אברהם יוחנן בלומנטל
 | |
| לידה |
1877 ה'תרל"ז ירושלים, א"י |
|---|---|
| פטירה |
1966 (בגיל 89 בערך) י"ג בכסלו ה'תשכ"ז ירושלים, ישראל |
| מקום קבורה | הר המנוחות |
| מקום מגורים | ירושלים |
| מקום פעילות |
 ירושלים, ישראל |
| תקופת הפעילות |
?–1966  |
| תחומי עיסוק | חינוך |
| בת זוג | חנא שיינא בלומנטל (לבית רוזנברג) |
| אב | יעקב בלומנטל |
| אם | לאה בלומנטל (לבית וואזנר) |
| צאצאים | משה חיים זקס |
| חותנים | הרב יהושע פישל זקס |
הרב אברהם יוחנן בלומנטל (ה'תרל"ז – י"ג בכסלו ה'תשכ"ז; 1877–1966) היה איש חינוך מאנשי היישוב הישן בירושלים. המנהל המייסד של בית היתומים ציון-בלומנטל.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בלומנטל נולד בשנת 1877 בירושלים למשפחה מן היישוב הישן אשר עלתה ארצה שנה קודם לכן. אביו הרב יעקב בלומנטל (1846–1915) נמנה עם מייסדי פתח תקווה ושכונות מחוץ לחומות ירושלים, דוגמת בית ישראל (1866), בית יעקב (1877) ובתי אונגרין (1891). מתוך תפיסה שאין להזדקק לכספי הציבור, נמנעה משפחתו מלהסתמך על כספי החלוקה כמקובל בחברת היישוב הישן, ועסקה במסחר. נישא לשיינה (נפטרה בשנת תשכ"ג).[1]
בשנת תר"ס (1900), בגיל 22, הקים ישיבה לצעירים בשם 'בית חינוך נערים', במטרה "לחנך צעירי ישראל ובפרט נערים עזובים אשר תעו בתוהו לא דרך, לגדלם ולחנכם במזון גוף ונפש על דרך התורה מוסר ודרך ארץ להיותם אנשים מועילים לחברת האדם לתפארת עמנו ועיר קדשנו". ישיבה זו הייתה יוצאת דופן בכך שיועדה מלכתחילה לנערים שסטו מן הדרך או שנשקפה סכנה שיסטו ממנה, ודאגה לרווחתם מבחינה חינוכית ופיזית.[2] חיים שפיצר, בנו של שמואל זנוויל שפיצר, ניהל עמו את המוסד.
בשלהי מלחמת העולם הראשונה הסב את הישיבה בניהולו לבית היתומים ציון-בלומנטל ומאז עמד בראשו. הקמת המוסד נדרשה על רקע הרעב והמחלות הקשות. רבים מאבות ילדי המוסד נהרגו בשירותם הצבאי כחיילי האימפריה, חלק מהילדים התגוללו בחוצות מפני שאביהם עדיין שירת בצבא, ואימם מתה ממחלה או מרעב.[3]
יהודה אהרן ווייס, העסקן הירושלמי והמוציא לאור, מספר בזכרונותיו:
זוכר אני עדיין את ידידי זה [...] כשיסד את בית היתומים שלו, ואסף ממש ילדים עזובים מבלי להתחשב כלל לאיזו עדה הם שייכים [...] זכורים לי עוד ימי המלחמה העולמית הקודמת, כשאנו כולנו רעבנו ללחם כאן בירושלם, ומי נתן לבו אז לדאוג ליתומים עזובים אלה? ואני עובר באחד הימים ברחוב ורואה את ידידי הרא"י בלומנטהאל, והוא נושא בידיו שני פחים מלאי תבשיל מבית התבשיל הכללי של שטראוס, בהנהלת הרב ר' שלמה ראטה ז"ל, בשביל היתומים העזובים. רב היה סבלו באותם ימים.
— בשעריך ירושלם, ירושלים תש"ט, עמ' 30.
הרב אברהם יוחנן בלומנטל נחשב כאדם על-עדתי. כך למשל, חתונה שנערכה בביתו בשנת 1928 תוארה בעיתונות כאירוע בו נפגשו "קהל רב ומגוון לכל העדות השונות בירושלים" ו"מנהלי המוסדות מיישוב הישן והחדש".[4]
בשנת תשכ"ז (1966), בהיותו בן כ-89, נפטר הרב בלומנטל בירושלים. בהלווייתו השתתף קהל רב. הספידוהו חתניו הרבנים מיכל שלפוברסקי, חיים סלומון, הרב יהושע פישל זקס, ואחרים.
