Article MediumPurple.svg

יגאל אלון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יגאל אלון
Hare Majesteit ontvangt Allon op Huis ten Bosch (928-2632).A.jpg
תאריך לידה 10 באוקטובר 1918
תאריך פטירה 29 בפברואר 1980 (בגיל 61)
ממשלות 10, 11, 12, 13, 14, 15, 16, 17
כנסות 3 - 9
סיעה אחדות העבודה - פועלי ציון
המערך הראשון
העבודה, המערך (השני)
תפקידים בולטים
עיסוק קודם מפקד הפלמ"ח ואלוף פיקוד דרום

יגאל אלון (נולד בשם פַּיְיקוֹביץ'; 10 באוקטובר 191829 בפברואר 1980) היה איש צבא ופוליטיקאי ישראלי, שהיה מפקד הפלמ"ח, מראשי צה"ל במלחמת העצמאות בדרגת אלוף, מראשי מפלגת העבודה, ראש ממשלת ישראל בפועל במשך 19 יום, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל.

אלון, יליד מֶסְחָה (כפר תבור), שהגן על שדות המושבה עוד מנעוריו, הצטרף לאחר מכן לקיבוץ גינוסר ולתנועת העבודה, שהייתה עבורו שינוי אידאולוגי מבית גידולו. בימי המרד הערבי התגייס ל"הגנה" בתור נוטר ולוחם פו"ש ולאחר מכן לפלמ"ח, שם התבלט כמפקד פלוגה ומפקד יחידת מסתערבים בסוריה, והגיע לפיקוד על הפלמ"ח כתלמידו של יצחק שדה ומגשים חזונו. כמפקד בפלמ"ח עסק בגידולו של הארגון ובארגונו בגדודים, ובעידוד חבריו בתקופה קשה לארגון, אל מול הגיוס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. במסגרת תנועת המרי העברי לאחר המלחמה, הוא תכנן ויישם מבצעים נועזים דוגמת ליל הגשרים ופעולות נגד חסימת נתיבי העפלה לארץ. במלחמת העצמאות פיקד אלון על המבצעים לכיבוש הגליל, לוד ורמלה, עמד בראש חזית הדרום ופיקד על כיבוש כל הנגב עד לאילת. הוא התגלה כטקטיקן, הדוגל בהפתעת האויב בדרכים עקיפות ולא צפויות, ומוכן לקחת סיכונים בשל כך.

לאחר שחרורו הכפוי מצה"ל על ידי ראש הממשלה בן-גוריון, וכשהוא עטור תהילת המלחמה ונתפס כמייצג הבולט ביותר של דור תש"ח, הצטרף לפוליטיקה – לתנועת אחדות העבודה – ולאחר מכן דחף לאיחודה עם מפא"י וליצירת מפלגת העבודה. אף על פי שהגיע עם השנים לתפקידים בכירים כסגן ראש הממשלה, שר החינוך והחוץ, הציג תוכנית מדינית ראשונה לעתיד השטחים בשם "תוכנית אלון" והיה שותף במגעים שהובילו להסכם ביניים מול מצרים, אלון נחשב למי שהחמיץ את הפסגה. דוגמה בולטת לכך הייתה אי-מינויו כשר ביטחון לפני מלחמת ששת הימים, למרות רצונם של ראשי המדינה, לטובת יריבו הפוליטי משה דיין. לאחר המהפך הפוליטי, כשהחל את המרוץ לראשות מפלגת העבודה, נפטר בפתאומיות בגיל 61.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסחה וכדורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יגאל פייקוביץ' נולד במושבה מֶסְחָה (כפר תבור), לחיה וראובן פייקוביץ, שהיו מחלוצי ההתיישבות בגליל התחתון. אביו, ראובן פייקוביץ (1876–1962),‏[1] נולד בגרודנה שבאימפריה הרוסית (רוסיה הלבנה), עלה לארץ ישראל עם משפחתו ב-1890, בהיותו בן 16, ונודע כאיכר חרוץ במושבות הגליל התחתון. אמו, חיה לבית שוורץ (1876–1924),‏[2] הייתה ממשפחת אברכים ותיקה מצפת ואביה, אלתר שוורץ, היה ממייסדי המושבה ראש פינה, שם גדלה ושם הכירה את ראובן. ברצונו להיות איכר עצמאי, קיבל ראובן ב-1908 מיק"א חלקת אדמה להחכרה במסחה, שהיה בזמנו יישוב עני, צחיח ויבש ממים, שסבל מהתנכלויות הערבים הבדווים והפלאחים בסביבה.

אחרי ארבעה בנים ובת, שעזרו לאביהם בניהול המשק ועבדו עמו בשדה, נולד יגאל, בן הזקונים של המשפחה. כשהיה בן 5, ערב עלייתו לכיתה א', נפטרה אמו, בגיל 49. עד מהרה עזבו האחים הבוגרים את הבית לחיים עצמאיים, ויגאל גדל בצריף דל רק עם אביו הקפדן והסגפן, שלא נישא שוב, ועם אחותו הגדולה דבורה, שמילאה את מקומה של אמו בחייו.‏[3] מילדותו עבד במשק של אביו והיה ער לבעיות שמירה וביטחון של המושבה. אלה השנים שחינכו אותו לעצמאות והעמידו אותו במצבים לא קלים. במסחה נזדמן לו מדי פעם חוויות מרדף אחרי כנופיות ערבים שפשטו על שדות המושבה. מנגד, אביו העסיק דרך קבע פועלים ערבים לעיבוד אדמתו, ויגאל נקשר אליהם מאוד.‏[4]

אחד האירועים המכוננים בימי נעוריו היה בהגיעו לגיל בר מצווה, אז אמר לו אביו שהוא נעשה לאיש ומעכשיו יהיה לו נשק משלו. הוא מסר לו אקדח, ועוד באותו הערב שלח אותו לשמור על חלקה מרוחקת ששמה "בלוּט" (פרי עץ אלון). כשהבחין יגאל בכמה רוכבי-סוסים ערבים שנכנסו לשדה והחלו לגנוב את התבואה, הוא קרא לעברם, ירה באוויר, וכשהם דרכו את נשקם בתגובה, הניס אותם אביו שהשגיח עליו בהיחבא. לאחר מכן, כששאל את אביו למה לא ירה בהם, השיב לו בדברים שילוו את יגאל כמוטו לחיים: "ירייה עלולה להסתיים במוות. מותו של ערבי פותח חשבון-דמים העלול לארוך עשרות שנים. אנחנו חיים כאן איתם, וכל סכסוך שניתן לפתור בידיים ובמקל, יש לסיימו ללא נשק. בו יש להשתמש רק כאשר נשקפת סכנה ממשית לחייך".‏[5] לימים, כשתבע בן-גוריון מאלופי צה"ל לעַבְרת את שם משפחתם ורצה לקרוא לו "הגלעדי", העדיף יגאל את השם "אלון", על שמו של עץ האלון שבאותה חלקת בלוט;‏[6] אביו היה מרוצה שהשם שבחר בנו נלקח מאדמתו.‏[7]

ב-1934, בהיותו בן 16, התקבל אלון ללימודים במחזור הראשון של בית הספר החקלאי כדורי שאך נוסד בסמוך למסחה, ואף עסק בבנייתו על מנת לעזור לממן את לימודיו. בכדורי התחוור לו כי השכלתו הייתה מצומצמת לעומת חבריו שבאו מהעיר, אך המורים עודדו אותו כשהרגישו שהוא זקוק לעזרה, היה להם חוש שטמון פה "יהלום המכוסה אבק". למרות חולשתו בלימודים, שמר על מעמדו החברתי בהיותו בן כפר הבקיא בחקלאות וברכיבה. בשנת 1936 הוזעק עם חבריו בכדורי לעימות עם רועים ערבים שפלשו לשדות מסחה. הם נעצרו על ידי הבריטים אך יצאו זכאים בדין, כשאלון שימש כעד המרכזי במשפט. כבן של איכר שהעסיק עובדים שכירים, השתייך אלון בנעוריו לימין החקלאי המתון וייסד בכפרו את הסניף של תנועת הנוער ה"בורגנית" "המכבי הצעיר", אך בכדורי הוא החל לנטות מעט שמאלה, והעיד כי "משכמו ומעלה היה שלמה צמח מנהל בית הספר, שקרא בפני צוהר לערכי חברה ואדם ובעקיפין – אל תנועת העבודה".‏[8][9]

את המעבר המלא לתנועת העבודה יגשים אלון עם הצטרפותו שלו ושל חבריו מ"כדורי" בשנת 1937 לקיבוץ הטרי גינוסר. אביו לא עמד בדרכו להגיע לקיבוץ וביקש רק כי עם סיום הלימודים יבוא לעזור לו לסיים את עונת הקציר, אך לאחר מכן התאשפז ונדרש להחלמה ארוכה מחוץ למשק. אלון החליט לחסל את משק אביו ובלי לשאול איש, מכר את בעלי החיים שלו ויצא עם זוג פרידות ועגלה על מנת למסור אותן לאחיו ביישובים הסמוכים. אחיו כעסו עליו מאוד על שחיסל את המשק, אך כששמע זאת אביו, הוא רק העיר להם "ואתם נתתם לו לנסוע לבד בעגלה בימים כאלה?"‏[10] יש הרואים במעשה זה את תחילת דרכו העצמאית של אלון.‏[11]

גינוסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנה של שירות כנוטר (ראו להלן), הצטרף אלון לקיבוץ גינוסר יחד עם חבריו מ"כדורי". הוא הסביר את הסיבות להצטרפותו לקיבוץ, השונה מבית גידולו, בכך ש"לא מהפכנים ולא להט המילים הובילו אותי, אלא משמעות הימים ההם – הקיבוץ נתן תשובה נאותה לביטחון, להתיישבות ולתיקון עולם חברתי".‏[8]

