ויליאם מרוברוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ויליאם מרוברוק (באנגלית: William of Rubruck; בערך 1220 - בערך 1293) היה מיסיונר וחוקר פרנציסקני פלמי. [1] תיאור מסעותיו הוא אחת מיצירות המופת של הספרות הגאוגרפית של ימי הביניים, הדומות לאלה של מרקו פולו ואבן בטוטה. יליד רוברוק, פלנדריה, [2] הוא נסע למקומות שונים של האימפריה המונגולית באסיה לפני שחזר לאירופה.

פעילות מיסיונרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם ליווה את המלך לואי התשיעי מצרפת במסע הצלב השביעי בשנת 1248. ב־7 במאי 1253, בהוראתו של לואי, הוא יצא למסע מיסיונרי כדי להמיר את המונגולים הטטרים לנצרות.[3] הוא עצר בהתחלה בקונסטנטינופול כדי להתייעץ עם בולדווין מהיינאו, שחזר ממסע בקרקורום מטעם בולדווין השני, הקיסר הלטיני. לאחר מכן, ויליאם הלך בדרכו של פריאר ג'וליאן ההונגרי ובאסיה בדרכו של האיטלקי ג'ובאני דה פיאן דל קרפין. במשלחתו של ויליאם היו ברטולומאו דה קרמונה, עוזר בשם גוסט, ומתורגמן, שנקרא בדו"ח של ויליאם - הומו דיי, שפירושו "איש אלוהים", אולי מייצג את עבדאללה הערבי, עבד אלוהים.

מסעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסלול המסע של ויליאם מרוברוק בשנים 5–1253

לאחר שהגיע לעיירה קרים סודאק, המשיך ויליאם בדרכים עם עגלות. תשעה ימים לאחר חציית הדון הוא פגש את סארטאק ח'אן, שליט ח'יפצ'ק ח'אנאט. החאן שלח את ויליאם לאביו, באטו חאן, בסראי ליד הוולגה. חמישה שבועות לאחר היציאה מסודאק, הוא הגיע למאהל של באטו חאן. באטו סירב להתנצר אך העביר את השליחים לחאן הגדול של המונגולים, מנגקה חאן. הוא וחבריו למסע רכבו על סוסים מ־16 בספטמבר 1253 למסע של 9,000 ק"מ לחצר של החאן הגדול בקרקורום.

עם הגעתם הם התקבלו באדיבות והוא התקבל לראיון ב־4 בינואר 1254.[4] סיפורו של ויליאם סיפק תיאור נרחב של חומות העיר, שווקיה ומקדשיה. הוא תיאר את המגורים הנפרדים לאומנים מוסלמים וסינים בקרב אוכלוסייה קוסמופוליטית רחבה. הוא ביקר גם בחצר אימפריה של ניקאה במהלך יום החג של פליסיטאס. בין האירופאים שהוא נתקל בהם היה אחיין של בישוף אנגלי, אישה מלוריין שבישלה את ארוחת הפסחא של ויליאם, וצורף צרפתי שעשה קישוטים לנשות החאן ולמזבחות של הנוצרים הנסטוריים.[5]

הוא שהה במחנה של החאן עד 10 ביולי 1254, כשהחל את דרכו הארוכה חזרה הביתה. ויליאם וחבריו הגיעו למדינת הצלבנים בטריפולי ב־15 באוגוסט 1255. ויליאם מרוברוק היה השליח האירופי הרביעי אצל המונגולים. הקודמים הובלו על ידי ג'ובאני דה פיאן דל קרפין ואסצ'לין מלומברדיה בשנת 1245 ואנדרה דה לונג'ומאו בשנת 1249. המלך עודד משלחת נוספת באמצעות דיווחים על נוכחותם של נוצרים נסטוריים בחצר המלכות המונגולית.

כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחזרתו, כתב וילאם דוח והגיש אותו למלך לואי ה -9. בדו"ח שכתב תיאר את המוזרויות של מונגוליה ואת התצפיות הגאוגרפיות הרבות שעשה. היו גם תצפיות אנתרופולוגיות, כמו נוכחות האסלאם באסיה הפנימית. [6] ויליאם היה ביקורתי על המסורות ההלניות בהן נתקל בקרב הנוצרים של האימפריה הביזנטית לשעבר, כולל יום חג לפליסיטאס. [7]

ויליאם גם ענה לשאלה ארוכת שנים במעברו מצפון לים הכספי, כי למעשה מדובר באגם פנים יבשתי שלא זורם לאוקיינוס הארקטי. אף על פי שחוקרים סקנדינביים קודמים כמו אינגוואר היו בעלי ידע נרחב באזור, ויליאם היה הראשון שענה על השאלה הזאת בצורה ברורה.

