מחלקת הל"ה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
Disambig RTL.svg המונח "הל"ה" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו הל"ה (פירושונים).
קרב מחלקת הל"ה
מלחמה: מלחמת העצמאות
תאריך התחלה: 15 בינואר 1948
תאריך סיום: 16 בינואר 1948
משך הסכסוך: יומיים
מקום: גבעת הקרב, נ.ג 573
תוצאה: הניסיון להגיע לגוש עציון נכשל, כל אנשי המחלקה נהרגו
קואורדינטות: 31°40′49″N 35°03′22″E / 31.6803°N 35.0561°E / 31.6803; 35.0561קואורדינטות: 31°40′49″N 35°03′22″E / 31.6803°N 35.0561°E / 31.6803; 35.0561
הצדדים הלוחמים

מחלקת הל"ה (חי"ש + פלמ"ח)

מגויסים ממחנה האימונים בצוריף + כפריים שהוזעקו בשיטת הפזעה

מפקדים
כוחות

35 לוחמים

2000 לוחמים (150 לוחמים שאומנו במחנה בצוריף + מאות לוחמים מכפרי הסביבה).

אבידות

35 הרוגים

17 הרוגים, 40 פצועים

מיקום גבעת הקרב
גבעת הקרב
גבעת הקרב
גבעת הקרב נ.ג 573. אפשר להבחין בשביל המטפס לראש הגבעה מנחל עציונה עליו טפסו הל"ה כשהם חשופים לצליפות. לא ידוע כמה הצליחו להגיע לראש הגבעה שנשלט על ידי רכסים גבוהים יותר מסביב

מחלקת הל"ה, נקראת גם שיירת הל"ה או מחלקת ההר (שם שניתן למחלקה לאחר מותם על ידי שמעון קושניר, אביו של טוביה קושניר שהיה אחד מאנשי המחלקה), הייתה מחלקה של 35 לוחמים, שכל אנשיה נפלו בקרב במלחמת העצמאות בדרכם לגוש עציון הנצור. המחלקה הייתה מורכבת מ18 אנשי פלמ"ח ו17 אנשי חי"ש, רובם סטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים והאחרים טיילים וסיירים ותיקים. עעל המחלקה פיקד דני מס, שהיה קודם לכן מפקדו של גוש עציון. המחלקה יצאה לגוש עציון הנצור כדי לתגבר אותו בלוחמים ובאספקה. המחלקה יצאה לדרכה אור ליום שישי ה' בשבט תש"ח, הלילה שבין 15 ל-16 בינואר 1948. לפנות בוקר התגלתה המחלקה, כותרה על ידי המוני ערבים מהסביבה וכל לוחמיה נהרגו בקרב שנמשך כל היום.

רקע והכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1948 מנה גוש עציון ארבעה יישובים: כפר עציון, עין צורים, משואות יצחק ורבדים. שלושת היישובים הראשונים היו קיבוצים דתיים של הפועל המזרחי והרביעי קיבוץ של השומר הצעיר. הגוש היה נצור מזה כמה חודשים, ושיירות סיוע שנשלחו אליו מירושלים, כמו שיירת העשרה ושיירת השניים, נפגעו במסען בכביש הצר שעבר דרך בית לחם ולא הצליחו להגיע אל היישובים. חשיבותו של גוש עציון הייתה גדולה בשל מיקומו האסטרטגי על כביש ירושלים-חברון, מיקום שאיפשר לאנשי הגוש לשבש את התנועה הערבית ולפגוע בניסיונות הערביים להעביר תגבורות ואספקה לירושלים הערבית, מחד, ולהעביר כוחות לתקיפת ירושלים העברית, מאידך. בשל כך נעשו ניסיונות רבים של כוחות ערביים לא סדירים מהסביבה לכבוש את היישובים. בג' בשבט תש"ח, 14 בינואר 1948, הדפו מגיני הגוש התקפה גדולה של ערביי האזור, בפיקוד עבד אל-קאדר אל-חוסייני. הכוחות הערביים הלא-סדירים שביצעו את ההתקפה ספגו אבדות כבדות, כמאתים הרוגים ומאות פצועים.

לקרב זה היו כמה השלכות. הכוח הערבי שגויס לקראת ההתקפה מנה מאות רבות של לוחמים, שגויסו גם ממקומות מרוחקים, עד שכם. חלקם נותרו באזור עוד כמה ימים לאחר הקרב. כאשר התגלו לוחמי הל"ה הצטרפו גם הם לכוח הערבי שלחם בהם. כשלון ההתקפה הותיר תחושת בהלה וחשש, שתרמה גם היא לההסתערות הגדולה על הל"ה.‏[1]

גם מן הצד היהודי יצרה ההצלחה בהדיפת המתקפה נותר הגוש במצוקה קשה: היה מחסור גדול בכלי נשק, תחמושת, חומרי חבישה, מצברים למכשירי הקשר ובעיקר בלוחמים. המצוקה שהגיעה מהגוש הניעה את מפקדת מחוז ירושלים לשגר לגוש בדחיפות תגבורת: כוח של 40 לוחמים, בפיקודו של הסמג"ד דני מס. המחלקה נשאה עמה נשק רב, במושגי אותה תקופה: 4 מקלעי ברן, 16 רובים, 15 תת מקלעים ואקדחים, 70 רימוני יד. כמו כן נשאה עמה המחלקה תחמושת רבה, וכן סוללות למכשיר הקשר של הגוש וכן חומרי חבישה ופלסמה.‏[2]

