שארלוט ממקלנבורג-שטרליץ
 | |||||||||||
| שארלוט ממקלנבורג-שטרליץ | |||||||||||
| לידה |
19 במאי 1744 מירוב, דוכסות מקלנבורג-שטרליץ  | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
17 בנובמבר 1818 (בגיל 74) קיו, הממלכה המאוחדת  | ||||||||||
| שם מלא | הדוכסית סופיה שארלוטה פון מקלנבורג-שטרליץ | ||||||||||
| מדינה | גרמניה | ||||||||||
| מקום קבורה |
קפלת ג'ורג' הקדוש, וינדזור  | ||||||||||
| בן זוג | ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת | ||||||||||
| שושלת בית מקלנבורג-שטרליץ | |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
| חתימה |
 | ||||||||||
  | |||||||||||
שארלוט ממקלנבורג-שטרליץ (בגרמנית: Charlotte von Mecklenburg-Strelitz; 19 במאי 1744 – 17 בנובמבר 1818) הייתה נסיכה גרמנית, לאחר מכן מלכת בריטניה, ולאחר מכן מלכת הממלכה המאוחדת, רעייתו של ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת. בסוף ימיה הייתה גם מלכת הנובר.
נישואיהם של ג'ורג' ושארלוט נערכו בשנת 1761 ונמשכו 57 שנים, עד למותה. מתוך 15 ילדיהם, 13 שרדו את שנות ילדותם. בין ילדיהם היו שני המלכים: ג'ורג' הרביעי וויליאם הרביעי ובנם ארנסט אוגוטס הפך למלך הנובר.
על שמה נקראת העיר שארלוט שבקרוליינה הצפונית, ארצות הברית.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ילדותה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שארלוט נולדה ב-19 במאי 1744 במירוב שהשתייכה לדוכסות מקלנבורג-שטרליץ, כבתם הצעירה של הדוכס קרל לודוויג פרידריך ממקלנבורג, נסיך מירוב, ואליזבת אלברטינה, נסיכת סקסוניה-הילדבורגהאוזן, בתו של ארנסט פרידריך הראשון, דוכס סקסוניה-הילדבורגהאוזן. שארלוט קיבלה חינוך פשוט, ורק בשנת 1760 לימד אותה אחיה את דרכי ההתנהגות בקרב האצולה.
חתונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם הכתרתו של ג'ורג' השלישי כמלך בריטניה בשנת 1760, בגיל צעיר של 22, עלתה השאלה בדבר בחירת בת זוג הולמת. אמו, אוגוסטה, נסיכת סקסוניה-גותה-אלטנבורג ויועציו המלכותיים דחפו לקביעת נישואים בהקדם. בין המועמדות הפוטנציאליות בלטה שארלוט בת 17 באותה עת. בחירתה נבעה בין היתר מחינוכה בסביבה דוכסות חסרת חשיבות בצפון גרמניה. רקע זה הוביל להנחה כי שארלוט חסרה ניסיון ועניין בפוליטיקה. זמן קצר לאחר נישואיהם, ביקש ג'ורג' השלישי משארלוט "לא להתערב" בענייני המדינה. בקשה זו התקבלה בהיענות רבה על ידי שארלוט הצעירה[1]. ג'ורג' ושארלוט פגשו זה את זו לראשונה ביום חתונתם שנערכה ב-8 בספטמבר 1761בקפלה המלכותית בארמון סנט ג'יימס [2]. שבועיים לאחר מכן הוכתרו שניהם במנזר וסטמינסטר.
חייה כמלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות ששארלוט דיברה מעט אנגלית בעת נישואיה, היא רכשה את השפה במהירות עם זאת היא דיברה עם מבטאה גרמני כבד[3]. באופן יוצא מן הכלל, לא הייתה לג'ורג' מעולם פילגש, זאת בניגוד לסבו ולבניו, וחיי הנישואים שלהם היו מאושרים. הזוג הביא לעולם 15 ילדים, 9 בנים ו-6 בנות[4][5][6]. ב-1762 רכש ג'ורג' את בית בקינגהאם, שמאוחר יותר היה לארמון בקינגהאם, כמעון למשפחתו. בתי מגוריו הנוספים היו ארמון קיו וטירת וינדזור. ארמון סנט ג'יימס שימש לצרכים רשמיים. ג'ורג' לא ניהל מסעות רבים ובילה את כל חייו בדרום אנגליה. בשנות ה-90 של המאה ה-18 בילו המלך ובני משפחתו בוויימות' (Weymouth), שהייתה אז מקום נופש פופולרי על שפת הים.
