ישיבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ישיבת מיר בשאנגחאי בזמן מלחמת העולם השנייה, 1942

ישיבה היא מוסד ללימוד תורה ומגוון תחומיה על פי המסורת היהודית.

היסטוריה של הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח ישיבה כשם עצם לא מוזכר בתנ"ך, אולם על פי המדרש כבר יעקב אבינו למד בביתם של שם ועבר[1] ויש הרואים בבית זה את הישיבה הראשונה‏[2]. יש מפרשים האומרים שיעקב שלח את יהודה להקים ישיבה במצרים‏[3].

בתקופת התנאים מופיע המושג "בית המדרש" וייתכן שהכוונה היא ל"ישיבה" בת זמננו, אך המונח "ישיבה" שימש בספרות התנאית לציון הסנהדרין או בית דין[4]. יש המשערים שראשיתו של המונח ישיבה יוחס לסנהדרין, משום שחברי הסנהדרין ישבו, בניגוד ללימוד התורה המקובל באותו זמן שהתבצע בעמידה‏[5] כך גם נשיא הסנהדרין כונה ראש ישיבה[6]. בהמשך כל לימוד התורה התבצע בישיבה[5], וכך מוסדות הלימוד התורני כונו ישיבה. המשנה במסכת סנהדרין מתארת את סדר הישיבה בסנהדרין, כאשר התלמידים ישבו בו בשורות בעת הדיונים, כאשר התלמידים החשובים בשורות הראשונות. שיבוצים אלו היו דינמיים וכאשר תלמיד החכים, הוא קודם.

אצל אמוראי בבל, הורחב השימוש במונח ישיבה, ומקבילתו הארמית "מתיבתא", לציון מסגרת של לימוד תורה. כך למשל, מסופר בתלמוד בבלי שרבי יהודה הנשיא ציווה "הושיבו ישיבה לאחר שלושים יום"‏[7] ועל חזקיה כתוב "שהושיבו ישיבה על קברו"‏[8]. בספרות הגאונים ניתנו תאריכים שונים לייסוד הישיבות בבל. פירקוי בן באבוי ייחס את ייסוד ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא לגולי יהויכין, אולם בקרב החוקרים מוסכם שמדובר באנכרוניזם. אגרת רב שרירא גאון מייחסת את ייסוד הישיבות הראשונות לרב ושמואל[9]. ביחוסי תנאים ואמוראים מיוחס ייסוד הישיבות לתקופה קצת יותר מאוחרת, בסוף המאה השלישית. הדעות חלוקות לגבי מהות הישיבות של תקופת האמוראים בבבל. דוד גודבלט טוען שבתקופת האמוראים לא התקיימו ישיבות במובן המקובל של מוסד לימודי עם רצף ניהולי, מספר מורים והעברת השרביט מראש ישיבה לבא אחריו, אלא כל רב לימד את תלמידיו ובפטירתו חפשו התלמידים רב אחר ללמוד אצלו. במושג הישיבה האמוראית הוא רואה לא יותר מכינוס לימודי קצר טווח. בהתאם לכך, מאחר גודבלט את ייסוד הישיבה לתקופה שלאחר התקופה האמוראית‏[10]. לעומת זאת, מייחס ישעיהו גפני משקל יותר גדול לעדויות מתקופת הגאונים מאשר לחקירה פילולגית של התלמוד ובהתאם לכך רואה אפשרות ממשית לקיום ישיבות כבר בתקופת האמוראים‏[11].

ישיבות ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הביניים חלו תמורות נרחבות בעולם התורה היהודי. שקיעת ישיבות המזרח ועליית מרכזי התורה באשכנז, במקביל לצרות ולרדיפות שהיו בארצות אשכנז, גרמו לכך ששוב לא היו מרכזי התורה כה יציבים. אף שהיו גם ישיבות בארצות אשכנז, כמו זו המפורסת של רבינו יצחק מפריס, שאף היא נסגרה עם שריפת ספרי התלמוד, או ישיבתו של רבי חיים בעיר וינר נוישטאט באוסטריה[12], לא היו לישיבות אלו את המעמד של ישיבות המזרח.

