבהלה כשהם משאירים עשרות הרוגים. בינתיים חוסייני שלח כוח להתקפת נגד, אך טפר כבר ביצע נסיגה טקטית קלה לאורך ציר ההסתערות. הערבים הסתערו ותקפו עמדות ריקות. בינתיים הוא סימן לגרונר והכיתה המחפה יצאה להסתערות על אותם ערבים. הכיתה של גרונר תקפה בעוצמה חזקה את התוקפים הערבים והם נסוגו, אולם כיתתו של גרונר רדפה אחריהם גם אל השדה הפתוח, שם ניתכה עליהם אש צולבת. גרונר נעמד וצעק לפקודיו לסגת, ואז נורה בחזהו ונהרג. טפר והכיתה של גרונר נשארו עד החשיכה וחזרו לכפר עציון.
תוצאות ההתקפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מהצד היהודי נהרגו שלושה לוחמים, אחד נפצע קשה ושמונה נפצעו בינוני וקל. הבריטים ידעו על המתרחש אך לא התערבו כלל. מפקד משטרת חברון, המיש דוגין, אמר כי נודע לו על ההתקפה רק בצהריים כשראה ערבים חוגגים בחברון. הערבים אמרו לו שכפר עציון ורבדים הושמדו. הכוח הבריטי ליד בית לחם הודיע לו כי הם בכוננות.
ערביי הסביבה התאכזבו מתוצאות ההתקפה וחששו מתגובה יהודית. הוועד הערבי העליון הואשם בהזנחת אנשיו. קרנה של משפחת אל חוסייני ירדה והערבים לא הסתמכו יותר על הכוחות המקומיים, אלא על "צבא ההצלה". מן הצד היהודי, יגאל ידין אמר על קרב זה: "היה זה אחד הניצחונות הגדולים שלנו, ניצחון אדיר בנסיבות הימים ההם ויחסית לדלוּת כוחנו". יגאל אלון כתב כי התקפת הנגד נחשבת כמוצלחת ביותר בכל המלחמה.
הערבים ניסו להסתיר את המפלה הקשה. אנשי הש"י אספו מידע על כ-100 הרוגים ו-104 פצועים שנפגעו בקרב ופרסמו את שמותיהם בשידור רדיו של "קול ההגנה" בערבית. הגוש לא הותקף יותר עד 12 באפריל 1948. בשל התבוסה ביטל עבד קאדר אל חוסייני את תוכניותיו לתקוף יישובים יהודים והתרכז בהתקפות על הדרכים.
בינתיים דיווח עוזי נרקיס על הרוגים ופצועים ודרש שיגיעו אמבולנסים במהירות. לאחר שנהדפה ההתקפה, נותר הגוש במצוקת נשק ותחמושת. החשש להתקפה נוספת בזמן הקרוב הייתה אחת הסיבות המרכזיות לשליחת אנשי הל"ה לגוש. הפצועים פונו למחרת לירושלים, אך למרות זאת נשאו הל"ה ציוד רפואי לטיפול בפצועים.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דב קנוהל, גוש עציון במלחמתו, הוצאת הסתדרות הציונית – ההוצאה לאור, 1954
- אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך ב, עמ' 271–279, הוצאת זמורה-ביתן, 1989.
- יוחנן בן-יעקב, מחלקת ההר, פרשת הל"ה, הוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2008
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כתבות מעיתון דבר:
- קרב גדול בהרי חברון, דבר, 15 בינואר 1948
- תבוסה ניצחת למתקיפי גוש עציון, דבר, 16 בינואר 1948
- הממשלה הודתה שידוע לה מענם של מארגני ההתקפות, דבר, 16 בינואר 1948
- הוכחה יכלתה של ההגנה העברית, דבר, 16 בינואר 1948