שואת הקניבלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שואת הקניבלים
L'Olocausto Dei Cannibali
בימוי רוג'רו דאודטו (אנ')
הופק בידי פרנקו די נונזיו
פרנקו פאלאגי
תסריט ג'אנפרנקו קלריקי (אנ')
עריכה וינצ'נזו תומסי עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים רוברט קרמן (אנ')
קרל גבריאל יורקי (אנ')
פרנצ'סקה קיארדי (אנ')
לוקה ברברסקי (אנ')
פרי פירקנן (אנ')
מוזיקה ריז אורטולני (אנ')
צילום סרג'יו ד'אופיזי
מדינה איטליה
ארצות הברית
קולומביה
חברת הפקה אף. די. סינמטוגרפיקה
חברה מפיצה יונייטד ארטיסטס
שיטת הפצה DVD, וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 7 בפברואר 1980
משך הקרנה 96 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט

אנגלית

ספרדית
סוגה אימה
תקציב 100 אלף דולר
www.cannibalholocaust.net
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שואת הקניבלים (באיטלקית: L'Olocausto Dei Cannibali; באנגלית: Cannibal Holocaust) הוא סרט קולנוע איטלקי ידוע לשמצה מסוגת האימה, בבימויו של רוג'רו דאודטו (אנ'), אשר עורר מחלוקת רחבה עם יציאתו לאקרנים ב-1980. עלילתו מתארת את מסעו של הרולד מונרו, אנתרופולוג מאוניברסיטת ניו יורק, המגיע ליער האמזונאס בחיפוש אחר ארבעה צעירים שעקבותיהם נעלמו כאשר נכנסו לג'ונגל בכדי להפיק סרט המתעד את חיי השבטים הקניבלים.

עם הפצתו ספג הסרט תגובות גנאי חריפות בשל האלימות האכזרית המוצגת בו, הכוללת סצנות של התעללות בבעלי חיים, תקיפה מינית, אונס ורצח; מספר בעלי חיים אף נהרגו בכוונה תחילה על סט הצילומים. דאודטו נעצר לאחר הקרנת הבכורה והואשם בהתנהלות לא מוסרית, וכעבור זמן מה גם ברצח השחקנים. אף על פי שלבסוף נוקה מאשמה, נאסרה הפצת הסרט באיטליה ובמדינות נוספות בעולם.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעה צעירים נעלמים ביער האמזונס במהלך צילום סרט תיעודי העוסק בשבטים קניבלים; הצוות מורכב מאלן יטס בתפקיד הבמאי, בת זוגו פיי דניאלס, ושני צלמים, מארק תומסו וג'ק אנדרס. לאחר חודשיים בהם מוגדרים הארבעה כנעדרים, מסכים הרולד מונרו, אנתרופולוג מאוניברסיטת ניו יורק, לצאת למשימת חילוץ בג'ונגל ולחפש אחר עקבותיהם.

בציפייה להגעתו של מונרו, יוצאים אנשי הצבא המקומיים לפשיטה בג'ונגל על מנת ללכוד בן ערובה מידי ילידי שבט היאקומו (אנ'), אשר יוכל לשמש כקלף מיקוח. מונרו נוחת כעבור זמן מה במטוס ימי ונפגש עם הקצין האחראי, אשר מעביר לידיו את האסיר שנתפס, ומפגיש בינו ובין מדריכיו, צ'אקו ומיגל.

לאחר מספר ימים בג'ונגל נתקלת המשלחת בשלד אכול תולעים אותו מזהה צ'אקו כפליפה, מדריך הצוות האבוד. בהמשך הדרך נמצא נהר שעל גדתו הבוצית מוצאים חברי המשלחת יליד משבט היאקומו המחזיק בידיו אסירה לבנת-עור. לאחר שהוא מחדיר לאיבר מינה חפץ רחב וקהה ותוחב לחלל הנרתיק שלה גוש בוץ, במעין טקס סמלי, יורה צ'אקו באוויר ומבריח אותו, זאת במטרה שיוביל אותם למקום משכנו של השבט.

המשלחת מצליחה להחליף את בן הערובה בתמורה לקבלת קהל בכפרם של הילידים, אשר מביעים חשש רב מפני לבני העור, ומעידים על כך שצוות ההפקה גרם לנזקים רבים במהלך שהותו ביניהם. בימים הבאים משתתפים אנשי המשלחת במלחמה מקומית, כאשר שני שבטים יריבים, היאנוממו (אנ') והשאמאטרי, פוגשים זה בזה. לאחר קטטה קצרה בה שתיים מבנות השבט נאנסות ומבותרות, יורה צ'אקו בכמה מבני שבט השאמאטרי, וכאות תודה על סיועם מסכימים בני שבט היאנוממו לארח את חברי המשלחת.

תחילה מסרבים הילידים לשתף פעולה עם חקירותיהם של אנשי המשלחת, אשר לומדים כי גורלו של צוות ההפקה נגמר בכי רע וכי אנשי השבט מאמינים ששרויה עליהם קללה בשל כך, אך לאחר שמונרו מתקלח עירום בנהר יחד עם כמה מהילידות, מובילות אותו הנשים לעבר מקום תפילה בו הוא מוצא את עצמותיהם של ארבעת הנעדרים. הוא מחליט להתעמת עם הילידים ומשמיע באוזניהם מוזיקה מדיקטפון, ובכך גורם להם לחשוב כי אם ביכולתו ללכוד את קול האדם, הרי שהוא מסוגל גם ללכוד את רוחו, ובכך להסיר מעליהם את הקללה. הם מוסרים לידיו את סלילי הצילום של הצוות ללא כל התנגדות נוספת.

חזרה בניו יורק, מתראיין מונרו לטלוויזיה בדבר מסעו האקזוטי וחוויותיו יוצאות הדופן בג'ונגל. הוא מקבל הצעות שונות בנוגע להשלמת הסרט התיעודי מתוך סלילי הצילום שמצא, אך מתעקש לצפות בהם לפני קבלת החלטות נוספות. אחד המפיקים מציג בפניו את סרטו הקודם של אלן ייטס, הבמאי המנוח של צוות ההפקה, "הדרך האחרונה לגיהנום", בו נראות הוצאות להורג באמצעות כיתת יורים בניגריה.