במשך מאות שנים אלו, כפי שעולה מתיאורי סופרי התקופה שלאחר מכן, לימוד התורה בשנות הנעורים היה אזורי ולא פורמלי. המנהג היה שכל נער, בהגיעו לגיל מצוות, קבע לו מושב בבית הכנסת העירוני ולמד - בעצמו, עם חברותא או בסיוע אביו - אם זה היה למדן - או הרב המקומי, אם היה כזה. קהילות עשירות ומכובדות החזיקות לעצמן ישיבות, שכפי הנראה נועדו לגיל מבוגר יותר של בחורים. לרוב, נכפפו ישיבות אלה לרב המקומי, שפעמים חלק מתנאי הסכמתו לכהונה הייתה הדרישה להקמת ואחזקת השיבה על ידי הקהילה.

התפתחות הישיבה המודרנית בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבת וולוז'ין - הישיבה הממוסדת הראשונה והישיבה שכונתה אם הישיבות

כל הישיבות שהתקיימו עד לתחילת המאה ה-19 היו שונות מדגם הישיבה המקובל בימינו. דגם זה נוצר עם הקמת ראשונת הישיבות והחשובה שבהן, ישיבת וולוז'ין, על ידי רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ישיבה גדולה נוספת שהוקמה בראשית המאה ה-19 על ידי החת"ם סופר הייתה ישיבת פרשבורג.

בעקבות ישיבת וולוז'ין הוקמו ישיבות רבות בסגנון דומה, ובסופו של דבר הפכה צורה זו למקובלת, בשינויים קלים, במרבית הישיבות, כולל ישיבות חסידיות וישיבות הסדר.

באמצע המאה ה-19 החלה להתפשט תנועת המוסר אותה ייסד הרב ישראל סלנטר אותה אימצו מרבית הישיבות הליטאיות, ושיטתה היא זה שעיצבה את צורת התנהלות הישיבות הנהוגה כהיום.

בניגוד לחלק מהתקופות בעבר, בהן תלמידים היו לומדים קרוב לביתם, בתקופה זו הרבה תלמידים נהגו לנסוע למקום מרוחק ומרכזי כדי ללמוד תורה, ולקיים "הוי גולה למקום תורה". מכיוון שבתקופה זו לא היו פנימיות, התלמידים היו שוכרים דירות אצל אנשים פרטיים ומתארחים לארוחות אצל אנשי העיר בתורנות קבועה הנקראת טעג - "ימים", וכונתה כך מכיוון לכל בחור היו ימים קבועים לאכילה אצל אנשים קבועים.

ישיבות במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המדרש בישיבת הכותל שברובע היהודי בעיר העתיקה, ירושלים (2007)

נכון ל-2008 יש יותר מ-1,500 מוסדות לימוד תורה קלאסיים (לא כולל בתי מדרש חדשים ומדרשות לנשים). 94,500 תלמידים לומדים במוסדות לבוגרים ו־23,000 בישיבות קטנות.

שתי הישיבות הגדולות בישראל הן ישיבת מיר בירושלים - 6,000, וישיבת פוניבז' בבני ברק - למעלה מ-1,000 תלמידים (אם כי למעשה ישיבת פוניבז' מחולקת היום לשתי ישיבות כשבכל אחת מונה בין 600 ל-700 תלמידים).

