יוסף חיים ברנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוסף חיים ברנר, 1910

יוסף חיים בְּרֶנֶר (י"ז באלול תרמ"א, 11 בספטמבר 1881, נוביה מליני, פלך צ'רניגוב, האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) – כ"ד בניסן תרפ"א, 2 במאי 1921, יפו), מחלוצי הספרות העברית המודרנית, הוגה, פובליציסט ומנהיג ציבור. נודע במספר שמות עט, כגון בר יוחאי, ח.ב. צלאל, י.ח.ב., ויוסף חבר. בנוסף לשכלולים וחידושים ספרותיים, ברנר קנה לעצמו מוניטין בגין אורח חייו הסגפני ואומץ ליבו לצאת כנגד המוסכמות, הניכר באימרות ייחודיות כגון "אף על פי כן" ו"זכות הצעקה". תכונות אלו, יחד עם מותו הטראגי, יצרו סביבו הילה שהפכה אותו לדמות כמעט אגדתית בהיסטוריה הספרותית והתרבותית של ארץ ישראל.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף חיים ברנר נולד בעיירה נוביה מליני (Новi Млини) שבפלך צ'רניגוב, בדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) למשפחה ענייה, וילדותו עברה עליו בדלות קשה. (שמהּ המקורי של משפחתו היה לובנוב; סבו, אב לשלושה בנים, שינה את שמות המשפחה של שניים מבניו ל'ברנר' ו'נרוצקי'.) שלמה ברנר, אביו, היה מתנגד, אולם רב העיירה נוביה מליני, אצלו החל ללמוד בשנת תרנ"ג ב"חדר" היה חסיד לובביץ'. בפורים תרנ"ד הוצגה בעיירה הצגת פורים היתולית ("פורים שפיל") שנכתבה על ידי ברנר הצעיר (הוא גם שיחק בה בתפקיד מרדכי) זה ככל הנראה היה הניסיון הספרותי הראשון שלו. באביב תרנ"ד עבר ללמוד בישיבה בהומל בה למד כשנה וחצי. הוא למד תקופה גם בהלוסק ובקונוטופ. בקונוטופ החל ברנר לקרוא בספרים חיצוניים, ונעשה למתנגד חריף לחסידות. הוא סולק מן הישיבה בבושת פנים לאחר שנתפס כותב דברי-חול. בין השנים 18961898 למד בישיבה בעיירה פּוֹצֶ'פּ, ובהּ התיידד עם אורי ניסן גנסין שאביו היה ראש הישיבה. בתקופה זו החל לקרוא מיצירות הספרות העברית, ועשה צעדים ראשונים בכתיבה. ב-1898 התגורר זמן מה בביאליסטוק, וניסה להתפרנס כסופר סת"ם. לאחר מכן חזר להומל, ושם הצטרף לתנועה הסוציאליסטית היהודית 'הבונד'.

בסתיו שנת 1901 גויס לצבא הרוסי[1]. שנתיים לאחר מכן, כאשר פרצה מלחמת רוסיה-יפן, ערק ונתפס, אך נחטף בשנת 1904 מידי המשטרה שהובילה אותו לבית סוהר בעיר בוברויסק על ידי חבורת בונדאים, ומשם הוברח ללונדון‏[2].

בין השנים 19041907 התגורר בשכונת וייטצ'אפל (Whitechapel) שבלונדון. בשנת 1904 כתב את הספר "מסביב לנקודה", וזה התפרסם בירחון "השילוח" שבעריכתו הספרותית של חיים נחמן ביאליק. בשנים 19061907 ערך והוציא לאור, ביחד עם חברו הסופר יהושע רדלר פלדמן (הידוע גם כר' בנימין), את כתב העת הספרותי 'המעורר', שהשפעתו על התפתחותהּ של הספרות העברית החדשה הייתה עצומה. באנגליה למד ברנר את מקצוע סדר הדפוס, ובירחון 'המעורר' עשה הכול במו ידיו, למעט ייצור הנייר.