הדו"ח של ויליאם מחולק ל 40 פרקים. פרקים 1–10 מתארים תצפיות כלליות על המונגולים ועל מנהגיהם. פרקים מ־11 עד 40 מביאים תיאור של המסלול ואירועי הפלגתו.

הדו"ח של ויליאם מרוברוק הוא אחת מיצירות המופת הגדולות של הספרות הגאוגרפית של ימי הביניים, הדומות לזו של מרקו פולו, אם כי הן שונות מאוד. ויליאם היה צופה טוב, וסופר מצוין. הוא שאל שאלות רבות לאורך הדרך ולא התייחס לאגדות עממיות.

במאי 1254, במהלך שהותו בקרב המונגולים, ויליאם התמודד בתחרות מפורסמת בחצר המלכותית המונגולית, שכן החאן עודד דיון רשמי בין הנוצרים, הבודהיסטים והמוסלמים, כדי לקבוע איזו אמונה נכונה, כפי שנקבע על ידי שלושה שופטים, אחד מכל אמונה.[8] סיני השתתף עם ויליאם בתחרות.[9]

מהדורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדו"ח של רוברוק נערך חלקית ותורגם לאנגלית על ידי ריצ'רד האקליט בשנים 1598–1600. [10] הדו"ח המלא פורסם על ידי Société de Géographie ב- Recueil de voyages et de mémoires, IV (פריז, 1839). [11] תרגום לאנגלית מאת ויליאם וודוויל רוקיל, "מסעו של ויליאם מרוברוק לחלקים המזרחיים", ראה אור בלונדון, בשנת 1900; [12] ותרגום מעודכן על ידי פיטר ג'קסון בשנת 1990.[13]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Grousset, René (1970). The Empire of the Steppes. Translated by Naomi Walford. New Brunswick: Rutgers University Press. ISBN 978-0-8135-1304-1.
  • Hakluyt, Richard (1599). "Itinerarium fratis Willielmi de Rubruquis de ordine fratrum Minorum, Galli, Anno gratie 1253.ad". The Principall Navigations Voiages Traffiques and Discoueries of the English Nation (in English and Latin). London: George Bishop, Ralph Newberie, and Robert Baker. pp. 71–92 Latin text, 93–117 English translation. Based on British Library MS Royal 14.C.XIII Fol. 225r-236r and thus ends prematurely.
  • Jackson, Peter; Morgan, David, eds. (1990). The Mission of Friar William of Rubruck: His Journey to the Court of the Great Khan Möngke, 1253-1255. Translated by Jackson, Peter. London: Hakluyt Society. ISBN 978-090418029-9.
  • Michel, Francisque; Wright, Thomas (1839). "Voyage en Orient du Frère Guillaume de Rubruk". In d'Avezac-Macaya, M.A.P. (ed.). Recueil de Voyages et de Mémoires (in French and Latin). Volume 4. Paris: Société de Geographie. pp. 205–396. Latin text
  • Rockhill, William Woodville, ed. (1900). The Journey of William of Rubruck to the Eastern Parts of the World, 1253-55. Translated by Rockhill, William Woodville. London: Hayklut Society.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Morris Rossabi (2014). From Yuan to Modern China and Mongolia: The Writings of Morris Rossabi. Leiden: Brill. pp. 670–. ISBN 978-90-04-28529-3.
  2. ^ Now French Flanders in the Nord-Pas-de-Calais région (Nord département) of France.
  3. ^ “William Rubruck,” from the Catholic Encyclopedia
  4. ^ Grousset 1970, pp. 280-281.
  5. ^ Frances Wood, The Silk Road: two thousand years in the heart of Asia2002:119.
  6. ^ De Weese, Devin A. (1994). Islamization and Native Religion in the Golden Horde. Penn State Press. p. 3
  7. ^ Geschichte der Mongolen und Reisebericht, 1245-1247. (Trans. and ed., Friedrich Risch.). Leipzig: E. Pfeiffer, 1930, p. 174, n.34
  8. ^ Weatherford, Jack. Genghis Khan and the Making of the Modern World. p. 173.
  9. ^ Sangkeun Kim (2004). Strange Names of God: The Missionary Translation of the Divine Name and the Chinese Responses to Matteo Ricci's "Shangti" in Late Ming China, 1583-1644. Peter Lang. pp. 141–.
  10. ^ Hakluyt 1599.
  11. ^ Michel & Wright 1839.
  12. ^ Rockhill 1900.
  13. ^ Jackson & Morgan 1990.