גינוסר באותה התקופה הייתה חצר קטנה באזור מסוכן ומבודד, רוחש כנופיות ערבים. נוסף לכך, חברת ההתיישבות פיק"א שאפה להורידו מהקרקע בטענה שמדובר בהשתלטות על אדמותיה. באוקטובר 1939, עקב הטיית מי הקיבוץ והתקפה על שלושה נוטרים ששמרו על המים על ידי אנשי הכפר אבו שושה הסמוך, הוביל אלון מספר חברי קיבוץ להתקפה בתוך הכפר הערבי. ההתקפה, שגררה שני נפגעים ערבים, הובילה את הבריטים לפתוח בחקירה ולכלוא את ראשי הקיבוץ, ואלון התמנה במקומם למזכיר המשק. בתפקידו זה, שנמשך כשנה וחצי, הוא קבע עובדות בשטח בסכסוך הקרקעות מול פיק"א, כשהחליט לחרוש שטחים מעוּבּדים הסמוכים לגינוסר ולהגדיל בכך את שטח הקיבוץ, גם תוך עימות עם פיק"א ועם המושבה הסמוכה מגדל. כמו כן, הוא דחף את הקבוצה להצטרף לתנועת הקיבוץ המאוחד, שנראתה לו ולחבריו כמי שתתן את הגב החזק ביותר לבעיות הקיבוץ, נאם בשם הקיבוץ בכנס התנועה בגבעת השלושה[12] ועשה רושם רב על ראשיה. במיוחד הוא התיידד עם המנהיג ברל כצנלסון, שגם עזר לו ליישב את הסכסוך מול פיק"א. כך השלים למעשה את המעבר הרעיוני והמעשי לתנועת העבודה.‏[13]

באותה התקופה פגש אלון בגינוסר ברות אֶפּיסדורף, שעלתה מגרמניה ב-1934 והצטרפה לחברת נוער גרמנית בתל יוסף. לאחר רומן קצר הם נישאו, כנראה ב-1939.‏[14] ב-1940 נולדה להם בת, נורית,‏[15] שסבלה מאוטיזם, וב-1948 נולד גם בן, יפתח.

בהגנה ובפלמ"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוטרות ופו"ש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1936, עוד בטרם סיים את לימודיו בכדורי, החל גל פעולות איבה של הערבים בארץ (המרד הערבי הגדול). בתגובה למאורעות אלה התגייס אלון לנוטרות, שהיה כוח ההגנה על היישובים העבריים שהוקם באותה עת בחסות בריטית. הוא ביצע הגנה ניידת בלילות באזור הגליל התחתון על גבי טנדרים בפיקודו של נחום שדמי, ועד מהרה התבלט והתמנה למפקד טנדר ועליו צוות נוטרים, שהגן על גוש טבריה. ב-1937 פגש במסחה ביצחק שדה, שגייס באותה עת צעירים לפלוגות השדה (הפו"ש) שהקים במסגרת ארגון "ההגנה", והגיע למסחה לאחר ששמע על מפקד הנוטרים הצעיר. שדה הורה לו לאסוף את חבריו, וכולם יצאו למארב לילי ליד אחד מכפרי הערבים בסביבה. לאחר מכן שטח את מטרתו בפניהם – יציאה למארבים והתקפות בכפרים ערביים בשעות הלילה, על מנת להקשות על הערבים לתקוף את היישובים היהודיים. "אם נשכיל לשנות את התכסיסים, הערבים יעברו למגננה ויצומצם כוח ההגנה שלנו. לא נלך בדרכי רצח ולא נפעיל טרור אישי" אמר להם.‏[8] רעיון זה הרשים מאוד את הצעירים ובמיוחד את אלון: "רסיסי מחשבה שהתרוצצו זמן רב בראשנו התגבשו לפתע לדוקטרינה שלמה" אמר. מכאן ואילך, הפך שדה לחונכו ומפקדו של אלון למשך שנים ארוכות.

העלייה לחניתה, 1938. מימין: יגאל אלון, יצחק שדה, משה דיין

אלון עבר קורס מ"כים של הפו"ש, ובסוף 1937 יצא לקורס מפקדי מחלקות בכפר ויתקין ובג'וערה (שבו השתתף גם משה דיין) והתבלט שם מאוד. במרץ 1938 השתתפו דיין ואלון במבצע העלייה לחניתה במסגרת חומה ומגדל כמפקדי טנדרים של הפו"ש, וכוחותיהם הניסו כנופיה שתקפה פועלים בדרך לקיבוץ (שם גם הצטלמה התמונה המפורסמת שבו יצחק שדה מחבק את שני "יורשיו" לעתיד). אלון הפך למפקד המשמר הנע של גוש הגליל התחתון ונודע בשיטות הפעולה שלו לגירוש ערבים שעלו עם עדריהם על שדות היהודים ובמארבים שטמן לכנופיות שחדרו ליישובים. בתגובה לרציחות שביצעו כנופיות ערביות על יהודים, הוא פיקד על פעולות תגמול שכללו פיצוץ בתים (לאחר שהוצאו מהם האנשים) בכפרים מהם פשטו הרוצחים.‏[16]

עם פירוק הפו"ש ב-1939, עזב אלון את הנוטרות ונשלח להדריך בקורס מפקדי מחלקות של "ההגנה" ביבנאל. בעקבות גילוי המחנה על ידי שני שוטרים בריטים, הוא תכנן והוביל קבוצה מחניכי הקורס במסע רגלי לג'וערה עם חניית ביניים במסחה. הם הגיעו בשלום, אך הקבוצה השנייה, שהלכה בדרך אחרת ונודעה לימים כ"המ"ג", נתפסה עם נשקה על ידי חיל הספר העבר-ירדני ונכלאה למשך כשנתיים.

בפלמ"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1941 החליטה המפקדה הארצית של "ההגנה" להקים את הפלמ"ח, מתוך הכרה כי היישוב זקוק לכוח צבאי עצמאי וסדיר המתאמן באופן קבוע, שייטול את היוזמה מאויביו ויהיה בהיכון בעת אפשרית של פלישת גרמניה הנאצית לארץ ישראל. מפקדי שתי הפלוגות הראשונות של הפלמ"ח גייסו בעצמם את אנשיהם: אלון נקרא לעמוד בראש פלוגה א' בכפר גלעדי, שאת אנשיה גייס ממושבות הגליל והעמק, רובם יוצאי הפו"ש, ומשה דיין עמד בראש פלוגה ב' שהתאמנה בחניתה.

תוך כדי האימונים, נקראו שתי הפלוגות בראשותם של אלון ודיין לסייע לשתי הבריגדות האוסטרליות שעמדו לפלוש לשטחי לבנון ביוני 1941. הן נדרשו לשמש כמורי דרך ולהחזיק בגשרים. עקב הזמן הקצר שעמד לרשותם הם לא הספיקו להתאמן, לא היה ביניהם אנשים שהכירו את סוריה והם נאלצו לגייס ערבים מהסביבה כסיירים. הכוח של אלון הצליח לתפוס את הגשרים על הליטאני באזור מרג' עיון, אך הסתבכותו של הכוח האוסטרלי מנעה את חבירת האוסטרלים אליהם, ולאחר שהחזיקו בגשרים כ-24 שעות, נאלצו אלון ואנשיו לסגת, והצבא הצרפתי פוצץ אותם. דיין החליט לכבוש תחנת משטרה והתפתח שם קרב קשה. זו הייתה ההשתתפות הישירה הראשונה של הפלמ"ח בפעולת מלחמה בחזית, ולמרות תרומתה המוגבלת, היא הפכה למיתוס בפלמ"ח ובסיס לבנייתו ככוח לוחם.‏[17]

לאחר הפעולה בסוריה המשיך אלון לעמוד בראש פלוגה א', ובינואר 1942 מונה לעמוד בראש המחלקה הסורית, שהייתה יחידת המסתערבים הראשונה של הפלמ"ח. היחידה פעלה בסוריה ובלבנון במטרה להכין תשתית למודיעין ופעולות חבלה למקרה של כיבוש גרמני. אלון פעל לקידום המחלקה בשלושה מישורים: הגדלתה, שיפור מיומנות המסתערבים והכשרתם בהתחזות ובפעילות סמויה מן העין במדינה ערבית, וחתירה לעצמאות המחלקה מפיקוד הבריטים. הוא לא נטה לשתף פעולה עם הבריטים שפיקחו על המחלקה, אותם ראה עדיין בחזקת אויב שלא נטה חסד עם אנשי הארגון (דבר שהרגיז אותם מאוד). עם ירידת הסיכוי לפעילות מבצעית עקב התרחקות הסכנה הנאצית בגזרת הים התיכון וירידת המורל של אנשיה, הוחלט לפרק את היחידה, שלא זכתה להצלחה ממשית.‏[18]

בפיקוד הפלמ"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלון עם סמל הפלמ"ח על דש בגדו

בשנת 1943, לאחר שדוד נמרי החליט לעבור לתפקיד אחר, מונה אלון להחליפו כסגנו של מפקד הפלמ"ח, יצחק שדה. מינוי זה התקבל בפלמ"ח כבחירה טבעית ללא עוררין, ושדה נתן לו גיבוי מוחלט. אלון עסק בעיקר בארגון, מנהל ותקציבים, על מנת שהפלמ"ח ימשיך לתפקד בפועל. הוא זה שניהל את ישיבות מטה הפלמ"ח במקומו של שדה, עיבד את רעיונותיו לתוכניות מעשיות בפועל, היה נושא ונותן עם סגל המפקדים בפלמ"ח והשתתף יחד עם שדה בדיונים עם רמטכ"ל "ההגנה", יעקב דורי.