סדרי הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגוש עציון היו באותה עת כ-450 מתיישבים ולוחמים. בהר-טוב, המושבה ממנה יצאה המחלקה לדרכה, היו 14 לוחמים, מלבד אנשי המושבה. חטיבת הראל של הפלמ"ח, שלחמה בדרך לירושלים, התבססה בקריית ענבים ובמעלה החמישה. אנשי הפלמ"ח במחלקת הל"ה היו מחטיבה זו. חטיבת עציוני לחמה בעיר ירושלים עצמה, ובה הייתה גם מפקדת המחוז של ההגנה. שאר חיילי מחלקת הל"ה היו מגדוד מוריה (גדוד 61) של חטיבת עציוני.

האוכלוסייה הערבית באזור חברון ובית לחם מנתה כ-60,000 איש. הכוחות הערביים היו כוחות לא סדירים, שגויסו בדרך כלל בשיטת הפזעה - הזעקת הגברים ביישובים לצורך פעולה מלחמתית. הגברים שנאספו היו מביאים עמם את כלי הנשק שלהם, וחוזרים לביתם בתום יום הלחימה. על ההתקפה ב14 בינואר פיקד אחד מן המפקדים הערביים הנערצים באותה תקופה, עבד אל-קאדר אל-חוסייני,‏[3] שנהרג כחודשיים וחצי לאחר מכן, בקרב הקסטל.

השלטון בארץ היה בידי הבריטים. הבריטים הכבידו על תנועת כוחות לוחמים בכבישים, ומנעו תנועת שיירות שהיו חמושות בגלוי, ואף החרימו כלי נשק שנמצאו.

ניסיון ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, הפיקוד בירושלים חשש מאד לגורל הגוש בשל הידלדלות האספקה והתחמושת. בשל כך נעשה ניסיון ראשון להגיע אל הגוש מיד לאחר הדיפת ההתקפה, בליל שבין 14 ל-15 בינואר (אור לד' בשבט). האפשרות לנסות ולהעביר שוב שיירת רכבים דרך הכביש לחברון נדחתה. הצבא הבריטי שלט בכביש ולא היה מאפשר לשיירה הנושאת בגלוי ציוד צבאי ולוחמים לעבור. הבריטים גם לא היו מוכנים לקחת תחת חסותם שיירה כזו. העברת שיירה ללא חסות בריטית הייתה קשה; לאורך הדרך היו נקודות תורפה רבות, שאיפשרו לערבים לארוב לשיירה ולפגוע בה קשות, כפי שהראה ניסיון שיירת העשרה, ב11 בדצמבר 1947. בשל כך הועדפה האפשרות להעביר כוח רגלי לגוש.‏[4]

המסלול שנבחר יצא משכונת בית הכרם. הכוח היה אמור לעבור דרך נחל שורק, ומשם לטפס במדרון הרכס עליו שוכנת בית ג'אלא ולהמשיך על קו פרשת המים לגוש עציון. אורכו של המסלול המתוכנן היה כ-11 ק"מ.

הכוח המיועד מנה ארבעים לוחמים, שכללו שתי כיתות אנשי פלמ"ח ושתי כיתות אנשי חי"ש. לפני היציאה התברר כי לשניים מהלוחמים, יגאל בוטרימוביץ ויעקב זרחי (שנודע בכינויו "קשואל'ה") לא נמצא נשק אישי, תתי מקלע מסוג סטנים, ולפיכך לא יצאו השניים. שלושים ושמונה הלוחמים הנותרים נתקלו במחסום אבנים סמוך למושב אורה של ימינו, והמפקדים בחרו לשנות מהמסלול המקורי ולרדת ישירות לערוץ הנחל. הירידה לנחל התארכה, ובסביבות השעה שלוש בלילה נשמעו מספר יריות והיה חשש כי הכח התגלה. הוחלט לחזור, ובשעות הבוקר שבו הלוחמים לסמינר המורים בבית הכרם.‏[5]

עקב מצוקת הגוש ובעיקר בשל החשש הכבד שההתקפה הערבית תחודש, כפי שעלה ממידע מודיעיני שזרם כל העת, הוחלט לא להתעכב ולצאת שוב כבר בלילה הבא, בלילה שבין ה15 ל-16 בינואר. הוחלט שעדיף ללכת במסלול אחר, מחשש למארב. לפיכך הוחלט לנסות להגיע לגוש בדרך עוקפת, מכיוון המושבה הר-טוב (היום בתחום מושב נַחַם שליד בית שמש).

