אוטה האגן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אוטה האגן
Uta Hagen
האגן עם פול רובסון במחזה "אותלו" בהפקת גילדת התיאטרון
האגן עם פול רובסון במחזה "אותלו" בהפקת גילדת התיאטרון
לידה 12 ביוני 1919
גטינגן, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 14 בינואר 2004 (בגיל 84)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים המדליה הלאומית לאומנויות
פרס טוני לשחקן הטוב ביותר (1951)
פרס טוני לשחקן הטוב ביותר (1963) עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוקים שחקנית טלוויזיה, שחקנית קולנוע, שחקנית תיאטרון עריכת הנתון בוויקינתונים
בן זוג חוזה פרר, הרברט ברגהוף
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אוטה ת'ירה האגןאנגלית: Uta Thyra Hagen;‏ 12 ביוני 1919 - 14 בינואר 2004) הייתה שחקנית ומורה למשחק אמריקאית. היא הייתה הראשונה שגילמה את מרתה במחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" מאת אדוארד אלבי שהועלה בברודוויי בשנת 1962. מאחר שהאגן נכללה ברשימה השחורה של הוליווד, בין היתר בגלל הקשר שלה עם פול רובסון, התמעטו ההזדמנויות שלה להופיע בקולנוע, ולכן התמקדה בקריירה בתיאטרון בניו יורק.

בהמשך הייתה האגן מורה למשחק בעלת השפעה רבה באולפן הרברט ברגהוף בניו יורק. היא חיברה ספרי לימוד משחק שהיו לרבי מכר, "Respect for Acting" יחד עם האסקל פרנקל,[1] ואת "A Challenge for the Actor". תרומתה המשמעותית ביותר לתחום לימודי התיאטרון היו סדרת "תרגילי אובייקטים" שניבנו לפי שיטותיהם של קונסטנטין סטניסלבסקי ויבגני וכטנגוב.

ב-1981 נבחרה האגן להיכל התהילה של התיאטרון האמריקני.[2] היא זכתה פעמיים בפרס טוני לשחקנית הטובה ביותר במחזה, וזכתה בפרס טוני מיוחד על מפעל חיים ב-1999.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגן נולדה בגטינגן שבגרמניה לת'ירה א. (שם נעורים ליסנר) ואוסקר פרנק לאונרד האגן.[3] ב-1924 היגרה המשפחה לארצות הברית כשאביה קיבל משרה באוניברסיטת קורנל.[4] היא גדלה במדיסון שבוויסקונסין. היא הופיעה בהפקות של בית הספר התיכון של אוניברסיטת ויסקונסין, ובהפקות הקיץ של "Wisconsin Players". ב-1936 למדה באקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה.[5] אחרי שלמדה סימסטר אחד באוניברסיטת ויסקונסין, שם היה אביה ראש המחלקה להיסטוריה, היא עברה ב-1937 לגור בניו יורק.[6] הופעתה המקצועית הראשונה הייתה ב-1937 בדניס שבמסצ'וסטס בתפקיד אופליה לצדה של אווה לה גליאן שגילמה את המלט.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית הקריירה שלה לוהקה האגן לתפקיד אופליה על ידי השחקנית אווה לה גליאן. היא המשיכה להופיע בתפקיד נינה בהפקה בברודוויי של המחזה "השחף" מאת אנטון צ'כוב בהשתתפות אלפרד לאנט ולין פונטיין משנת 1938. היא הייתה אז רק בת 18, ולניסיון זה הייתה השפעה עצומה על חייה. מבקר הניו יורק טיימס, ברוק אטקינסון, כינה את הופעתה בדמות נינה "grace and aspiration incarnate".[7]

ב-1951 שיחקה האגן במחזה "ז'אן דארק" מאת ג'ורג' ברנרד שו בברודוויי. היא גילמה את דזדמונה במחזה השייקספירי "אותלו" בסיבוב הופעות ובברודוויי לצדם של פול רובסון בתפקיד אותלו וחוזה פרר, שהיה אז בעלה, ששיחק בדמות יאגו. היא שיחקה בתפקיד בלאנש דובואה במחזה "חשמלית ושמה תשוקה" בסיבוב הופעות לאומי בבימויו של הרולד קלורמן ולא של איליה קאזאן שביים את ההפקה בברודוויי. היה לה ניסיון בעבודה עם קלורמן ב-1947. בספרה "Respect for Acting" היא ייחסה את תגליותיה עם קלורמן כקרש קפיצה לעבודתה העתידית עם בעלה הרברט ברגהוף. היא גילמה את דמותה של בלאנש לצדם של לפחות ארבעה שחקנים שונים בדמות סטנלי קובלסקי בהם אנתוני קווין ומרלון ברנדו.