אלון דגל במערכת יחסים בלתי פורמלית בין המפקדים לטוראים בפלמ"ח. הוא הרבה להסתובב בין היחידות השונות, לדבר עם האנשים ולשאוב רעיונות, וביצע שיחות חתך עם המפקדים. לאחר שהבריטים הפסיקו את מימון הפלמ"ח עם הצלחתם בקרב אל-עלמיין השני, ובעקבות זאת הפך הפלמ"ח ל"צבא עובד", שחבריו עבדו בקיבוצים, הטיל אלון את כל כובד משקלו בשכנוע החברים הממורמרים להמשיך לשרת בפלמ"ח למרות חוסר המעש באותו זמן, לאחר שרבים השתוקקו להתגייס לצבא הבריטי ולהילחם בנאצים. הוא עבר בין אוהלי הפלמ"ח וקרא להם את קריאתו של שדה: "מי יישא את הרובה העברי?".‏[19]

בשנת 1944 דחף אלון להקמת גדודי הפלמ"ח, במטרה שיאגדו תחתם את הפלוגות השונות ויקלו בכך על מטה הפלמ"ח את הטיפול בהן. כמו כן, הוקמה המחלקה הימית על מנת להכשיר ימאים לפעולות ההעפלה שלאחר המלחמה. בסוף אותה שנה התמנה אלון לסגן ראש מטה הסֶזוֹן, קרי, פעולות של "ההגנה" שנועדו לשבש ולבלום את מחתרות האצ"ל והלח"י שפתחו במרד נגד הבריטים. עד מהרה, משהוחלט לשתף פעולה בעניין זה עם הבריטים, הודיע שהוא מתנגד לשיתוף הפלמ"ח בפעולות של חטיפות ופרש מתפקידו זה.‏[20] היה מי שטען שאלון פרש מהמבצע לא מטעמים הומניים אלא פוליטיים, כשלא רצה "ללכלך את הידיים" בעניין לא נעים מבחינה חברתית.‏[21]

עם תום מלחמת העולם השנייה תמך אלון ביציאתו של הפלמ"ח למאבק חמוש וגלוי בבריטים, כנגד המגמות שהנהיג הממשל נגד היישוב היהודי באותה עת, שכלל בין היתר את צמצום העלייה. ב-1945 הוקמה תנועת המרי העברי, שהפלמ"ח היה שותף לו יחד עם האצ"ל והלח"י. הוא הקפיד עם זאת, שהפלמ"ח לא ישפוך דם של חפים מפשע, הן בקרב הערבים והן בקרב הבריטים, ואף היה מוכן לקחת סיכונים מבצעיים לשם כך. הפלמ"ח, כעת תחת פיקודו המלא של אלון (לאחר שיצחק שדה מונה לרמטכ"ל "ההגנה"), התמקד במסגרת תנועת המרי בפעולות התקפיות למען ההעפלה לארץ – בהן בין היתר פריצת מחנה עתלית ושחרור המעפילים שנכלאו בו באוקטובר 1945; התקפה על תחנות משטרת החופים הבריטית; ופיצוץ תחנות הרדאר שעל הר הכרמל, שאיתרו את ספינות המעפילים, בינואר 1946 – וכן בפעולות למען ההתיישבות כמו העלייה לביריה. הפעילויות הללו סיפקו לפלמ"ח ניסיון מבצעי רב, ולאלון – הזדמנות לפעילות צבאית רחבת היקף כמפקד בכיר. הפעולה הגדולה והמסובכת ביותר של אלון כמפקד הפלמ"ח הייתה ליל הגשרים ב-16 ביוני 1946, שבמהלכו פוצצו מאות אנשי פלמ"ח בו-זמנית 11 גשרים בכל גבולות הארץ. אלון תכנן את המבצע, שהצריך תיאום והכנה דקדקניים, ירד לכל פרטי הפעולה מבחינה טקטית ותרם בסופו של דבר להצלחתה.‏[22]

לאחר התפרקות תנועת המרי, החליטה הנהגת היישוב על הפסקת המאבק המיליטנטי בבריטים והעברתו לפסים המדיניים תוך המשך ההעפלה, למורת רוחו של אלון, ששאף להמשיך במאבק הצבאי והתבטא כי ההנהגה בראשות בן-גוריון לקתה "בעודף רגש אחריות, הגובל בחוסר אחריות". הוא אף ננזף על ידי משה שרת על שכתב אליו מכתב ברוח זו.‏[23] אלון הורה למפקדי ספינות המעפילים לבצע התנגדות לא חמושה של המעפילים עצמם, כמו סירוב לרדת מהספינות אם הן נתפסות, על מנת לאותת לבריטים לא לגרשם לארצות המוצא שלהם. דבר זה גרר את הבריטים להשתמש בנשק ובזריקת פצצות גז מדמיע על המעפילים, אך אלון לא נרתע מכך, גם מול הביקורת על כך שתינוקות המעפילים סובלים מן הגז.‏[24] אלון ובכיר "ההגנה" ישראל גלילי ערכו באותה תקופה סיור באירופה לצורך השתתפות בקונגרס הציוני ה-22 בבזל, ביקרו בין יחידותיהם ביבשת ופגשו את פעילי הבריחה וההעפלה וגם את שרידי השואה ששאפו לעלות לארץ ישראל.

במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יגאל אלון
Yigal Allon.jpg
כינוי סאשה (כמפקד הפלמ"ח)
השתייכות Hahagana.jpg  ההגנה
Palmach.jpg  פלמ"ח
IDF new.png  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 19371950
דרגה אלוף  אלוף
תפקידים צבאיים

מפקד הפלמ"ח
אלוף פיקוד הדרום

מלחמות וקרבות

המרד הערבי הגדול
המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות

יגאל אלון במהלך מלחמת העצמאות, 1948
אלון במשטרת עיראק סווידאן בדרום, 1948
יגאל אלון ויצחק שדה כאלופי צה"ל, 1948

עם פרוץ מלחמת העצמאות עמד אלון בראש הכוח העברי הסדיר הגדול והחזק ביותר שעמד לשימוש מנהיגות היישוב. תחילה עסק בשילוב יחידות הפלמ"ח בצבא ההולך ונבנה, פיקח על גיוס הרזרבה (המילואים) של הפלמ"ח ועל הכפלת כוחו ובארגון הגדודים, אולם הפלמ"ח לא הופעל כגוף אחד במהלך המלחמה, וגדודיו פוזרו בין החזיתות השונות לפי הצרכים המבצעיים. מטה הפלמ"ח החל לאבד את משמעותו לטובת המטכ"ל, ואלון ביקש לצאת לחזית.

בדצמבר 1947 הוקמה "ועדת הנגב", שהייתה אחראית על ביצור יישובי הנגב וציודם, ואלון מונה לאחד מחברי הוועדה. ב-27 במרץ טס לגוש עציון כדי להיות קרוב לקרב של שיירת נבי דניאל. בגלל ירידת גשם על מסלול הנחיתה בגוש הוא לא הצליח לחזור עד 2 באפריל 1948, ובעקבות זאת מונה שמעון אבידן למפקד על מבצע נחשון במקומו.

במבצע יפתח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פינוי מצודת נבי יושע על ידי הבריטים, העברתה לידי הערבים וכישלון הגדוד השלישי של הפלמ"ח לכובשה, עלה אלון לאצבע הגליל ב-25 באפריל 1948, על מנת לפקד על מבצע יפתח (שם שניתן לו על ידי יגאל ידין – ראשי תיבות של יגאל פייקוביץ' תל חי). כצעד ראשון, כינס את נציגי היישובים באזור וביקש מהם, וגם נענה, לתת לו את הנשק שנמצא ביישוביהם וכן כוח אדם, על מנת לרכז את כל הכוח ליציאה להתקפה במקום פיזורו.

על מנת להצליח לכבוש את צפת, החל אלון לנהל לוחמה פסיכולוגית נגד ערביי הגליל, שנחשבו בעיניו "מהעזים והמחוצפים ביותר".‏[25] תחילה נכבשה עין זיתון אחרי קרב קשה, ובתיה נחרבו לנגד עיניי ערביי צפת על מנת לזרוע בהם בהלה. כאשר החלו ההפגזות על רמות נפתלי ב-1 במאי 1948, הוא לא שעה להפצרות לשלוח אליהם תגבורת, מכיוון שרצה לרכז את הכוחות לכיבוש העיר ולא לשחק לידי האויב הערבי, שנאלץ בשל כך לשנות את תוכניותיו. ב-6 במאי תקפו כוחותיו של אלון מחטיבת יפתח (הגדודים הראשון והשלישי של הפלמ"ח יחד עם גדוד חי"ש) את צפת, אך ההתקפה נכשלה. אלון שינה טקטיקה והחליט קודם כל לתקוף את המשטרה וה"מצודה" הגבוהה בצפת – נקודות המפתח שהכשילו את ההתקפה הראשונה על העיר – וב-10 במאי הצליחו כוחות הפלמ"ח לשחרר את צפת.