סוגי ישיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ישיבה קטנה (או: ישיבה לצעירים) - ישיבה לגילאי חטיבת ביניים ותיכון (14 עד 17) שלומדים בה רק לימודי קודש. בסוף שנות התשעים, התפתח גם בציונות הדתית מוסד מקביל, המכונה ישיבה קטנה לאומית. ביהדות החרדית באירופה ובארצות הברית מקובל שהישיבה הקטנה והישיבה לצעירים מחולקות ל-2 מוסדות, אחת מגיל 17-14, ושנייה מגיל 20-17, ובהמשך פונים לישיבה גדולה, בדרך כלל בישראל.
  • ישיבה תיכונית - ישיבה דתית לאומית לגיל תיכון, המשלבת לימודי קודש ומדעים לבגרות.
  • ישיבה גדולה / גבוהה[13] - ישיבה לגיל התיכון ואחריו (16/17 ומעלה). מוסד זה קיים בציבור הליטאי, בציבור החסידי, בציבור הספרדי ובציבור הדתי לאומי. בישיבה זו לומדים רק לימודים תורניים. רובן המכריע של הישיבות המשתייכות למגזר הדתי לאומי, מקיימות בנוסף לימודי הוראת תורה שבעל פה מטעם משרד החינוך.
  • ישיבה לחוזרים בתשובה - ישיבה ללא הגבלת גיל, המשמשת את החוזרים בתשובה, המקדישים את יומם ללימוד תורה. הישיבה הראשונה בסגנון זה היא ישיבת אור שמח.
  • כולל אברכים - ישיבה לנשואים (אברכים), ליום שלם או לחצי ממנו. הלומדים בכולל מקבלים מלגת קיום חודשית, סכום המלגה משתנה מכולל אחד למשנהו.
  • ישיבת הסדר - ישיבה ציונית דתית לתלמידים אחרי גיל תיכון, המשלבת לימודי קודש עם שירות צבאי מקוצר במסגרת דתית.
  • ישיבת שילוב - ישיבה המשלבת שירות צבאי מלא (3 שנים) עם שנתיים של לימודי קודש.
  • בית מדרש פתוח - מקום שבו לומדים לימודי יהדות באופן חופשי.
  • מכינה קדם-צבאית - אלו מקומות שבהם לומדים במשך השנה שלפני הצבא לימודי יהדות ועוד לימודים המכינים לקראת השירות הצבאי.
  • ישיבה אוניברסיטה - ישיבות הקיימות בעיקר בארצות הברית, ומוכרות כמוסד אקדמאי. גם באלו יש שני סוגים. האחת היא ישיבה ללימוד תורה בלבד (דוגמת Talmudic University), ולאחר כארבע שנות לימוד מקבלים תואר אקדמי בלימודי יהדות BTL ומשם פונים ללמוד באוניברסיטה, בשילוב לימודים בישיבה לתואר שני. השני הוא מוסד דוגמת Yeshiva University, מכון לב, מכון טל, או מכון לנדר. בו לומדים לימודים אקדמים כבכל אוניברסיטה, אך באווירה דתית ובשילוב לימודי יהדות.

בשלהי המאה ה-20 הוקמו מוסדות מקבילים המציעים לימוד לנשים:

שיטות הלימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דרכי לימוד בתלמוד

רוב רובו של הלימוד מתרכז בלימוד התלמוד ומפרשיו. יש המכנים את הלימוד הזה גפ"ת, (גמרא, פירוש רש"י ותוספות). יש הבדלים בשיטות הלימוד השונות. יש כאלו שמתרכזים יותר בלימוד פרשנים מאוחרים הקרויים אחרונים ויש כאלו המתרכזים בלימוד פרשנים קדומים יותר הקרויים ראשונים. יש כאלו המתמחים בשיטות אנליטיות של התלמוד כמו ספרי "נתיבות המשפט" או "קצות החושן". למעשה זוהי דרך הלימוד המקובלת בישיבות הליטאיות.

