מזכרת בתיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מזכרת בתיה
Mazkeret Batya COA.png
Mazkeret-batya.jpg
בית הכנסת המרכזי של המושבה
מחוז המרכז
מעמד מוניציפלי מועצה מקומית
ראש המועצה מאיר דהן
גובה ממוצע ‎62‏ מטר
תאריך ייסוד 1883
סוג יישוב יישוב 10,000‏-19,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף דצמבר 2013:
  - אוכלוסייה 11,187 תושבים
  - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎4.8%‏ בשנה עד דצמבר 2013
  - צפיפות אוכלוסייה 1,504 תושבים לקמ"ר
תחום שיפוט 7,440 דונם
מיקום מזכרת בתיה
מזכרת בתיה
מזכרת בתיה

31°51′09″N 34°50′35″E / 31.8523880906776°N 34.8429889927534°E / 31.8523880906776; 34.8429889927534קואורדינטות: 31°51′09″N 34°50′35″E / 31.8523880906776°N 34.8429889927534°E / 31.8523880906776; 34.8429889927534

דירוג חברתי-כלכלי 8 מתוך 10
מדד ג'יני 0.4485
לאום ודת
יהודים: 99% ערביי ישראל|ערבים-אסלאם|מוסלמים: 0% ערביי ישראל|ערבים-נצרות|נוצרים: 0% דרוזים: 0% אחרים: 1%Circle frame.svg
לפי הלמ"ס נכון לדצמבר 2013
אוכלוסייה לפי גילאים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70
גילאי 0 - 4 8.8%
גילאי 5 - 9 10.1%
גילאי 10 - 14 10.3%
גילאי 15 - 19 8.2%
גילאי 20 - 29 12.8%
גילאי 30 - 44 21.2%
גילאי 45 - 59 17.9%
גילאי 60 - 64 4.3%
גילאי 65 ומעלה 6.5%
לפי הלמ"ס נכון לדצמבר 2013
חינוך
סה"כ בתי ספר 5
–       יסודיים 4
תלמידים 2,639
–       יסודיים 1,526
–       על-יסודיים 1,113
מספר כיתות 90
ממוצע תלמידים לכיתה 29
לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשע"ג (2012‏-2013)
פרופיל מזכרת בתיה נכון לשנת 2012 באתר הלמ"ס
http://www.mazkeret-batya.muni.il

מזכרת בתיה היא מועצה מקומית במחוז המרכז בישראל. הוקמה כמושבה בשנת 1883, ביוזמתו של הרב שמואל מוהליבר. המושבה הראשונה בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. שמה המקורי היה עקרון ולבקשת הברון, במהלך ביקורו במקום באפריל 1887, תושביה החליפו את שמה למזכרת בתיה על שם אם הברון, בטי. מזכרת בתיה הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1952. שטח השיפוט שלה הוא כ-7,000 דונם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, מי שמימן את רכישת הקרקעות ותמך במתיישבים עד שעמדו בכוחות עצמם
העיתונאי יחיאל ברי"ל
הרב הראשי של פריז צדוק כהן

הקמת המושבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היוזמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוכות ה'תרמ"ג (ראשית אוקטובר 1882) שכנע הרב שמואל מוהליבר, ממנהיגי חובבי ציון, את הברון דה רוטשילד מפריז לתמוך בתוכנית שיזם יחד עם יחיאל ברי"ל, העורך והמו"ל של העיתון העברי "הלבנון", לפיה איכרים יהודים מדרום רוסיה יקימו מושבה חקלאית בארץ ישראל. ברי"ל ניסח הצעה בכתב ומוהליבר, אליעזר איזידור, צדוק כהן ומיכאל ערלינגר, מראשי כי"ח ומקורבים לברון, בחנו את ההצעה ומצאו אותה מתאימה. הוסכם שהברון רוטשילד יממן את בניית הבתים וכי"ח תקצה למתיישבים אדמות מתוך אדמות מקווה ישראל. ברי"ל מצא איכרים שומרי תורה ומצוות מבני הכפר היהודי נובופבלובקה‏[1] בקרבת העיירה רוז'ינוי, ברוסיה הלבנה (אז חלק מהאימפריה הרוסית, כיום בלארוס) שרצו לעלות לארץ ישראל, גייס את המימון הדרוש לנסיעה, וליווה אותם בעלייתם.

