ויליאם מרוברוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ויליאם מרוברוק (באנגלית: William of Rubruck; בערך 1220 - בערך 1293) היה מיסיונר וחוקר פרנציסקני פלמי.[1] תיאור מסעותיו הוא אחת מיצירות המופת של הספרות הגאוגרפית של ימי הביניים, הדומות לאלה של מרקו פולו ואבן בטוטה. יליד רוברוק, פלנדריה,[2] הוא נסע למקומות שונים של האימפריה המונגולית באסיה לפני שחזר לאירופה.

פעילות מיסיונרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם ליווה את המלך לואי התשיעי מצרפת במסע הצלב השביעי בשנת 1248. ב־7 במאי 1253, בהוראתו של לואי, הוא יצא למסע מיסיונרי כדי להמיר את המונגולים הטטרים לנצרות.[3] הוא עצר בהתחלה בקונסטנטינופול כדי להתייעץ עם בולדווין מהיינאו, שחזר ממסע בקרקורום מטעם בולדווין השני, הקיסר הלטיני. לאחר מכן, ויליאם הלך בדרכו של פריאר ג'וליאן ההונגרי ובאסיה בדרכו של האיטלקי ג'ובאני דה פיאן דל קרפין. במשלחתו של ויליאם היו ברתולומאו דה קרמונה, עוזר בשם גוסט, ומתורגמן, שנקרא בדו"ח של ויליאם - הומו דיי, שפירושו "איש אלוהים", אולי מייצג את עבדאללה הערבי, עבד אלוהים.

מסעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסלול המסע של ויליאם מרוברוק בשנים 5–1253

לאחר שהגיע לעיירה קרים סודאק, המשיך ויליאם בדרכים עם עגלות. תשעה ימים לאחר חציית הדון הוא פגש את סארטאק ח'אן, שליט ח'יפצ'ק ח'אנאט. החאן שלח את ויליאם לאביו, באטו חאן, בסראי ליד הוולגה. חמישה שבועות לאחר היציאה מסודאק, הוא הגיע למאהל של באטו חאן. באטו סירב להתנצר אך העביר את השליחים לחאן הגדול של המונגולים, מנגקה חאן. הוא וחבריו למסע רכבו על סוסים מ־16 בספטמבר 1253 למסע של 9,000 ק"מ לחצר של החאן הגדול בקרקורום.

עם הגעתם הם התקבלו באדיבות והוא התקבל לראיון ב־4 בינואר 1254.[4] סיפורו של ויליאם סיפק תיאור נרחב של חומות העיר, שווקיה ומקדשיה. הוא תיאר את המגורים הנפרדים לאומנים מוסלמים וסינים בקרב אוכלוסייה קוסמופוליטית רחבה. הוא ביקר גם בחצר אימפריה של ניקאה במהלך יום החג של פליסיטאס. בין האירופאים שהוא נתקל בהם היה אחיין של בישוף אנגלי, אישה מלוריין שבישלה את ארוחת הפסחא של ויליאם, וצורף צרפתי שעשה קישוטים לנשות החאן ולמזבחות של הנוצרים הנסטוריים.[5]

הוא שהה במחנה של החאן עד 10 ביולי 1254, כשהחל את דרכו הארוכה חזרה הביתה. ויליאם וחבריו הגיעו למדינת הצלבנים בטריפולי ב־15 באוגוסט 1255. ויליאם מרוברוק היה השליח האירופי הרביעי אצל המונגולים. הקודמים הובלו על ידי ג'ובאני דה פיאן דל קרפין ואסצ'לין מלומברדיה בשנת 1245 ואנדרה דה לונג'ומאו בשנת 1249. המלך עודד משלחת נוספת באמצעות דיווחים על נוכחותם של נוצרים נסטוריים בחצר המלכות המונגולית.

המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשרובורק יצא לדרכו, בשנת 1253, החאן הגדול היה מונגקה חאן. התלווה אליו, לכל הפחות מקונסטנטינופול, נזיר פרנציסקני נוסף בשם ברתולמיאו מקרמונה. הפמליה של רוברוק כללה גם את אחד מפקידי המלך בשם גוסה ותפקידו היה לשמור על הכסף שקיבל רוברוק מהמלך להוצאות המסע. כשהגיע רוברוק לחצרו של סרתאק הוא הורה לו ללכת לאביו, באטו, אשר חנה על נהר הוולגה, משום שהוא לא ראה את עצמו כבעל סמכות מתאימה לאישור שהותם של השליחים. משם נשלחה המשלחת אל החאן הגדול מונגקה. גוסה, שליח המלך, הוחזר אל סרתאק כבן ערובה.

את הדרך חזרה עשה רוברוק רק עם המתורגמן שלו ומדריך מונגולי. הוא חזר דרך מחנותיהם של באטו וסרתאק, היכן שהוחזר לו פקיד המלך, גוסה. משם הם חזרו דרך רכס הקווקז, ובהגיעו לאנטוליה חצו את ממלכת קיליקיה הארמנית וביולי 1255 הם הפליגו לטריפולי. שם ראש המסדר הפרנציסקני של ארץ הקודש מינה את רוברוק כמרצה של המנזר הפרנציסקני בעכו. בזמן שהותו שם הוא חיבר את יומן המסע המתאר את כל נדודיו, יומן זה נקרא 'האיטנרריום', שמשמעו 'דרך' בלטינית. הוא קיווה לפגוש שם את המלך לואי, אך גילה כי המלך חזר לצרפת מלפני זמן מה. את יומן המסע שכתב הוא נאלץ לשלוח בידי גוסה. בסוף החיבור הוא ביקש את התערבות המלך על מנת לאשר את עזיבתו מעכו חזרה לצרפת. רוג'ר בייקון, חבר של רוברוק, פילוסוף אנגלי ונזיר פרנציסקני, מעיד כי שוחח עימו בפריז בתקופה מאוחרת יותר ומכך ניתן להסיק כי בקשה זו נענתה. בייקון התעניין רבות במסעותיו והוא אף כתב עליו בהרחבה בחיבורו החשוב האופוס מאז'וס. אזכור זה של בייקון הוא היחיד מתקופה זו המספר על רוברוק. עקב כך נוצר עניין בקרב אנשי ארצו אשר לבסוף הביא לשימור כתביו ורק במאה שעברה זכה רוברוק להכרה ולכבוד המגיעים לו.

כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחזרתו, כתב וילאם דוח והגיש אותו למלך לואי ה-9. בדו"ח שכתב תיאר את המוזרויות של מונגוליה ואת התצפיות הגאוגרפיות הרבות שעשה. היו גם תצפיות אנתרופולוגיות, כמו נוכחות האסלאם באסיה הפנימית.[6] ויליאם היה ביקורתי על המסורות ההלניות בהן נתקל בקרב הנוצרים של האימפריה הביזנטית לשעבר, כולל יום חג לפליסיטאס.[7]

ויליאם גם ענה לשאלה ארוכת שנים במעברו מצפון לים הכספי, כי למעשה מדובר באגם פנים יבשתי שלא זורם לאוקיינוס הארקטי. אף על פי שחוקרים סקנדינביים קודמים כמו אינגוואר היו בעלי ידע נרחב באזור, ויליאם היה הראשון שענה על השאלה הזאת בצורה ברורה.

הדו"ח של ויליאם מחולק ל 40 פרקים. פרקים 1–10 מתארים תצפיות כלליות על המונגולים ועל מנהגיהם. פרקים מ־11 עד 40 מביאים תיאור של המסלול ואירועי הפלגתו.

הדו"ח של ויליאם מרוברוק הוא אחת מיצירות המופת הגדולות של הספרות הגאוגרפית של ימי הביניים. ויליאם היה צופה טוב, וסופר מצוין. הוא שאל שאלות רבות לאורך הדרך ולא התייחס לאגדות עממיות.