בעבר, היו בתי מדרש ששמו דגש על ידענות ולימוד הקיפי של החומר, כמו בית המדרש של הגאון מווילנה וכמו בתי המדרש הספרדיים כדוגמת הרי"ף והרמב"ם, והיו בתי מדרש ששמו דגש על עמקנות וניתוח כמו בתי המדרש של בעלי התוספות. היום יש גם כן מחלוקת מעין זו בשיטת הלימוד, האם ללמוד יותר בבקיאות ולהקיף יותר ידע, או להדגיש מאד גם את הצד העיוני. האסכולה העיונית סוברת שגם כל אותם ראשונים פשטנים ופוסקים העמיקו ופילפלו רבות לפני שכתבו את דבריהם, וראיה לכך מהרמב"ם לדוגמה שכתב את דבריו בפסיקה פשטנית ועל דבריו נכתבו מיליוני פרשנויות וביאורים.

בתקופה המאוחרת של ישיבות ליטא, החלו להתמקד במספר מסכתות, בעיקר מהסדרים:נשים ונזיקין. מסכתות אלו מכונות:"מסכתות ישיבתיות". גם בתוך מסכתות אלו יש דפים נבחרים בהם מתמקדים בלימוד מעמיק ושאר הדפים נלמדים בלימוד מהיר יותר. בדרך כלל מחזור לימוד בישיבה אורך 6 שנים, כשמדי חצי שנה עוסקים במסכת אחת. בין המסכתות הנלמדות:יבמות, כתובות, נדרים, גיטין, קידושין, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות, שבועות, פסחים ושבת[15]. ישיבות בריסק חריגות בכך שלומדים בהן את סדר קדשים.

הלכה ופוסקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל ללימוד התלמוד שבעיקרו לימוד תאורטי, יש לימוד של הלכה למעשה. יש כאלו הלומדים ישירות מהשולחן ערוך, ספר הלכה המסכם את השיטות העיקריות של התלמוד, ובנוסף לו גם את משנה ברורה המבאר אותו (רק בחלק אורח חיים) ומוסיף דעות שונות של פוסקים לפניו ואחריו. יש כאלו הלומדים ספרי הלכה מתומצתים, כמו "חיי אדם" או אף קיצור שולחן ערוך. לימוד ההלכה תופס בדרך כלל חלק משני בסדר היום בישיבה, אולם תלמידים רבים בוחרים להקדיש לו את רוב זמנם, כדי להתמחות בידיעת ההלכה בכל התחומים. ישנה גישה הסוברת שהאדם צריך להגיע לפסק ההלכה דרך לימוד התלמוד. לשיטה זו יש להגיע לידענות ולהקף נרחב של סדרים שלמים.

מוסר ומידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לימוד בספרי מוסר ומידות האדם. ישיבות המוסר פיתחו לימוד זה ושמו עליו דגש. תיקון המידות הוא חלק אינטגרלי מדמותו של בחור ישיבה. המטרה היא להקנות מידות טובות כמו ענווה, יראת שמים, טוב לב ועשיית חסד, רחמנות, עדינות, גבורה, יושר, שליטה עצמית וכיבוש היצר ועוד. בעניין זה משמעותית דרכו של הרמב"ם, בספר "שמונה פרקים", להגיע לאיזון במידות, מה שנקרא שביל הזהב או דרך האמצע, בה צריך לברוח מקיצוניות אל האמצע של המידה.

ספרי לימוד קלאסיים, "חובת הלבבות" לרבנו בחיי, "שערי תשובה" לרבנו יונה, "מסילת ישרים" לרמח"ל, "שמונה פרקים" לרמב"ם, "המספיק לעובדי ה'" של רבי אברהם בן הרמב"ם. מעלות המידות, קב הישר, ראשית חכמה, מכתב מאליהו של הרב אליהו דסלר ועוד. היו שסברו שעצם העיסוק בדברי תורה אף הלכתיים, מזכך את מידותיו של האדם בשל הסגולה שלהם.