אלון ניהל לוחמה פסיכולוגית גם כלפי אלפי הבדואים שישבו מצידי הכבישים באזור גינוסר ועמק החולה, נפגש עם מוכתרי הסביבה ויעץ להם שמוטב להם להתפנות עקב כניסת כוחות יהודיים עצומים לאזור. אלפים נסו על נפשם וכך הצליח לכבוש את השטח ללא קרב (עם זאת, הוא כרת ברית עם שבט הבדואים אל-הייב מטובא, השאירוֹ במקומו ואף גייסו לפלמ"ח‏[26]). על מנת לכבוש את מאלכיה, כפר ערבי שכוחותיו הקיזו עליו דם בזמן המבצע ולא הצליחו לכובשו, ביצע אלון פעולת הסחה כאילו נערכת התקפה על חזית הכפר, וכשהערבים הפנו אליה את כוחותיהם, הוא ביצע איגוף רכוב עם כוחותיו, נכנס מאחורי היישוב תוך הפתעת מגניה הערבים והצליח לכובשו. כמו כן, נכבשו חלקים מהגליל העליון המזרחי, ולצורך כך חדר הפלמ"ח זמנית לשטחים בדרום לבנון. אלון תכנן לאגף את הסורים בעורפם, אך הכוח שעמד לרשותו לא הספיק והדבר נכשל לבסוף.‏[27]

בחזית המרכז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף מאי 1948 הוחלט להעביר את חטיבת יפתח מהצפון לגזרת לטרון, ואלון הועבר להיות סגן מפקד חזית ירושלים, כסגנו של האלוף דוד מרכוס ומפקד מבצע יורם ב-3 עד 9 ביוני 1948. במסגרת מבצע יורם עשה צה"ל את ניסיונו השלישי לכבוש את לטרון ולפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה, אך המבצע לא צלח, בין היתר בגלל מחסור במודיעין יעיל. בזמן ההפוגה הראשונה, בין 22 ל-27 ביוני 1948, פיקד על פעולת ההשתלטות של צה"ל על כוחות האצ"ל שהוזעקו לתל אביב לפרוק את נשק האונייה "אלטלנה" (אך לא פיקד על הפגזת הספינה). פעולה זו גבתה נפגעים משני הצדדים.‏[28]

לקראת סיום ההפוגה הראשונה, ביקש יגאל ידין למנות את אלון למפקד חזית המרכז, אך דוד בן-גוריון סירב והעדיף את מרדכי מקלף, יוצא הצבא הבריטי. הסירוב הביא להתפטרות של ידין ושאר המטכ"ל ולהתפטרות של בן-גוריון. בסופו של דבר הושגה פשרה שאלון יפקד על מבצע דני אך לא יהיה מפקד החזית, וכל המתפטרים שבו לתפקידיהם.‏[29]

במבצע דני פיקד אלון על כיבוש רמלה ולוד והכפרים הערביים בשפלה, ניצח את הכוחות העיראקיים שהתמקמו באזור וכוחות ערביים מקומיים, ואף הביא לגירוש תושביהן הערביים של הערים הכבושות. בכך הסיר את האיום מעל תל אביב. המבצע הצריך מאלון ללמוד בזמן קצר ותוך כדי לחימה, על מורכבות ההפעלה של עוצבה בעלת ארבע חטיבות יחד עם כוחות מסייעים, ולדעת לתאם ביניהם. על גירוש ערביי לוד ורמלה אמר, שלא הייתה ברירה אחרת אלא לפנות את הערבים מהערים האלה: "לא יכולתי להרשות שאלפי ערבים יישארו מאחורי קווי החזית שלי",‏[30] ושפיקוק הצירים בפליטים ימנע התקדמות אפשרית של הלגיון הערבי מערבה. עוד טען, כי זוהי תוצאה כפויה של מלחמה שלא אנו בחרנו בה.

מפקד חזית הדרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1948, עם העתקת כובד המערכה מהמרכז לדרום, מונה אלון למפקד חזית הדרום בדרגת אלוף, והוא כבן 30 בלבד. למטהו מינה בעיקר קציני פלמ"ח שהיו תחת פיקודו במבצעים הקודמים, ובראשם יצחק רבין כקצין המבצעים. אחד ממפקדי חטיבותיו היה מפקדו לשעבר, יצחק שדה.

ב-15 באוקטובר פיקד על מבצע יואב לפתיחת הדרך לנגב הנצור, ולאחר קרבות קשים הצליח לכבוש את משלטי חוליקאת, ששלטו על הדרך ליישובי הנגב. אלון נכשל בהתקפה הראשונה, שינה את התוכנית והצליח בשנייה. הדרך לנגב נפתחה, ובמקום התקפה ישירה, העדיף לכתר אלפי חיילים מצרים בכיס פלוג'ה. הוא ביקש להמשיך בתנופה לניצול ההצלחה מול המצרים הנסוגים, כשלחץ על המטכ"ל לכבוש את באר שבע, שלא נכללה בתוכניות המבצע. למרות הסתייגותם של בן-גוריון וידין, ניתן לבסוף האישור והעיר נכבשה בידי חטיבת הנגב בפיקודו של נחום שריג. לדעת אלון, "יואב" היה המבצע החשוב ביותר בקרבות הנגב, והוא סימל לראשונה את המעבר ממגננה למתקפה באזור.‏[31]

בין המבצעים השונים מימש ראש הממשלה בן-גוריון ב-7 בנובמבר את מהלך פירוק מטה הפלמ"ח והכפפת חטיבותיו ישירות לצה"ל. אלון ניסה להיאבק בהחלטה זו, אך ללא הועיל.

ב-22 בדצמבר פיקד על מבצע חורב, במטרה לגרש את הכוחות המצריים שנותרו בנגב. במסגרת המבצע החדיר אלון טור ישראלי אל תחומי חצי האי סיני שהגיע עד לאל עריש כמהלך עוקף, שמטרתו הייתה להוציא את המערך המצרי משיווי משקלו ולפצל את כוחותיו על מנת להקל על המערכה, או לחלופין, לכתר אותו ברצועת עזה. ארצות הברית דרשה מבן-גוריון שישראל תיסוג מהמובלעת בסיני. אלון נסע במיוחד לטבריה לנסות להניא את בן-גוריון מכניעה ללחץ האמריקני, אך דעתו לא התקבלה והוא החזיר את כוחותיו אל הנגב.‏[32]

עוד בסיום מבצע יואב, האיץ אלון במטכ"ל לנצל את ההזדמנות לכיבוש אילת. בן-גוריון, שחשש מהתערבות בריטית, אישר לבסוף את מבצע עובדה להשתלטות על האזור, רק לאחר מבצע חורב ולאחר שאילץ את אלון ואת מפקדי חטיבותיו להתחייב בכתב שלא יגררו לעימות עם הלגיון הירדני. ב-10 במרץ הגיעו כוחותיו לאילת. אלון ניסה לשכנע את בן-גוריון לא לסיים את המלחמה ללא כיבוש הגדה המערבית, וכשלא נענה עקב שיקולים מדיניים, טען שבכך ישראל הפסידה את השלום.‏[33]

הדחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום המלחמה המשיך אלון לשרת כמפקד פיקוד הדרום עוד מספר חודשים, ובאוקטובר 1949, בזמן שהותו בצרפת, נודע לו שמשה דיין התמנה במקומו למפקד הפיקוד. הייתה זו הדחה שהגיעה ישירות מבן-גוריון. הוא התלבט אם לעזוב את הצבא, ובשתי פגישות שקיים עם בן-גוריון הובהר לו, לטענתו, שראש הממשלה חושד במפלגה שהשתייך אליה, מפ"ם,‏[34] ב"אי-נאמנות למדינה" וכי עליו להתנער ממנה אם ברצונו להמשיך בצבא. אלון העדיף לפרוש מאשר להתנכר לאנשי הקיבוץ המאוחד. בן-גוריון העריך מאוד את יכולותיו הצבאיות של אלון, אך גם ביקר אותו על כך שלא תמיד קיבל את מרותו ואת מרות המטכ"ל, ולפעמים "עשה דין לעצמו". אלון התעמת עמו לא פעם, למשל בהגנתו על כמה ממפקדי הפלמ"ח שבן-גוריון ביקש להדיחם.‏[35] בן-גוריון גם חשד בו שלא תמיד שיתף את הפיקוד העליון בתוכניותיו הצבאיות והעדיף לדווח לאנשי מפלגתו על פניו, וכן חשד שהוא קידם מפקדים בהתאם להזדהותם הפוליטית עם מפ"ם. צמרת הצבא הפכה להיות מורכבת מאנשי מפא"י (כגון דיין) ומאישים בלתי-מפלגתיים.‏[36]

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאבקים פוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העצמאות הקנתה לאלון פופולריות רבה בציבור, בייחוד בקרב בני הדור הצעיר של שנות המדינה הראשונות, "דור תש"ח", שרבים מהם ראו בו את נציגם בהנהגה הפוליטית וציפו ממנו לגדולות. הוא חזר לגינוסר והשתלב בפעילות פוליטית במוסדות הקיבוץ המאוחד ובפטרונה הפוליטי, "אחדות העבודה", שהייתה אז חלק ממפלגת מפ"ם. אלון הזדהה עם הקיבוץ המאוחד עוד כשהוביל לצירוף גינוסר אליו ב-1939 ולאורך שנותיו הביטחוניות, ובייחוד הזדהה עם ראשיו, יצחק טבנקין וישראל גלילי (שאלון היה תחת פיקודו בהגנה לאורך שנים רבות).

אלון ומרבית אנשי "אחדות העבודה" התקשו להתיישר לפי הקו היוני של מפ"ם. הם לא אהדו את ברית המועצות, היו אקטיביסטים מבחינה ביטחונית, הטיפו למדיניות של נקיטת יד קשה כנגד מדינות ערב בנוגע לאיומים על ישראל ועל גבולותיה, ולמדיניות של אי-התערבות במאבק בין הגושים, צעד שימנע מישראל הסתבכות במלחמה הקרה. בכלכלה הם היו קרובים למפ"ם בתמיכה בקו סוציאל-דמוקרטי מלא. כאשר אלון הגיע למסקנה כי אין הצדקה לקיומה של מפ"ם המאוחדת, היה בין יוזמי התפלגות "אחדות העבודה" ממנה.‏[37]

לאחר הפילוג בשנת 1954 שימש אלון כמזכ"ל אחדות העבודה - פועלי ציון, כעת מפלגה עצמאית. בשנים 19551960 כיהן כחבר הכנסת מטעם המפלגה בכנסות השלישית והרביעית, והיה חבר בוועדת הכלכלה, בוועדת החינוך והתרבות ובוועדת חוקה, חוק ומשפט.‏[38] הוא היה נואם מבוקש לאספות בחירות והביא אליהן קהל רב, אם כי הומוגני יחסית. הוא זכה לפופולריות רבה בקרב ילידי הארץ, אך למרות ניסיונותיו, לא הצליח לחדור ללבם של העולים החדשים יוצאי מדינות ערב, שפחות הכירו אותו כאיש צבא, או שלא הזדהו עם האידאולוגיה שהציג. כנץ פוליטי, התנגד אלון יחד עם אנשי מפלגתו לנסיגת צה"ל מסיני לאחר מלחמת סיני, והיה ממובילי הפגנת המונים ב-1957 כנגד הנסיגה. בשנת 1960 יצא ללימודים באוניברסיטת אוקספורד באנגליה, ולמד פילוסופיה, פוליטיקה וכלכלה.