העלילה עוברת להתמקד בצילומי הסרט התיעודי ומציגה את נחיתת הצוות באמזואנס, שהותם במלון, וכניסתם לג'ונגל. באחד הימים הראשונים מוציאים ג'ק ופליפה צב ענק מתוך הנהר, עורפים את ראשו ושוברים את שריונו, ולאחר מכן סועדים על בשרו. כעבור זמן מה מכיש נחש ארסי את פליפה המדריך. אלן כורת את רגלו בניסיון להציל את חייו, אולם הארס מתפשט במהירות והוא מת.

הצוות פוגש בקבוצת ילידים המחפשת אחר מזון. כמה מהם לוכדים קוף סנאי ועורפים את ראשו בכדי לאכול את מוחו. ג'ק יורה ברגלו של אחד הילידים בטענה שאם יצלע כל הדרך חזרה לכפר, יוכלו לעקוב אחריו בקלות. תחזיתו מתגשמת והם אכן מוצאים את בתי הילידים במהרה. עם הגעתם הם פותחים במסכת עינויים אכזרית ומתעללים בילידים להנאתם; אלן יורה בראשו של חזיר, ויחד עם ג'ק מכניס את כל בני השבט לאחת הבקתות עשויות הבוץ והענפים ומצית אותה.

למחרת צופים אנשי הצוות בטקס משונה בו נקשרת ילידה הרה לענף עץ, ובניסיון לגרש מתוכה את השדים הרודפים אותה, מנערים אותה בני השבט ומכים בה עד זוב דם. כמו כן מוצא אלן ראש מכווץ (אנ'). כעבור זמן מה הם לוכדים את אחת הילידות ואונסים אותה בתורות, למורת רוחה הרבה של פיי. בהמשך הם נתקלים במראה זוועתי של ילידה משופדת בידי בול עץ, כאשר קצה אחד נעוץ באיבר מינה והקצה השני יוצא מפיה.

לבסוף מואסים בהם הילידים ולוכדים אותם במארב. ג'ק נהרג לאחר שחנית ננעצת בחזהו; הילידים משחיתים את גופתו וכורתים את איבר מינו. פיי נחטפת בידי כמה מהם ונאנסת מספר פעמים לפני שגופתה מבותרת וראשה נערף. בהמשך נתפסים גם אלן ומארק, ובקטע הצילום האחרון הם נראים שוכבים על הרצפה בעודם מדממים, כאשר הילידים עומדים מסביבם. אנשי ההנהלה בניו יורק, וביניהם מונרו, מזועזעים מהדברים שראו, ומחליטים לשרוף את הסלילים.

ליהוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רוברט קרמן - פרופסור הרולד מונרו
  • קרל גבריאל יורקי - אלן יטס
  • לוקה גיאורגיו ברבסקי - מארק תומסו
  • פרנצ'סקה קיארדי - פיי דניאלס
  • פרי פירקנן - ג'ק אנדרס
  • סלבטורה בסיל - צ'אקו לוסוג'וס
  • פאולו פאולוני - מנהל בניו יורק
  • ליונלו פיו די סבויה - מנהל בניו יורק
  • דייוויד סייג' - אביו של אלן
  • אנריקו פפה - מראיין בטלוויזיה

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקת הסרט החלה ב-1979 כאשר מפיצי קולנוע מערב גרמנים יצרו קשר עם רוג'רו דאודטו וביקשו ממנו ליצור סרט קולנוע הדומה לעבודתו הקודמת, עולם הקניבלים האחרון (אנ'). דאודטו הסכים לקבל על עצמו את הפרויקט ופתח בחיפוש אחר מפיק מתאים, ולבסוף בחר בחברו פרנצ'סקו פאלאגי. השניים טסו לקולומביה בכדי לתור אחר אתרי צילום אפשריים, ובחרו בלטיסיה לאחר שדאודטו פגש יוצר סרטים קולומביאני בשדה תעופה בבוגוטה אשר המליץ לו על המקום כאתר הצילום האידיאלי עבור סרט קולנוע. השניים בחנו מקומות נוספים, בייחוד אלו בהם צולם הסרט תישרף! (אנ') של ג'ילו פונטקורבו (אנ'), אך דאודטו דחה אותם בשל חוסר בצמחייה ויערות גשם[1].

דאודטו אמר כי הרעיון מאחורי הסרט נולד במחשבתו כאשר שוחח עם בנו על הסיקור העיתונאי של פעולות הטרור אשר בוצעו בידי קבוצת הבריגדות האדומות; בעיניו התמקדה התקשורת בהצגת האופי האלים של פעולות המחתרת, יותר מאשר בסיפור הרחב כולו, תוך התעלמות מאתיקה ויושר תקשורתיים. כמו כן האמין כי ביימו העיתונאים חלק מהמאורעות שהציגו על מנת לעצב את המתרחש כרצונם, בדרך שתיצור צילומים מעוררי מחלוקת. לפיכך, גולמה התקשורת האיטלקית באופן סמלי בידי צוות ההפקה הנעלם בג'ונגל.

במידה מסוימת הושפע אופיו של צוות ההפקה בשואת הקניבלים מעבודותיו של הבמאי גואלטירו ג'קופטי (אנ'), יוצר סרטים תיעודיים שדאודטו אהב[1][2]. ג'קופטי ושותפו, פרנקו פרוספרי, הפכו את סרטי המונדו (אנ'), מעין שילוב בין סוגת הניצול והסוגה התיעודית, לפופולריים מאוד, עם יציאתו של סרטם מונדו קיין (אנ'). סוג זה של סרטים ניסה להציג תרבויות מרחבי העולם, עם דגש על מנהגי המקומיים בנושאי אלימות, מין ומוות. דאודטו הוסיף תוכן דומה בסרטו, כגון סצנות הריגת בעלי החיים או טקס ההפלה הכפויה, אשר הזכירו אלמנטים מסרט המונדו של הבמאי אנטוניו קלימטי (אנ'), הסוואנה האלימה (אנ'). למעשה, כל הצילומים אשר נמצאו כביכול בסלילי הצילום של צוות ההפקה, הזכירו בטבעם סרטי מונדו[3][4].