תנ"ך ופרשת השבוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק מן הישיבות מקצים זמן מסוים ללימוד המקרא, בדרך כלל לפי סדר פרשות השבוע השונות. בלימוד זה שמים דגש על לימוד הפשט עם פרשנים מסורתיים כמו רש"י ורמב"ן. באופן כללי הפרשנים המסורתיים מוגדרים כאלו הנמצאים בתוך המהדורות השונות של מקראות גדולות, בדגש על ראשונים. בישיבות אחרות לומדים את המקרא עם פרשנות מדרשית כמו מדרש רבה, ולעתים אף עם פרשנות חסידית כגון הנועם אלימלך. ניתן להכליל ולומר, שבישיבות של הציונות הדתית יש יותר מקום ללימודי התנ"ך השונים לעומת הישיבות של העולם החרדי (הן הליטאי והן הספרדי). בישיבות של הציונות הדתית מקובל ללמוד גם ספרי תנ"ך בלי קשר לקריאת התורה או ההפטרות, כגון לימוד של ספר שלם בתורה או בנביאים.

בהקשר הזה מעניינת המחלוקת שפרצה שם האם יש ללמוד "תנ"ך בגובה העיניים" או "תנ"ך בגובה השמיים". למחלוקת זו שתי פנים הקשורות זו בזו, אך שונות: א. האם יש להתייחס אל אנשי המקרא כאל אנשים דגולים אבל אנושיים וללמוד את התנ"ך לפי מובנו הפשוט, או שמא יש להתייחס אליהם כאל מי שכל מעשיהם קדושים וטהורים, ולפי זה להבין את מעשיהם. ב. האם מותר לחדש פרשנות ביחס למקרא, או שיש ללמוד את התנ"ך רק דרך ה"עיניים" של חז"ל.

חסידות וקבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק מהישיבות לומדים גם לימודי חסידות ו'קבלה למחצה', שהם רעיונות רוחניים בהקשר תורני. ספרים פופולריים בעניין בישיבות חסידיות: "שפת אמת", "נתיבות שלום" או "צדקת הצדיק" של רבי צדוק מלובלין, נפש החיים, תניא, והשל"ה הקדוש. ובישיבות ליטאיות; למשל דרך ה' לרמח"ל. עיסוק בספרי קבלה ממש, כמעט ואינו קיים בישיבות, למעט מספר מצומצם מאוד של ישיבות למקובלים, כדוגמת ישיבת המקובלים בית אל.

בישיבות חב"ד (הנקראות "תומכי תמימים") מתקיימים שני "סדרים" מיוחדים המוקדשים ללימוד מעמיק בתורת החסידות. הסדר הראשון הוא בתחילת היום, קודם לתפילת שחרית, והוא נמשך לרוב כשעה-שעה וחצי. סדר זה מתמקד בלימוד החסידות לבקיאות, והוא מהווה אף הכנה לתפילה בהענקת רקע להתבוננות הנדרשת בחב"ד קודם ובעת התפילה. הסדר השני חותם את סדרי היום, והוא נמשך בין שעה וחצי לשעתיים. בסדר זה, העיוני מבין השניים, יילמדו בעיקר מאמרים יסודיים ועמוקים בחסידות, ובהמשך אף "המשכים" או סוגיות מסודרות בנושאי יסוד כמו: האמנת אלקות, אחדות השם, תכלית בריאת האדם ושיטת החסידות מול החקירה והקבלה. בשני הסדרים נלמדים מאמרי חסידות של אדמו"רי חב"ד בלבד, למעט "תורות" של הבעל-שם-טוב ותלמידו, ה"מגיד" ממעזרטיש.

