שאטי
.jpg) | |
| מדינה / טריטוריה |
 רצועת עזה |
|---|---|
| נפה | עזה |
| תאריך ייסוד | 1949 |
| על שם |
חוף  |
| שטח | 0.727 קמ"ר |
| גובה | 20 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ במחנה הפליטים | 78,800 (2011) |
| ‑ צפיפות | 47,010 נפש לקמ"ר (2007) |
| קואורדינטות | 31°31′56″N 34°26′43″E / 31.532197°N 34.445394°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
  | |
מחנה הפליטים א-שאטי (בערבית: مخيّم الشاطئ, תעתיק מדויק: מח'יּם אלשאטִא' – "מחנה החוף") הוא מחנה פליטים פלסטינים ברצועת עזה. המחנה נמצא בצפון רצועת עזה, על שפת הים התיכון, וגובל במזרחו בעיר עזה. למעשה, המחנה נכלל בשטח העיר עזה ונחשב לאחת משכונותיה.
אוכלוסייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, שטח המחנה הוא 727 דונם (0.7 קמ"ר) וב-2007 התגוררו בו 34,176 נפש.[1] על פי אונר"א, שטח המחנה הוא 0.52 קמ"ר ורשומים בו 87,000 נפש.[2]
בזמן מבצע קדש עמדה אוכלוסיית המחנה על כ-27,000 נפש[3]. על פי נתונים ישראליים, ב-1967 התגוררו במחנה כ-30,500 ובשנת 1976 ירד המספר לכ-28,600 לאחר מעבר משפחות לשיח' רדואן[4].
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחנה הוקם בשלהי מלחמת העצמאות כחלק ממערך של שמונה מחנות פליטים ברצועת עזה. הפליטים שבמחנה הגיעו מיפו, לוד, באר שבע וכפרי שפלת יהודה. בראשיתו מנה המחנה כ-23,000 פליטים. לאחר מלחמת ששת הימים עברה כל רצועת עזה, כולל המחנה, לשליטה ישראלית. במחנה אירעו אירועים ביטחוניים רבים של זריקת רימונים[5] ובעקבות זאת הוכרז על עוצר לילה במחנה[6]. בשנים 1970–1971 התגברו פעולות החבלה במחנה[7] כבכל רצועת עזה. בינואר 1971, בעקבות רצח ילדי משפחת ארויו הוטל על המחנה עוצר של 22 שעות ביממה למשך חודש, שבו ערכו כוחות צה"ל חיפושים אחר נשק ומבוקשים[8][9].
ביולי 1971 פונו בתים שנמצאו קרוב לחוף, כדי למנוע סיוע לחדירות מהים[10]. באוגוסט 1971 הרס השלטון הישראלי 598 בתים במחנה בעת שפרץ והרחיב דרכים בתוכו במטרה לאפשר פעולת צה"ל כנגד פעילות עוינת. המשפחות שבתיהן נהרסו הועברו לשכונות סמוכות בעזה, 86 עברו לאל עריש, והשאר עברו למקומות אחרים, ביניהם 11 ליהודה ושומרון[11][12]. בדבר נכתב: "מיום שנשלמה פעולת הדילול והסלילה במחנה נשתנתה האווירה. חלק מהתושבים מקבלים את שוטרי משמר הגבול המסיירים במחנה בברכת אהלן וסהלן. כמה מהתושבים השתמשו להרחבת דירותיהם בחמרי הבניין שלקטו מהריסות הבתים. כמה תושבים אמרו כי עכשיו יותר טוב במחנה, אפשר לנשום בו אוויר"[13]. בינואר 1972 הודיע הממשל על שלב ב' של תוכנית דילול המחנה. 1,200 מגרשים שווקו בשכונת שיח' רדואן שנבנתה בסמוך ורוכשי המגרשים נדרשו למסור את בתיהם לממשל אשר יעבירם למשפחות אחרות שבתיהם יהרסו לצורך הרחבת דרכים[14]. התוכניות החלו להתממש בנובמבר 1974 כאשר הוגרלו 65 המגרשים הראשונים לתושבי שאטי[15] ובדצמבר 1974 עת עברו משפחות ראשונות לשיח' רדואן[16]. התנאים בבתים החדשים היו משופרים בהרבה מאלו במחנה והעוברים לא נדרשו לוותר על מעמדם כפליטים[17].