הסתגלותה של שארלוט בשנותיה הראשונות לחיים בחצר המלכותית הבריטית הייתה מאתגרת במיוחד בשל מערכת היחסים המתוחה עם חמותה, אוגוסטה[7]. מערכת היחסים המתוחה אוגוסטה, שהתעקשה על נימוסים נוקשים בחצר המלוכה, הקשתה על שארלוט להסתגל לחיי החצר הבריטית וליצור קשרים חברתיים[7]. עם מחלתו הנפשית הראשונה של ג'ורג' השלישי בשנת 1765, נקטה חמותה, אוגוסטה וג'ון סטיוארט, הרוזן מביוט צעדים להסתיר את מצבו משארלוט. למרות שהצעת חוק משנת 1765 קבעה כי שרלוט תהפוך לעוצרת במקרה של אי-יכולתו המתמשכת של המלך לשלוט, הם בחרו להעלימה את העובדה הזו ממנה[8]. שארלוט הייתה חובבת מוזיקה עם העדפה ברורה למוזיקה גרמנית. היא העריצה במיוחד את יצירותיו של ג'ורג' פרידריך הנדל[9]. אהבתם למוזיקה הגרמנית באה לידי ביטוי בין היתר, בביקורו של וולפגנג אמדאוס מוצרט הצעיר בבריטניה בשנת 1765[10]. מוצרט, שהיה אז בן שמונה, הופיע בפני החצר המלכותית וזכה להערכה רבה. המלכה שארלוט הייתה חובבת בוטניקה נלהבת. היא גילתה עניין רב בגני קיו והייתה מעורבת באופן פעיל בפיתוחם. בעידן של גילויים וגילוי מינים חדשים של צמחים, שארלוט עודדה את הרחבת האוספים בגנים, ותמכה במאמציהם של מטיילים ומגלי ארצות כמו קפטן ג'יימס קוק וסר ג'וזף בנקס להביא צמחים אקזוטיים לבריטניה[11]. שארלוט הראתה דאגה עמוקה לציבור והיא ייסדה בתי יתומים והייתה מעורבת באופן פעיל בפעילות ציבורית. בשנת 1809, הפכה לפטרונית של בית חולים שהתמקד בטיפול באמהות לעתיד[12].
_(after)_-_Charlotte_Sophia_of_Mecklenburg-Strelitz_(1744%E2%80%931818)_-_207778_-_National_Trust.jpg)
המהפכה הצרפתית, שפרצה בשנת 1789, הוסיפה מתחים שכבר שררו בחייה של שארלוט[13]. הקשר הקרוב שלה עם המלכה מארי אנטואנט, שצעירה ממנה ב-11 שנים הותיר אותה מודאגת עמוקות מגורלה. שתי המלכות חלקו תחומי עניין משותפים רבים, כמו אהבתן למוזיקה ולאומנות. למרות שלא נפגשו פנים מול פנים מעולם, שארלוט ומארי אנטואנט קיימו ידידות עמוקה שהתנהלה בעיקר באמצעות מכתבים. שרלוט ארגנה מגורים בבריטניה למשפחת המלוכה הצרפתית, במידה והם יצליחו להימלט[14]. הידיעה על הוצאתם להורג של המלך והמלכה הצרפתים הכתה בה בתדהמה עמוקה.
בשנת 1814 הוכרז בקונגרס וינה על הקמת ממלכת הנובר תחת שלטון בעלה ג'ורג' השלישי, ושארלוט הוכתרה כמלכת הנובר. בעקבות התדרדרות ניכרת במצבו הנפשי של ג'ורג' השלישי בשנת 1811, הוחלט שרעייתו שארלוט תהיה האפוטרופוס הרשמית[7]. שארלוט המשיכה לשאת בנטל האפוטרופסות על בעלה עד יומה האחרון. נאמנותה לבן זוגה נותרה איתנה ושארלוט טיפלה בו כמיטב יכולתה. מחלתו של ג'ורג' הייתה קשה מאוד בשנותיו האחרונות, עד כדי כך שהוא לא היה מסוגל להבין את מותה של רעייתו בשנת 1818[15].