בחירת החלוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשונה מהמושבות הראשונות שהוקמו על ידי חובבי ציון, פקידי הברון הם שבחרו את המתיישבים, והיו אלה איכרים ובעלי מלאכה בעלי ניסיון בעבודה חקלאית. כאשר הגיע יחיאל ברי"ל לנובופבלובקה, כדי לגייס איכרים לייסוד מושבה עברית בארץ ישראל, הצטרף לתפילת השבת ובסיומה סיפר למתכנסים על מטרת בואו וביקש שהמעוניינים יבואו למחרת בבוקר לבית הגבאי - למחרת התייצב שם כל הכפר. ברי"ל בחר מתוכם עשרה גברים חזקים בעלי ידיים מיובלות, אך לאחר מכן העשרה ביקשו להשלים את מספרם לאחד עשר, כדי שיהיה להם מניין גם אם אחד מהם חולה ותבעו במפורש את צירופו של חיים משה פרס, שנחשב למשכיל בין בני המקום, כדי שיהיה מי שיכתוב עבורם מכתבים ויקרא את התשובות.

רכישת האדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה, הגיעו אחד עשר האיכרים, שהשאירו את משפחותיהם בכפר מוצאם ועבדו במקווה ישראל. כשהחלוצים הגיעו ארצה הם גילו שעדיין לא נרכשו אדמות חקלאיות עבורם, לכן ביקשו מנציג הברון רוטשילד, הפקיד הירש, לאפשר להם לצאת לחיפוש אחר קרקעות מתאימות. הירש נענה ויצאו לדרך שלושה חלוצים, חיים משה פרס, משה ליב ברנשטיין ואליעזר ארקין יחד עם שני מלווים מטעם הפקיד. השליחים בחנו אדמות באזור ראשון לציון ופסלו אותן. הם הגיעו לאזור הכפר הערבי עאקיר, שם ראו אדמה שחורה המתאימה לגידול חיטין ובאמצעות הלוואה של הברון רוטשילד רכשו אלפיים וחמש מאות דונמים‏[2]. הם התחילו לחרוש אותה ב-ז' בחשוון ה'תרמ"ד, 7 בנובמבר 1883, אירוע הנחשב לייסוד המושבה, וקראו לה "עקרון".

המייסדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשי משפחות המייסדים היו: יעקב ארקין, צבי ארקין, ברוך צבי ברנשטיין, אברהם יעקב גלמן, יחזקאל לוין, יעקב לסקובסקי, משה מלר, חיים משה פרס (פרעס), דב רוגבסקי, יהושע רובינשטיין ואפרים שקולניק. בין המצטרפים בהמשך למקימי מזכרת בתיה היה מרדכי ניימן מאנשי העלייה הראשונה ומחלוצי החקלאות בארץ ישראל ועוד קבוצה של יהודים יוצאי רומניה.

מבני המושבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קזרמת משפחת לוין, שהוקמה בשנת 1884 - צילום: 2008, קזרמה זאת היא השמורה מבין אלו שהוקמו

מאחר שלא קבלו רשות מהממשלה העות'מאנית לבנות בתי מגורים, בנו בתחילת 1884, ארבעה בתים דו-קומתיים, בתור רפתות, כאשר הקומה הראשונה שמשה כרפת והשנייה חולקה ליחידות מגורים. אלו היו הבתים הראשונים של המושבה. עקב הצפיפות הרבה ופשטות הבתים כונו הבתים קזרמות, שמשמעותם ברוסית "בית מגורי חיילים". קירות הבתים נבנו מאבני כורכר, כמקובל באותם הימים, וקשתות מעץ, עליהן הוקמה הקומה השנייה, שמרו על יציבות המבנה. בשנת 1888 הרפתות הועברו לקצה החצר והקומה הראשונה הוסבה למגורים. הרעפים למבנה הובאו ממרסי שבצרפת. המחיצות בין החדרים נבנו בשיטה שהייתה נהוגה בזמנם "השיטה הבגדדית" - עם מסגרת עשויה לוחות עץ ומילוי של חומר בתוכה.