הניסיון השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחמי מחלקת הל"ה מובאים לקבורה, ינואר 1948
חלקת הל"ה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל
אנדרטה לל"ה ליד קיבוץ נתיב הל"ה
שמות הנופלים באנדרטת הל"ה (2003)
הכיתוב באנדרטת הל"ה (2003)

בחירת המסלול[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, שיירה רכובה לא הייתה אפשרית, ולכן הוחלט על ניסיון נוסף להגיע ברגל אל הגוש. מכיוון שבפלמ"ח היה נהוג שלא לחזור על אותה דרך בעת ביצוע חוזר של משימה, ומכיוון שהיריות על המחלקה בלילה הקודם העלו את החשש שהמחלקה התגלתה, ואם תשוב באותה דרך תיתקל במארב, היה צורך למצוא דרך חילופית להגעה לגוש עציון. הועלה רעיון להגיע ממזרח, דרך הרודיון ואזור תקוע של היום. רעיון זה כלל לינה של לילה אחד בשטח, בנחל חריטון. הרעיון בגלל זמן ההגעה הארוך וגם מחשש להיתקלות בבדואים משבט תעמרה, שהשתתפו בהתקפות על גוש עציון ועל השיירות אליו.‏[4]

לבסוף נבחרה כבסיס היציאה המושבה הנצורה והמבודדת, הר-טוב , היישוב היהודי הקרוב ביותר לגוש עציון מלבד ירושלים. הרטוב נמצאת בגובה 230 מטר מעל פני הים, ואילו משואות יצחק, היישוב המערבי ביותר בגוש, הייתה בגובה 880 מטרים מעל פני הים - הפרש גבהים של כ-650 מטרים, במרחק של כ-15 ק"מ בקו אווירי. הליכה בקו ישר מהרטוב לגוש עציון הייתה מחייבת את חציית השלוחות והגאיות שכיוונם באזור זה הוא ממזרח למערב, ולפיכך התוואי היה עלול להיות קשה מאד. במקום זאת בחרו המתכננים מסלול שיוביל את המחלקה תחילה דרומה, לרגלי השלוחות והואדיות, ואז פנייה מזרחה באחד הואדיות העולים לכיוון גוש עציון ועלייה בתוכו אל הגוש. ההליכה בתוך הואדי קלה יותר, וגם מקילה על הניווט. סיירי הפלמ"ח הכירו דרך זו, ועברו בה במסעות שערכו בשנים 1942 - 1943. עם זאת, המחלקה לא הייתה יכולה לנוע דרומה הישר מהרטוב; תחילה היה צורך לעקוף מצפון וממערב את הכפרים הערביים שליד הרטוב, לאחר מכן את תחנת המשטרה הבריטית שלידה, ורק אחר כך להתחיל לנוע דרומה ולשוב מזרחה. במושגי שנת 2015, היה עליהם לעקוף ממערב את השטח שבו נמצאת כיום בית שמש, ולהתחיל לשוב מזרחה מדרום לה.‏[4]

הגעה להרטוב, התארגנות ויציאה לחלקו הראשון של המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחלקה, על 40 לוחמיה, יצאה מסמינר בית הכרם במשאית להר-טוב. כלי הנשק היו מוטמנים בסליק ברכב הנוטרים שיצא בנפרד מהלוחמים ונסע גם הוא להר-טוב. הלוחמים הגיעו למושבה בין 19:00 ל-20:00 והתקבלו בשמחה, אך שוב התברר כי שני לוחמים נותרו ללא נשק. דני מס סירב לאפשר לשניים לצאת ללא נשק אישי, ובמצוקתם פנו למפקד המושבה, רפאל בן ארויה,‏[6] שהבהיר להם כי לא יוכל לתת להם נשק ממאגר הנשק של המושבה שהיה דל ביותר. שני הלוחמים נותרו גם הפעם מאחור. אחד מהם, יעקב זרחי, נהרג שבוע לאחר מכן בקרב הקסטל, ב25 בינואר. הלוחם השני, יגאל בוטרימוביץ, נפצע באותו קרב.

שעת היציאה המתוכננת הייתה 19:00, כדי להבטיח שהלוחמים יגיעו לגוש עציון בין 2:00 ל-3:00 לפנות בוקר ויספיקו עוד באותו לילה לפוצץ גשרונים על כביש ירושלים-חברון (כיום כביש 60). אולם, עקב טיפול בנשק וארוחת הערב שהתאחרה התעכבה היציאה. רק בשעה 23:00 סיים דני מס את התדריך בחצר בית הספר של המושבה והמחלקה יצאה לדרכה. מפקד המושבה רפאל בן ארויה הפציר במס להמתין במקום לילה נוסף משום שחשש כי בהליכה, כשמשא כבד על כתפיהם, במסלול הררי שאורכו 28 ק"מ לא יצליחו להגיע ליעדם בשעות הלילה ויתגלו עם בוקר. דני מס העריך שיוכל לעבור את קו הכפרים צוריף - ג'בע בשעות החשיכה ואז להמשיך בהליכה מאומצת של 5 ק"מ במעלה ההר ואפילו אם יתגלו באור ראשון, הם יהיו כבר קרובים מאוד לגוש, ושם הערבים לא יוכלו לעצור בעדם. בדיקת המסלול ולוח הזמנים מלמדת שצדק בהערכתו זו.‏[7]