יומנו נכתב מנקודת מבט אישית ואינטימית. הוא מעניק מבט ראשוני על הטאטרים, וחשיבותו ההיסטורית זהה לזו של היומן של מרקו פולו, אשר נדד דור אחד אחרי רוברוק. נוסע נוסף אשר נדד עד למונגולים והוא בן התקופה הוא ג'ובאני מפיין קרפיני. חיבורו "היסטוריית המונגולים, שאנו מכנים טרטרים" הושווה ל'איטנרריום' של רוברוק. קרפיני היה דיפלומט מנוסה בזמן מסעו וחיבורו שיטתי יותר ומטרתו הייתה להעריך את הסכנה המונגולית ולהציע דרכי התמודדות. אולם חיבורו של רוברוק מגיע מנקודת מבט אינטימית יותר ומלאה בחוויות ראשונית ותיאורים עד כי נכתב עליו: "שהוא סרט באותה מידה שהוא ספר."

במאי 1254, במהלך שהותו בקרב המונגולים, ויליאם התמודד בתחרות מפורסמת בחצר המלכותית המונגולית, שכן החאן עודד דיון רשמי בין הנוצרים, הבודהיסטים והמוסלמים, כדי לקבוע איזו אמונה נכונה, כפי שנקבע על ידי שלושה שופטים, אחד מכל אמונה.[8] סיני השתתף עם ויליאם בתחרות.[9]

מהדורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדו"ח של רוברוק נערך חלקית ותורגם לאנגלית על ידי ריצ'רד האקליט בשנים 1598–1600.[10] הדו"ח המלא פורסם על ידי Société de Géographie ב- Recueil de voyages et de mémoires, IV (פריז, 1839).[11] תרגום לאנגלית מאת ויליאם וודוויל רוקיל, "מסעו של ויליאם מרוברוק לחלקים המזרחיים", ראה אור בלונדון, בשנת 1900;[12] ותרגום מעודכן על ידי פיטר ג'קסון בשנת 1990.[13]

תוכן הכתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היומן הכיל תיאורים רבים בעלי ערך רב הן למלך לואי והן מבחינה היסטורית. הרבה מהתוכן מתאר חוויות אישיות ועוקב אחר סדר המאורעות, אם כי, הפירוט על דרך ההלוך ארוך משמעותית מאשר הפירוט על החזור. ישנם קטעים לא מבוטלים בהם הוא עוסק באופן מרוכז בנושאים מסוימים, כגון מבנה האוהלים של המונגולים, תפריט תזונתי, לבוש ומראה, שיטות ציד, חלוקת העבודה בין המגדרים, חוקים וטקסי הקבורה ואופן הכנת המשקה הנפוץ הנקרא קומיס אשר מיוצר מחלב סוסה מותסס.

רוברוק הוא הנוסע המערבי הראשון אשר נכנס לבירת המונגולים קראקורום, והוא מעניק תיאור של העיר. באופן מעט מפתיע אין חלק אשר מוקדש לתיאור עניינים צבאיים אלא ישנן רק מעט הערות על הנושא. הערה מעניינת במיוחד אומרת שהמונגולים היו חוזרים להונגריה אלמלא השמאנים היו אוסרים זאת.

עדותו של רוברוק על השמאנים המונגולים היא היחידה שקיימת על השמאניזם המונגולי ואמונותיהם העממיות לפני אימוץ הבודהיזם במאה ה-16, אשר השפיעו על האמונות הישנות יותר. החיבור מכיל עדות גם על הבודהיזם, ובכך מהווה עדות ראשונית בעולם המערבי על אמונה זו. רוברוק מעביר ביקורת על גאוגרפים מערביים אשר קדמו לו, ודוגמה לכך היא שהוא מתאר את נתיב נהרות הוולגה והדון באופן אחר ממה שהיה מקובל ואף טען כי הים הכספי מוקף יבשה מכל אבריו ואינו מחובר לאוקיינוס.