מחשבת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישיבות גבוהות של הציונות הדתית לומדים בנוסף ללימודים אלו גם לימודי מחשבת ישראל, המכונים לעתים לימודי 'אמונה' או 'מחשבה'. הספרות הנפוצה היא בעיקר של הוגי דעות יהודיים שמשויכים לעולם הישיבות. הוגים אלו מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות. ראשית, ראשונים שכתבו חיבורים מחשבתיים, כמו ריה"ל, רמב"ם, המהר"ל מפראג ורבנו בחיי אבן פקודה. שנית, הוגים מהמאות האחרונות (בעיקר המאה ה-19 והמאה ה-20). בין ההוגים הבולטים הנלמדים בישיבות ניתן למנות את הראי"ה קוק, הגרי"ד סולובייצ'יק בישיבות מן המגזר הדתי, והרב יצחק הוטנר אף בישיבות מן המגזר החרדי. ישנן ישיבות מעטות שבהן ניתן למצוא גם שיעורי מחשבה של הוגים יהודים מודרניים אך פחות רבניים. בין ההוגים הבולטים בתחום זה ניתן למנות את עמנואל לוינס ואברהם יהושע השל.

סדר יום טיפוסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדר היום שונה מישיבה לישיבה, וודאי שונה בסוגים שונים של ישיבות.

סדר יום של ישיבה 'מסורתית' מן הטיפוס הליטאי: השכמה לתפילת שחרית, לימוד קצר של הלכה או פרשת השבוע, ארוחת בוקר, מקבץ (הקרוי 'סדר') ראשון של לימוד בחברותא ובסופו שיעור קבוצתי מפי הר"מ, ארוחת צהריים, מנוחת צהריים (כשעה-שעה וחצי), תפילת מנחה, מקבץ שני של לימוד בחברותא, תפילת ערבית, ארוחת ערב, מקבץ אחרון של לימוד בחברותא.

דפוס זה או דומה לו שכיח למדי גם בישיבות שאינן ליטאיות מובהקות. עם זאת, ככל שהישיבה מאפשרת (או מעודדת) לימודים מתחומים שונים (מחוץ לתלמוד והלכה), כך גדלות גם כמויות השיעורים המועברים במוסד והבאים על חשבון זמן ה'סדר'. לדוגמה, בישיבה בה לומדים תנ"ך ומחשבת ישראל (כגון ישיבת הסדר או שילוב) יוכנסו שיעורים מתחומים אלו לתוך סדר היום, ובמכינה קדם צבאית ששמה דגש על הכנה פיזית לשירות הצבאי יהיו בלו"ז השבועי גם ניווטים וכושר גופני.

