קתאי (אזור)

קתאי (באנגלית: Cathay) הוא שם היסטורי אלטרנטיבי לסין. בראשית העת החדשה, חשבו האירופאים שקתאי היא תרבות נפרדת ונבדלת לחלוטין מסין. ככל שהידע על מזרח אסיה הלך וגבר, קתאי נתפס כמדינה זהה לסין והמונח "קתאי" הפך לשם פיוטי.

מקור המילה קתאי מהמילה חיטן^[1], שמו של עם נודד שהקים את אימפריית ליאו ששלטה בחלק גדול מצפון סין בין השנים 907 ל־1125, ואחר כך היגר מערבה לאחר שנכבש על ידי היורצ'נים, והקים את מדינת הקארה חיתאי שבמרכז קירגיזסטן של היום. במקור, היה השם מיוחס לאסיה המרכזית והמערבית אבל האירופאים כינו בו את צפון סין. השם שימש גם בספרו של מרקו פולו במסעותיו בסין (הוא התייחס לדרום סין כמדינה בשם מנגאי).

היסטוריה

השם קתאי על מפה משנת 1450. (הדרום בראש המפה)

המונח קתאי הגיע מהשם של החיתנים. צורה של השם קתאי מצויה במסמך Uyghur Manichaean בערך בשנת 1000.^[2] החיתנים מכנים את עצמם כקידן, אך בשפת האוג'ורים הקדומה נוצרו חילופי אותיות, שעשויה להיות מקור השם חיתאי שמופיע גם אצל סופרים מוסלמים מאוחרים יותר^[3]. גרסה זו של השם הוצגה באירופה של ימי הביניים וראשית העת החדשה, באמצעות מקורות מוסלמים ורוסיים^[4].

החיתנים היו מוכרים סחורות במרכז אסיה המוסלמית. בשנת 1026 ביקרו בחצר המלכות בג'זנאוויד (בגאזנה, באפגניסטן של ימינו) שליחים של שליט ליאו, שתואר כ"קטאן חאן", כלומר שליט קטאי. קטאי או קיטא מופיעים גם בכתבים של אל-בירוני ואבו סעיד גרדזי לאחר מכן. המלומד הפרסי ניזאם אל-מולכ (1018–1092) מזכיר את חיתא וסין בספרו על מינהל המדינה, ככל הנראה כשתי מדינות נפרדות.

השם קתאי בעולם המוסלמי שרד את החלפת שושלת ליאו בשושלת יורצ'ין ג'ין בראשית המאה ה-12. כאשר תיארו הפרסים את נפילת האימפריה של ג'ין לידי המונגולים (1234), הם תיארו את המדינה הנכבשת קיטאי או Jurchen Cathay. המונגולים עצמם, בהיסטוריה שלהם (המאה ה-13), מדברים על חיתנים וקארה-חיתנים.^[2]

בערך בשנת 1340, פרנצ'סקו בלדוצ'י פגולוטי, סוחר מפירנצה, חיבר את Pratica della mercatura, מדריך לסחר בסין, מדינה שכינה אותה קתאי, וציין את בירתה חאנאבליק (בייג'ינג המודרנית) ואיך סוחרים יכולים להחליף כסף בכסף מנייר סיני שניתן להשתמש בהם לקניית פריטי יוקרה כמו משי^[5]^[6].

עדיין משתמשים במילים הקשורות לחיתאי בשפות טורקיות וסלביות רבות בהתייחס לסין.

קתאי ומנגאי

כאשר הנוסעים האירופאים והערבים החלו להגיע לאימפריה המונגולית, הם תיארו את צפון סין שבשליטת המונגולים כקתאי במספר גרסאות כתיב. השם מופיע בכתביו של ג'ובאני דה פיאן דל קרפין (בערך 1180–1252) (כקיטאיה), ויליאם מרוברוק (בערך 1220–1293) (כקטאיה או קתיה). ראשיד אלדין המדני, איבן בטוטה ומרקו פולו התייחסו כולם לצפון סין כקתאי, בעוד דרום סין, שנשלטה על ידי שושלת סונג, נקראה מנגאי, מנזי, צ'ין או חטא^[7].

מפת צפון מזרח אסיה, של אברהם אורטליוס, 1570. קתאי מופיעה בתוך היבשת

המילה Manzi או Mangi היא מונח גנאי בסינית שפירושה "ברברים של הדרום". הסינים לא היו משתמשים לתיאור עצמם או ארצם במילה גנאי כזאת, אך היא אומצה על ידי המונגולים כדי לתאר את התושבים והמדינה בדרום סין^[8]^[9]. השם של דרום סין הנפוץ במפות ימי הביניים במערב היה מנגאי, מונח שעדיין שימש במפות במאה ה-16^[10].