במהלך השנים 1884-5 עלו גם בני המשפחות של המייסדים, וכבר ב-1884 הצטרפו אליהם שבע משפחות נוספות ממקומות שונים. איסור הבניה התבטל, ונבנו בתי מגורים רגילים. משפחות בודדות מעטות, בעיקר של בעלי מלאכה, המשיכו להצטרף גם אחר כך.

בית משק הברון

המבנה המרשים במושבה הוא בית משק הברון, המהווה היום מרכז תרבותי. הוא נבנה בשנת 1892 כמרכז המנהל המשקי של פקידות הברון. שני שערים, מעוצבים בקפידה, הובילו לחצר. החצר הוקפה חומה מאבנים. בקומת הקרקע, האולם הגדול שימש לאחסון בהמות, כלי עבודה גדולים וכרכרות. בפנים היה אסם ויציע עץ וגלגלת עץ להעלאת יבול החיטה. בשני המגדלים בצדי המבנה התגוררו פקידי הברון, הגננים ושאר בעלי התפקיד במושבה. במבנה קיים מרתף.

בעת השיחזור של המבנה הסתבר כי הוא נבנה מחומרים מעולים: אבני כורכר מסותתות היטב, קורות עץ ולוחות עץ, חלקם מארזי הלבנון. זו הסיבה שהמבנה נשמר היטב מעל למאה שנה. רק פעולות קלות נדרשו לשם ביצוע השיחזור.

רפת, מזכרת בתיה

תמיכת הברון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרחוב הראשי במושבה על שמו של הברון

הברון המשיך לעזור ולתמוך במושבה, ופקידיו ניהלו אותה ביד רמה. לאיכרים היו חיכוכים רבים עם הפקידות, והם ניסו למרוד פעמיים. בשנת השמיטה תרמ"ט, הראשונה של ההתיישבות היהודית החדשה בא"י, שמרו האיכרים בקפדנות את השמיטה, בקשיים רבים, כדעת רבני העדה האשכנזית בירושלים, בניגוד למושבות האחרות שנהגו על פי היתר המכירה. פקידי הברון בקשו לכפות עליהם לעבד את האדמה ומנעו מהם תמיכה במשך זמן רב‏[3].

במרד השני, בשנים 1890-93, התחילו האיכרים לנטוע עצים כל אחד על אדמתו, כנגד הברון ופקידיו שדרשו לנטוע את העצים במרוכז, וראו את האיכרים כאריסים על אדמת הברון כל עוד לא החזירו את מלוא חובם על קניית הקרקע (החובות והבעלות על האדמות הוסדרו רק ב-1930). המרד דוכא באכזריות, ומשפחות אחדות גורשו מהמושבה. שלטון הפקידות הסתיים (או התמתן) ב-1900, כאשר הברון העביר את ניהול התמיכה במושבות לחברת יק"א (ויותר מאוחר - פיק"א).

מים וחקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבאר היום
פעמון המושבה מזכרת בתיה
בית משק הברון, מזכרת בתיה

מקור המים הראשון של המושבה הייתה באר שחפרו עם הקמת היישוב בשנת 1883. שם הבאר היא:"באר האנטיליה". מי התהום נתגלו בעומק של כ-30 מטרים והועלו על ידי מערכת של כלי קיבול, תיבות עץ במקרה זה, אשר הופעלו על ידי מערכת גלגלי שיניים שפעלו בכוח סיבוב בהמה, בדרך כלל סוסים. תיבות אלה העלו את המים אל גג המבנה וממנו הוזרמו המים בתעלה אל עבר הבריכה והובילו אותם לבתים במכלים, ביד או על גב בהמה.
אברהם משה לונץ כתב בשנת תרנ"א (1891): "ובאר גדולה אשר מימיה יעלו בכח סוסים". מ-1912 שאבו את המים מבאר שנייה, בכח מנוע דיזל, אל מגדל מים, ומתחו צנרת שהמים זרמו בה אל הבתים בכוח הכובד. הבאר עומדת על תילה משוחזרת, לעתים אף פועלת.