מושגי יסוד בחיי הישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישיבת עץ חיים בירושלים, 1910
  • זמן: תקופות הלימוד בישיבה (מעין "סמסטרים") מכונות "זמן". ישנם שלושה "זמנים" - זמן חורף (חשון-אדר), זמן קיץ (אייר-ט' באב), זמן אלול (אלול-יום כיפור). התקופה שבין זמן לזמן נקראת "בין הזמנים".
  • עיון ובקיאות: עיון, זהו לימוד המעמיק בסוגיה ובמפרשיה שלעתים מוביל להתעכבות של חודשים על דפי תלמוד בודדים, העוסק והמצליח בו נקרא: "עוקר הרים", לעומתו לימוד הבקיאות מהיר יותר. ההבדל יכול להתבטא בכמות החומר (בבקיאות - גמרא, רש"י ולפעמים תוספות, בעיון - דגש על לימוד ראשונים ואחרונים) או ברמת ניתוח החומר והעמקה בו. לימוד הבקיאות מקובל במיוחד בישיבות ספרדיות וחסידיות, אך גם בישיבות ליטאיות, השמות דגש על העיון, מקצים לו זמן.
  • סדר: זמן המוקדש ללימוד עצמאי, בצוותא עם חברותא, של הסוגיות הנלמדות. הסדרים מחולקים לשלושה:
סדר ראשון (או סדר בוקר) - ללימוד "עיון".
סדר שני (או סדר צהרים) - ברוב הישיבות לומדים בו "בקיאות", אבל בחלק "עיון".
סדר שלישי (או סדר ערב) - בדרך כלל מוקדש ללימוד בקיאותי ומהיר.
בחלק מהישיבות קיים סדר מוסר זמן קצר (רבע עד חצי שעה) של לימוד ספרי מוסר. ברוב הישיבות הציוניות קיים סדר אמונה - כשעה מתוך סדר הצהריים במוקדשת ללימוד ספרי הגות ומחשבה. לפעמים יש גם סדר הלכה המוקדש ללימוד הלכה, בדרך כלל מתוך הספר משנה ברורה.
  • ראש ישיבה: הרב העומד בראש הישיבה ומתווה את דרך חינוכה.
  • ר"מ: הרב האחראי על חינוך ולימוד קבוצת תלמידים בישיבה.
  • משגיח או מנהל רוחני: קיים בעיקר בישיבות חרדיות, הדמות האחראית לכך שהתלמידים יעמדו בכללי המוסר והמשמעת הנהוגים בישיבה.
  • משפיע: קיים בישיבות חסידיות. דמות רוחנית שמעודדת את התלמידים לעסוק בעבודת ה' ובהתעלות רוחנית.
  • משגיח קטן (מק"ק): איש צוות שאחראי על התנהגות הבחורים היומיומית - כפוף למשגיח, קיים בעיקר בישיבות החרדיות.
  • ראש קיבוץ: רב המהווה כתחליף לר"מ לבני הקיבוץ - בחורים שסיימו 3 שנות לימוד ראשונות בישיבה גדולה. תפקידו הוא ללמוד עם הבחורים, ולמסור להם "חבורות"‏[16] מידי פעם.
  • משיב (או נושא ונותן): רב שתפקידו לענות לשאלות הבחורים בלימוד. ישנן ישיבות שיש משיב לכל שיעור בנפרד.
  • שיעור כללי: שיעור המושמע בדרך כלל מפי ראש הישיבה, מושמע לכלל התלמידים, מבלי להתחשב בחלוקתם לכיתות (המכונות "שיעורים"), וכולל רעיונות יסודיים על הסוגיה.
  • שיעור (וועד): ביטוי מקביל למחזור, או שנתון בבתי ספר. לכל שיעור ישנו ר"מ ובישיבות גדולות יותר מר"מ אחד. בישיבת פוניבז' ובנותיה משתמשים בשם ועד לקיבוץ (ראו פיסקה הבאה), כגון שנה ראשונה בקיבוץ נקראת ועד א'. בישיבת חברון ובנותיה שיעור א' נקרא ועד ראשון וכן הלאה.
  • קיבוץ, או כינוס: בחלק מן הישיבות מכונה כך השיעור ברמה הגבוהה ביותר בישיבה. בעוד בדרך כלל מתחלקים התלמידים לפי שנים, ב"קיבוץ" לומדים כל התלמידים המבוגרים בישיבה, בדרך כלל משיעור ד' (שנה רביעית) או ה' ומעלה. ברוב הישיבות בני הקיבוץ אינם שומעים שיעורים באופן סדיר.
  • שיחה (שמועס): ברוב הישיבות מוסר המשגיח שיחה שבועית של דברי מוסר והשקפה, בדרך כלל בהקשר לעניינים שהזמן גרמן או לפרשת השבוע.
  • ועד: בחלק מן הישיבות החרדיות קיים שיעורים לקבוצות קטנות במחשבה וספרי הגות (לרוב עם המשגיח), מתבטא גם בהשתתפות של התלמידים בשיעור.
  • קבוצה: כינוי חב"די לשנה הלימודים החותמת את שנות הישיבה. בשנה זו נוסעים הבחורים ללמוד בישיבת חב"ד המרכזית בחצר הרבי, ב"770" בברוקלין, ניו יורק.