זיהוי סין כקתאי

חלוקת סין לחלקים צפוניים ודרומיים שנשלטו ברצף על ידי האימפריות ליאו, ג'ין והמונגולים - שושלת יואן בצפון ושושלת סונג בדרום, הסתיימה בסוף המאה ה-13 עם כיבוש דרום סין על ידי המונגולים וייסוד אימפריה יואן.

בעוד שבמרכז אסיה נודעה סין תחת שמות הדומים לקתאי, אותה מדינה הייתה ידועה לעמי דרום מזרח אסיה והודו תחת שמות הדומים לסין (צ'ינה במלאית המודרנית). בסין עצמה, אנשים התייחסו בדרך כלל למדינת הלאום שלהם על סמך שם השושלת השלטת, למשל דה מינג גואו ("ממלכת המינג הגדול").

כשהגיעו הפורטוגזים לדרום מזרח אסיה (אפונסו דה אלבוקרקי כבש את מלאקה בשנת 1511) ולחוף הדרומי של סין (חורחה אלווארס הגיע לשפך נהר הפנינה בשנת 1513), הם התחילו לקרוא למדינה בשם המשמש בדרום ובדרום-מזרח אסיה^[11]. לאירופאים לא היה ברור מיד אם סין זו אותה מדינה כמו קתאי המוכרת ממרקו פולו. לכן אין פלא כי מפות של המאה ה-16 החילו את התווית "סין" רק על אזור החוף שכבר היה ידוע לאירופאים (למשל, רק גואנגדונג במפת 1570 של אברהם אורטליוס), ומיקמו את קתאי המסתורית אי-שם בפנים הארץ.

קבוצה קטנה של ישועים, בהובלתו של מתאו ריצ'י, הצליחה לנסוע בכל רחבי סין ולאסוף מידע על הארץ מתוך ספרים סיניים ומתוך שיחה עם אנשים מכל תחומי החיים. במהלך 15 שנותיו הראשונות בסין (1583–1598) מתאו ריצ'י שיער כי "קתאי" של מרקו פולו הוא פשוט השם "הטטרי" (המונגולי) למדינה בה הוא היה, כלומר סין. ריצ'י תמך בטיעוניו בהתכתבויות רבות בין כתביו של מרקו פולו לתצפיותיו שלו. האנשים בסין לא שמעו על שום מקום בשם "קתאי"".

מפת אסיה של מרקטור,1595, מיקם את קתאי בחוף האוקיינוס השקט

כאשר הישועים הגיעו לראשונה לבייג'ינג 1598, הם פגשו גם מספר "מוחמדנים" או "טורקים ערביים" - מבקרים או מהגרים מארצות המוסלמיות מערבית לסין, שאמרו לריצ'י שעכשיו הם גרים באזור קתאי הגדולה. כל אלה גרמו להם להיות משוכנעים למדי שקתאי היא אכן סין^[12].

הישועים שהתבססו בסין יידעו את עמיתיהם בגואה (הודו הפורטוגזית) ובאירופה על גילוי זהותם קתאי-סין. הדבר נאמר, למשל, במכתב משנת 1602 של חברו של ריצ'יו דייגו דה פנטוג'ה, שפורסם באירופה יחד עם מכתבי ישועים אחרים בשנת 1605.<^[11] לעומת זאת, הישועים בהודו לא היו משוכנעים, מכיוון שלדעתם של המודיעים שלהם (סוחרים שביקרו בבירות המוגול אגרה ולאהור), שקתאי - היא מדינה שאפשר היה להגיע אליה דרך קשגר - והייתה בה אוכלוסייה נוצרית גדולה, ואילו הישועים בסין לא מצאו שם נוצרים^[13]^[14].

בדיעבד, הרעיון של הכותבים המוסלמים ממרכז אסיה על היותה של מינג סין מדינה נוצרית, עשוי להיות מוסבר על ידי קווי דמיון רבים בין טקסים כנסייתיים נוצריים לבודהיסטיים - החל בגלימות פסלון וכנסייה מפוארים ועד לשירה גרגוריאנית - מה שיגרום לשתי הדתות להיות דומות באופן חיצוני לסוחר מוסלמי^[15].