המחלקה בת 38 הלוחמים יצאה לדרך. כאמור, היה על הלוחמים לבצע עיקוף שאורכו היה כ-8 ק"מ, כדי להתרחק מכפרים ערביים עוינים שהיו בסמוך להרטוב. המחלקה נעה מערבה, איגפה מצפון את בניין המשטרה הבריטית ערטוף שהייתה סמוך להר-טוב (כיום משטרת בית שמש) כדי שלא להתגלות לאור הזרקורים שהיו על גגו, והמשיכה לכיוון תל בית שמש אותו הקיפה ממערב. הלוחמים עברו סמוך למקום בו נמצא היום קיבוץ צרעה ולאחר מכן עברו דרך המקום בו נמצא כיום המושב ישעי. הם חצו את כביש שער הגיא - בית גוברין (כיום כביש 38), סמוך למקום בו נמצא כיום חניון עינות דקלים (כקילומטר מדרום למחלף בית שמש מרכז). בנקודה זו נקע אחד הלוחמים, ישראל גפני, את רגלו. הכוח פנה חזרה מזרחה, והגיע בשעה 1:00 בלילה לערך למקום בו היום המושב זנוח. הפצוע התקשה מאד בהליכה והסתבר שהוא מעכב את התקדמות המחלקה, ולפיכך הורה דני מס לשני לוחמים נוספים, אורי גביש ומשה חזן, לחזור עם הפצוע להר-טוב. מפקד המחלקה חשש שמא השלושה לא יצליחו לחזור להר-טוב בשלום, ובאותה עת לא עלה כל חשש לגורל המחלקה כולה. השלושה חזרו צפונה בקו ישר שאורכו 3 ק"מ בלבד אל הר-טוב מבלי לחזור על העיקוף, בדרכם חלפו סמוך מאד לכפר דיר-אבאן, כפר שתושביו השתתפו בהתקפות על המושבה הרטוב (הסיירים שתכננו את המסלול המקורי נמנעו במתכוון מתנועה של המחלקה סמוך לכפר זה מחשש להתגלות). שאר 35 (ל"ה) הלוחמים המשיכו בדרכם. לפניהם היו עוד 18 - 20 ק"מ במסלול קשה ופחות מחמש שעות עד עלות השחר.

חלקו השני של המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שאיש מן הל"ה לא נותר בחיים, נותר תיאור החלק השני של המסע, מן הנקודה שבה נפרדה המחלקה משלושת הלוחמים שחזרו להרטוב ועד שהתגלו באיזור הכפר צוריף לוט בערפל. ניתן לשער, על סמך תוכנית המסע שאושרה על ידי מפקד המחוז ומפקדי החי"ש והפלמ"ח באזור, ולאור העובדה שהמסלול לגוש עציון היה מסלול שהיה מוכר לסיירי הפלמ"ח, כי לאחר חזרתם של שלושת הלוחמים המשיכה המחלקה בנחל זנוח לכיוון דרום, עברה למרגלות הכפר הערבי בית נטיף ופנתה מזרחה, ליד רוגלית של ימינו. המחלקה נכנסה לנחל גדור (ואדי ג'אדור) והחלה בטיפוס לכיוון הגוש, מעט מדרום לכביש 367. בראש המחלקה הלכו שני סיירים שתפקידם העיקרי היה לזהות את מסעף הואדיות בנחל שבו הערוץ הימני מוביל ישירות לכפר האויב צוריף. המחלקה הייתה אמורה לפנות שמאלה ולעבור בין צוריף לבין ג'בע. לאחר המעבר בין שני הכפרים הללו היה המרחק למשואות יצחק כ-5 קילומטרים, בקו אווירי. על פי העדויות השונות (ראו בפיסקה הבאה) הגיעו הסיירים לאזור צוריף בסביבות השעה 6:00 בבוקר. על פי ההערכות הלוחמים היו יכולים להגיע לגוש עצמו עוד בשעות החשיכה, לפני עלות השחר, והעיכוב אינו ברור. הכוח כנראה לא טעה בניווט, שכן עלה דרך נחל גדור, כמתוכנן. ייתכן שהיה עיכוב נוסף במהלך הלילה, מסיבה לא ידועה.‏[8]

ההתגלות והקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור ההתגלות והקרב נסמך על כמה מקורות. אחד החשובים בהם היא עדותו של מפקד משטרת חברון באותה תקופה, היימיש דוגן (Hamish Dougan). דוגן ביקר בארץ ב1965 ושב וביקר לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת 1970. הוא סייר באזור הקרב והפגין זיכרון והתמצאות מדהימה בשטח. עדויות נוספות נאספו לאחר מלחמת ששת הימים בתחקירים של ערביי הכפרים שבאזור, במיוחד תחקיר של אבו אברהים, שהיה מוכתר ג'בע ב1948. חומר נוסף נמצא בידיעות מודיעיניות שנאספו על ידי הש"י, שירות המודיעין של ה"הגנה", במהלך הקרב ולאחריו, וכן מעדויות של טייסי שירות האוויר, שיצאו לחפש את אנשי הל"ה לאחר שלא הגיעו לגוש (ראו להלן).

מכל החומר שנאסף עולה התיאור הבא.

בסביבות השעה 6:00 בבוקר התגלו כנראה שני הסיירים על ידי שתי נשים מצוריף שיצאו לקושש זרדים. הסיירים קראו לעברן בערבית "אנחנו מההגנה הערבית". הנשים ברחו, והסיירים לא פתחו עליהם באש. ייתכן שפגשו גם רועה צאן

על-פי עדויות ערבים שנמסרו על-ידי שירות הידיעות של ההגנה, התגלתה המחלקה על-ידי רועה / רועים / זקן ערבי. (דיווחים אלו של הש"י פורסמו ברבים על-ידי דוד בן-גוריון, חמישה ימים לאחר הקרב. בעקבותיו פרסם יצחק שדה, מי שהיה מפקד הפלמ"ח, דברי הספד לנופלים במלאת חודש לנפילתם, והעלה על נס את התנהגותם המוסרית ביחס לרועה ערבי). ההודעה נמסרה לאברהים אבו-דיה, מפקד מחנה האימונים של ה"ג'יאד אל-מוקדס" בכפר צוריף. ייתכן שבנוסף להתגלות של היחידה על-ידי שתי נשים, התגלתה היחידה גם על-ידי רועה / זקן ערבי. ואולי הנשים העבירו את הידיעה לרועים ואחד מהם הגיע לצוריף ודיווח.