הענף החקלאי הראשון והעיקרי של המושבה היה חיטה וגידולי שדה אחרים, וכוח העבודה לחרישה ולהובלה היה השור, עד שהטרקטור החליף אותו אחרי מלחמת העולם הראשונה. אדמות המושבה, גם אחרי שנקנו שטחים נוספים, לא הספיקו לקיום סביר מגידולי השדה, וכל השנים חיפשו וניסו ענפים מכניסים יותר, בעיקר מטעים. בשנות ה-20 התפתחו גידול הירקות ומשק החלב, והחל משנות ה-30, למרות הבארות מעוטות המים באופן יחסי – ההדרים. בסוף שנות ה-50 התחילו לנטוע כרמים. משנות ה-70, בהן התחילה המושבה להתרחב, עובדים רוב התושבים מחוץ לה.

חברת לינת צדק[עריכת קוד מקור | עריכה]

במושבה לא היה רופא ובית החולים הקרוב ביותר היה ביפו והובלת חולה אליו בעגלה, בדרכים המשובשות שהיו אז, הייתה לוקחת יום שלם. בחורף, כשזרמו מים בערוצי הנחלים, המושבה נותקה לחלוטין מכל שכנותיה.

כדי לתת תשובה לחולים, שלא הבריאו תוך שבוע, התארגנו כמה נשים צדקניות, בהנהגת חיה-רוחלה פרס (פרעס), כלתו של חיים משה פרס, והקימו את חברת "לינת צדק". בחדר חולים מאולתר זה טיפלו הנשים בחולים באמצעים שעמדו לרשותן, חוקן, כוסות רוח, סיר לילה ואבקת כינין. הן גם ניהלו יומן בו רשמו את התפתחות המחלה וההחלמה‏[4].

היחסים עם השכנים הערבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומות עקרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים, התקיימו לרוב יחסי שכנות טובה עם הכפר הערבי הסמוך, עאקיר. רבים מבני הכפר עבדו במושבה, והדרך אל המושבה עברה בכפר.

המושבה סבלה ממכת גניבות, נגנבו בהמות עבודה, שוורים, פרות, סוסים ותבואות, למרות שהוצבו שומרים רבים בלילות. ריבוי הגניבות אילץ את האיכרים להקיף בחומות גבוהות את חצר המשק, הרפת, האורווה והמתבן. גם החומות לא עצרו את הגניבות‏[5].

מאורעות ומלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושבה לא הותקפה במאורעות. היא פונתה ללילה אחד בעקבות ההתקפה על חולדה הסמוכה במאורעות תרפ"ט. במלחמת העצמאות, בעקבות חסימתן של דרכים ישירות יותר לירושלים הנצורה, עברה עיקר התנועה היהודית דרך הכביש שעבר בתוך עאקיר וממנו המשיכו למזכרת בתיה ולחולדה לעבר כביש מסמיה-לטרון. מאוחר יותר נחסם גם קטע כביש זה על ידי ערביי עאקיר ונוסעי השיירות נאלצו לעקוף את הכפר דרך פרדסי נען בדרכם למזכרת בתיה. בתחילת מאי נכבשה עאקיר והמחסום הוסר‏[6][7][8] התחבורה לירושלים המשיכה לעבור במושבה עד שהשלימו את "כביש הגבורה" (מרמלה לצומת שמשון) בסוף 1948 (קטע כביש 411 העוקף את קריית עקרון ואת המושבה נסלל כעשרים שנה מאוחר יותר).

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית טיפוסי מראשית ימיה של המושבה, 2/07

עד ראשית שנות ה- 70 המושבה הייתה קטנה – כ-200 תושבים ב-1890, כ-500 ב-1940, ולא הרבה יותר מזה ב-1960. ב-1969-70 נבנו השיכונים הראשונים, חלקם בתי דירות וחלקם דו-משפחתיים. עולים, בעיקר מצפון אפריקה, הובאו ושוכנו בהם, ואופי אוכלוסיית היישוב התחיל להשתנות. באותו זמן, בקירוב, התחילו לבנות במושבה בתים פרטיים, קרקע חקלאית הפכה למגרשים, והמושבה המשיכה לגדול בדרכה להפוך לעיירה הקטנה, רובה שכונות שינה, שהיא עכשיו.


לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לדצמבר 2013, מתגוררים במזכרת בתיה 11,187 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎4.8%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2013, המועצה המקומית מדורגת 8 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ג (2012‏-2013) היה 86.6%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2012 היה 11,503 ש"ח (ממוצע ארצי: 8,018 ש"ח).‏[9]

להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:

פוליטיקה מקומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשי המועצה המקומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשנים 1952 - 1956 כיהן משה לוין (1908 - 1970)
  • בשנים 1956 - 1962 כיהן חיים לוי (1889 - 1983)
  • בשנים 1962 - 1969 כיהן הלזנר עמנואל (1962 - 1969)
  • בשנים 1969 - 1985 כיהן רפי סוויסה - הוא ישוב לתפקיד זה בהמשך
  • בשנים 1985 - 1993 כיהן רפי אלול
  • בשנים 1993 - 2003 כיהן פעם נוספת רפי סוויסה
  • משנת 2003 מכהן מאיר דהן‏[10]

מזכרת בתיה ושכנותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזכרת בתיה ממוקמת ליד קריית עקרון ושתיהן סמוכות לעיר רחובות ובשנת 2003 הועלתה הצעה לאחד את שלושת הישובים. ההצעה נדחתה והועלתה הצעה חדשה, לאחד רק את מזכרת בתיה עם קריית עקרון‏[11],‏[12], אך גם הצעה זו לא יצאה לפועל.

מזכרת בתיה, יחד עם קריית עקרון ונס ציונה, מאוחדות מ-2013 בתאגיד מים וביוב בשם "מי ציונה"‏[13].

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העצמאות, בגלל קשיי התחבורה בכבישים שונים, התרכזה התעבורה ממישור החוף לירושלים בכביש 411 דרך מזכרת בתיה לכיוון חולדה.

כביש 6 עובר בקרבת היישוב ויש תוכנית לחבר את רשת הכבישים המקומית באמצעות מחלף באזור חולדה, ששמו "יהלום", שיחבר את כביש 411 לכביש 6. המחלף אושר סטטוטורית והליך התכנון הושלם‏[14].

רכבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוכניות הפיתוח של רכבת ישראל נכללת גם בניית תחנת רכבת במזכרת בתיה ומתוכננת הוצאת מכרז לבנייתה בחודש נובמבר 2015. במתחם בו תיבנה תחנת הרכבת מתוכנן גם אזור מסחרי‏[15].

מוזיאונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיאון המושבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משוריין ממלחמת העצמאות
ממוזיאון המושבה - מטבח מהימים ההם
מוזיאון המושבה במזכרת בתיה

מוזיאון המושבה נקרא על שם בן המושבה ערן שמיר - סגן מפקד סיירת הצנחנים שנהרג ב-1997 במבצע מרכבות האלים בלבנון. המוזיאון מוקדש לתולדות המושבה מזכרת בתיה. המוזיאון כולל את המבנה המרכזי, שהיה "בית הפקידות", אחר כך בית ועד המושבה, בית המועצה המקומית, והדואר. בסמוך בקזראמה שמימין למוזיאון בקומת הקרקע בו היה בית הרוקח, חדר נוסף המשמש להקרנת סרט מראשית המושבה. מעבר לרחוב קזארמת בית לוין, ברפת שבקצה החלקה תצוגת כליעבודה ובתווך מבנה עם מכונות ויצירות מבית היוצר של חתן פרס קפלן - אשבל.