התסריטאי ג'אנפרנקו קלריקי (אנ') כתב את התסריט לסרט תחת הכותרת "הגיהנום הירוק"; הוא ודאודטו עבדו יחדיו בסרטיו הקודמים של הבמאי, עולם הקניבלים האחרון מ-1977, והבית בקצה הפארק (אנ') מ-1980, אשר צולם לפני שואת הקניבלים, אך יצא לאקרנים אחריו. התסריט המקורי כלל סצנות רבות אשר לא הופיעו בסרט, ביניהן אחת בה קבוצת לוחמי שבט היאנוממו כורתת את רגלו של לוחם שבט השאמאטרי, ומשליכה את גופתו כמאכל לדגי פיראניה. הסצנה הייתה אמורה להתרחש לאחר שצוותו של מונרו הציל את לוחמי היאנוממו, אולם מצלמת המים לא עבדה כראוי, והצוות לא הצליח לשלוט בדגים[5]. כתוצאה מכך נטש דאודטו את הרעיון, ומספר תמונות סטילס שצולמו הן הזכר האחרון לסצנה[2].

כמו כן, סרטו הקודם של אלן יטס, הבמאי שנהרג בג'ונגל, "הדרך האחרונה לגיהנום", תואר בתסריט כיצירה תיעודית המציגה חיילים התוקפים עמדת אויב, אולם דאודטו החליט להשתמש בצילומי ארכיון פוליטיים של הוצאות להורג בכדי ליצור זיקה לסרטיו של ג'קופטי[2].

ליהוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאודטו בחר לצלם את הסרט באנגלית במטרה להנגיש אותו בפני קהל רחב יותר של אנשים, וגם בכדי להוסיף לאמינותו. עם זאת, רצה שהסרט ירכוש זהות אירופאית על מנת שהפצתו תהיה קלה יותר במדינות אירופה[6]. תחת החוק באיטליה דאז, בכדי שהסרט ייחשב לאיטלקי, עליו היה להכיל לפחות שני שחקנים המדברים איטלקית כשפת אם[1][6]. לוקה גיאורגיו ברבסקי ופרנצ'סקה קיארדי, שני שחקנים בתחילת דרכם מבית הספר למשחק אולפן השחקנים בניו יורק, גילמו את מארק תומסו ופיי דניאלס. דאודטו העסיק שחקן נוסף מאותו בית ספר, פרי פריקנן, עבור גילום דמותו של ג'ק אנדרס.

פירקנן הביא את אחד מחבריו לגלם את דמותו של אלן יטס, אולם הוא עזב בטרם טס צוות ההפקה לצילומים ביער האמזונאס[7], ובמקום זאת גילם את אחד מעמיתיו של יטס[2]. לבסוף מצא במאי הליהוק, ביל ויליאמס, את השחקן קארל גבריאל יורקי, עבור דמותו של יטס. יורקי, שחקן תיאטרון במקור אשר למד תחת אוטה האגן, נבחר לתפקיד מאחר שגודל גופו התאים לתחפושות השונות ולמגפיים, אשר נרכשו בטרם עת. מאחר שהסרט הופק ללא שיתוף איגוד השחקנים (אנ') ביקש יורקי להופיע בקרדיטים תחת השם כריסטופר סוואג', אולם לבסוף החליט כי לא יהיה בכך צורך, הודות לאופיו המעורפל של הסרט ולמקומות המרוחקים בהם צולם[7].

רוברט קרמן, אשר גילם את דמותו של הרולד מונרו, היה שחקן עתיר ניסיון משנותיו בתעשיית הפורנו בה זכה לפרסום תחת השם אר. בולה, בייחוד בשל השתתפותו בסרט הפורנוגרפי המפורסם דבי עושה את דאלאס, בטרם פרץ לעולם הקולנוע האיטלקי. דאודאטו ליהק את קרמן קודם לכן בסרטו פרשת קונקורד 79' (אנ'), בו גילם פקח טיסה. בת זוגו של קרמן באותו הזמן הופיעה בסרט כאחת המנהלות של תאגיד השידור, מאחר שיכלה להשתתף בצילומים שהתרחשו הן בניו יורק והן ברומא[8].

בימוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריון הקולנוע דייוויד קרקס טען שהתחושה המציאותית המלווה את הסרט מבוססת על צורת הבימוי של דאודטו ועל ההתייחסות אל חלק מהסצנות כאל סרטי צילום אבודים אשר הושבו מהג'ונגל. קרקס הבחין כי התנועות המהירות הנגרמות כתוצאה מהחזקת המצלמה בידיים היא זו שאחראית לכך, וכי הגיהנום הירוק, קרי המסע של צוות ההפקה, הסרט בתוך הסרט, אינו יוצא דופן מהבחינה הזו[4].

דייוויד קרטר מקהילת פולחן האימה המקוונת "קולנוע פראי" טען כי שיטותיו של דאודטו הוסיפו לסרט מעין קריינות בגוף ראשון, דבר הגורם לצופים להרגיש כאילו הם נמצאים לצד אנשי הצוות, וחווים את הזוועות יחד איתם[9]. דאודטו דיבר בשבח הסינמטוגרפיה של הסרט, בעיקר בשל הצילומים הרבים שנעשו תוך כדי תנועה, עם מצלמה שנחה על כתף הצלם, ללא שימוש בסטדיקאם[2].

קרקס ציין כי הריגת בעלי החיים וצילומי הארכיון של ההוצאות להורג הוסיפו למציאותיות של הסרט[4]. לויד קאופמן מחברת טרומה אנטרטיינמנט השווה את הסצנות הללו לתאוריית המונטאז' של וסבולוד פודובקין (אנ') באומרו, ”בשואת הקניבלים אנו רואים את השחקנים הורגים צב מים ענקי וקורעים לחתיכות את גופו, בנוסף לכמה חיות אחרות. המחשבה שלנו התרגלה לרעיון כי הדברים שהיא רואה הם אמיתיים. השילוב הזה של אלימות מבוימת ואלימות אמיתית, יחד עם תנועות המצלמה הרועדת, והחלק השני של הסרט אשר כביכול לא נערך, הם בהחלט אלמנטים מספקים על מנת לשכנע את הצופים כי הסרט בו הם צופים הוא אמיתי”[10].