הם המתינו למחלקה ודיווחו לדני מס על האירוע. הוא החליט להמשיך בתוכנית ולחצות את קו צוריף - ג'בע לפני שתתחיל פזעה, גיוס המוני, מהכפרים באזור. במקביל, שתי הנשים הגיעו במהירות למחנה האימונים בצוריף והודיעו על האירוע לאיברהים אבו דאיה, מפקד המיליציה הפלסטינית אל-ג'יהאד אל-מוקדס ("צבא הקודש"). אבו דאיה שלח שני לוחמים שזיהו את המחלקה ופתחו עליה באש דלילה, בסביבות השעה 7:00 בבוקר.

אבו דאיה אסף את כל לוחמיו ובין השעות 08.00 - 11:00 התפתח קרב מול מחלקת הל"ה. דני מס הבין כנראה שהדרך לגוש עציון נחסמה, ופקד על הלוחמים לפנות צפונה, לרדת לנחל עציונה ולהסתתר בין הסלעים בערוץ הנחל. הקרב דעך בסביבות 11:00, והאזור שקט למשך כמה שעות. אלו השעות שבהן סיירו באזור מטוסי שירות האוויר, ולא גילו פעילות קרבית. באותן שעות הפעילו הערבים גיוס המוני בעשרות כפרים ערביים, "פזעה". מקורות ערבים העריכו שמספר הלוחמים הכפריים שהתאספו הגיע ל-2,000. הערבים העריכו שהמחלקה תנסה לסגת צפונה, ותפסו את חירבת סנסן‏[9] ואת גבעה 603.‏[10] הערבים לא הסתערו בשלב זה וייתכן שהל"ה לא ידעו שהם מוקפים. השיקול ההגיוני היה להסתתר במקום, ואולי אף להתפצל לכוחות קטנים יותר ובחסות הלילה לסגת לעמק האלה ולהרטוב, אך דני מס כנראה חש שמעשה כזה הוא בבחינת בגידה באנשי גוש עציון המשוועים לעזרה.‏[11]

בסביבות 14:30 החליט דני מס לעלות לגבעת חפורית, הנמצאת סמוך למחסום ג'בע כיום.‏[12]. הגבעה נשלטה באש על ידי הערבים ומס החליט כנראה לשפר עמדות לגבעה 573, שכונתה על ידי הערבים ד'האר אל חאג'א (גב הגברת).‏[13] לא ברור המניע לכך. ייתכן שמפקדי המחלקה קיוו ששלוחת סנסן פנויה או שבקשו לשפר עמדות לקראת המשך מסעם לגוש בלילה דרך חורבת סנסן. כאשר החלו לעלות על הגבעה התגלו על ידי הערבים, וחלק מהלוחמים נורו בגבם בעת העלייה. כשהגיעו לראש הגבעה (שנקראה אחר כך "גבעת הקרב") הסתבר לל"ה כי הם מוקפים. הערבים החלו צולפים עליהם, בעיקר מגבעה 603 שחלשה על גבעת הקרב מצפון. גבעת הקרב הייתה חשופה והלוחמים הסתתרו מאחורי הסלעים. למרות מצבם הנחות הצליחו הלוחמים להדוף כמה הסתערויות על הגבעה, עד שנגמרה תחמושתם. ערביי האזור שהשתתפו בקרב העידו כי לקראת סוף הקרב, בסביבות 16:30, ניסו כמה מן הלוחמים לרדת לנחל עציונה, אך נהרגו. על פי העדויות, הלוחם האחרון נהרג בסביבות 17:00, כאשר השליך את הרימון האחרון שהיה ברשותו. לעדות הלוחמים הערבים, "מי שנגזר עליו למות - לו לפחות יזכה למות כשם שמתו גיבורי חיל אלו".‏[11]

מציאת הגופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי גוש עציון ידעו על יציאת הל"ה בדרך אליהם, והמתינו להם, ואולם, היחידה לא הגיעה למשואות יצחק, היישוב המערבי ביותר בגוש, במהלך הלילה ואף לא בשעות הבוקר המוקדמות. מכיוון שהכוח לא היה מצויד במכשיר קשר, לא היה לאיש מכוחות ה"הגנה" מושג על המתרחש. ביום שישי, 16 בינואר, נשלחו לאזור מספר מטוסים של שירות האוויר, ביניהם עזר ויצמן. הטייסים לא הבחינו במחלקת הל"ה אך הבחינו בריכוזי ערבים וכלי רכב במספר כפרים ערביים.