בשנת 1961 שב אלון ארצה וחזר לכהן כחבר כנסת מטעם מפלגתו, ובאותה שנה התמנה לתפקיד שר העבודה בממשלת בן-גוריון; המשרד, שהיה מופרד ממשרד הסעד, התמקד בזכויות עובדים, כמו מתן פיצויי פיטורים, ובמציאת עבודה לעולים החדשים. הוא המשיך להתעניין גם בענייני ביטחון, ובדיון חשאי התנגד, יחד עם גלילי, להצעת דיין ופרס להעדיף את תקצוב הכור הגרעיני על חשבון התעצמות הצבא, בטענה שהכור לא ימנע מלחמות וכי יש לחזק במקום זאת את צה"ל.‏[39]

השר יגאל אלון וראש הממשלה לוי אשכול בביקור ביחידות צה"ל בדרום בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, 25 במאי 1967, בחברת האלופים ישעיהו גביש וישראל טל

אלון לא השלים עם היותו חבר במפלגה קטנה יחסית, וחשב שהשפעה אמיתית על המדינה והחברה הישראלית יכולה להיעשות רק כחלק ממפלגה גדולה, שתאחד את כל מפלגות הפועלים הציוניות.‏[8] ב-1963, לאחר פרישתו של בן-גוריון מהממשלה, הוביל אלון ביחד עם ישראל גלילי את המאבק בתוך מפלגתם לאיחוד הסיעה עם מפא"י לקראת ריצה משותפת לכנסת, אל מול קבוצת ותיקי המפלגה בראשות יצחק טבנקין, שהציבה תנאים מוקדמים לאיחוד שכזה. מאבק זה כמעט ופילג את המפלגה, עד שבשנת 1965 אכן התבצע האיחוד (במקביל להקמת מפלגת רפ"י ופרישת אנשיה ממפא"י) והוקמה סיעת המערך, שהשתתפה באותה שנה בבחירות לכנסת. בממשלה שהוקמה לאחריהן בראשותו של לוי אשכול, הפך אלון לסגן ראש הממשלה והמשיך לכהן כשר עבודה וכן כשר הקליטה. הוא גם תפקד על תקן הביטחוניסט של הממשלה, היה שותף לוועדת השרים לענייני ביטחון, וקולו בתחום המדיני-ביטחוני תפס מקום חשוב בישיבות הממשלה. לאור הצלחת האיחוד הפוליטי, פעל אלון במרץ לאיחוד המערך עם רפ"י להקמת מפלגת העבודה (שהוקמה לבסוף ב- 1968) ונמנה עם ראשיה.‏[37]

בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, עם עליית המתיחות הביטחונית בעיקר מול מצרים, רבו גם הגישושים הפוליטיים. רבים במערכת הפוליטית סברו שראש הממשלה לוי אשכול צריך לפנות את תיק הביטחון, שאותו החזיק, לאישיות ביטחונית, שתוכל לעמוד בפרץ אם וכאשר תפרוץ מלחמה. אלון שהה באותו זמן בסיור מדיני בברית המועצות, וישראל גלילי הפעיל את השפעתו למנות את אלון לתפקיד, ואף נפגש בעניין זה עם אשכול. ואולם מינויו של משה דיין, רמטכ"ל הניצחון של מלחמת סיני, נראה נכון יותר בעיני ראש המפד"ל, משה חיים שפירא, שאיים בפרישת המפד"ל אם לא תקום ממשלת אחדות הכוללת את מינויו של דיין לשר ביטחון. אליו הצטרפו סיעות רפ"י, גח"ל ול"ע, שעמדו להצטרף לקואליציה ותמכו בדיין, אשר זכה גם לתמיכה ציבורית גדולה. למרות זאת, שרי מפא"י החליטו על מינוי של אלון לשר ביטחון ושדיין ימונה כבכיר בפיקוד דרום. אולם הלחצים להקמת ממשלת ליכוד לאומי הכריעו לבסוף את הכף במזכירות מפא"י לטובת דיין, ואלון נאלץ להסיר את מועמדותו לתפקיד שבו חשק.‏[40]

במהלך המלחמה האיץ אלון בממשלה, יחד עם מנחם בגין, להחלטה על כיבוש מזרח ירושלים בפריצה מידית אל העיר, בניגוד לעמדת דיין, שרצה לעשות איגוף דרך רמאללה או יריחו עד להפלת העיר.‏[41] לאחר המלחמה טען כי אלמלא היסוסי הדרג המדיני, ניתן היה לקצר את המלחמה ולהגיע להישגים טובים עוד יותר, בעיקר באמצעות מתקפה מידית בחזית הסורית.‏[42]

תוכנית אלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת תוכנית אלון: השטח הצבוע בכחול נועד לסיפוח למדינת ישראל; השטח הצבוע בירוק נועד להחזרה לירדן או לכינון ישות עצמאית

שבועיים לאחר מלחמת ששת הימים הציג אלון תוכנית מדינית לעתיד השטחים, שנודעה בשם תוכנית אלון. התוכנית הציעה שחלק מהאזורים שנכבשו במלחמה – ירושלים, גוש עציון ובקעת הירדןיסופחו לישראל ויוקמו בהם יישובים יהודיים, ואילו בשטח צפוף האוכלוסין בשדרת ההר, הכולל את הערים הפלסטיניות הגדולות, יקום ממשל שייקבע על ידי תושביהם הפלסטינים או יוחזר לירדן.

אף על פי שתוכנית זו לא דיברה על מדינה פלסטינית אלא על אוטונומיה, כמעין פשרה בין הדוגלים בארץ ישראל השלמה לבין הדוגלים בהחזרת כל השטחים, היא סימנה שינוי מדיניות אצל אלון, שנחשב עד אז כאקטיביסט וכנץ פוליטי. התוכנית נועדה, לדבריו, לשמור על רוב יהודי במדינת ישראל תוך הבטחת הירדן כגבולה המזרחי, והוא גרס שהממשלה צריכה לאמצה על מנת להשפיע על שיקולי המעצמות, ארצות הברית וברית המועצות, כשירצו לכפות הסדר מדיני באזור, וכמעין משקל נגד למדיניות ה"אף שעל" של רבים מאנשי מפלגתו בעבר, כמו יצחק טבנקין, ושל אישים בכירים כמו דיין, שטען שאין מה למהר להיפרד מהשטחים. אולם, אלון לא הצליח לגבש לתוכניתו רוב בממשלה והיא לא הובאה לאישורה, אך הייתה לה השפעה על מיקום ההתנחלויות בשטחים, שנפרסו בתמיכת אלון על פי גבולות תוכנית זו, עד לעליית הליכוד לשלטון ב-1977.‏[43]

אלון היה מתוסכל מאוד מאי קבלת תוכניתו בממשלה, ואף רצה ב-1968 להתפטר מתפקידו ולחזור לגינוסר, בטענו: "לא הצלחתי לכבוש את המפלגה והקיבוץ המאוחד לדעותי. נכשלתי ברכישת האמון של שותפינו למערך", אך חזר בו לבסוף.‏[44] למתנגדיו הפוליטיים נהג לומר: "אתם עוד תתגעגעו לתוכנית אלון".

כשר חינוך וחוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר החינוך יגאל אלון בביקור ביהוד

לאחר מותו של ראש הממשלה לוי אשכול ב-26 בפברואר 1969, כיהן אלון למשך 19 יום בתפקיד ראש ממשלה בפועל. הייתה ציפייה הן בציבור הרחב והן בתוך מפלגת העבודה, כי תפקיד ראש הממשלה יאויש על ידי אחד משני היריבים הפוליטיים הבולטים מדור הביניים של המפלגה: משה דיין או יגאל אלון. כל אחד מהם אף גיבש מחנה סביבו, אך שניהם נאלצו לדחות את מאבק הירושה. אלון לא הצליח לגבש אחריו את ותיקי מפא"י, בין היתר מפני שעדיין נחשב נטע זר שלא צמח במפלגה, וכן הייתה צפויה לו התנגדות תקיפה של אנשי רפ"י. פנחס ספיר העלה את שמה של גולדה מאיר כמועמדת לראשות הממשלה והצליח לשכנע את אנשי המפלגה לתמוך בה.