כדי לפתור את מחלוקת סין-קתאי, ישועי הודו שלחו מסיונר פורטוגזי, בנטו דה ג'ו למסע יבשתי צפונה ומזרח, במטרה להגיע לקתאי ולברר אחת ולתמיד אם זו סין או מדינה אחרת. במשך שלוש שנים ( 1603-1605) הוא חצה את אפגניסטן, בדחשן, קשגריה וממלכת סיאליס עם שיירות סחר מוסלמיות. בשנת 1605, בסיאליס, גם הוא השתכנע שיעדו הוא סין, כאשר פגש את חברי השיירה שחזרו מבייג'ינג לקשגר, וסיפרו שהיו באותו אכסניה בבייג'ינג עם הישועים הפורטוגזים. דה ג'ו נפטר בסוג'ואו, גאנסו - עיר הסינית הראשונה אליה הגיע - בזמן שחיכה לאישור כניסה לעבר בייג'ינג. אבל, לדבריו של הנרי יול, המסע שלו הוא שגרם ל"שם קתאי ... סוף סוף להיעלם מהעין"^[16].

אסיה, מפה טיפוסית למאה ה 17, קתאי ממוקמת מצפון לסין

עם זאת, מסקנתו של ריצ'י ודה גו לא הייתה משכנעת לחלוטין באירופה. סמואל קופס, שפרסם בשנת 1625 תרגום לאנגלית למכתבו של פנטוג'ה ולכתביו של ריצ'י, חשב שאולי עדיין ניתן למצוא את קתאי אי שם בצפון סין. בתקופה זו, קרטוגרפים רבים מיקמו את קתאי בחוף האוקיינוס השקט, צפונית לבייג'ינג (פקין) שכבר היה ידועה לאירופאים. הגבולות המצוירים בכמה מהמפות הללו הפכו תחילה את קתאי לקטע הצפון-מזרחי של סין (למשל מפת 1595 על ידי ג'רארדוס מרקטור), או, מאוחר יותר, אזור שהופרד על ידי סין בעזרת החומה הגדולה ואולי כמה רכסי הרים (כמו במפה משנת 1610 מאת ג'ודוקוס הונדיוס, או מפה משנת 1626 מאת ג'ון ספיד).

המסמר האחרון בארון הרעיון של היותה קתאי מדינה נפרדת מסין היה אולי, בשנת 1654, כאשר ההולנדי יעקובוס גוליוס נפגש עם ישועי סין, מרטינו מרטיני, שעבר בלידן. גוליוס לא ידע סינית, אך הוא הכיר את זיג'י אילחאני, יצירה מאת האסטרונום הפרסי נסיר אל-דין אל-טוסי, שהושלמה בשנת 1272, בה תיאר את לוח השנה הסיני ("הקתאי")^[17]. בפגישה עם מרטיני, החל גוליוס לדקלם את שמות 12 הפרקים בהן, על פי נסיר אלדין, "הקתאים" חילקו את היום - ומרטיני, שלא ידע פרסית, הצליח להמשיך ברשימה. גם שמות 24 המונחים האסטרונומיים התאימו. הסיפור, שפורסם עד מהרה על ידי מרטיני בהסבר "Additamentum" לאטלס שלו מסין, שכנע את מרבית החוקרים האירופאים כי סין וקתאי זהים.

אפילו אז, רבים עדיין ראו בקתאי מקום נבדל מסין, וכך גם ג'ון מילטון בספר ה-11 של "גן העדן האבוד" שלו (1667)^[18].

לקריאה נוספת

Karl A. Wittfogel and Feng Chia-Sheng, "History of Chinese Society: Liao (907–1125)". in Transactions of American Philosophical Society (vol. 36, Part 1, 1946). Available on Google Books
Trigault, Nicolas S. J. "China in the Sixteenth Century: The Journals of Mathew Ricci: 1583–1610". English translation by Louis J. Gallagher, S.J. (New York: Random House, Inc. 1953) of the Latin work, De Christiana expeditione apud Sinas based on Matteo Ricci's journals completed by Nicolas Trigault. Of particular relevance are Book Five, Chapter 11, "Cathay and China: The Extraordinary Odyssey of a Jesuit Lay Brother" and Chapter 12, "Cathay and China Proved to Be Identical." (pp. 499–521 in 1953 edition). There is also full Latin text available on Google Books
"The Journey of Benedict Goës from Agra to Cathay" – Henry Yule's translation of the relevant chapters of De Christiana expeditione apud Sinas, with detailed notes and an introduction. In:
Volume III, A Century of Advance, Book Four, East Asia