צילום[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילומי הסרט החלו ב-4 ביוני 1979. תחילה צולמו הסצנות המתארות את צוות ההפקה בג'ונגל באמצעות מצלמת 16 מ"מ ובסגנון של סינמה וריטה (אנ'), זאת בכדי לחקות קולנוע תיעודי ולהקנות לסרט תחושה מציאותית. דאודטו ככל הנראה למד את הטכניקה מהבמאי רוברטו רוסליני, אף על פי שהשיטה הופיעה גם בסרטו של אנטוניו קלימטי, הצעקה האחרונה מהסוואנה (אנ')[3]. לאחר מכן טס קרמן, המגלם את הרולד מונרו, ליערות הגשם, שם צולמו סצנות החיפוש אחר הצוות האבוד. ניתן היה להגיע ללטיסיה רק בטיסה, ומשם נאלצו השחקנים להמשיך לאתר הצילומים באמצעות סירה[7][11]. לבסוף טס קרמן לניו יורק בכדי לצלם את הסצנות הסופיות המתארות את הפולמוס והתרעומת שמעשי הצוות עוררו בעולם המערבי, אם כי סצנות הפנים צולמו באולפן ברומא[2][8].

במהלך הצילומים ביער האמזונאס נתקלה ההפקה בקשיים רבים ולוח הזמנים התעכב מעבר למצופה. לאחר שהשחקן המקורי אשר היה אמור לגלם את דמותו של אלן יטס עזב, נעצרו הצילומים לשבועיים עד שלוהק לתפקיד קרל גבריאל יורקי[7]. כאשר החלו צילומי משימת החילוץ של קרמן, נרצח אביו של השחקן אשר גילם את מיגל, המדריך המקומי, והצילומים נעצרו שוב בזמן שהוא טס לבוגוטה על מנת להשתתף בהלווייה[2]. כמו כן סבלו אנשי הצוות ממזג האוויר הקשה, אשר השתנה בפתאומיות מגלי חום קיצוניים לסערות גשם שנמשכו ימים ארוכים[11][12].

היחסים בין אנשי ההפקה והשחקנים היו מתוחים מאוד לאורך כל שהותם באמזונאס. קרמן ודאודטו רבו לעיתים תכופות, ושקעו בוויכוחים ארוכים כמעט בכל יום, בדרך כלל בגלל הערות מצדו של דאודטו, שקרמן נפגע מהן[2][8]. אף על פי שדאודטו ציין מאוחר יותר כי השניים השלימו מיד כעבור מספר דקות[2], קרמן הביע את סלידתו האישית ממנו בכמה ראיונות, ותיאר אותו כאדם חסר נשמה שאינו מסוגל לחוש אכפתיות או רחמים[8]. כמו כן תיאר את יחסו העוין של הבמאי כלפי אנשי צוות אחרים באומרו, ”הוא היה סדיסט. במיוחד כלפי אנשים שלא יכלו לענות לו בחזרה, כמו חלק מהקולומביאנים, או האיטלקים, אותם יכל לפטר בקלות”[13]. גם השחקנים יורקי ופירקנן לא הסתדרו זה עם זה, ככל הנראה בשל האכזבה שחש פירקנן לאחר שחברו, אשר היה מיועד לגלם את תפקידו של אלן יטס, אותו קיבל לבסוף יורקי, עזב את ההפקה. יורקי שמר על מרחק מהשחקנית קיארדי, לאחר שסירב לקיים עמה יחסי מין כהכנה לסצנה בה הם שוכבים[7].

אנשי הפקה רבים חשו חוסר נוחות מפאת התוכן הגרפי של הסרט, בייחוד הריגת בעלי החיים. יורקי תיאר את הצילומים כבעלי ”רמת אכזריות שטרם הייתה ידועה לי” ובשלהי ההפקה אף חשד שהוא עתיד להשתתף בסרט סנאף. כאשר התבקש להרוג חזיר עבור אחת הסצנות בכפר הילידים סירב בתוקף, מטלה אותה ביצע לבסוף לוקה ברברסקי. יורקי נסע לאתר הצילומים יחד עם החזיר והרגיש כי נרקמה מעין מערכת יחסים ביניהם. כאשר החזיר נורה בראשו, המכה הרגשית שספג יורקי גרמה לו לפתוח במונולוג ארוך אל מול המצלמה, ומאחר שצוות ההפקה לא הביא עמו חזירים נוספים, צורפה הסצנה בלית ברירה לגרסה הסופית[7]. קרמן התנגד בתוקף להריגתו של החוטמן ועזב את אתר הצילומים בסערה לאחר שנשחט; הוא ביקש מדאודטו באופן חוזר ונשנה לשחרר את בעלי החיים שנלכדו לפני כל צילום[8]. פירקנן פרץ בבכי לאחר הסצנה בה הרגו את הצב[2]. חלק מאנשי ההפקה הקיאו למראה קוף הסנאי שראשו נחתך לחצי[7].

התוכן המיני של הסרט הוביל למספר מחלוקות לאורך הצילומים. קיארדי לא רצתה לחשוף את שדייה במהלך סצנת הסקס שבינה לבין יורקי, והתרגזה עליו במהלך צילומה. כאשר סירבה לציית להוראות הבימוי, סילק אותה דאודטו מהמקום וצרח עליה באיטלקית עד שהסכימה לבצע את הסצנה לרצונו. בנוסף נתקף יורקי בזעם כאשר השתתף בסצנה בה אנס את אחת הילידות יחד עם פירקנן וברברסקי; אופיו האלים של הסרט עורר אצלו חרדות רבות לאורך כל שהותו בקולומביה, אשר הגיעו לנקודת התפרצות בסצנת האונס. חוויותיו מהפקת הסרט הכבידו עליו כל כך שכאשר שב לניו יורק נפרד מבת זוגו[7].

יורקי טען שהתשלום הראשון עבור תפקידו בסרט התקבל בפסו קולומביאני ולא עמד בסכום עליו סיכם עם דאודטו. בשל כך סירב להשתתף בצילומים נוספים עד לקבלת השארית בדולרים אמריקאים. כמו כן, הילידים המקומיים לא קיבלו כל תשלום עבור השתתפותם בסרט, אף על פי שהופיעו בסצנות רבות, ביניהן אחת בה נאלצו לשהות זמן ממושך בבקתה שעלתה באש[7].