לאחר בחירות 1969 התמנה אלון לתפקיד שר החינוך בממשלת גולדה מאיר. הוא דגל בהעמקת האינטגרציה בקרב תלמידים מאוכלוסיות שונות, ולשם כך הרחיב מאוד את גני הילדים בגיל הרך, תמך בפתיחת חטיבות ביניים ובהרחבת אפשרויות הבחירה של התלמידים לבחירת מקצוע לימוד לבחינות הבגרות. הוא היה שותף ליוזמתה של אורנה פורת להקמת תיאטרון לילדים שיופיע בפני בתי הספר וינחיל לתלמידים את אהבת התיאטרון, ובתחום הלימודים הגבוהים הוא הקים את האוניברסיטה הפתוחה, מהלך שנועד לפתוח שערי האקדמיה גם לאוכלוסייה שלא יכלה ללמוד בה בעבר, וכן ייסד את הוועדה לתכנון ולתקצוב, שתתקצב את המוסדות להשכלה הגבוהה על פי קריטריון מקצועי.‏[45]

מעמדו הפוליטי של אלון התחזק בממשלה, וגולדה מאיר הרבתה להתייעץ איתו ועם גלילי בענייני ביטחון. הוא הפעיל את השפעתו על מהלכים שונים, כמו בחירת הממשלה בדוד אלעזר לרמטכ"ל בניגוד לרצון שר הביטחון דיין, וכחבר בקבינט הביטחוני, השתתף בכל ההכרעות הביטחוניות שקדמו למלחמת יום הכיפורים ואלה שהתקבלו בזמן המלחמה.‏[46] עוד לפני המלחמה, היה אלון ער לסכנה שהפסקת האש עם מצרים היא זמנית וקרא ב-1972 לפתוח במשא ומתן עמה בשני ערוצים מקבילים, להסדר חלקי ולהסדר כולל, אך כמו דיין ואחרים, גם הוא חשב שאין למצרים אופציה צבאית מיידית לפתוח במלחמה.‏[47] אלון לא צבר לעצמו בסיס תמיכה חזק במפלגתו, ובמאבק הירושה שהתפתח עם התפטרותה של גולדה מאיר ב-1974 הסתבר שוותיקי המפלגה העדיפו לתמוך ברמטכ"ל הניצחון של ששת הימים, יצחק רבין, ולא בו. הדבר היווה מכה קשה עבורו, בייחוד עקב היותו של רבין בן טיפוחיו בפלמ"ח, אך הוא נרתם לסייע לרבין במרכז המפלגה.‏[48] לאחר היבחרו של רבין הִתנו אנשי רפ"י לשעבר את תמיכתם בממשלה במינויו של שמעון פרס לשר ביטחון, ואלון שוב נאלץ לוותר על התפקיד והתמנה לשר החוץ.‏[49]

כשר חוץ ניהל אלון יחד עם רבין את המגעים עם מזכיר המדינה האמריקאי, הנרי קיסינג'ר, להסדר ביניים עם מצרים, שהובילו בסופו של דבר להסכם הביניים בין ישראל למצרים בשנת 1975, שאִשרר את מחויבות שתי המדינות להמשך הפסקת האש ולפתרון הסכסוך ביניהן, וכלל נסיגה של צה"ל מרצועה צרה לאורך מפרץ סואץ. ההסכם היווה נקודת מפנה במערכת היחסים עם מצרים.‏[50] אלון העיד שההסכם חשוב כשלעצמו, אך עיקר חשיבותו הוא בתרומתו הגדולה ליחסי ישראל-ארצות הברית, וכי הצליחו לסכל את הלחץ האמריקאי לוויתורים נוספים מצד ישראל (כנראה בנושא הגרעין) במסגרת הסכם הביניים.‏[51] מראשית כינון הממשלה העלה אלון על סדר היום את הבעיה הפלסטינית ותמך בהסדר הסיפוח החלקי עם ממלכת ירדן בהתאם לתוכנית אלון. לאחר שהמלך חוסיין דחה את הצעתו להסכם ביניים עם ירדן ברוח זו, הוא חזר לתמוך בישות פלסטינית עצמאית באזורי הערים על מנת להרחיק את אש"ף מהגדה, אך הממשלה לא אישרה זאת.‏[52] במסגרת תפקידו גם חתם על הסכמי סחר חופשי, שקירבו את ישראל לאירופה מבחינה כלכלית. יחסיו של אלון עם רבין בתקופה זו ידעו עליות וירידות, לא תמיד התנהלו על מי מנוחות ואף לוו בהתנצחויות בדיוני הממשלה.‏[53]

לאחר המהפך הפוליטי בשנת 1977 המשיך אלון לשרת כחבר הכנסת במקביל לעבודה במפעל האלקטרוניקה בגינוסר, והתמנה ליושב ראש תנועת העבודה העולמית. הוא נמנע בהצבעה על אישור הסכם השלום עם מצרים, מפני שישראל יכלה, לדעתו, להשיג הישגים טובים יותר במשא ומתן וויתרה על כמה נכסים ביטחוניים חשובים, וכן עקב התקדים שיכל להיות לפינוי כל היישובים בסיני ביחס ליישובי הגולן במשא ומתן העתידי עם סוריה. למרות זאת הצהיר, שטוב שההסכם נחתם.‏[54] הוא החל להכין את עצמו למרוץ לראשות מפלגת העבודה כנגד שמעון פרס, בשאיפה להיבחר לראשות הממשלה. "כראש ממשלה אוכל להגשים כמה וכמה חלומות חברתיים ופוליטיים. אני מרגיש שיש ברשותי שליחות סגולית מיוחדת לתרום למשרה הזו" אמר.‏[8]

מותו והנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית יגאל אלון בקיבוץ גינוסר

יגאל אלון נפטר ב-29 בפברואר 1980, בגיל 61, מדום לב פתאומי. מותו אירע בעת שהתמודד על ראשות מפלגת העבודה. יום קודם לכן אירח בגינוסר את שר ההגנה המצרי כמאל חסן עלי, אך במהלך הביקור חש שלא בטוב והוא אושפז בבית החולים העמק בעפולה. למחרת בבוקר חלה החמרה במצבו, ומספר שעות אחר כך נפטר.‏[55] הוא נקבר בהלוויה בקיבוץ גינוסר בנוכחות ראשי המדינה.

בהספד שפרסם נשיא המדינה דאז, יצחק נבון, הוא הזכיר את הדמות התנ"כית שאלון העריץ משחר ילדותו: "בתחנות השונות בחייו, עלה בחלקו של יגאל אלון מה שנאמר על שאול המלך, שמלכותו לא התקיימה בידו משום שלא היה בו דופי. חבל על יגאל וצר גם עלינו".‏[56]

לזכרו והנצחתו הוקם בגינוסר המוזיאון לתולדות הגליל, בית יגאל אלון. על שמו נקראו היישובים אלון וקלע אלון, בסיס צה"ל מחו"ה אלון, וכן שכונות (בהן רמות אלון בירושלים, קריית אלון בפתח תקווה ורמת אלון בחיפה), רחובות ובתי ספר בערים רבות בישראל. מדי שנה מחלקת עמותת דור הפלמ"ח את פרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי.

הערכת דמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמפקד[עריכת קוד מקור | עריכה]

יגאל אלון ויצחק רבין במבצע חורב במלחמת העצמאות, 1949

אם יצחק שדה התווה את דרכו של הפלמ"ח, הרי שיגאל אלון היה המוציא לפועל של תורתו. הוא נטע בפקודיו הרגשת ביטחון שכל אחד מהם ממלא תפקיד חשוב, והטמיע בפועל את הדוקטרינה של שדה, לחנך את המפקד הצעיר לא להיות רק מפקד כיתה אלא גנרל-מפקד כיתה, שכל מפקד ידע לתפקד גם כסמכות עליונה בשטח. הוא התבלט ביחסו האישי והחברי לפקודיו, והשתמש במערכת היחסים האישית שפיתח עמם, כדי להקנות להם מוטיבציה ואחריות וגם כדי לגייסם לפעילות.‏[57][8] תרם לכך ההווי החברתי המיוחד שהתפתח אצל הפלמ"חניקים, אשר ראו באלון ידיד-מפקד והרבו לספר שיש להיזהר מיגאל, כי "אם הוא טופח לך על הכתף- אתה נשאר בפלמ"ח עוד שנתיים. לחץ לך את היד – אתה נשאר שלוש".‏[58]

אלון היה לאחד האישים המשפיעים ביותר על קביעת קווי הפסקת האש ועיצוב גבולות המדינה במלחמת העצמאות. במהלך המלחמה התגלה כמצביא וטקטיקן רב-תחבולות ונחוש, המבכר את היוזמה ההתקפית והגישה העקיפה; הללו אפשרו לו להשיג את המטרות הצבאיות בכוחות שהיו לרוב, ובעיקר בהתחלה, נחותים במספר הלוחמים, באמצעי לחימה ובציוד – מול כוחות של צבאות מדינות ערב הפולשים וערביי ארץ ישראל. אלון העדיף בדרך כלל את התחבולה, ההפתעה והלוחמה הפסיכולוגית על פני ההתקפה החזיתית בלחימה, בוודאי עבור יחידות צה"ל הצעירות, שעדיין לא התגבשו לצבא מאומן וחזק דיו. ההיסטוריון הצבאי והאסטרטג באזיל לידל הארט ראה במבצעיו של אלון, כדוגמת מבצע יואב, הגשמה של אסטרטגית הגישה העקיפה שלו.‏[59] הוא גם שאף תמיד לנצל את ההצלחה עד תום, גם תוך לקיחת סיכון מדיני וצבאי, כך למשל כשדחף לכיבוש מיידי של באר שבע ואילת (שהתבצע) או מצד שני, כשלחץ לכיבוש הגדה המערבית (הצעה שלא התקבלה).

כפוליטיקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלון הצליח להגיע לצמרת מפלגת השלטון בישראל ולשרת בהצלחה במשרדים חשובים כמו החינוך והחוץ, לפרסם תוכנית מדינית לעתיד השטחים שהייתה ראשונה בזמנה, ולהיות שותף להסדרים הראשונים מול מצרים ב-1975. עם זאת, אנשים רבים, גם מתומכיו, הודו שפעילותו הפוליטית הייתה למעשה החמצה.‏[60][61] עקב חולשה פוליטית בתוך מפלגתו, הוא לא התמנה לשני התפקידים שחשק בהם: שר ביטחון וראש הממשלה, על אף שרבים בציבור ובתקשורת ראו בו את ממשיך דרכם של אשכול וגולדה מאיר.