בנוסף, הוא מספק מידע רב אודות דרכי המסחר באסיה, קרבה של השפות השונות באזור ותיאור של חיות לא מוכרות. בין תיאוריו ישנם גם אשר צריך לבחון בזהירות רבה יותר. הוא מסביר שהמונגולים לא כבשו אף מדינה בכוח אלא בתחבולות בלבד. הוא מתאר כי הם חלשים מההונים אשר בתקופתם הצליחו להגיע עד צרפת, אך מתעלם מכך שמרכז הכובד של האימפריה ההונית ישבה מערבית יותר. תיאור נוסף אשר מעלה ספקות הוא הוויכוח הפומבי בין נציגי הנוצרים, המוסלמים והבודהיסטים, אשר נערך בקראקורום בהוראת מונגקה חאן. הוא מתאר את דרכו בוויכוח כמתוחכם יותר משאר הנציגים וכמי שבסוף מביא את האחרים להודות בדבריו. תיאור זה מעלה חשד לגבי הדיוק שבו מדווח על אירוע זה. גם כך, קשה למדי להעלות על הדעת שהוויכוח היה יכול להתנהל בצורה טובה עקב מגבלות השפה. חשד נוסף עולה מחלק מהדעות הבודהיסטיות שהוא מתאר משום שהן לא עולות בקנה אחד עם התורה הבודהיסטית כמו שהיא ידועה.

יחס המונגולים לשליחים ולנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משלחת קודמת של המלך הגיעה ליורש העצר המונגולי אשר קיבל את מתנת המלך כאות כניעה, דבר אשר היה ממנהגם של המונגולים. המילה ששימשה אותם לבטא רצון לשלום שימשה אותם גם לבטא כניעה, המושג שלום כלל אצלם גם את הכניעה לריבונות שלהם. סיפור זה העכיר את רוחו של רוברוק אשר נשאל מספר פעמים במהלך המסע 'מדוע באת אם לא לעשות שלום?'.

למעט מקרה בודד בו הואשמה המשלחת כמתחזה הם נחשבו כנציגים רשמיים של המלך. בשל כך הם לוו לאורך דרך הדואר של המונגולים הנקראת יאם, מערכת השליחים של המונגולים אשר הייתה מפותחת ביותר. רוברוק חשד כי המתרגמים הארמנים של המכתב גרמו למונגולים לחשוב כי הוא בא לבקש עזרה צבאית כנגד המוסלמים. רושם זה בוודאי התחזק כאשר רוברוק תיאר את המכתב כמסר לשלום, מילה שאת ההקשר המקומי שלה בוודאי לא העריך נכון.

משימתו המיסיונרית, להפיץ את הבשורה, לא צלחה. הוא מציין כי לאחר שנערך ויכוח פומבי בין-דתי אף לא אחד מהנוכחים הראה רצון להתנצר. בכל זמן שהותו באימפריה המונגולית המיר לנצרות שש נפשות. ניתן לתלות כישלון זה, ברמה מסוימת, במתורגמן שלו, אדם שהוא מתאר כלא חכם ולא רהוט, אשר נטה להשתכר ברגעים קריטיים, ובכל אופן לא היה בעל ידיעות מתאימות בשפה. גורם נוסף אשר פגע ביכולתו להשפיע על המונגולים נבע מכך שנחשב כשגריר רשמי, לכן הוא נסע בליווי צמוד ובמהירות מסוימת כך שנמנע ממנו לסטות מהדרך. רצונו לבקר את החטופים גם הוא לא התממש משום שהם הועברו מרחק רב מזרחה לבולאד, שבאזור דזונגריה של היום.