ב-1908 עבר לעיר לבוב שבגליציה, שם התיידד עם הסופר גרשון שופמן ואף שכר דירה בשותפות איתו לתקופה מסוימת. כעבור זמן מה נוצר קרע ביניהם, כנראה בשל אישה. בעקבות המריבה עם שופמן, החליט ברנר לעזוב את לבוב ולעלות לארץ ישראל.

לחצו כדי להקטין חזרה
יצחק בן צבי דוד בן-גוריון יוסף חיים ברנר יעקב זרובבל אהרון ראובניBen-Zvi, Yaacov Zrubavel, Ben-Gurion, Brenner, Aharon Reuveni.jpg

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יישובים: יצחק בן צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)

לחצו כדי להקטין חזרה
ש"י עגנון דוד שמעוני יוסף חיים ברנר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'Shimoni, Brenner, Azar, Agnon.jpg

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

דוד שמעוני, י"ח ברנר, א"ז רבינוביץ' וש"י עגנון (1910)

דימוי דיוקנותיהם של דבורה בארון, הרב קוק, דוד שמעוני, ש"י עגנון, א"ז רבינוביץ' וי"ח ברנר, כולם התגוררו בנווה צדק בתקופת העלייה השנייה, במיצג "תוצרת הארץ" - עבודתו של האמן דוד טרטקובר המוצגת בכיכר מרכז סוזן דלל

כאשר עלה לארץ ישראל בשנת 1909, רצה ברנר לעסוק בחקלאות כדי להגשים בגופו את הרעיון הציוני; אך שלא כמו ידידו ומורו א"ד גורדון, לא עמד ברנר בעבודת האדמה, ונטש אותה לאחר שבוע (יש אומרים בכפייה)‏[3] לטובת הספרות, ומאוחר יותר – לטובת הוראת ספרות, לשון, תנ"ך ומשנה בגימנסיה הרצליה בתל אביב. סייע לפריצתו של ש"י עגנון אל התודעה הספרותית תרבותית היהודית, כאשר סייע בהוצאת ספרו "והיה העקוב למישור". היה חבר מערכת "האחדות" והתגורר עד 1914 בחדר נזירי סמוך לבית דפוס אחדות בשכונת עזרת ישראל בירושלים[4].

תרגם מרוסית לעברית את "החטא ועונשו" מאת דוסטויבסקי ואת "בעל בית ופועלו" מאת טולסטוי, ומגרמנית לעברית שני ספרים מאת גרהרט האופטמן ואת "היהודים בזמן הזה" מאת ארתור רופין. כן עסק בתרגומי מדע פופולרי. בשנת 1913 נישא ברנר לגננת חיה ברוידא, וכעבור שנה נולד בנם היחידי, ברנר קרא לו אורי ניסן, על שם חברו אורי ניסן גנסין שמת כשנה קודם לכן. נישואיו לא החזיקו מעמד זמן רב, ואשתו עזבה אותו ונסעה עם בנם לברלין. בשנת 1917, בימי גירוש תל אביב, כאשר גורשו תושבי תל אביב והתושבים היהודים של יפו על ידי השלטון העות'מאני, עבר ברנר לחדרה, ושב ליפו רק לאחר כיבוש הארץ על ידי הצבא הבריטי. מ-1919 ערך את הירחון הספרותי "האדמה" שצורף ל"קונטרס", בעריכתו של ברל כצנלסון.

בתחילת 1921 השתתף בוועידת היסוד של ההסתדרות הכללית.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח יוסף חיים ברנר וחבריו

במאי 1921 נרצח ברנר בפרעות תרפ"א. התנפלות הרוצחים החלה כנראה בקהל של אבלים ערבים בלוויה של ילד ערבי בבית הקברות המוסלמי שייח' מוראד הסמוך לבית בו התגורר אז, בית אברהם יצקר. הבית ניצב באזור פרדסים (היום בשכונת אבו כביר) בסמוך לעיר יפו. עם ברנר נרצחו גם בני משפחת יצקר והסופרים יוסף לואידור וצבי שץ. גופותיהם של שבעה נרצחים נתלו על חומות בית הקברות.