אתרים נוספים המשמרים את עברה של המושבה וכלולים בסיורים הנערכים בה: הבאר הראשונה משנת 1884 ועליה מתקן אנטיליה הנמצאת ברחוב המייסדים בסמוך לבית משק הברון. בפינת הרחובות : הגורן - נתיב השיירות מצוי "גן הברון" . גן משוחזר בו נערכו ניסויים לאיקלום סוגים שונים של עצים כדי לבחון מה ראוי לנטוע בשדות המושבה. מול הגן מוצב משוריין זכר לימים בהם הייתה הדרך מתל אביב לירושלים חסומה על ידי הכפריים הערבים בכפר סלמה - היום כפר שלם ובכפר יזור - הים אזור. השיירות לירושלים נאלצו לנסןע מתל אביב דרומה למקווה ישראל - משם לחולון לראשון לציון - לרחובות ודרך צומת ביל"ו עברו השיירות דרך המושבה לקיבוץ חולדה ומשם ב"דרך בורמה" עלו לירושלים. לזכר אותם ימים נקרא הרחוב "נתיב השיירות" . ליד המשוריין אנדרטה קטנה עם מילותיו של נתן אלתרמן: כי לא נשוב אחור ודרך אין אחרת. אין עם אשר יסוג מחפירות חייו.

במוזיאון שתי קומות: בקומה הראשונה - שרידי בית הכנסת הראשון של המושבה שנהרס, שולחן לימוד לתלמידים, פריטי לבוש, כלי עבודה ותפירה, כלי בית, כלי אוכל ורהיטים. בקומה שנייה יש גם תערוכות מתחלפות. בחזית הבית שובך יונים מאותם הימים. בסמוך למוזיאון ניצב תא טלפון אדום בריטי עם סמל הוד מלכותו כמו בלונדון.

מוזיאון הרב מוהליבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיאון הרב מוהליבר ממוקם במבנה עתיק מסוף המאה ה-19 במפגש הרחובות רוטשליד והרב מוהליבר. המוזיאון שופך אור על דמותו של הרב מוהליבר באמצעות מיצג אור קולי הסוקר ציוני דרך בתולדות חיבת ציון ובחייו של הרב מוהליבר.

יהדות במזכרת בתיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשר עני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייסדי המושבה היו יהודים דתיים, שהקפידו במילוי מצוות. למרות שרבנים שונים ניסו להקל עליהם, למשל במצוות מעשר עני, אותה הציעו להם להחליף בתשלום למלמדים, האיכרים הקפידו עם עצמם והגישו מעשר עני לעניי ירושלים[16].

בתי הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הראשון הוקם במרכז המושבה במבנה בין 3 קומות. הקומה הראשונה שימשה כבית הספר ומעליה בקומה השנייה עזרת גברים ובקומה השלישית עזרת נשים. מול בית הכנסת הוקם מבנה ציבור נוסף ששימש כבית פקידות הברון והיום משמש כמוזיאון המושבה. השילוב של אדמה כבדה ופעילה , עם בניה מאבני כורכר ללא בטון וברזל, הביא להיווצרות סדקים במבנה בית הכנסת עד שנאלצו להרוס אותו ולבנות בית כנסת חדש במקומו. בשנת התרפ"ז נבנה, במה שהיה אז קצה המושבה, בית כנסת חדש. בית הכנסת המכונה "הגדול" ממוקם בצומת הרחובות : רוטשילד - ע"ש הברון. מוהליבר - ע"ש הרב. השניים שבזכותם קמה המושבה. ורחוב אליהו - ע"ש אליהו הרשקוביץ - בן המושבה שנפל כלוחם בבריגדה היהודית בסוף מלחמת העולם השנייה באיטליה. "בית הכנסת הגדול" שמופיע על סימלה של מזכרת-בתיה הוא אחד היותר יפים הן בחזותו החיצונית המזכירה בתי כנסת באירופה, והן במראהו הפנימי ובארון הקודש מעץ שהיה עוד בבית הכנסת הראשון.

נוסח התפילה הרשמי בבית הכנסת הוא נוסח אשכנז כמנהג ירושלים. יחד עם זאת עם השנים, ועם תום דור הנפילים של בני ונכדי המייסדים, חלו שינויים והתפתחויות. היום מתפללים בבית הכנסת בסגנונות רבים. אפשר לשמוע בו קריאת התורה בנוסחים : תימני, טריפוליטאי, הולנדי וגם ישראלי. אפשר לשמוע אל השירה ואל הרינה בקבלת שבת לכה דודי במגוון המנגינות הקיימות והכל בהבנה ובנחת רוח.

הרבנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפרים זלמנוביץ הוא רבה של מזכרת בתיה מ-1969. בשבתות בהם עולה לתורה חתן בר מצווה בבית הכנסת הגדול, וזה כמעט כל שבת, בטרם הוצאת ספר התורה בסוף שחרית, דורש הרב בענייני פרשת השבוע. כמו כן הוא מעביר שיעור בין מנחה של שבת לערבית.

הווי דתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוגות צעירים דתיים הגיעו למושבה בשלהי שנות השמונים, בשנות השלושים לחייהם, עת בבית הכנסת פעל הגבאי משה שקולניק ובתורה קרא באופן קבוע אברום-אברהם. הקהילה הזו מונה כעשרים משפחות המתמידות לקיים כל שבת התכנסות לשיעור. בחורף לאחר סעודת השבת ובקיץ לפני תפילת מנחה מתכנסים כל פעם בבית אחר וכל פעם מעביר את השיעור חבר אחר. שיעור נוסף בגמרא, מתקיים לאחר תפילת הבוקר.

בנוסף לבית הכנסת הגדול הוקמו לאורך השנים בתי כנסת נוספים ליוצאי הגלויות ממרוקו, מתימן, מלוב, ומאתיופיה וכן מתקיים בבית הספר הדתי "בורג" מניין חב"ד.

במהלך תשס"ט הוקם גם מנין משתף בו מתקיימת תפילות במעורבות של נשות הקהילה תוך שמירה על עקרונות ההלכה האורתודוקסית. המניין מתקיים אחת לחודש או כשיש בת מצווה וכלת הבת מצווה קוראת בתורה.

בשנים האחרונות עם בניית שכונות חדשות, התגבשו במושבה שתי קהילות נוספות:

ב-2006 הוקמו מוסדות חינוך קשת וקהילת גשר במזכרת בתיה. מדובר בהתארגנות משותפת של תושבי מזכרת בתיה דתיים וחילונים. היוזמה התחילה בהקמת כיתה א' וגן משותפים לילדים של תושבי המושבה מכל גוני הקשת. יחד עם מוסדות חינוך אלה, הוקמה קהילת גשר מזכרת בתיה אשר מציעה שלל פעילויות לכל המשפחה: בית מדרש, הרצאות, קריאת מגילה ומסיבת פורים, פעילות לכבוד חנוכה ול"ג בעומר. בתשס"ט (2008) נפתח בית ספר "קשת" במזכרת בתיה, בית ספר צומח שבו מתחנכים ילדים דתיים וחילונים ביחד לערכי היהדות ולתרבות יהודית תוך מתן דגש על סובלנות ופיתוח הזהות של כל קבוצה, הן הדתית והן החילונית. כיום (2009) ישנם שני גנים (חובה וטרום חובה) וכיתות מא' עד ג' ובכל שנה נוספות עוד כיתות עד שיושלם בית הספר, בסופו של תהליך. הקהילה ובית הספר שמו להם למטרה לגשר על הפערים בחברה הישראלית בין מגזרים תוך טיפוח הזהויות של כל אחד תוך מתן כבוד לזולת באשר הוא.

במקביל, התגבשה קהילה דתית לאומית צעירה שמרבית חבריה גרים בשכונת "נאות ראשונים", קהילה זו מונה כ-100 משפחות ומרבית ילדיה מתחנכים בזרם החינוך הממלכתי-דתי. בשנת הלימודים תש"ע (2009) יפתחו 3 גני ילדים (טרום-טרום-חובה, טרום-חובה וחובה) ובנוסף קיים בית ספר יסודי בו כיתה אחת בכל שכבה מכיתה א' ועד ו'. הקהילה הקימה בית כנסת חדש בו מתקיימות תפילות בנוסח משותף לכל עדות ישראל - אשכנזים, ספרדים בחלוקה של חצי חצי ולתימני הקהילה יש בית כנסת קטן משלהם כחלק מבית הכנסת החדש ושיעורי תורה במשך כל השבוע ובשבת. בשנת תשע"ב בפרשת מטות מסעי נכנסו למבנה הקבע.