גישתו החינוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]
גישתו החינוכית של הרב בלומנטל הייתה ממוקדת בילד ובצרכיו. לפי עדויות מאוחרות, הוא היה אומר כי מטרת עבודתו היא ש”כל ילד וילד יידע לומר לעצמו בביטחון: מי אני? ומדוע אני חשוב עבור העולם?”.[5]
הרב בלומנטל היה אדם בעל רגש עז, שכיוון את יחסיו עם הסובבים אותו והשפיע על התנהלותו עם הילדים. נטייתו לבטא רגש עז ולפעול על פיו עולה גם ממכתבו אל בנו:[6]
שולח אני את בני יחידי מחמד נפשי, בבת עיני לדרך כל כך רחוקה – לבדך הנך נוסע והולך ולא עלתה בידי לדאבוני – ללוֹתך על דרכך בקודש – אבל מחמדי נחמתי בעני כי יודע אני לאן ולאפוא שלחתיך, – חביבי – הביתה [...] שלחתיך לאמך אשר ילדתיך וגדלתיך טפחים טפחים, ותפול בין זרֹעותי המצפה כ"כ עליך בכליון עינים לחבקך ולנשקך ולרצותך בעינים זולגות דמעות חמות מלבבות באהבה אמיתית, הנך נוסע חביבי – לבֹא אל אחיותיך הבנות ציון היקרות האמונים על תולע – האח מקנא אני אותך מי יתן לי אבר כיונה ואז אעופה ואשכונה גם אני [...] אשרך חביבי אשרך מחמדי – אתה חמדת לבבי הנך נוסע והולך הביתה [...] המחבקך והמנשקך בדמעות חמות מאהבה אמיתית ומצפה לראותך במהרה בירושלים [...] וחותם בגעגועים ולב שמח ובוכה.
— הרב אברהם יוחנן בלומנטל אל בנו ישראל חיים
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לרב בלומנטל נולדו חמישה ילדים, שניים מהם נפטרו בצעירותם ממחלות.[7] בתו הבכורה חיה סימה נישאה לרב יהושע פישל זקס ששימש לזמן מה כמנהל חינוכי בבית היתומים.[8] בנם הוא הד"ר משה חיים זקס ד"ר לבוטניקה ואגרונום. בן נוסף הוא הד"ר יצחק זקס, ד"ר לגאוגרפיה, בעל תואר יקיר ירושלים,[9] ממשחררי ירושלים וחברון וממייסדי ענף התיירות בישראל.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סופר על ידי הרבנית יוכבד סלמון, כתבה יהודית גולן, ציון הקטן, אלף עולמות, שזור בזכרונות חמישה דורות בירושלים, ירושלים: פלדהיים, ה'תשס"ג, 2003, עמ' 130
- 'הרה"ג רבי אברהם יוחנן בלומנטל זצ"ל', בתוך: המחנה החרדי, גיליון 555, י"ג כסלו תשנ"ב, עמ' 25
- יוסף שיינברגר, 'ארז שנגדע' - הספד על הרב בלומנטל, בתוך: האיש על העדה: עדות ביהוסף שמו, ירושלים תש"ע, עמ' שיז-שיט
- 'סיפור של מסירות נפש' - במלאת 44 שנים לפטירתו, דורות, גיליון 42, פרשת וישב תשע"א
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בית יעקב [ד,ז], גיליון 44–45, טבת-שבט תשכ"ג, עמ' 39.
- ^ תהלה הרץ, 'דשואן דשואן': הקמת בית היתומים 'ציון-בלומנטל' בירושלים בשלהי מלחמת העולם הראשונה, קתדרה (165)
- ^ קורות ותלאות יתומי ציון: דברי ימי יתומי ציון וירושלים בימי המלחמה העולמית הראשונה, תרע"ד–תרע"ח, ופרשת ההצלה על ידי המוסד הגדול בית היתומים ציון-בלומנטל, ירושלים תשכ"א, עמ' טז.
- ^ 'חגיגת הנשואין בבית הרב א' בלומנטל', דואר היום, כ"ג בסיוון תרפ"ח (11 ביוני 1928), עמ' 4.
- ^ Zion Orphanage, www.zionorphanage.com
- ^ המכתב צוטט במאמר "'דשואן דשואן!' (جُوعَان جُوعَان): הקמת בית היתומים 'ציון בלומנטל' בירושלים בשלהי מלחמת העולם הראשונה" (מאת תהלה הרץ), קתדרה 165, תשע"ח (עמ' עמ' 181–204). המכתב מופיע ללא תיארוך, אך התיארוך המוצע שם הוא שנת 1922, לאחר שהיה כשנתיים עם בנו בארצות-הברית לשם גיוס תרומות לביסוס בית היתומים.
- ^ משה חיים זקס, שורשיי מצד אמי: משפחות בלומנטל, רוזנברג, לבסקי, ווזנר, עוד ינובון בשיבה, מזכרת בתיה: הסיפור שנשאר, ה'תשע"ח, 2018, עמ' 20
- ^ מרדכי (מוטי) פרידמן, משה זאקס ומשפחתו, משה זאקס, תל אביב: הוצאת שפירא, 2016, עמ' 242
- ^ יקירי ירושלים לשנת תשס"ח, באתר עיריית ירושלים, ה'תשס"ח, 2008
| בקרת זהויות |
|
|---|