בפברואר 1972 נבחרה נציגות מוכתרים של המחנה, במטרה להביא לנורמליזציה של החיים בשאטי[18]. באוקטובר 1972 הוקם ועד נבחר[19]. אולם ראש הוועד נרצח בפברואר 1973 בידי חוליה של החזית העממית לשחרור פלסטין ובכך הקיץ הקץ על הוועד[20].
תושבי המחנה ראו עצמם כתושבים זמניים ולא ניסו להתערות בחיי העיר ותושבי העיר הוותיקים ואנשי עיריית עזה לא עשו מאמץ לשלב את הפליטים. באותן שנים לא היו נישואים בין תושבי שאטי ובין תושבי עזה ובבתי הספר התיכוניים היו כיתות ייחודיות לילדי הפליטים. לתושבי המחנה לא ניתן לבנות מחוץ לגבולות המחנה והם הוסיפו חדרים לבתיהם במחנה, דבר שיצר צפיפות מוגברת[21].
ב-14 בנובמבר 2023 במהלך מלחמת חרבות ברזל צה"ל הודיע על סיום השתלטותו על המחנה[22].
השתייכות מוניציפלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילה, לא העניקו שלטונות מצרים לתושבי שאטי שירותים מוניציפליים, על מנת לשמר את בעיית הפליטים. היו שהעידו שכבר בתחילת שנות ה-60 החלה עיריית עזה לספק שירותים מוניציפליים לתושבי שאטי בשיתוף פעולה עם אונר"א. אולם מסמך משנת 1966 על פגישה עם השלטונות בו מבקשים התושבים תאורת רחובות, סלילת כבישים, אספקת מים והגברת הנוכחות המשטרתית, מעידה שלפחות אז שירותים אלו לא סופקו. המסמך מציין שראש העיר אמר שהוא הורה להפסיק את מתן השירותים למחנה, אך אין כל הסבר להפסקה ואין ציון באלו שירותים מדובר[23]. רשאד א-שווא טען שבשנת 1966 החליטו שלטונות מצרים על סיפוח המחנה לעזה מבחינה מוניציפלית.
באמצע 1972 הודיע השלטון הישראלי על צירוף המחנה לשטח המוניציפלי של עיריית עזה. שר הביטחון משה דיין טען שתושבי המחנה מתפרנסים בכוחות עצמם וכבר אינם פליטים[24]. צו רשמי בעניין הוצא באוקטובר 1972[25] ובעקבות זאת החליטה עיריית עזה לאחר דיונים קדחתניים לסרב לבצע את ההוראה וראש העיר רשאד א-שווא, התפוטר[26]. ההתנגדות לסיפוח נבעה מהחשש שהסיפוח יפורש כבעל משמעות פוליטית שיביא לשלילת מעמד הפליטות של התושבים וקביעה שעליהם לוותר על חזרה לבתיהם בישראל. בפועל, בשנים הראשונות לאחר הסיפוח, לא הייתה לכך תוצאה מעשית מעבר לאספקת חשמל ומים דרך העירייה[27]. לאחר מספר שנים, משהרגיש רשאד א-שווא שהסיפוח אינו טעון פוליטית הוא חזר בו מהתנגדותו לסיפוח.
כיום, המחנה נמנה באתר האינטרנט של העירייה כאחת משכונות העיר.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחנה הפליטים גובל בצפון בשכונת שיח' רדואן שנבנתה כשכונה מתוכננת בניסיון להעביר חלק מפליטי א-שאטי למגורי קבע שיאפשרו קליטתם בעיר. שכונה זו נמצאת במצב סוציו-אקונומי נמוך. מדרום וממזרח, גובל המחנה בחלקה הצפוני של שכונת רימאל שהיא השכונה היוקרתית ביותר בעזה. במקום זה בולט הפער בין הבתים הצפופים של א-שאטי ובין הווילות ברימאל.
כשני קילומטרים מצפון לא-שאטי, סמוך לחוף הים וליד מקום הנקרא אל-בלחיה ("התמרים"), נמצא מקומו המשוער של הנמל העתיק אנתדון, אותו הקים הורדוס בתקופת בית שני וקראו "אגריפס"[28], כמו כן נמצא בסמוך לא-שאטי מוזיאון הארכאולוגיה של עזה.
כלכלה וחינוך
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד האינתיפאדה השנייה ב-2000, כשישראל הפסיקה את מעבר הפועלים מרצועת עזה לישראל, עבדו רוב המועסקים בא-שאטי בישראל. מלבד העבודה בישראל עבדו חלק מאנשי המחנה גם בדיג ובחקלאות. כיום מתפרנס חלק מיושבי המחנה מעבודה במפעלי תפירה וחלק (2,453 משפחות) מעבודה בדיג.