ב-1951 זכתה האגן בפעם הראשונה בפרס טוני על הופעתה בתפקיד ג'ורג'י, האישה המקריבה את עצמה, במחזה "The Country Girl" מאת קליפורד אודטס. ב-1963 זכתה שוב בפרס טוני על משחקה בתפקיד מרתה בהפקה המקורית של המחזה "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" מאת אדוארד אלבי. ב-1981 נבחרה כחברה בהיכל התהילה של התיאטרון האמריקני, וב-1999 הוענק לה פרס טוני מיוחד על מפעל חיים.

האגן ראתה את התקופה בין 1938 ל-1947 כשנות מעבר בקריירה שלה, בהן איבדה את דרכה ואת האהבה למשחק עד שלבסוף חזרה והתחילה בחיים אמיתיים בתיאטרון.[7]

על אף שהופיעה בסרטים אחדים, הקריירה הקולנועית והטלוויזיונית שלה הייתה מוגבלת בשל היותה ברשימה השחורה של הוליווד. הופעת הבכורה שלה בקולנוע הייתה ב-1972.

האגן הייתה מועמדת לפרס אמי לבידור בשעות היום בקטגוריית שחקנית המשנה מצטיינת בסדרת דרמה על משחקה באופרת הסבון "One Life to Live".

היא לימדה ב-HB Studio בית הספר למשחק בניו יורק החל משנת 1947. עשר שנים אחר כך ב-25 בינואר 1957 התחתנה עם מייסד בית הספר, הרברט ברגהוף. בהמשך חזרה האגן להופיע בתיאטרון, וזכתה לשבחים על הופעותיה בתפקידים ראשיים במחזה "Mrs. Warren's Profession" (ב-1985), " Collected Stories", וב"גברת קליין". אחרי מותו של ברגהוף ב-1990 הפכה ליושבת ראש בית הספר.

האגן הייתה מורה למשחק בעלת השפעה ולימדה בין השאר את מתיו ברודריק, כריסטין לאטי, אמנדה פיט, ג'ייסון רוברדס, סיגורני ויבר, קייטי פינרן, לייזה מינלי, וופי גולדברג, ג'ק למון, צ'ארלס נלסון ריילי, מאנו טופו, דבי אלן, הרשל סאבאג', ג'ורג' סיגל, ג'ון סטיוארט ואל פצ'ינו. היא הייתה מורה לפיתוח קול של ג'ודי גרלנד, ולימדה אותה לדבר במבטא גרמני עבור הופעתה בסרט "משפטי נירנברג". על משחקה בסרט זה הייתה גרלנד מועמדת לפרס אוסקר.

ב-1973 יצא לאור הספר שכתבה "Respect for Acting", וב-1991 פורסם ספרה "A Challenge for the Actor". בספריה היא מעודדת משחק ריאליסטי (בניגוד למשחק "פורמליסטי") של הזדהות השחקן עם הדמות.[8] בספר "Respect for Acting" נתנה האגן קרדיט לבמאי הרולד קלורמן ששינה את השקפתה על משחק.

הספר "Respect for Acting" משמש כספר לימוד בשיעורי משחק בקולג'ים רבים. ב-1976 כתבה האגן ספר בישול בשם "Love for Cooking". ב-2002 הנשיא ג'ורג' ווקר בוש העניק להאגן את המדליה הלאומית לאמנויות בטקס שנערך בבית הלבן.

ב-2001 הסכימה האגן להצטלם כשהיא מעבירה כיתות אמן בניו יורק, לוס אנג'לס, טורונטו ושיקגו. השיעורים שצולמו על ידי קארן לודוויק ופני דופונט יצאו לאור בווידאו בשם "Uta Hagen's Acting Class", שמשמש ללימוד בשיעורי משחק רבים.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטה האגן הייתה נשואה לשחקן חוזה פרר מ-1938 עד 1948. לבני הזוג נולדה בת אחת לטישה (ילידת 15 באוקטובר 1940). חלק מהסיבה לגירושיהם היה הרומן שהיה להאגן עם פול רובסון שכיכב לצדה במחזה "אותלו". ב-25 בינואר 1957 התחתנה האגן עם הרברט ברגהוף (אנ'), לו הייתה נשואה עד למותו ב-1990.