רוברוק ואבק השריפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1267 מפרסם רוג'ר בייקון רשימת מתכונים בספרו "המכתב אודות דרכיהם הנסתרות של האומנות והטבע ועל הבל הקסם," שם הוא מתאר אבקה חדשה אשר יכולה לשמש צבאות. כאמור, בייקון התעניין רבות במסעותיו של רוברוק, שחזר מספר שנים קודם לכן. לאור ההשערה הרווחת שאבק השריפה הובאה לאירופה מסין ישנה סבירות שמרוברוק הביא איתו את המתכון שפורסם על ידי בייקון.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Grousset, René (1970). The Empire of the Steppes. Translated by Naomi Walford. New Brunswick: Rutgers University Press. ISBN 978-0-8135-1304-1.
  • Hakluyt, Richard (1599). "Itinerarium fratis Willielmi de Rubruquis de ordine fratrum Minorum, Galli, Anno gratie 1253.ad". The Principall Navigations Voiages Traffiques and Discoueries of the English Nation (in English and Latin). London: George Bishop, Ralph Newberie, and Robert Baker. pp. 71–92 Latin text, 93–117 English translation. Based on British Library MS Royal 14.C.XIII Fol. 225r-236r and thus ends prematurely.
  • Jackson, Peter; Morgan, David, eds. (1990). The Mission of Friar William of Rubruck: His Journey to the Court of the Great Khan Möngke, 1253-1255. Translated by Jackson, Peter. London: Hakluyt Society. ISBN 978-090418029-9.
  • Michel, Francisque; Wright, Thomas (1839). "Voyage en Orient du Frère Guillaume de Rubruk". In d'Avezac-Macaya, M.A.P. (ed.). Recueil de Voyages et de Mémoires (in French and Latin). Volume 4. Paris: Société de Geographie. pp. 205–396. Latin text
  • Rockhill, William Woodville, ed. (1900). The Journey of William of Rubruck to the Eastern Parts of the World, 1253-55. Translated by Rockhill, William Woodville. London: Hayklut Society.
  • Crow, David James. The Introduction of Firearms to the Land of Aladdin. n.p.: University of Victoria, 2005.
  • Dawson, Christopher. The Mongol Mission: Narratives and Letters of the Franciscan.
  • Missionaries in Mongolia and China in the Thirteenth and Fourteenth Centuries. London: Sheed and Ward, 1980.
  • de Hartog, Leo. Genghis Khan: Conqueror of the World. London: Tauris Parke Paperbacks, 2004.
  • Jackson, Peter. “William of Rubruck: A Review Article.” The Journal of the Royal Asiatic Society of Great Britain and Ireland, no. 1 (1987): 92–97. Accessed January 8, 2017. doi:10.2307/25212071. http://www.jstor.org/stable/25212071.
  • Jackson, Peter. The Itinerarium of Friar William of Rubruck. Commentary Project of the Center for Central Eurasian' Civilization Archive".
  • Komroff, Manuel, ed. Contemporaries of Marco Polo: Consisting of the Travel Records to the Eastern Parts of the World of William of Rubruck [1253-1255]; The Journey of John of Pian de Carpini [1245-1247]; The Journal of Friar Odoric [1318-1330] & the Oriental Travels of Rabbi Benjamin of Tudela [1160-1173]. New York: Hippocrene Books Inc., U.S., 1989.
  • Otfinoski, Steven. Marco Polo: To China and Back. New York: Benchmark Books, 2003.
  • Peter Jackson, “William of Rubruck in the Mongol Empire: Perception and Prejudices”, in von Martels, Zweder. Travel Fact and Travel Fiction: Studies on Fiction, Literary Tradition, Scholarly Discovery and Observation in Travel Writing. Edited by Zweder R. W. M. von Martels. New York: E.J. Brill, 1994.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Morris Rossabi (2014). From Yuan to Modern China and Mongolia: The Writings of Morris Rossabi. Leiden: Brill. pp. 670–. ISBN 978-90-04-28529-3.
  2. ^ Now French Flanders in the Nord-Pas-de-Calais région (Nord département) of France.
  3. ^ “William Rubruck,” from the Catholic Encyclopedia
  4. ^ Grousset 1970, pp. 280-281.
  5. ^ Frances Wood, The Silk Road: two thousand years in the heart of Asia2002:119.
  6. ^ De Weese, Devin A. (1994). Islamization and Native Religion in the Golden Horde. Penn State Press. p. 3
  7. ^ Geschichte der Mongolen und Reisebericht, 1245-1247. (Trans. and ed., Friedrich Risch.). Leipzig: E. Pfeiffer, 1930, p. 174, n.34
  8. ^ Weatherford, Jack. Genghis Khan and the Making of the Modern World. p. 173.
  9. ^ Sangkeun Kim (2004). Strange Names of God: The Missionary Translation of the Divine Name and the Chinese Responses to Matteo Ricci's "Shangti" in Late Ming China, 1583-1644. Peter Lang. pp. 141–.
  10. ^ Hakluyt 1599.
  11. ^ Michel & Wright 1839.
  12. ^ Rockhill 1900.
  13. ^ Jackson & Morgan 1990.