הקהילה, הנקראת בשם "יחד שבטי ישראל " (או בקיצור יש"י), חרתה על דגלה שוויון ואחווה. הדבר מתבטא, הן בתפילות בית הכנסת, והן בוועדת חסד האחראית על הסדרת ארוחות לזקוקים לעזרה, הלוואות ל"עניי עירך" ופעולות גמ"ח נוספות, כגון גמ"ח טרמפים ומציאת עבודה.

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרדכי נאור, ספר למזכרת - מזכרת בתיה-עקרון 100 השנים הראשונות, הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשע"א 2010.
  • אריה קרישק , מזכרת שבלב - סיפורה של מזכרת בתיה, הוצאת "רשפים", 1994
  • רן אהרנסון, 'מזכרת בתיה', בתוך: לכו ונלכה - סיורים במושבות העלייה הראשונה, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 2004.
  • זאב וילנאי, מדריך ארץ ישראל, הוצאת תור ירושלים 1950
  • משה סמילנסקי, פרקים בתולדות היישוב, הוצאת דביר 1939
  • אחיעזר ארקין, נחשוני השמיטה, הוצאה עצמית 2008
  • שאול ורות דגן, בדרך הראשונה לציון מסיפורי מושבות העלייה הראשונה, הקרן הישראלית ע"ש תד אריסון, 1998.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בנובופבלובקה (פבלובקה החדשה) הושבו ב-1807 יהודים שעסקו בחקלאות והובאו לשם מ"פבלובקה" (Ново-Павловка)
  2. ^ שאול ורות דגן, בדרך הראשונה לציון מסיפורי מושבות העלייה הראשונה, הקרן הישראלית ע"ש תד אריסון, 1998 עמודים 92-93
  3. ^ א' ארקין, ‏שמיטת תרמ"ט במזכרת בתיה (עקרון), המעיין, תמוז תשמ"ו, עמ' 5-19, באתר HebrewBooks
  4. ^ שאול ורות דגן, בדרך הראשונה לציון מסיפורי מושבות העלייה הראשונה, הקרן הישראלית ע"ש תד אריסון, 1998, עמוד 94
  5. ^ שאול ורות דגן, בדרך הראשונה לציון מסיפורי מושבות העלייה הראשונה, הקרן הישראלית ע"ש תד אריסון, 1998, עמוד 93
  6. ^ מרדכי נאור (עורך), שנה ראשונה לעצמאות 1948- 1948, יד יצחק בן צבי, תשמ"ח, עמ' 275-276.
  7. ^ נתיב השיירות, באתר מזכרת בתיה.
  8. ^ נהג יהודי נהרג ליד עקיר, משמר, 10 בפברואר 1948.; עוד קרבן מהתפרעות הכפרים הערביים עקיר ומראר, דבר, 10 בפברואר 1948; דרישה לפתוח את דרך עקיר, דבר, 20 בפברואר 1948; עקרון וחולדה מנותקות, מעריב, 11 במרץ 1948.
  9. ^ פרופיל מזכרת בתיה באתר הלמ"ס
  10. ^ חברי המועצה לפי שנים באתר של מזכרת בתיה
  11. ^ שלומית בנימין, "מזכרת בתיה וקריית עקרון לא יאוחדו עם רחובות", באתר ynet‏, 22 ביוני 2003
  12. ^ הוועדה לאיחוד רשויות מקומיות, מחוז המרכז, דו"ח מסכם
  13. ^ מי ציונה – נס ציונה, מזכרת בתיה וקרית עקרון
  14. ^ כביש 6 - כבישי רוחב באתר של כביש 6
  15. ^ השבוע התקיימה פגישת עבודה עם נציגי רכבת ישראל לתיאומים לקראת יציאה למכרז להקמת תחנה במושבה באתר של מזכרת בתיה
  16. ^ עזרת סופרים, המליץ, 23 ביוני 1887