פסקול[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסקול הסרט הולחן בידי ריז אורטולני (אנ'), אותו התעקש דאודטו להעסיק בשל עבודתו הקודמת בסרט מונדו קיין. דאודטו אהב במיוחד את המנגינה "אסתכל לתוך לבך" אשר הפכה ללהיט פופ עולמי תחת השם "עוד" כאשר צורפו לה מילים. בשואת הקניבלים נעה האווירה המוזיקלית בין סגנונות רבים, החל במלודיות עדינות וכלה בצלילים גסים ומלאי אלימות[14].

"שואת הקניבלים - צד א'"
מס' שםכותב(ים) משך
1. שואת הקניבלים (פתיח) ריז אורטולני 02:55
2. עונשה של הנואפת ריז אורטולני 03:21
3. לידתו מחדש של הצלם ריז אורטולני 03:11
4. טבח הלהקה ריז אורטולני 03:52
5. אהבה עם הנאה ריז אורטולני 02:53
משך כולל:
 16:12
"שואת הקניבלים - צד ב'"
מס' שםכותב(ים) משך
1. אישה צלובה ריז אורטולני 02:20
2. רוגע בסוואנה ריז אורטולני 03:08
3. פולחן פראי ריז אורטולני 03:40
4. לשתות שוקו ריז אורטולני 03:24
5. שואת הקניבלים (קרדיטים) ריז אורטולני 03:53
משך כולל:
 16:25

הפצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה ב-7 בפברואר 1980 במילאנו, איטליה. אף על פי שהסרט הוחרם כעבור מספר ימים בשל תלונות אזרחיות רבות שהוגשו נגדו בבתי המשפט, תגובת הקהל הראשונית הייתה חיובית מאוד[1][2]. לאחר שצפה בסרט, כתב הבמאי סרג'ו לאונה מכתב לדאודטו בו שיבח את הסרט; ”רוג'רו היקר, איזה סרט! החלק השני הוא יצירת מופת של ריאליזם סינמטוגרפי, אבל הכל נראה כל כך אמיתי שאני חושב שאתה עלול להסתבך בצרות עם כל העולם”[15]; בעשרת הימים שבין הקרנת הבכורה של הסרט ועד להחרמתו, גרף סכום משוער של כ-2 מיליון דולרים. ביפן נרשמו הכנסות בסך של כ-21 מיליון דולרים, מה שהפך את הסרט למצליח ביותר בקופות באותו הזמן, למעט סרטו של סטיבן ספילברג, אי.טי. - חבר מכוכב אחר[1]. מאוחר יותר טען דאודטו כי הסרט גרס כ-200 מיליון דולרים ברחבי העולם לאורך שנות הבכורה שלו[1].

גרסאות חלופיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות תוכנו האלים של הסרט נוצרו מספר גרסאות חלופיות אשר נערכו במידות שונות. בממלכה המאוחדת הופץ הסרט במקור בפורמט מערכת וידאו ביתית על ידי חברת גו וידאו (אנ') ב-1982 לאחר שהוסרו ממנו כ-6 דקות, אם כי העריכה בוצעה באופן עצמאי על ידי המפיץ, ככל הנראה בשל מגבלות טכניות[16]. הועדה הבריטית לסיווג קולנועי (אנ') אישרה את הפצתו של הסרט בפורמט די וי די ב-2001 לאחר שסצנות אלימות מינית והריגת בעלי חיים באורך של כ-5 דקות ו-44 שניות הוסרו ממנו; כל הסצנות מלבד כ-15 שניות הוחזרו בשחרור המחודש של הסרט ב-2011[17], אף על פי שדאודטו ערך אותו בשנית על מנת להסתיר חלק מהאלימות שהופנתה כלפי בעלי החיים[18]. חברת ההפצה גריינדהאוס ריליסינג (אנ') פרסמה גרסה נטולת התעללות בבעלי חיים אשר אינה מציגה את שש החיות שנהרגו. כיום קיימות מספר גרסאות נוספות אשר אינן מכילות עירום ומיועדות במיוחד עבור קהל הצופים במדינות המזרח התיכון[7].

גרסאות שונות נוצרו עבור החלק המציג את סרטו הקודם של הבמאי, אלן יטס, "הדרך האחרונה לגיהנום", המכיל וריאציות רבות אפילו בשחרור הסרט נטול הצנזורה. הגרסה המלאה ארוכה ב-10 שניות יותר מהגרסה החלופית והקצרה יותר, ומכילה צילומים המציגים הוצאות להורג בכיתת יורים בזווית רחבה, גופות המועמסות למשאית, וצילום מקרוב של אחד המתים. כמו כן, מציגה הגרסה המלאה קרדיטים שונים בהם נכתבו שמותיהם הנכונים של חברי ההפקה, בעוד שהגרסה המקוצרת מציגה את שמותיהם כפי שהופיעו בתסריט[19].

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקרי קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורות על הסרט חלוקות במידה מסוימת אם כי חיוביות ברובן, זאת על אף התרעומת הרבה שהוא עורר בגין הדילמות המוסריות הטמונות בחובו. בעיני רבים נתפש הסרט כביקורת חברתית על היבטים שונים של העולם המערבי, זאת על ידי השוואה בין החברה המודרנית ובין הקניבלים.

אתר האינטרנט עגבניות רקובות העניק לסרט, נכון ל-2022, ציון חיובי של 65% מתוך סיכום של שבע עשרה ביקורות; עם זאת לא פורסם קונצנזוס כללי מטעם המבקרים כנהוג עם סרטים אחרים[20].

מחלוקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז הקרנתו הראשונה היה הסרט נתון לביקורת וצנזורה מידי אקטיביסטים שונים בשל הבעיות המוסריות שהוא משקף. מלבד אופי הצילום הגרפי, קרי ההתמקדות בדם ובאיברים הפנימיים בכל פעם שדמות או חיה כלשהי נרצחת, מכיל הסרט גם סצנות המציגות הרג אמיתי של בעלי חיים, אלימות מינית ואונס, מה שיצר מחלוקות רבות שבמרכזן עומד הסרט עד לעצם היום הזה. אי לכך נאסרה הפצתו ביותר מ-50 מדינות ברחבי העולם[21]. מגזין האנטרטיינמנט ויקלי הציב ב-2008 את שואת הקניבלים כסרט השישי השנוי במחלוקת בכל הזמנים[22].

האשמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשרה ימים לאחר הקרנת הבכורה במילאנו, איטליה, נאסרה הקרנת הסרט בידי שופט מקומי בשל תלונות אזרחיות רבות שהוגשו נגדו[23], והבמאי רוג'רו דאודטו הואשם בהתנהלות לא מוסרית. מאחר שכל העותקים היו אמורים להגיע לידי הרשויות, שוחרר הסרט במדינות אחרות בעולם, כגון בממלכה המאוחדת, בדרכים עקיפות ובאמצעים שלא בהכרח היו מעוגנים בחוק.

במהלך ההקרנה התיאטרלית של הסרט בצרפת ב-1981, הציע מגזין פוטו (אנ') את הרעיון כי חלק ממקרי הרצח שהוצגו בסרט היו למעשה אמיתיים, דבר שהיה הופך את שואת הקניבלים לסרט סנאף[24]. לאחר פרסום המאמר הורחבו ההאשמות כנגד דאודטו בכדי לכלול גם את סעיפי הרצח. בתי המשפט האמינו כי השחקנים של צוות ההפקה הנעדר, וכן הילידה אשר שופדה מאיבר מינה ועד לפיה, נרצחו כולם עבור הצילומים[1][2].

הבעיות שהתעוררו לאחר מכן נבעו מכך שהשחקנים שלכאורה נרצחו בסרט התבקשו לחתום על חוזים מול חברת ההפקה אשר מנעו מהם להופיע באמצעים תקשורתיים, פרסומות או סרטי קולנוע, לאורך שנה שלמה לאחר הפצת הסרט; צעד זה נעשה על מנת להבטיח כי קהל הצופים יאמין לכך שסלילי הצילום אשר הושבו מהג'ונגל בידי מונרו הרכיבו הלכה למעשה סרט תיעודי אמיתי[1][2].

על מנת להוכיח את חפותו ביקש דאודטו מלוקה ברברסקי ליצור קשר עם שלושת השחקנים האחרים, ויחד התראיינו ארבעתם לתוכנית טלוויזיה איטלקית. כמו כן הסביר בבית המשפט כיצד יצר את האפקטים מאחורי הסצנה בה נראתה הילידה המשופדת; מושב אופניים חובר לקצה של מוט ברזל, עליו ישבה השחקנית. לאחר מכן הכניסה חתיכת עץ לפיה והרימה את ראשה לכיוון השמיים, כך שמרחוק נראה הדבר כאילו המוט עובר דרך גופה. כמו כן סיפק דאודטו לבית המשפט תמונות בהן נראית השחקנית בחברת שאר אנשי הצוות לאחר שהסצנה צולמה. עם הצגת הראיות, הסיר בית המשפט את כל האישומים כנגד דאודטו[1][2].

צנזורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שסעיפי הרצח בוטלו, החליטו הרשויות האיטלקיות להחרים את הסרט בגין התאכזרות לבעלי חיים. רוג'רו דאודטו, פרנקו פאלאגי, פרנקו די נונזיו, ג'אנפרנקו קלריקי, אלדה פיה, ונציג חברת יונייטד ארטיסטס, סנדרו פרוטי, קיבלו עונש מאסר מושהה באורך ארבעה חודשים לאחר שהורשעו בהתנהלות לא מוסרית ואלימות. דאודטו נלחם בתיק המשפטי במשך שלוש שנים נוספות בטרם בוטל החרם על הסרט. בית המשפט פסק לטובתו ב-1984, והסרט קיבל סיווג של VM18, קרי הצפייה בו הותרה לבני שמונה עשרה ומעלה, עבור גרסתו הערוכה. הגרסה המלאה ונטולת הצנזורה הותרה לפרסום רק מאוחר יותר[1][2].

הסרט נתקל בבעיות צנזורה גם במדינות אחרות מרחבי העולם. גרסתו המלאה שוחררה בממלכה המאוחדת ב-1981 מאחר שבאותה תקופה לא נדרשו סרטים לעבור בפני הוועדה הבריטית לסיווג קולנועי קודם להפצתם, אולם ב-1983 פרסם התובע הציבורי רשימה בת שבעים ושניים סרטים, וביניהם שואת הקניבלים, אשר לא הובאו בפני הוועדה, והכריז עליהם כברי-תביעה באשמת הצגת תוכן לא מוסרי, ומאוחר יותר הסרט הוחרם[17].

שחרורו החוזר אושר רק בשנת 2001 לאחר שנחתכו ממנו כ-6 דקות, וב-2011 אישרה הוועדה את הפצת הגרסה המלאה למעט כ-15 שניות אשר הציגו הריגת חוטמן. נציגי הוועדה הודו כי הצנזורה הקודמת נעשתה לאו דווקא בשל הפרת הסטנדרטים שלה אלא בשל המוניטין הרע שהסרט צבר.

הפצת הסרט נאסרה גם באוסטרליה, ארצות הברית, נורווגיה, פינלנד, איסלנד, ניו זילנד[25], סינגפור[26], ומספר מדינות נוספות, קודם לשנת 1984[27]. בארצות הברית שוחרר הסרט ללא צנזורה ב-1985 בידי מפיץ סרטי הניצול טראנס אמריקן פילמס, ומאוחר יותר גם בפורמט די וי די ובלוריי בידי חברת גריינדהאוס ריליסינג. באוסטרליה הוסר החרם על הסרט ב-2005, לאחר שהמשרד לסיווג קולנוע וספרות תייג את הסרט כ-R18, קרי לצפייה בידי בני שמונה עשרה ומעלה בלבד. בניו זילנד נאסר הסרט להפצה ב-2006, וההצעה לתייג אותו כ-R18 נדחתה[27][28].