קישורים חיצוניים

קתאי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ "Cathay". Encyclopædia Britannica Online. Encyclopædia Britannica. 2009. Retrieved 23 June 2009.
^ ¹ ² Wittfogel (1946), p. 1
^ Sinor, D. (1998), "Chapter 11 - The Kitan and the Kara Kitay", in Asimov, M.S.; Bosworth, C.E. (eds.), History of Civilisations of Central Asia, 4 part I, UNESCO Publishing
^ ames A. Millward & Peter C. Perdue (2004). S.F.Starr (ed.). Xinjiang: China's Muslim Borderland. M.E. Sharpe. p. 43.
^ Spielvogel, Jackson J. (2011). Western Civilization: a Brief History, Boston: Wadsworth, Cencage Learning, p. 183
^ "Cathay and the Way Tither": Editors of the Encyclopædia Britannica. "Francesco Balducci Pegolotti." Encyclopædia Britannica (online source). Accessed 6 September 2016.
^ Wittfogel (1946), p. 2
^ Henry Yule; Henri Cordier (1967), Cathay and the Way Thither: Preliminary essay on the intercourse between China and the western nations previous to the discovery of the Cape route, p. 177
^ Tan Koon San (15 August 2014). Dynastic China: An Elementary History. The Other Press. p. 247
^ Donald F. Lach (15 July 2008). Asia in the Making of Europe, Volume I: The Century of Discovery. The University of Chicago Press. p. 817.
^ ¹ ² Lach & Van Kley (1993), p. 1565. Pantoja's letter appeared in Relación de la entrade de algunos padres de la Compania de Iesus en la China (1605)
^ Gallagher (trans.) (1953), pp. 311–312. Also, in p.7, Ricci and Trigault unambiguously state, "the Saracens, who live to the west, speak of it [China] as Cathay".
^ Yule, pp. 534–535
^ Lach & Kley (1993), pp. 1575–1577
^ Gallagher, p. 500; Yule, pp. 551–552
^ Henry Yule (1866), p. 530.
^ van Dalen, Benno; Kennedy, E.S.; Saiyid, Mustafa K., "The Chinese-Uighur Calendar in Tusi's Zij-i Ilkhani", Zeitschrift für Geschichte der Arabisch-Islamischen Wissenschaften 11 (1997) 111–151
^ "Why Did Milton Err on Two Chinas?" Y. Z. Chang, The Modern Language Review, Vol. 65, No. 3 (Jul., 1970), pp. 493–498.

[1] "Cathay". Encyclopædia Britannica Online. Encyclopædia Britannica. 2009. Retrieved 23 June 2009.

[:0-2] ¹ ² Wittfogel (1946), p. 1

[3] Sinor, D. (1998), "Chapter 11 - The Kitan and the Kara Kitay", in Asimov, M.S.; Bosworth, C.E. (eds.), History of Civilisations of Central Asia, 4 part I, UNESCO Publishing

[4] s A. Millward & Peter C. Perdue (2004). S.F.Starr (ed.). Xinjiang: China's Muslim Borderland. M.E. Sharpe. p. 43.

[5] Spielvogel, Jackson J. (2011). Western Civilization: a Brief History, Boston: Wadsworth, Cencage Learning, p. 183

[6] "Cathay and the Way Tither": Editors of the Encyclopædia Britannica. "Francesco Balducci Pegolotti." Encyclopædia Britannica (online source). Accessed 6 September 2016.

[7] Wittfogel (1946), p. 2

[8] Henry Yule; Henri Cordier (1967), Cathay and the Way Thither: Preliminary essay on the intercourse between China and the western nations previous to the discovery of the Cape route, p. 177

[9] Tan Koon San (15 August 2014). Dynastic China: An Elementary History. The Other Press. p. 247

[10] Donald F. Lach (15 July 2008). Asia in the Making of Europe, Volume I: The Century of Discovery. The University of Chicago Press. p. 817.

[Lach_&_Van_Kley-11] ¹ ² Lach & Van Kley (1993), p. 1565. Pantoja's letter appeared in Relación de la entrade de algunos padres de la Compania de Iesus en la China (1605)

[12] Gallagher (trans.) (1953), pp. 311–312. Also, in p.7, Ricci and Trigault unambiguously state, "the Saracens, who live to the west, speak of it [China] as Cathay".

[13] Yule, pp. 534–535

[14] Lach & Kley (1993), pp. 1575–1577

[15] Gallagher, p. 500; Yule, pp. 551–552

[16] Henry Yule (1866), p. 530.

[17] van Dalen, Benno; Kennedy, E.S.; Saiyid, Mustafa K., "The Chinese-Uighur Calendar in Tusi's Zij-i Ilkhani", Zeitschrift für Geschichte der Arabisch-Islamischen Wissenschaften 11 (1997) 111–151

[18] "Why Did Milton Err on Two Chinas?" Y. Z. Chang, The Modern Language Review, Vol. 65, No. 3 (Jul., 1970), pp. 493–498.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]