בשנת 1817 מתה נכדתה שארלוט במהלך הלידה של בנה בכורה, וכתוצאה מכך התדרדרה בריאותה של המלכה שארלוט. ב-17 בנובמבר 1818 מתה שארלוט בארמון קיו, מוקפת בכל ילדיה.
משפחתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-8 בספטמבר 1761 התחתנה שארלוט עם ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת. לבני הזוג היו 15 ילדים:
1830)
- הנסיך פרדריק, דוכס יורק ואלבני (1763–1827)
- ויליאם הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת (1765–1837)
- שארלוט, הנסיכה המלכותית (1766–1828)
- הנסיך אדוארד אוגוסטוס, דוכס קנט וסטראת'רן (1767–1820)
- אוגוסטה סופיה, נסיכת הממלכה המאוחדת (1768–1840)
- אליזבת, נסיכת הממלכה המאוחדת (1770–1840)
- ארנסט אוגוסט הראשון, מלך הנובר (1771–1851)
- הנסיך אוגוסטוס פרדריק, דוכס סאסקס (1773–1843)
- הנסיך אדולפוס, דוכס קיימברידג' (1774–1850)
- הנסיכה מרי, דוכסית גלוסטר ואדינבורו (1776–1857)
- סופיה, נסיכת הממלכה המאוחדת (1777–1848)
- אוקטביוס, נסיך הממלכה המאוחדת (1779–1783)
- אלפרד, נסיך הממלכה המאוחדת (1780–1782)
- אמיליה, נסיכת הממלכה המאוחדת (1783–1810)
אילן יוחסין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המלכה שארלוט ממקלנבורג-שטרליץ (באנגלית)
- שארלוט ממקלנבורג-שטרליץ, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- שארלוט ממקלנבורג-שטרליץ, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ FROM MRS. PENDARVES'S RETURN FROM HER VISIT TO IRELAND TO THE MARRIAGE OF HER SISTER MRS. ANN GRANVILLE. 1733—1740, Cambridge University Press, 2011-11-08, עמ' 414–621
- ^ {{{מחבר}}}, Nordiskt Medicinskt Arkiv 32, 1899-01-12 doi: 10.1111/joim.1899.32.issue-33
- ^ Fraser C. Henderson, Christopher Kalhorn, Introduction, Seminars in Spine Surgery 17, 2005-03, עמ' 1 doi: 10.1053/j.semss.2005.03.001
- ^ Edward Moore, [Anon., ‘Fitzgig’s Triumph; or, The Power of Riot: An Ode', St. James's Chronicle or the British Evening Post, 28–31 May 1763.], London: Routledge, 2024-07-31, עמ' 271–274, ISBN 978-1-003-55225-3
- ^ David Weir, Decadence and Cinema, Cambridge University Press, 2019-08-22, עמ' 300–315
- ^ Annie Holt, Modernizing Costume Design, 1820–1920, Abingdon, Oxon ; New York, NY : Routledge, 2021. | Series: Routledge advances in theatre and performance: Routledge, 2020-10-14, ISBN 978-0-429-05478-5
- ^ 1 2 3 Editage Insights, Academic publishing and scholarly communications: Good reads, June 2017, Editage Insights
- ^ Editage Insights, Academic publishing and scholarly communications: Good reads, June 2016, Editage Insights
- ^ Otto Jahn, George Grove, Life of Mozart, Cambridge University Press, 2013-09-05, ISBN 978-1-108-06482-8
- ^ A. H. Taylor, Radio Reminiscences: A Half Century. Introduction: The Vocabulary of Radio, 1948-01-01
- ^ {{{מחבר}}}, Adams-Connor, Captain Harry George, (1859–5 June 1939), DL Isle of Wight and Hampshire, Who Was Who, Oxford University Press, 2007-12-01
- ^ Thomas Ryan, Queen Charlotte's hospital, Notes and Queries s6-XII, 1885-08-22, עמ' 148–148 doi: 10.1093/nq/s6-xii.295.148b
- ^ {{{מחבר}}}, Levey, Andrew David, (born 15 April 1958), a Circuit Judge, since 2011, Who's Who, Oxford University Press, 2011-12-01
- ^ Nicole Richter, Marie Antoinette, The Bloomsbury Handbook to Sofia Coppola, 2023, עמ' 50–60 doi: 10.5040/9781350244337.0010
- ^ B.A. STONE, O-Carboxymethylpachyman, Elsevier, 1972, עמ' 384–385, ISBN 978-0-12-746206-6
| בקרת זהויות |
|
|---|