בצהרי אותו יום, 16 בינואר, החלו להגיע לתחנת המשטרה בחברון ידיעות על "צרות" באזור צוריף. מפקד המשטרה, הימיש דוגן , קיבל בערב ידיעות מרופא שהביא פצועים ערבים רבים. דוגן פגש את הפצועים אך לא הצליח לקבל מהם מידע מלא. למחרת, 17 בינואר, שבת, יצא דוגאן בלווית קצין ערבי נוסף לשטח. בסיוע עדויות של תושבים מקומיים ובליווי כמה רועי צאן הגיע דוגאן בצהריים לאתר הקרב ("גבעת הקרב") ושם מצא את גופות הלוחמים. לעדותו, הגופות היו מפוזרות לאורך כמה מאות מטרים, מהואדי ועד לפסגת הגבעה. הוא החל לאסוף את הגופות, ועסק בכך במשך כמה שעות, עד הערב. לעדותו, שכנע את הערבים שלא לפגוע בגופות ולהביאן למחרת לנקודה ממנה יוכלו לאסוף אותן במשאית. לדבריו, הגופות היו שלמות ולא פגועות.‏[14]

למחרת, יום ראשון, 18 בינואר, חזר דוגאן לאזור. בדרך שמע על התקפה של היהודים על הכפר צוריף. כשהגיע למקום גילה שהמדובר בחיילים בריטיים שעברו במקום בטעות, ונחשבו על ידי הערבים בטעות כיהודים. לאחר שהערבים שמעו על ההתקפה כביכול, השליכו את גופות לוחמי הל"ה לוואדי והתעללו בהן. הפיקוד הבריטי הנחה את דוגאן להביא את הגופות לירושלים, אך הוא סבר שנכון יותר יהיה להביאן לכפר עציון, וכך אכן נעשה. ביום ראשון בערב, יומיים וחצי לאחר הקרב, הובאו הגופות לכפר עציון, ולמחרת נקברו שם בקבר אחים.‏[14]


למפקד הבריטי של משטרת חברון, היימיש דוגן, הגיעו ידיעות על נפגעים ערבים רבים, שהועברו לבית החולים. הוא שמע על קרב יריות שהתנהל ליד הכפרים צוריף וג'בע. בשבת בבוקר הוא יצא לצוריף, משם יצא בסיוע רועים מהכפר וגילה את גוויות לוחמי המחלקה. ליד חלק מן הגופות הוא מצא פיסות נייר ופתקאות (15-18), אותן מסר מאוחר יותר לקצין הבריטי שהיה אחראי בירושלים לקשר עם הסוכנות היהודית. פתקים אלו לא התגלו עד עתה ואיש אינו יודע מה נכתב עליהם. בשעות אחר הצהרים של יום השבת, הועברה הידיעה על מציאת הגוויות למטה ההגנה בירושלים.

דוגין הפציר באנשי צוריף לשאת את הגוויות לכפר הסמוך, משם יוכל להובילן ברכב לירושלים. רק לאחר שהבהיר להם כי הגוויות שייכות לאל, והסכים לשלם להם 500 מיל לגוויה, הם הסכימו. כשדוגין הגיע למחרת לכפר, הוא מצא שלושה חיילים בריטים שהגיעו לכפר ברכב, מוקפים על ידי הכפריים המאיימים להרגם. נפוצה השמועה שכביכול היהודים התקיפו את צוריף. הערבים שעסקו באיסוף הגופות נתקפו כעס רב, דרדרו את הגופות לתהום, התעללו והשחיתו אותן. דוגין סילק מהגבעה את הערבים ובעצמו, בסיוע חיילים בריטיים הביא את הגוויות אל הרכב הבריטי ומשם לכפר עציון. באותו לילה הגיעו לכפר עציון לוחמים ממחלקת הפלמ"ח וממחלקת החי"ש ועסקו בזיהוי חבריהם שנהרגו בקרב, בראשות הרב אריה לוין. הגופות זוהו והובאו לקבורה למחרת היום, בבית הקברות בכפר עציון. חלק מהורי הנופלים וקרוביהם הוסעו במשוריינים בריטים מירושלים להלוויה ולאחר מכן הוחזרו לירושלים.

המסקנה העיקרית מכל המקורות האלה היא שהקרב לא היה רצוף. הקרב החל לאחר התגלות המחלקה בואדי ג'אדור (נחל גדור). המחלקה עזבה את הואדי, ירדה לנחל עציונה והסתתרה בין הסלעים בערוץ הואדי ורק בשעות אחה"צ עלתה משם ל"גבעת הקרב" ונהלה קרב עד ללוחם האחרון.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצפית מכביש 367 על "גבעת הקרב" נ.ג 573
שלט הסבר בתצפית גבעת הקרב של הל"ה

ב-17 בינואר 1948 יצא בבוקר מהרטוב כוח גדול של חי"ש ופלמ"ח לחפש את הל"ה. ליד מנזר בית ג'אמל הם נתגלו על יד ערבים ובקרב שהתפתח נהרג איש חי"ש ושניים נפצעו. מיד כשהגיעו הידיעות על גורל הל"ה נסוג הכוח להרטוב.

הלחימה בגוש עציון נמשכה. שיירת תגבור עמוסת אספקה, הצליחה לפרוץ אליהם ב- 21 בפברואר 1948 ("שיירת דבורה") ולחזור בשלום לירושלים. שיירה נוספת יצאה ב-27 במרץ 1948 ובדרכה חזרה היא הותקפה בנבי דניאל וספגה אבידות רבות. למחרת חולצה השיירה על ידי הבריטים. בימים ג'-ד' באייר, 12 - 13 במאי 1948, ערב הכרזת העצמאות, נערכה התקפה גדולה על יישובי גוש עציון שנהרגו בקרב לפני כוח אויב עדיף. גוש עציון נכבש ונהרס. באותו יום נטבחו בכפר עציון 127 איש אחרי כניעתם, רק ארבעה ניצלו. לוחמי גוש עציון נלקחו לשבי הירדני למשך תשעה חודשים. למחרת, ה' באייר, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל.