  • חברותא: מקובל ללמוד עם בן זוג. לימוד ללא חברותא נחשב לחריגה מהנורמה, לפי האימרה "או חברותא או מיתותא" (או חבר או מוות). בישיבות חסידיות "שותף" היא המקבילה של "חברותא".
  • כולל אברכים: ישיבה גבוהה לגברים נשואים. הלומד בה, שהוא גבר נשוי המקדיש זמנו ללימוד, קרוי אברך. בדרך כלל, בעוד התלמידים הצעירים משלמים על לימודיהם, האברכים מקבלים מלגת קיום מהכולל. חלק מהכוללים מהווים חלק מישיבה בה לומדים גם בחורים, וחלקם מתקיימים כמוסד עצמאי בלי קשר לישיבה כלשהי.
  • חבּורה: לימוד קבוצתי אינטימי, בו לומדת קבוצה קטנה יחסית של תלמידים. בדרך כלל ילמדו מסכת או סוגיא אחרת מהנלמד בישיבה, או לחלופין יעביר כל פעם אחד מבני החבורה מערכה תורנית על הסוגיא הנלמדת בישיבה. המונח "חבורה" משמש גם ככינוי מושאל למערכה תורנית. בדרך כלל יעביר חבורה אחד התלמידים המבוגרים בישיבה, אך לעתים אף צעירים.
  • בן תורה: דמותו האידאלית של תלמיד הישיבה, כפי שרואים אותה ראשי הישיבות.
  • עילוי: בחור או אברך מצטיין, שכשרונו הוא מעל הממוצע.
  • מתמיד: בחור שמקפיד על לימוד שעות רבות, מעבר לנורמה. תלמיד זה מאופיין בדרך כלל בידע נרחב, ומהווה אף הוא מודל לחיקוי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרדכי ברויאר, אוהלי תורה - הישיבה, תבניתה ותולדותיה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2003.
  • עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי (עורכים), ישיבות ליטא - פרקי זכרונות, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2004.
  • שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2005.
  • בן־ציון קליבנסקי, כצור חלמיש: תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2014.
  • הרב שג"ר, בתורתו יהגה, אלון שבות: מכון כתבי הרב שג"ר, 2008.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ט"ז-מסכת מגילה, דף י"ז
  2. ^ נ. ליברמן, הישיבה הראשונה בעולם, 18 באוקטובר 2009, אתר tog
  3. ^ רש"י בספר בראשית פרק מ"ו פס' כ"ח באתר מאגר ספרות הקודש של סנונית
  4. ^ דוד גודבלט, התפתחויות חדשות בחקר ישיבות בבל, ציון מ"ו, א', תשמ"א, עמוד 16
  5. ^ 5.0 5.1 "ת"ר, מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד. משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב..." (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"א, עמוד א').
  6. ^ רמב"ם, סנהדרין א,ג
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ג
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ט"ז, עמוד ב'
  9. ^ אגרת רב שרירא גאון, מאינץ תרל"ג, עמוד 32; הוצאת הרב רבינוץ, עמוד 110
  10. ^ דוד גודבלט, התפתחויות חדשות בחקר ישיבות בבל, ציון, מ"ו, א', תשמ"א, עמ' 14-38
  11. ^ ישעיהו גפני, הערות למאמרו של ד' גודבלט, ציון, מ"ו, א', תשמ"א, עמ' 52-56
  12. ^ http://www.daat.ac.il/daat/history/hevra/rabi-2.htm
  13. ^ המונח "ישיבה גדולה" נפוץ בעיקר בציבור החרדי, ואילו המונח "ישיבה גבוהה" מקובל בציבור הדתי-לאומי, אך החלוקה איננה מוחלטת
  14. ^ Mechon Hadar - Home
  15. ^ באופן כללי בישיבות הליטאיות יש שני סוגי מחזורי לימודים: המחזור של ישיבת פוניבז' ובנותיה הכולל את המסכתות המנויות בערך מלבד שבת ושבועות (את מסכת נדרים לומדים פעמיים מדי שש שנים), המחזור של ישיבת חברון ובנותיה הכולל את המסכתות המנויות בערך מלבד מסכת פסחים. בישיבות מרכז הרב ובנותיה מחזור הלימוד כולל את המסכתות המנויות מלבד מסכתות מכות ושבועות.
  16. ^ ראה לקמן "חבּורה"