הכריזמה של אלון וההערצה שנלוותה אליו עם כניסתו לפוליטיקה הלכה ודעכה עם השנים. הילת הפלמ"ח ומלחמת העצמאות נמוגה, והוא לא הצליח לסחוף אחריו תומכים מאוכלוסיות חדשות. אלון היה לדעת רבים ישר, נאמן למפלגה ולחברים, תמים מדי וותרן מדי בכל הנוגע למעמדו, ולא יכול היה להתחרות בכריזמה הגדולה ובהערצת ההמון בעמיתו-יריבו, משה דיין. יגאל ידין תיאר אותו כ"שתיל שצמח בערוגה - שתיל בריא וחזק לתפארת, אבל נשאר חלק מן הערוגה" לעומת דיין, שהומשל לעץ בודד שצמח מחוץ לערוגה.‏[61] אלון ודיין נחשבו בזמנו ליורשים הפוטנציאליים לראשות הממשלה, והיריבות הסמויה-גלויה ביניהם השפיעה רבות על הפוליטיקה הישראלית למשך למעלה מעשור, למשל באי ההסכמה ביניהם על עתיד השטחים וההסדרים המדיניים.‏[62]

אלון החל את פעילותו הפוליטית כנץ מדיני בתוך תנועת העבודה ועם השנים פנה מעט שמאלה, בעיקר לאור הצעת הפשרה המדינית של תוכנית אלון, אך לא הפך ליונה פוליטית (תוכניתו כללה למשל סיפוח חלק מהשטחים), לצד היותו איש שמאל מובהק מבחינה כלכלית-חברתית.

בניגוד לאלון הפוליטיקאי, אלון האדם היה דמות מקובלת הן בציבור הרחב והן במערכת הפוליטית. אנשים משני צידי הקשת הפוליטית נטו לאהוב אותו בזכות דימויו כסמל הצבר "יפה הבלורית והתואר", אופיו הנוח ונועם הליכותיו. כך למשל תיארה אותו גאולה כהן: "עם כל חילוקי הדעות, לא גיליתי בו ולו אבק של שנאה. יתר על-כן, נמשכתי אל האש השקטה והעצורה של אחוות הלוחמים על ארץ-ישראל, שהייתה בו".‏[63]

יחסו לערבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בנעוריו התייחס אלון לערבים בחשדנות ובקשיחות, בהגנתו מפני פשיטות הכנופיות על שדות מסחה. המרדפים והפשיטות על היישובים הערביים כמפקד בפו"ש, בפלמ"ח ובצה"ל, ותמיכתו בבריחת הערבים ביישובים שכבש במלחמת העצמאות תוך השארתו נתיב מילוט בשבילם, הראו על מפקד קשוח וחסר רחמים.‏[64] אולם, הוא תמיד התייחס לערבים בכבוד, גם כשניצב מולם במערכה, ולא המעיט בערכם.

לאחר שפשט את מדיו, התבלט אלון ביחסו החם אל ערביי ישראל ואל אוכלוסיית הבדואים, נהג להתארח תכופות ביישוביהם, חדר אל לבם בהכירו את המנהגים, המסורת והשפה הערבית עוד מנעוריו, ופעל למען שוויון זכויותיהם.‏[65] הוא נהג לומר כי "היחס אל הערבי כיחיד ואל הערבי כקולקטיב הוא מן המבחנים ההומניים הראשיים שבו עומדת החברה הישראלית".‏[66] בשנת 1954 ייסד את "מפגשי האביב" ואירח מדי שנה בחורשת האקליפטוסים בגינוסר מפגש של מנהיגים יהודים וערבים. בשנת 1972 תמך מאוד בחזרת עקורי איקרית ובירעם לכפריהם. בעת ההפגנות הסוערות של ערביי ישראל ביום האדמה בשנת 1976, לא היסס להגיע לביקורים אצל ידידיו ביישובים הערביים ללא ליווי משטרתי, למרות האזהרות שקיבל, על מנת לנסות להרגיע את השטח. ידידו מחמוד דיאב מטירה אמר עליו: "אני חושב שכל ערביי ישראל ראו בו מנהיג גדול וכתובת לכל הבעיות הרציניות שלהם... השוללים אותו ראו אותו יותר מסוכן, מפני שהוא מעביר את ההחלטות הקשות בדרכי נועם".‏[67]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחיו הבכור, משה פייקוביץ (אלון), כיהן כמנהלה הראשון של רכבת ישראל.‏[68] בנו דרור אלון היה מראשוני רכבת ישראל.‏[69] דרור היה נשוי לסופרת והמתרגמת חמדה אלון (נכדתה של פועה רקובסקי); בנם, פרופ' נוגה אלון, הוא מתמטיקאי ומדען מחשב.
אחיו צבי אלון (פיקוביץ) היה יו"ר ועד הכפר נתניה הראשון ("מוכתר" הכפר).‏[70]
ואחיו מרדכי אלון (פייקוביץ) היה מראשוני המושבה בנימינה ועסקן ציבור שכיהן במשך עשרות שנים כראש המועצה.‏[71]

בנו של יגאל אלון, יפתח אלון (שנקרא על שם המבצע שעליו פיקד אביו), היה צייר, מאייר וכותב ספרי ילדים, שנפטר מדום לב בשנת 1999, בגיל 51.‏[72]

אשתו של יגאל, רות אלון (1919-2016), הייתה ממייסדי גינוסר, שליחה לילדים ניצולי שואה בגרמניה ב-1946, שימשה במשך שנים רבות מזכירה טכנית של גינוסר ונמנתה על מייסדי מלון "נוף גינוסר" בקיבוץ.‏[73][74]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מסך של חול, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1960
  • מערכות פלמ"ח, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1965
  • מסך של חול, מהדורה מורחבת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1968
  • קשת לוחמים, הוצאת ויידנפלד וניקולסון, ירושלים, 1970
  • בית אבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1974
  • כלים שלובים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1980
  • מוקדים- קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1981
  • בחתירה לשלום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1989
  • בתחבולות מלחמה: סוגיות בענייני ביטחון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יגאל וגנר, מוקי צור, אדם רז (עורכים), לקראת הימים הבאים - לדרכו של יגאל אלון, בית יגאל אלון, התש"ע, 2010
  • יוסף יונאי, יגאל אלון - דברים על חינוך וחברה, הוצאת משרד החינוך והתרבות, התשנ"ב, 1992
  • Tal, David. Between Intuition and Professionalism. Israeli Military Leadership in 1948 Palestine War. The Journal of Military History 68, 2004: 885 - 909