התאכזרות לבעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבות מבעיות הצנזורה שנגרמו לסרט נבעו בתגובה להרג הגרפי של בעלי החיים המוצג בו. דאודטו הביע חרטה על ההוראות שנתן כבמאי באומרו, ”היה זה טיפשי מצדי להכניס בעלי חיים לסיפור”[2]; אף על פי שרק שישה מקרי הרג מופיעים בסרט, נהרגו בסך הכל שבע חיות, מאחר שהסצנה בה נחתך ראשו של קוף הסנאי צולמה פעמיים; שני הקופים נאכלו בידי ילידים שהשתתפו בהפקה הסרט, מאחר שבתרבותם נחשב מוח קופים למעדן[7]. כלל בעלי החיים שנהרגו הם כדלהלן:

היסטוריון הקולנוע אנדרו דהווס טען כי מקרי ההרג נידונו בחומרה על לא עוול בכפם הודות לסיווג הסרט תחת סוגת הניצול, בזמן שהתאכזרות לבעלי חיים ביצירות קולנועיות הנתפשות כסרטי פולחן או אמנות (אנ') אינה זוכה לדברי גנאי דומים. דהווס נקב במספר דוגמאות, ביניהן חוקי המשחק, אל טופו (אנ'), להתעורר בפחד (אנ') ואפוקליפסה עכשיו[29]. הוועדה הבריטית לסיווג קולנועי הגיעה למסקנה דומה ביחס לצנזורה שהטילה על מספר סצנות בהן מתו בעלי החיים במהירות וללא כאב והוסיפה, ”הסרת החלקים הללו לא תהיה עקבית עם החלטותיה של הועדה להתיר הריגה מהירה ונקייה כמו בסרטים אחרים כדוגמת אפוקליפסה עכשיו”[17].

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – Found Footage

החדשנות של הסרט באה לידי ביטוי במבנה העלילתי שלו, ובייחוד רעיון הפאונד פוטאג', קרי צילומיו של צוות ההפקה אשר כביכול אבדו בג'ונגל והושבו חזרה לעולם בידי מונרו[10]. ניתן למנות מספר סרטים הוליוודים בולטים אשר השתמשו בטכניקה דומה, כגון השידור האחרון (אנ') ופרויקט המכשפה מבלייר; כל אחד מהסרטים עוסק בצוות הפקה נעדר אשר צילומיו האבודים חושפים את שאירע לו; פרסומות הסרט פרויקט המכשפה מבלייר אף ניסו לקדם את הטענה כי הצילומים האבודים הם אמיתיים[30]. דאודטו הכיר בדמיון שבין שני הסרטים, ואמר שאף על פי שאינו נוטר טינה כנגד המפיקים, הוא עדיין חש תסכול בשל הפרסום שצבר הסרט בתור הפקה מקורית[1]. מפיקי השידור האחרון הכחישו את הטענות כי ההשראה לסרטם הגיעה משואת הקניבלים; עם זאת, במאי הסרט פאקו פלאזה (אנ') אמר שהשתמש בשיטת הפאונד פוטאג' עבור שני סרטים אחרים, Rec (אנ') ו-Rec 2 (אנ')[31].

הסרט נחשב בעיני רבים כשיאה של סוגת סרטי הקניבלים[4][32][33], והוא נושא נקודות דמיון רבות לסרטי קניבלים אחרים שנוצרו באותה תקופה. רוברט קרמן ופרי פירקנן הופיעו גם בסרט קניבל פרוקס (אנ'), בו אחד השחקנים האחרים, ג'ובאני לומברדו רדיס, אמר כי הוא נעשה על בסיס ההצלחה של שואת הקניבלים[34]. בין שני הסרטים נעשתה השוואה בכדי להצביע על הדמיון האנטי-אימפריאליסטי המתעורר עם הצגת האלימות המערבית כלפי התרבויות הפרימיטיביות. בביקורת מעורבת, אמר היסטוריון הסרטים ג'יי סלייטר כי, ”אף על פי שהוא בהחלט לקוח ממולח, קניבל פרוקס נופל היכן שדאודטו הצליח; לנזי אמנם מנסה לגעת בחילול תרבותי ובבעיות גזעיות, אולם הסרט הוא לא יותר מתרגיל זול בסדיסטיות ובהתאכזרות לבעלי חיים”[35].

מספר סרטי המשך לא רשמיים יצאו לאקרנים בשנים שלאחר הקרנת הבכורה של הסרט. לעיתים קרובות שונו שמותיהם זמן מה לאחר יציאתם בכדי שיזוהו עם שואת הקניבלים בשוקי הקולנוע השונים. הסרט עבדים לבנים: אלימות באמזונאס (אנ') בבימויו של מריו גריאזו (אנ') מ-1985 הופץ גם תחת השם שואת הקניבלים 2: סיפורה של קתרין מיילס[36]. אנטוניו קלימטי, אשר הכיר את סוגת סרטי המונדו זה מכבר, ביים את הסרט נגד הטבע (אנ') ב-1988 שיצא לאקרנים גם תחת השם שואת הקניבלים 2 בממלכה המאוחדת[37].