המקום, שבאותה עת היה חלק מיפו, הוא כיום דרך קיבוץ גלויות בדרום תל אביב. כ-150 מטרים ממקום הרצח עומד כעת "משכן ברנר וחבריו" - מרכז הנוער העובד והלומד, שהוא שחזור לבית יצקר, המכיל תערוכת הנצחה לנרצחים.

על שמו נקרא קיבוץ גבעת ברנר ובו תיכון אזורי ברנר, וכן רחובות בערים רבות בישראל[5].

בנו אורי ניסן ברנר היה סגן מפקד הפלמ"ח.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1900 התפרסם סיפורו הראשון, פת לחם, בכתב העת 'המליץ'. באותה שנה יצא לאור בוורשה ספרו מעמק עכור - אוסף סיפורים על עלובי החיים בעיירה היהודית של סוף המאה. בסיפורים אלה בולט ריאליזם מגמתי. הרומן בחורף (שברנר הסתייג מהגדרתו כרומן) החל להתפרסם בשנת 1903, בחלקים, בעיתון השילוח (כתב עת). שם גם התפרסם הרומן השני של ברנר, מסביב לנקודה, בשנת 1904[6].

סיפוריו של ברנר יכולים להיראות כהיפוכם הגמור של סיפורי ידידו שופמן - אם שופמן מבליט את מלאכותיותם המסוגננת של סיפוריו, ברנר מבקש ליצור את הרושם שהדברים הם תיעוד אמיתי, וידוי אוטוביוגרפי, ולא יצירת אמנות.

יחד עם אחד העם הטביע ברנר את חותמו על התרבות והלכי הרוח של פועלי ארץ ישראל.

משנתו היהודית - קיומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנר היה בעל תפיסה אקזיסטנציאליטית (קיומית) חילונית מובהקת[7] ושאף לתקומת העם היהודי תוך שחרורו מעול הגויים ומעול הדת.

בגיל צעיר הוא איבד את אמונתו באלוהים וכתב בלשון חריפה כנגד "מבקשי האלוהים". לדבריו: "סופר נאור, מודרני, הבא ומדבר לנו בדעה צלולה על בקשתו את האלוהים, על געגועיו לאלוהים, על מציאותיו באלוהים – מה פני האיש כזה בעינינו, אם לא של בדאי, של בדאי גמור?"[8]. ברנר לא כותב את הדברים מתוך האדרת השכל והניסיון האנושי או מתוך שהוא מציע משמעות אובייקטיבית חדשה לעולם. לדבריו באותו המאמר: "יודע אני ויודע, ככל פשוט שבפשוטים אשר נשמה לו, את כל קוצר-כוחו ואפסותו של השכל האנושי, את כל טעויות ותעתועי-הניסיון של חושינו, ויחד עם זה, את כל הקושי שבחיים ושבצירופי החיים, את כל מר-הקדרוּת של הוויה בלי אלוהים, ויחד עם זה את כל הפחד והרטט ואי-המוצא של תעלומת חיינו ומותנו". דרישתו של ברנר היא שנעמוד אל מול הקושי והפחד הזה כבני חורין מבלי לברוח לאשליות שווא כדוגמת הדת ואלוהים. "האומנם פסקה האשׁ היוקדת בקרבנו לשחרור, לחופש בכל הגילויים, למרות אימת הריקניות, שאין לה תקנה? הטרם נדע, כי מתו, מתו האלים, כל האלים? כן, מתו בשבילנו, מתו לעולמים, ואיתם גם חוקיהם, פקודיהם ומצוותיהם המעשיות" (שם).