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוד תדהר (עורך), "ראובן יוסף פייקוביץ", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1569; מת ר. י. פיקוביץ, אביו של י. אלון, מעריב, 6 בדצמבר 1962; ראובן פייקוביץ למנוחות בבנימינה, דבר, 9 בדצמבר 1962; ג. שרוניהאלון מכפר-תבור, מעריב, 6 בינואר 1963.
  2. ^ דוד תדהר (עורך), "חיה (עטיל) פיקוביץ", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2136.
  3. ^ יגאל אלון, בית אבי, עמ' 105; מתה דבורה הראל – אחותו של יגאל אלון, דבר, 16 במאי 1983.
  4. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, עמ' 15–65; יגאל אלון, בית אבי, עמ' 15–58.
  5. ^ יגאל אלון, בית אבי, עמ' 59–63.
  6. ^ אלון (שעדיין נקרא בשם משפחתו המקורי, פייקוביץ') לא התייחס לרעיון העברות ברצינות ולא העביר שם עברי למתכנני טקס הענקת הדרגות. עם הגיעו לטקס הוברר לו כי דוד בן-גוריון החליט לעברת את שמו ליגאל הגלעדי (על שם יפתח הגלעדי; שכן כינויו של אלון במחתרת היה "יפתח") מבלי לשאול את פיו; הוא לא אהב את השם, והחליט לשנותו ליגאל אלון, לזכר מאורע ילדות שאירע לו בכפר תבור: "בן-גוריון פסק – 'הגלעדי' (כנויי במחתרת היה יפתח); ישראל גלילי הציע – 'יוגב'; יצחק שדה שאל – "אולי 'ניר'?" והוסיף: "שדה וניר". הקשבתי להצעותיהם אך במוחי צץ ועלה עץ האלון העבות שבחלקת ה"בלוט", העץ שבקרבתו ידעתי את הקרב הראשון. [...] נועצתי ברעייתי רות [...] ויחד החלטנו: אלון" (יגאל אלון, בית אבי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ד, עמ' 81).
  7. ^ יגאל אלון, בית אבי, עמ' 63.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 8.5 סרטונים יגאל אלון: סדרת גדולי העם היהודי, סרטון באתר YouTube, סרט תיעודי, ארכיון המדינה ובית יגאל אלון.
  9. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, עמ' 67-90.
  10. ^ יגאל אלון, בית אבי, עמ' 180–186.
  11. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, עמ' 90.
  12. ^ דוד זכאי, מדור "קצרות": בחושך, דבר, 21 בינואר 1941: "ליד שולחן הנואמים עומד נער יפה קומה ובהיר־עין...מרצה בחום עצור ובהומור חנון" (ע"פ אניטה שפירא, אביב חלדו, עמ' 120).
  13. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, עמ' 91-131
  14. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, עמ' 104-103.
  15. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, עמ' 124.
  16. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, עמ' 137–158.
  17. ^ יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, הוצאת משרד הביטחון, 1986, עמ' 322–324; יגאל עילם, ההגנה – הדרך הציונית אל הכוח, הוצאת זמורה ביתן מודן, 1979, עמ' 158.
  18. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, עמ' 182–192.
  19. ^ המשפט המדויק של יצחק שדה בקריאתו להישאר בפלמ"ח: "את הרובה הרוסי נושא החייל הרוסי, את הרובה האנגלי נושא החייל האנגלי, חברים, מי יישא את הרובה העברי?!".
  20. ^ הסזון ושאלת המרות הלאומית בתקופת שלטון המנדט הבריטי, אתר האצ"ל.
  21. ^ עדות שמעון אבידן, בתוך: אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, עמ' 255.
  22. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, עמ' 261–264; יהודה סלוצקי, קיצור תולדות ההגנה, עמ' 381–391.
  23. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, עמ' 267.
  24. ^ איש ההעפלה יוסי הראל בקר את אלון בפניו, שאין לו זכות מוסרית שרק תינוקות המעפילים יסבלו מן הגז. בתוך: אניטה שפירא, "יגאל אלון: אביב חלדו" עמ' 277.
  25. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, עמ' 319.
  26. ^ הברית עם שבט אל-הייב הוליד את יחידת הבדואים פלהיב במלחמת העצמאות. ראו על הולדת הברית מאת ירוחם כהן, באתר בית יגאל אלון.
  27. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, עמ' 315–330; מולה כהן, קרבות במבצע יפתח, אתר בית יגאל אלון.
  28. ^ צבא וביטחון א' (1948–1968), כרך א' בסדרה צה"ל בחילו, הוצאת רביבים 1982, עמ' 46.
  29. ^ צבא וביטחון א', עמ' 71.
  30. ^ מפ"ם – להיות או לחזול – המשך, דבר, 16 ביולי 1954.
  31. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, עמ' 403.
  32. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, עמ' 417–426.
  33. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, עמ' 446.
  34. ^ אלון השתייך למפלגת "אחדות העבודה", שהייתה אז חלק ממפ"ם, אף על פי שהייתה נִצית יותר. באותה תקופה הותר למפקדי הצבא להיות חברים במפלגות. כך, משה דיין היה חבר מפא"י.
  35. ^ ראו למשל בערך עוזי נרקיס.
  36. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, עמ' 349–360, 454–465.
  37. ^ 37.0 37.1 מפלגת אחדות העבודה באתר תנועת העבודה הישראלית.
  38. ^ יגאל אלון באתר הכנסת.
  39. ^ עמוס שיפריס, ישראל גלילי: שומר המסד ונוטה הקו, הוצאת יד טבנקין, 2010, עמ' 157.
  40. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, עמ' 481-485
  41. ^ יעקב ארז, אילן כפיר, שיחות עם משה דיין, הוצאת מסדה ספריית מעריב, 1981, עמ' 49
  42. ^ יגאל אלון: אפשר היה לקצר המלחמה ביומיים לולא "היסוסים תמוהים", מעריב, 21 בנובמבר 1967.
  43. ^ בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות: ישראל ופלסטין, הוצאת עם עובד, 2012, עמ' 66–67; נחום ברנעגם בהר וגם בבקעה, דבר, 12 בספטמבר 1969.
  44. ^ עמוס שיפריס, ישראל גלילי: שומר המסד ונוטה הקו, עמ' 440.
  45. ^ אהרון גבע, יגאל אלון – השר הלא ידוע בציבור, דבר, 7 ביולי 1983.
  46. ^ לפי עדותו של משה דיין, בתוך: יעקב ארז, אילן כפיר, שיחות עם משה דיין, הוצאת מסדה ספריית מעריב, 1981, עמ' 79, 82.
  47. ^ יגאל קיפניס, 1973- הדרך למלחמה, הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2012, פרק ראשון; עמוס שיפריס, ישראל גלילי: שומר המסד ונוטה הקו, עמ' 250.
  48. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, עמ' 487.
  49. ^ יוסף חריףתפילת הדרך של יצחק רבין, מעריב, 24 במאי 1974.
  50. ^ נקודת מפנה בדרך לשלום: ממשלת יצחק רבין והסכם הביניים עם מצרים- 4 בספטמבר 1975. בלוג ארכיון המדינה, 3 בספטמבר 2015.
  51. ^ עמוס שיפריס, ישראל גלילי: שומר המסד ונוטה הקו, עמ' 383
  52. ^ עמוס שיפריס, ישראל גלילי: שומר המסד ונוטה הקו, עמ' 396-400
  53. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, עמ' 487–488. עם זאת, לאחר מותו של אלון, תמונתו הייתה תלויה בחדר העבודה של רבין עד יומו האחרון.
  54. ^ חגי אשדפרה שבועטת בדלי החלב, דבר, 31 במאי 1979.
  55. ^ דני ברנר, תיעוד: התמונות האחרונות של יגאל אלון, אתר "ישראל היום", 22 במרץ 2014
  56. ^ על יגאל אלון, אתר בית יגאל אלון.
  57. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, עמ' 191
  58. ^ חיים גורי, חיים חפר, משפחת הפלמ"ח, הוצאת ארגון חברי הפלמ"ח, 1976, עמ' 78
  59. ^ B. H. Liddell Hart, Strategy: Second Revised Edition, page 349
  60. ^ חיים גורי, "יגאל אלון - מנוחת הלוחם", בתוך: ניסים משעל, ואלה שנות... 50 למדינת ישראל, הוצאת ידיעות אחרונות, 1998, עמ' 223
  61. ^ 61.0 61.1 טל בשן, יגאל אלון: הפספוס הגדול של הפוליטיקה הישראלית, מעריב, 28 בפברואר 2013
  62. ^ דיין התנגד לויתור על השטחים בעת פרסום תוכנית אלון והתנגד לעיקרי הסדרי הביניים שאלון תמך בהם. אלון, לעומת זאת, לא הסכים עם הוויתורים למצרים בהסכם השלום שדיין ובגין הובילו
  63. ^ גאולה כהן ליגאל אלון אתר בית יגאל אלון
  64. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, עמ' 152
  65. ^ שמעון וייס, בדואים מספרים על יגאל, דבר, 9 במרץ 1980
  66. ^ משפטי מפתח אתר בית יגאל אלון
  67. ^ יגאל וידידים ערבים, אתר בית יגאל אלון
  68. ^ משה פיקוביץ הובא למנוחות, דבר, 10 באוקטובר 1972.
  69. ^ אורי דרומידרור אלון (פייקוביץ'), מראשוני רכבת ישראל, 1922-2009, באתר הארץ, 12 ביוני 2009.
  70. ^ דוד תדהר (עורך), "צבי אלון (פיקוביץ)", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2112; צבי אלון (פייקוביץ) באתר "נתניה: עיר מחולות צמחה".
  71. ^ מת מרדכי אלון (פייקוביץ), דבר, 19 במרץ 1975.
  72. ^ יפתח אלון באתר billiongraves; מי זוכר את חנטוש? באתר קווים ונקודות
  73. ^ אלי אלון, נפטרה רות אלון רעייתו של יגאל אלון, באתר TheMarker‏, 9 בפברואר 2016
  74. ^ עופר אדרת, הנערה הייקית המופלאה שנישאה למפקד הפלמ"ח, הארץ, 11 בפברואר 2016
  75. ^ סקירה: בני מוריסמצביא שהיה גם איש נחמד, באתר הארץ, 19 באפריל 2004.
[הצגה]
יגאל אלון- תבניות ניווט
דוד בן-גוריוןמשה שרתדוד בן-גוריוןלוי אשכוליגאל אלון (בפועל) • גולדה מאיריצחק רביןמנחם בגיןיצחק שמירשמעון פרסיצחק שמיריצחק רביןשמעון פרסבנימין נתניהואהוד ברקאריאל שרוןאהוד אולמרטבנימין נתניהו ישראל

משה שרתגולדה מאיראבא אבןיגאל אלוןמשה דייןמנחם בגיןיצחק שמירשמעון פרסמשה ארנסדוד לוישמעון פרסאהוד ברקדוד לויבנימין נתניהואריאל שרוןדוד לויאהוד ברקשלמה בן עמישמעון פרסבנימין נתניהוסילבן שלוםציפי לבניאביגדור ליברמןבנימין נתניהואביגדור ליברמןבנימין נתניהו

זלמן שזרדוד רמזדוד בן-גוריוןבן-ציון דינורזלמן ארןאבא אבןזלמן ארןיגאל אלוןאהרן ידליןזבולון המריצחק נבוןיצחק שמירזבולון המרשולמית אלונייצחק רביןאמנון רובינשטייןזבולון המריצחק לוייוסי שרידאהוד ברקלימור לבנתמאיר שטריתיולי תמירגדעון סערשי פירוןבנימין נתניהונפתלי בנט

שרים לקליטת העלייה בממשלות ישראל

חיים משה שפיראיגאל אלוןשמעון פרסנתן פלדשלמה רוזןדוד לויאהרן אבוחציראאהרן אוזןיעקב צוריצחק חיים פרץיאיר צבןיולי אדלשטייןיולי תמיראריאל שרוןציפי לבניזאב בויםיעקב אדריאלי אפללוסופה לנדברבנימין נתניהוזאב אלקין

[הסתרה]

·יגאל אלון · יצחק רבין (ממלא מקום) · משה דיין · משה צדוק · יעקב פרי (ממלא מקום) · צבי גילת ·מאיר עמית · אסף שמחוני (ממלא מקום) · חיים לסקוב · חיים הרצוג · אברהם יפה · צבי זמיר · ישעיהו גביש · אריאל שרון · שמואל גונן · אברהם אדן · יקותיאל אדם · הרצל שפיר · דן שומרון · חיים ארז · משה בר כוכבא · אורי שגיא · יצחק מרדכי · מתן וילנאי · שאול מופז · שלמה ינאי · יום טוב סמיה · דורון אלמוג · דן הראל · יואב גלנט · טל רוסו · סמי תורג'מן · אייל זמיר


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg