אידיליה

אידיליה היא סוגה ספרותית, לרוב שירית, העוסקת בתיאור חיי כפר פשוטים, שלווים והרמוניים. מקור המושג ביוונית עתיקה: אידיליון - ציור קטן, ציור של החיים הפשוטים, בדרך כלל של רועי-צאן וחקלאים, החיים באחווה ובקרבה אל חליפות הטבע ועונותיו.

האידיליה יכולה להיות פסטורלית (תיאור חיי-רועים), או אפית (תיאור "עולם קטן" של חיי-עם באופן נשגב), או לירית (השתפכות נפש), או ביקורתית (ריאליסטית ושיפוטית). מבחינה צורנית, בין אם בשירה בין אם בפרוזה, האידיליה היא התבוננות מושהית, המתעכבת על פרטי פרטים באורח החיים הכפרי ובנוף הטבעי המתוארים.

לפעמים בטעות מבלבלים בין אידילי, כלומר דבר הכתוב בסוגת האידיליה, לבין אידיאלי - הרצוי, שאינו קיים בחיים הנוכחיים. האידיליות התפתחו מאז ראשיתן בעולם הקלאסי, מיצירות ריאליסטיות מובהקות, שתיארו בעיקר את חיי הכפר, ליצירות ספרותיות יותר משוכללות. בתקופה המודרנית, עם ההתרחקות מן הטבע וחיי הכפר, הפכה האידיליה לסוגה ספרותית שעוסקת בגעגועים לעבר אידילי ואידיאלי מושלם, שלא בהכרח היה קיים במציאות.

בין האידיליות המפורסמות: האידיליות של תיאוקריטוס, "הרמן ודורותיאה" מאת גתה, "אידיליות המלך" מאת אלפרד טניסון, "תחת עץ היער" מאת תומאס הרדי.

בספרות העברית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למחזה "מגדל עוז" מאת הרמח"ל היה נופך אידילי, שהשפיע על הספרות העברית בדורות הבאים. כתב יעקב פיכמן: 'החרוזים בשבח “נאות השלום” שבשדה ויתרונם על “הערים הבצורות” אשר “רק מרורים סוּגרו בהנה”, היו שגורים בפי דורות ואת בת קולם נשמע כמעט בכל שירת ישראל החדשה, מספורי מאפּו ועד אידיליות שמעונוביץ. מאירים מתוכם פסוקים מוצקים, אשר לא יצויירו אף הם בלי גלגולי צמיחה חדשה, ולא לחנם הניבו לב משוררים רבים כל כך. בחרוזים על אושר חיי הרועה היה מקצבה הקדמוני של שירת המקרא ומסורתה, בה במידה שהיה בהם מחנם של קצב חדש ומסורת חדשה'^[1].

בתקופת ההשכלה חוברו שתי יצירות אידיליות: הרומן "אהבת ציון" מאת אברהם מאפו, שהוא במידה רבה רומן אידילי על חיי הרועים בארץ ישראל בתקופת ישעיהו וחזקיהו; והאידיליה "דוד וברזילי" מאת יל"ג העוסקת ביתרון חיי הרועים הפשוטים הצנועים והשוקטים על חיי העיר הרועשים והעשירים. כתב יעקב פיכמן: "שוב נוספה לשירת התקופה אידיליה, אשר מתוכה עולה קצב-השקט של נוף-שדה, של געגועי הדור על הטבע שהלכו הלוך וחזוק. יצירת נוער היא עם איזו צלילות שאינה שכיחה בנוער. משהו מוגבל בתוכנו, אך שלם בבניינו. מחוץ לחזיונות מאפו היא כמעט היחידה בתקופה בחמדת סגנונה ובתום מיליה וציוריה. יצירה טיפוסית כל כך לתקופת ההשכלה, ועם זה - כמה היא, בכל סגנונה, טיפוסית גם ליל"ג העולה! שירת קדומים מובהקת: תום נעורים בה וחכמת זקנים"^[2].

האידיליה ההפכה לסוגה מרכזית בספרות העברית החדשה בתקופת התחייה. בשנת תרמ"ח (1888) יצאה לאור האידיליה "ארץ הפלאות" מאת זאב קפלן, שהייתה עדיין כתובה בנוסח ההשכלה. האידיליות המודרניות הראשונות יצאו לאור בתחילת המאה ה-20 על ידי שאול טשרניחובסקי, שנחשב לאבי האידיליה העברית. שלוש האידיליות הידועות מביניהן הן "ברית מילה", "לביבות" ו"כחום היום". בעקבותיהן נכתבו בא"י אידיליות ארץ-ישראליות על ידי דוד שמעוני, יעקב פיכמן, שמשון מלצר, ראובן גרוסמן, ואחרים. בתקופת התחייה ובשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, האידיליות של שמעוני ("ביער חדרה", "יובל העגלונים", "מלחמת יהודה והגליל", "כרמית", "מצבה", ועוד) ביטאו את שירת התחייה של האומה במולדתה, ובפרט של אנשי המעשה והחזון של העלייה השנייה. הן היו חביבות על הציבור, והייתה להן השפעה חינוכית על הנוער הישראלי.

כתב ישראל כהן: "מקובלים אנו, שאידיליה היא פרי חיים מגובשים ומכובשים של עם בעל מסורת עתיקה, המחוברת לקרקע. היא נובעת מן הקבע ומן השלווה שבהווי הלאומי. לפיכך היתה הצלחתו של צ’רניחובסקי באידיליותיו כטבעיות בעינינו. שהרי הוא חצבן מן המוצק והמלוטש בחיי היהדות הרוסית בת הדורות. ועל כל פנים היסוד האידילי כשלעצמו היה נתון ונראה לעין, אלא שבא המשורר הגדול ונפח בו נשמה גדולה. מה שאין כן האידיליות של שמעוני. הן נס יצירי ממש. הגע בעצמך: הכל מסביב רופף ותוסס ורופס; הכל שרוי בסימן של יציקה וטביעה; כיבוש העבודה; לבטי המשכיל בן־העיירה שנהפך לפועל עברי; גלגולו של איש־ביל“ו שהיה למעביד ולמתנכר; נפתולי הלשון העברית הענוגה, שנקראה פתאום לצאת לרחוב ולהיות מדוברת בפי ההמון; תלאות המשק היהודי המתהווה; סבלות הילד הנולד לתוך מציאות חדשה; פסיעות החברה העברית המתחדשת; השיתופיות המתהווה; ניצני הממלכתיות העברית; שינוי תבנית העיתון העברי והספר העברי; צפירת אניות המבשרות עלית חלוצים ויציאת ותיקים. ובתוך אותו מצב של היוליות וקדחת העשייה קם המשורר ויוצר אידיליה"^[3].

מאוחר יותר אידיליות שימשו לתיעוד ספרותי והנצחת חיי העם היהודי בגולה. גישה זו קיבלה דחיפה נוספת לאחר השואה, כאשר ניסו להחיות את העולם היהודי שחרב באמצעות אידיליות. החל משנות ה-60 של המאה ה-20 ואילך סוגה זו כמעט נעלמה מנוף הספרות העברית.