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שואת הקניבלים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 דה אנג'ליס, מישל; בתוך הג'ונגל: מאחורי הקלעים של שואת הקניבלים; סרטי אלן יאנג, 2003; ראיון עם רוג'רו דאודטו.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 דאודטו, רוג'רו; שואת הקניבלים; יונייטד ארטיסטס, 1980; פרשנות והערות, ראיון עם רוג'רו דאודטו בידי בוב מוראוסקי וסייג' סטאלון.
  3. ^ 1 2 גודאול, מארק; מתוק ופראי: העולם מבעד לעדשות הקולנוע המזעזע; הדפרס, לונדון, הממלכה המאוחדת, 2006 (ISBN 1-900486-49-0])
  4. ^ 1 2 3 4 קרקס, דייוויד; סלייטר, דייוויד; רצח תמורת תרבות: סרטי מוות החל במונדו וכלה בסנאף; ספרי קרייטשן, הממלכה המאוחדת, 1996 (ISBN 1-871592-20-8)
  5. ^ קלריקי, ג'אנפרנקו; שואת הקניבלים; תסריט.
  6. ^ 1 2 גיורי, מישל; יצירת והפקת סרטים באירופה: בעיית הלאום; המצפה האירופאי האודיו-ויזואלי.
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 דאודטו רוג'רו; שואת הקניבלים; יונייטד ארטיסטס, 1980; פרשנות והערות, "סיפורו של אלן יטס", ראיון עם קרל גבריאל יורקי בידי סייג' סטאלון.
  8. ^ 1 2 3 4 5 דאודטו, רוג'רו; שואת הקניבלים; יונייטד ארטיסטס, 1980; פרשנות והערות, "רוברט קרמן נחשף", ראיון עם רוברט קרמן בידי בוב מוראוסקי וסייג' סטאלון.
  9. ^ "שואת הקניבלים", קולנוע פראי, דייוויד קרטר; אורכב מהמקור ב-2 באפריל 2017.
  10. ^ 1 2 קאופמן, לויד; שואת הקניבלים: ביקורת מידי לויד קופאמן; נאכל בחיים: סרטי זומבים וקניבלים איטלקיים; פלקוס פובלישינג, לונדון, הממלכה המאוחדת, 2002; עמודים 104–106 (ISBN 0859653145)
  11. ^ 1 2 דה אנג'ליס, מישל; בתוך הג'ונגל: מאחורי הקלעים של שואת הקניבלים; סרטי אלן יאנג, 2003; ראיון עם אנטוניו גלנד.
  12. ^ דה אנג'ליס, מישל; בתוך הג'ונגל: מאחורי הקלעים של שואת הקניבלים; סרטי אלן יאנג, 2003; ראיון עם סרג'יו דאופיזי.
  13. ^ הגור-מט; סעודה אסורה של בשר; מהדורה מספר 52, עמודים 30–32, 2005.
  14. ^ "שואת הקניבלים", מובי גרובס; אורכב מהמקור ב-13 ביוני 2008.
  15. ^ סלייטר, ג'יי; שואת הקניבלים: ביקורת מידי ג'יי סלייטר; נאכל בחיים: סרטי זומבים וקניבלים איטלקיים; פלקוס פובלישינג, לונדון, הממלכה המאוחדת, 2002; עמוד 108 (ISBN 0859653145)
  16. ^ איגן, קייט; זבל או אוצר? צנזורה והמשמעויות הנגזרות ממנה בסרטים שנויים במחלוקת; הוצאת האוניברסיטה, מנצ'סטר, הממלכה המאוחדת, 2002; עמוד 59 (ISBN 0719072336)
  17. ^ 1 2 3 "שואת הקניבלים", הוועדה הבריטית לסיווג קולנועי; אורכב מהמקור ב-9 באפריל 2022.
  18. ^ רוג'רו דאודטו; שואת הקניבלים בעריכתו החדשה של רוג'רו דאודטו; שיימלס סקרין אנטרטיינמנט, הממלכה המאוחדת, 2011.
  19. ^ דאודטו, רוג'רו; שואת הקניבלים; הדרך האחרונה לגיהנום: גרסה חלופית; גריינדהאוס ריליסינג, 2005.
  20. ^ "שואת הקניבלים", עגבניות רקובות; אורכב מהמקור ב-3 בינואר 2015.
  21. ^ דאודטו, רוג'רו; שואת הקניבלים; גרסה מחודשת לכבוד יום השנה ה-25, חברת וידאו אינסטנט פיקטר, 2004.
  22. ^ "עשרים וחמישה הסרטים מעוררי המחלוקת בכל הזמנים", אנטרטיינמנט ויקלי, 26 באוגוסט 2008; אורכב מהמקור ב-9 באפריל 2022.
  23. ^ סמנר, דון; חולה סרטי אימה; הוצאת קראוס, 2010; עמוד 189 (ISBN 978-1-4402-0824-9)
  24. ^ קינג, ג'יהוף; מחזה האמת: מהוליווד לתוכנית ריאליטי ומעבר; אינטלקט בע"מ, 2005 (ISBN 1-84150-120-4)
  25. ^ "שואת הקניבלים", המשרד לסיווג קולנוע וספרות, ניו זילנד; אורכב מהמקור ב-7 במאי 2008.
  26. ^ "מוחרמים: הסרטים הכי מעוררי מחלוקת", אינדפנדנט, לאורה דייוויס, 5 באוקטובר 2010; אורכב מהמקור ב-7 ביולי 2013.
  27. ^ 1 2 "ארכיון המידע עבור סרטים מצונזרים חלק א'", סרטים דחויים, צנזורה באוסטרליה; אורכב מהמקור ב-9 באפריל 2022.
  28. ^ "המשכון חסר טעם עבור שואת הקניבלים בהכנות", מגעיל לחלוטין, 13 ביוני 2005; אורכב מהמקור ב-21 בפברואר 2007.
  29. ^ דהווס, אנדרו; ככל שתאנוס את החושים שלהם, כך הם יהיו שמחים יותר: ההיסטוריה של שואת הקניבלים; גיהנום קולנועי: פיצוצי צלולואיד משולי התרבות; הוצאת עורב, 2010; עמוד 93 (ISBN 9780810876569)
  30. ^ "פרויקט המכשפה מבלייר", מועדון איי וי, ג'ושוע קליין, 22 ביולי 1999; אורכב מהמקור ב-9 באפריל 2022.
  31. ^ הלר ניקולס, אלכסנדרה; סרטי אימה של פאונד פוטאג': פחד והופעת המציאות; הוצאת מקפרלנד, 2014; עמוד 187 (ISBN 978-0786470778)
  32. ^ סלייטר, ג'יי; הקניבל והזומבי; נאכל בחיים: סרטי זומבים וקניבלים איטלקיים; פלקוס פובלישינג, לונדון, הממלכה המאוחדת, 2002; עמודים 14–15 (ISBN 0859653145)
  33. ^ הרפר, ג'ים; אימה איטלקית; הוצאת מידנייט מרקווי, בולטימור, 2002; עמודים 63–65 (ISBN 1887664556)
  34. ^ אומברטו לנזי; קניבל פרוקס; פרשנות והערות, ראיון עם ג'ובאני לומברדו רדיס בידי בוב מוראוסקי וסייג' סטאלון.
  35. ^ סלייטר, ג'יי; קניבל פרוקס: ביקורת מאת ג'יי סלייטר; נאכל בחיים: סרטי זומבים וקניבלים איטלקיים; פלקוס פובלישינג, לונדון, הממלכה המאוחדת, 2002; עמוד 159 (ISBN 0859653145)
  36. ^ הרפר, ג'ים; אימה איטלקית; הוצאת מידנייט מרקווי, בולטימור, 2002; עמודים 34–35 (ISBN 1887664556)
  37. ^ "שואת הקניבלים 2", הוועדה הבריטית לסיווג קולנועי; אורכב מהמקור ב-9 באפריל 2022.
  38. ^ "פסטיבל קולנוע האימה האוסקור מברך את המאסטר האיטלקי השנוי במחלוקת רוג'רו דאודטו", פסטיבל קולנוע האימה האוסקור; אורכב מהמקור ב-11 בינואר 2015.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שואת_הקניבלים&oldid=37097435"