לאחר נפילת הגוש וסיום מלחמת העצמאות, בחשוון תש"י 1949, נערך מבצע ליקוט עצמות, בו הועברו גופות הנופלים בקרבות לירושלים. גופות נופלי גוש עציון ובהם לוחמי מחלקת הל"ה נקברו בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.‏[15].

זיהוי הגופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הובאו הגופות לקבורה קבועה בהר הרצל נוצרה בעיה בזיהוים של שנים עשר מן הלוחמים. רבה של ירושלים, הרב צבי פסח פרנק, הציע שהרב אריה לוין יערוך טקס קבלי הנקרא "גורל הגר"א". הורי לוחמי הל"ה והרב פרנק פנו לרב אריה לוין בבקשה שיקיים את הגורל, והוא הסכים. הטקס נערך על ידי הרב אריה לוין, ונכחו בו גם בנו הרב רפאל בנימין לוין, הרב אהרן יעקובוביץ, ראובן מס (אביו של דני מס) ויצחק פרסיץ, אביו של בנימין פרסיץ. הגורל נעשה בעזרת ספר תנ"ך עתיק שהודפס באמסטרדם בשנת 1700. על ידי פתיחה מיוחדת של הספר נרמזו זהותם של 12 הגופות. בכל פעם שפתחו את התנ"ך נרמז שם של חלל אחר. לדוגמה, כאשר נפתח התנ"ך בפסוק "הלא בן ימיני" (שמואל א', ט', כ"א) היה בכך רמז לעודד בן ימיני; כאשר נפתח הספר במילים "ולזבולון אמר" (דברים ל"ג, י"ח) היה בכך רמז ליצחק זבולוני. כך נקבעה זהות 12 הגופות הנותרות, וכאמור, כולן נקברו בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.

במלחמת ששת הימים, בשנת 1967, חזרה ישראל לשלוט גם בגוש עציון. כפר עציון הוקם מחדש. בינואר 1970 נחנך כביש הל"ה, כביש 367, מעמק האלה אל גוש עציון, המקביל למסלול שאותו לא הצליחה להשלים מחלקת הל"ה.

כיום (2015) מתקיימות צעדות במסלול הליכתם של הל"ה. בצעדות משתתפים צעירים רבים, תלמיד מכינות קדם צבאיות, חיילי צה"ל וחניכי תנועות נוער. הפעילויות מאורגנות במסגרות שונות, בין השאר על ידי בית ספר שדה כפר עציון, מחלקת התיירות של המועצה האזורית גוש עציון, מחלקת של"ח באגף חינוך וחברה במשרד החינוך, האגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון, תנועות הנוער השונות, ועד משפחות הל"ה, "חוות משואות" במשואות יצחק, קצין חינוך ראשי, נוער יהודי מחו"ל ועוד.

סביב הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתבה של ד"ר מרים דוקר, רופאת הר-טוב לבנה: שלומיק, מצב עצוב מאד; שלשום בערב באו 40 בחורים שמחים, עליזים, מלאים חיים וכוח. הלכו מפה ברגל לכפר עציון; והיום בבוקר באה קבוצה גדולה והלכה לחפש ואנחנו נשארנו מלאים פחד, שגם אלה לא יאבדו. אבל הם באו חזרה, אבל 1 נהרג, 3 פצועים נמצאים אצלי בקליניקה יחד עם רופא מנתח שבא איתם. ועם ד"ר זה אני שולחת מכתב אליך. אך כמה נהרגים; כמובן, זוהי מלחמה, זה בשביל מדינה יהודית, אבל קשה לי להתרגל עוד למחשבה שכל הבחורים שראיתי אותם – כולם, כולם הלכו.

טוהר הנשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים שלאחר הקרב נפוץ הסיפור שלפיו פגשו הלוחמים בדרכם רועה ערבי זקן, והתלבטו אם להרוג אותו, כדי שלא יזעיק את הכפריים. לאחר שהחליטו לשחרר אותו, הרועה הזקן הודיע לאנשי הכפרים בסביבה על מעבר המחלקה בשטחם. לסיפור אין ביסוס עובדתי, אולם הוא היווה במשך שנים דוגמה למוסריות וטוהר הנשק של הלוחמים הישראלים.

הוויכוח על פרשת הל"ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד היום יש ויכוח בין ההיסטוריונים הצבאיים על פרשת מחלקת הל"ה בעיקר בנקודות האלה:

  • האם בכלל היה צורך לשלוח יחידה כל כך גדולה עם ציוד רפואי לטפל בפצועי ה - 14 בינואר. הסתבר שהבריטים העבירו את הפצועים לירושלים כבר בבוקר ה-15 בינואר 1948. כבר אז הגיעו מפקדים בכירים בהגנה למסקנה כי לשלוח יחידה כל כך גדולה היה משגה. מוטב היה לשלוח יחידה קטנה של לוחמים מנוסים עם חמרי רפואה, שהיה להם סיכוי יותר טוב להגיע בלילה אחד בלי להתקל בערבים.
  • מבחינה של אורך מסלול והפרשי גובה - היו כבר יחידות בפלמ"ח שעשו מסעות לילה בטווחים כאלה אבל בזמן ארוך יותר מזה שניתן למחלקת הל"ה. האיחור ביציאת היחידה היה בעוכריה. לא היה לה סיכוי להגיע לגוש עציון לפני עלות השחר.
  • היו שמועות שהבריטים ידעו על יציאת היחידה והודיעו זאת לערבים. עד היום אין כל הוכחות על כך.