האגן נפטרה ב-14 בינואר 2004 במנהטן.

תלמידיה של אוטה האגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ין ויילדר, רוברט דה נירו, דניאל דה ולדון, טוני גולדווין, פיי דאנאוויי, לורה אסטרמן, קרול רוזנפלד, האל הולברוק, האל הולדן, סנדי דניס, גריפין דאן, ג'פרי אסמן, ברברה פלדון, טובה פלדשו, קייט פינרן, קונסטנס פורד, ויקטור גרבר, ריטה גרדנר, לי גרנט, צ'ארלס גרודין, איילין הקרט, דבורה הדוול, ויליאם היקי, ג'רלד היקן, אן ג'קסון, הארווי קורמן,[9] ג'רלדין פייג', ג'ייסון רוברדס, מתיו ברודריק,[10] קורי פרקר, וופי גולדברג, אמנדה פיט, ג'ק למון, טד ברונטי,[11] לינדזי קרוס, פריץ ויבר, רושל אוליבר, קארן לודוויג וכריסטין לאטי.[12]

תפקידים בתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • השחף (1938) The Seagull
  • (1939) The Happiest Days
  • קי לארגו (1939) Key Largo
  • ויקי (1942) Vickie
  • אותלו (1943) Othello
  • (1947) The Whole World Over
  • חשמלית ושמה תשוקה (1947) A Streetcar Named Desire
  • (1950) The Country Girl
  • ז'אן ד'ארק (1951) Saint Joan
  • (1952) In Any Language
  • (1954) The Magic and The Loss
  • (1955) Island of Goats
  • מי מפחד מווירג'יניה וולף? (1962) Who's Afraid of Virginia Woolf?
  • גן הדובדבנים (1968) The Cherry Orchard
  • (1986) You Never Can Tell
  • שארלוט (1980) Charlotte
  • גברת קליין (1995) Mrs. Klein
  • (1998) Collected Stories
  • (2001) Six Dance Lessons in Six Weeks

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולנוע
  • (1972) The Other
  • הנערים מברזיל (1978) The Boys from Brazil
  • (1984) A Doctor's Story
  • תהפוכות הגורל (1990) Reversal of Fortune
  • (2001) Limón: A Life Beyond Words
טלוויזיה
  • (1945) Victory
  • (1959) A Month in the Country
  • (1970) The Day Before Sunday
  • אזור הדמדומים (1986) The Twilight Zone
  • (1987) Seasonal Differences
  • (1991) The Sunset Gang
  • המלך היל (1999) King of the Hill
  • אוז (1999) Oz

פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אוטה האגן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Hagen, Uta (1973). Respect for Acting. New York: Wiley Publishing, Inc.. 
  2. ^ "Elected to the Theater Hall of Fame". The New York Times. 3 במרץ 1981. בדיקה אחרונה ב-14 בנובמבר 2013. 
  3. ^ Current Biography Yearbook - Maxine Block, Anna Herthe Rothe, Marjorie Dent Candee - Google Books. Books.google.ca. 1964. בדיקה אחרונה ב-14 בנובמבר 2013. 
  4. ^ Port of New York, passenger list of the S.S. Luetzow, September 4, 1924, sheet 41.
  5. ^ Port of New York, passenger list of the S.S. Westernland, December 24, 1936, sheet 165.
  6. ^ "Lady Invincible", Wisconsin Academy Review, vol. 46, issue 4, Fall 2000.
  7. ^ 7.0 7.1 Gussow, Mel (15 בינואר 2004). "Uta Hagen, Tony-Winning Broadway Star and Teacher of Actors, Dies at 84". The New York Times. 
  8. ^ Hagen, Uta 1991. A Challenge for the Actor. New York: Scribner's. ISBN 0-684-19040-0
  9. ^ Archive of American Television - Harvey Korman, 20 April 2004 www.emmytvlegends.org
  10. ^ Uta Hagen, legendary actor and teacher, dies at 84
  11. ^ TED BRUNETTI STUDIO
  12. ^ Uta Thyra Hagen Facts
  13. ^ "Private Tutor". Infoplease.com. בדיקה אחרונה ב-14 בנובמבר 2013. 
  14. ^ Meet Uta Hagen