במחנה קיימת מערכת ביוב, מרכז רפואי ו-23 בתי ספר, 17 יסודיים ושישה בתי ספר תיכוניים.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרופיל מחנה החוף (שאטי), באתר אונר"א (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Localities in Gaza Governorate by Type of Locality and Population Estimates, 2007-2016, באתר הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה
- ^ פרופיל מחנה החוף (שאטי), באתר אונר"א (באנגלית)
- ^ שמואל רולבנט, עזה ביום בהיר, דבר, 4 בינואר 1957
- ^ דני צדקוני, ריבוי טבעי גבוה ברצועת עזה, דבר, 12 באוקטובר 1977
- ^ חומר נפץ הוטל על רכב צה"ל ליד עזה, מעריב, 11 במרץ 1969
- ^ הוטל עוצר לילה על מחנה שאטי, מעריב, 23 במרץ 1969
- ^ רימון יד פצע שמונה, מעריב, 7 במאי 1970
מחבלים ניסו לעשות חיפוש, מעריב, 20 במאי 1970
שני חיילים ו-10 תושבים, דבר, 8 ביוני 1970 - ^ מפר עוצר בעזה נהרג מיריות, דבר, 26 בינואר 1971
עזרא ינוב, בוטל העוצר במחנה שאטי ברצועה, מעריב, 2 בפברואר 1971 - ^ Esther Rosalind Cohen, Human Rights in the Israeli-occupied Territories, 1967-1982, Manchester University Press, 1985, page 135
- ^ פינוי גם ממחנה שאטי ברצועה, דבר, 2 באוגוסט 1971
- ^ דוד מושיוב, שתי פנים לעקירה לאל עריש, דבר, 3 באוגוסט 1971
- ^ דני צדקוני, בתום שלב א' לדילול הפליטים, דבר, 6 בספטמבר 1971
- ^ יותקנו שלושים מגרשי משחקים ברצועת עזה, דבר, 31 באוגוסט 1971
- ^ דני צדקוני, ארבע שכונות עירוניות ייבנו ברצועה לתושבי המחנות, דבר, 24 בינואר 1972
עזרא ינוב, הוחל בביצוע תכנית נרחבת, מעריב, 24 בינואר 1972 - ^ עזרא ינוב, בעזה החלו למכור מגרשים, מעריב, 8 בנובמבר 1974
- ^ עזרא ינוב, משפחות פליטים עוברות לשכונה חדשה בעזה, מעריב, 30 בדצמבר 1974
- ^ Esther Rosalind Cohen, Human Rights in the Israeli-occupied Territories, 1967-1982, Manchester University Press, 1985, page 232
- ^ עזרא ינוב, נבחרה נציגות מוכתרים, מעריב, 29 בפברואר 1972
- ^ דני צדקוני, תושבי שאטי הקימו ועד בדרך בחירות, דבר, 17 באוקטובר 1972
- ^ דני צדקוני, נרצח יו"ר הוועד של מחנה שאטי, דבר, 12 בפברואר 1973; המשך
עוד שלושה ועדים התפטרו בעזה, דבר, 21 בפברואר 1973
נלכדו מחבלים שהשתתפו ברצח, מעריב, 18 במרץ 1973
מאסר עולם לרוצחי הכומר, דבר, 15 ביולי 1974 - ^ Elisha Efrat, Urbanization in Israel, p. 205, Palgrave Macmillan (Aug 1984), ISBN 031283523X,
- ^ יואב זיתון, צה"ל: השתלטנו על מחנה שאטי בעזה, כ-1,000 מחבלים חוסלו, באתר ynet, 14 בנובמבר 2023
- ^ Governing Gaza: Bureaucracy, Authority, and the Work of Rule, 1917–1967, pages 170-172
- ^ עזרא ינוב, כ-200 אלף עזבו השטחים מ-1967, מעריב, 3 באוגוסט 1972
- ^ מחנה הפליטים שאטי סופח לעזה, דבר, 15 באוקטובר 1972
- ^ א-שאווה נבחר יו"ר ועד שכונת רימל, דבר, 25 בינואר 1973
- ^ דני צדקוני, עזה רוצה בחירות, דבר, 7 בפברואר 1977
- ^ צבי אילן, "עזה", עמ' 277 בנופים ואתרים, הוצאת משרד הביטחון, 1973
| עזה | |
|---|---|
|