ההיסטוריון מאיר פעיל סובר כי "הל"ה הוא סיפור של כישלון שכמו במקרים רבים בהיסטוריה הצבאית, העם או הציבור שזה קורה לו, הופך אותו למיתוס, בכך שהוא מדגיש את הגבורה. כלומר, הגבורה מחפה על הכישלון. זו דרך נורמלית להתמודד נפשית עם אסון..."

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לל"ה ליד קיבוץ נתיב הל"ה (2003)

ספינת מעפילים שיצאה מאיטליה בסוף ינואר 1948 נקראה "הל"ה" או "ל"ה גיבורי גוש עציון".

מבצע דני לשחרור לוד ורמלה, נקרא על שם דני מס מפקד המחלקה.

על שם ל"ה הנופלים של מחלקת ההר נקרא הקיבוץ נתיב הל"ה. הקיבוץ הוקם בידי משוחררי פלמ"ח בשנת 1949, על אדמות הכפר הנטוש בית נטיף בעמק האלה (כביש 375), בסמוך למסלול האחרון שעשתה מחלקת ההר. בקיבוץ נמצאת אנדרטה לל"ה בתכנונו של האדריכל פינקרפלד, שנחנכה ב-1955.

ב-2003 הוקמה באותו מקום אנדרטה גדולה מעשה ידיו של הפסל יוסי בראל. ליד האנדרטה יש מתקן המספר את פרשת הל"ה בעברית ובאנגלית.

על כביש 367 בסמוך למחסום מג"ב נמצאת נקודת תצפית מול גבעת הקרב ובה לוח הסבר ועמדת מסבירן על הל"ה.

המשורר חיים גורי שהכיר אישית את דני מס, שמע על נפילת הל"ה בעת שהיה בשליחות בבודפשט במפעל "הבריחה" - העברת פליטי שואה יהודים לארץ ישראל. הוא ראה את הידיעה בשבועון טיים שבו הייתה גם תמונה של גופות הלוחמים המושחתות. בסערת רגשות הוא כתב באותו לילה את השיר "הנה מוטלות גופותינו"‏[16], שהפך לאחד משירי ההנצחה המוכרים בישראל, ומעלה על נס את התפיסה המקדשת את הקרבת החיים למען הכלל.

יורם טהרלב כתב את השיר "אגדת הל"ה" שהולחן על ידי יוסף הדר ובוצע במקור על ידי צמד העמרנים.

בסמוך ל-ה' בשבט מדי שנה (תאריך ליל הקרב ב- 1948) צועדים אלפי בני נוער מהרטוב לגבעת הקרב בעקבות מחלקת ההר. במהלך הצעדה חווים המשתתפים את סיפורם האישי של הלוחמים ולומדים את ערכי המסירות והנתינה של ימי הקמת המדינה .

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קרב הל"ה באתר ההנצחה והמורשת בכפר עציון.
  2. ^ הרקע ליציאת המחלקה לדרך באתר ההנצחה והמורשת בכפר עציון.
  3. ^ תום שגב: ימי הכלניות, עמ' 409 - 410.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 לקראת היציאה השנייה באתר ההנצחה והמורשת בכפר עציון.
  5. ^ היציאה הראשונה באתר ההנצחה והמורשת בכפר עציון.
  6. ^ על רפאל בן ארויה ראו כאן.
  7. ^ המסע ממנו לא שבו באתר ההנצחה והמורשת של כפר עציון.
  8. ^ המחלקה מתגלה באתר ההנצחה והמורשת של כפר עציון.
  9. ^ 31°41′45″N 35°04′04.2″E / 31.69583°N 35.067833°E / 31.69583; 35.067833
  10. ^ 31°40′53.7″N 35°03′26.3″E / 31.681583°N 35.057306°E / 31.681583; 35.057306
  11. ^ 11.0 11.1 קרב הל"ה באתר ההנצחה והמורשת של כפר עציון.
  12. ^ 31°40′24.0″N 35°02′47.8″E / 31.673333°N 35.046611°E / 31.673333; 35.046611. על פי אתר עמוד ענן.
  13. ^ 31°40′49.6″N 35°03′22.6″E / 31.680444°N 35.056278°E / 31.680444; 35.056278
  14. ^ 14.0 14.1 עדותו של דוגן באתר עמותת בני גוש עציון.
  15. ^ גבורי ישראל שנהרגו הובאו לקברות בהר הרצל, דבר, 18 בנובמבר 1949; א. תלמי, פרשת חיפוש הגופות, דבר, 18 בנובמבר 1949; ב-228 ארונות מובלים חללי ירושלים למנוחת נצחים בהר-הרצל, מעריב, 17 בנובמבר 1949; חודש ימים נמשך ליקוט עצמות הקדושים, מעריב, 17 בנובמבר 1949 המשך; "בזכותם אנו חיים בירושלים" (שיחה עם הרב הצבאי הראשי סגן-האלוף ש. גורונצ'יק), מעריב, 17 בנובמבר 1949; א. ירושלמי, מסע האבל של 228 ארונות, מעריב, 20 בנובמבר 1949
  16. ^ הנה מוטלות גופותינו, חיים גורי, באתר סנונית.