תפיסתו את היהדות היא תפיסה קיומית חילונית ולא תפיסה דתית. לדבריו "כל מעשי היהודים בתוך סביבתם ולתכלית קיומם זאת היא היהדות. העיקר הוא לבקש בכול את היהודים תחילה – סוף היהדות לבוא. אם יהיו יהודים, יעבדו את עבודתם ויחיו את חייהם העצמיים – כבר תהיה ממילא איזו יהדות. או כל מה שיהיה – יהדות יקרא לו" (עמ' 152 אצל שגיא). ע"פ ברנר היהדות היא למעשה תרבותו של העם היהודי, תרבות אשר דורשת שינויים רדיקלים, ולא רק דתו. ""צורות-החיים העיקריות של היחיד והאומה לא מפי הדת הן ניזונות וחיות... אנחנו, היהודים החיים, בין אם אנחנו מתענים ביום-כיפור ובין אם אנו אוכלים בו בשר בחלב, בין אם אנו מחזיקים במוּסרה של הברית הישנה, בין אם אנו בהשקפת עולמנו תלמידים נאמנים לאפיקוֹר – אנחנו איננו חדלים להרגיש את עצמנו בתור יהודים" (ברנר, שם, עמ' 57-59).

למרות סלידתו הגדולה של ברנר מכל הקשור בדת ובאמונה הדתית הרי שהוא נתן מקום של כבוד לתורה שבכתב ולתורה שבע"פ כשורשי ספרותנו וחשב שעלינו לינוק מהם אך גם לדעת לצאת כנגדם. במאמרו "מן הספרות העברית" הוא כותב: "ספרותנו העברית אעפ"י שענפיה מועטים – הנה שרשיה מרובים.  שרשי ספרות זו – אל לנו לשכוח! – חודרים לתוך המשך-עת של שלשת אלפים שנה.  ראשיתה של ספרות זו נעוצה בכתובים ראשונים אחרונים.  ינוק ינקה מהרבה יובלים ודורות של אוּמה רבת-כוח ומערת נפשה למות קדושים.  ליווּה על דרכה וחכמי המשנה ובעלי-האגדה, אמוראי בבל ותַנאי ארץ ישראל, רבנן סבוראי והגאונים, הפוסקים והמפולפלים, המקובלים והחוקרים, הרבנים והחסידים, המאספים והמשכילים הראשונים.  כל זה אוצר של אנרגיה מונח ביסוד, כל זה הוא עושר, כל זה הוא כוח כביר, כל זה הכה שרשים עמוקים בנפש האומה ולא יחלוף – אי אפשר שיחלוף" [9]. שלל יצירות היהדות הם מעין קרקע שעליה צומחת היהדות של ימינו, יהדות שברצותה יכולה להתנגד להם וברצותה לקבלם אך בכל מקרה נמצאת בשיחה עם מקורותיה.

מאמרים על חייו ויצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מעמק עכור, 1900
  • בחורף, 1904
  • מסביב לנקודה, 1904
  • מן המֵצר, 1909
  • עצבים, 1910
  • מכאן ומכאן, 1911
  • שכול וכישלון, 1920
  • הגאולה והתמורה
  • על הדרך (המעורר, א', ז', יוני 1906)

מתרגומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האורגים, חזיון משנות הארבעים, מאת גרהרט הופטמן, ירושלים, 1910.
  • ‫אנשים בודדים, דרמה בחמש מערכות, מאת גרהרט הופטמן, ירושלים, 1912.
  • בעל הבית והפועל, לב ניקולאייביץ’ טולסטוי, בבל, תל אביב, 2002.
  • בעל העגלה הנשל, חזיון בחמש מערכות, מאת גרהרט הופטמן, יפו, 1913.
  • הר הקרח, ספורי מדע מימים קדמונים, מאת יוהנס ב’ ינסן, יפו, 1914.
  • החטא וענשו, רומן בששה חלקים עם אפילוג, מאת פ"מ דוסטויבסקי, הוצאת שטיבל, ורשה, 1924.
  • מיכאל קרמר, דרמה, תרגם י"ח ברנר, עם רשימה מאת יעקב רבינוביץ, יפו, 1911.

יצירות בימתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים באר, גם אהבתם גם שנאתם - ביאליק, ברנר, עגנון - מערכות-יחסים, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1992.
  • דב סדן, מדרש פסיכואנליטי - פרקים בפסיכולוגיה של י"ח ברנר, הוצאת מאגנס.
  • יאיר קדר, אם שכולה, אלמנה ובלש: עדויות מהבית האדום, הארץ, 2003.
  • יוסף שה-לבן, ברנר - מסה, הוצאת המרכז לתרבות, תש"א.
  • יוסף שה-לבן, ברנר, לקט ומבוא, בקורת ספרותית ובעיות התקופה, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשי"ב.
  • יוסף שה-לבן, ברנר, האיש ויצירתו, הנחיות, הוצאת אור עם, 1976.
  • שלמה גרודז'נסקי, "ברנר: שלושה גלגולים", בספרו אוטוביוגרפיה של קורא.
  • יצחק בקון, ברנר הצעיר, הקיבוץ המאוחד, 1975.
  • אורי ברנר, ויצחק כפכפי (עורכים), עוד זכרונות.
  • בנימין ברנר, גדולה הייתה הבדידות.
  • נורית גוברין, 'מאורע ברנר'. המאבק על חופש הביטוי, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1985.
  • נורית גוברין, אובד עצות' ומורה דרך, בספרה, 1971.
  • נורית גוברין, צריבה - שירת התמיד לברנר, מאסף של יוצרים ישראליים על ברנר, 1996.
  • מנחם ברינקר, עד הסימטה הטבריינית, סיפור ומחשבה ביצירת ברנר, עם עובד, תל אביב, 1990.
  • יוסף אבן, אמנות הסיפור של ברנר, מוסד ביאליק, ירושלים, 1977.
  • עדה צמח, תנועה בנקודה, ברנר וסיפוריו, תל אביב, 1984.
  • יריב בן אהרון, מסביב לנקודה, הוא סיפר לעצמו, מסכת על סיפורו של ברנר "מסביב לנקודה", 2006.
  • אשר ביילין, ברנר בלונדון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.
  • להיות יהודי, י"ח ברנר כאקסיסטנציאליסט יהודי, מאת: אבי שגיא, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומרכז רפפורט, אוניברסיטת בר-אילן, על העטיפה: איור מאת גד אולמן, 2007.
  • אניטה שפירא, ברנר - סיפור חיים, תל אביב: עם עובד, 2008.
  • בעז ערפלי, מהתחלה: קריאה חדשה ביצירות מרכזיות של י"ח ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.
  • ש"י עגנון, "יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו", מעצמי אל עצמי, הוצאת שוקן, עמ' 141-111.
  • יהודה סלוצקי (עורך), באברויסק (כרכים א - ב), תרבות וחינוך, תשכ"ז-1967.
  • אבנר הולצמן, גדעון כ"ץ, שלום רצבי, מסביב לנקודה: מחקרים חדשים על מ"י ברדיצ'בסקי, י"ח ברנר וא"ד גורדון (סדרת נושא: עיונים בתקומת ישראל), מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ח-2008.
  • שמואל שניידר, הקיום והזיכרון ביצירת אהרן אפלפלד, יוסף חיים ברנר ובכתבים אחרים, הוצאת כרמל, תש"ע 2010.
  • רפי צירקין-סדן, אותיות יהודיות בספריית פושקין: יצירתו של יוסף חיים ברנר וזיקתה לספרות ולמחשבה הרוסית, ירושלים: מוסד ביאליק, 2013.
  • רינה לפידוס, "‫דוסטויבסקי בלבוש יהדותי: ’החטא ועונשו’ בתרגומו של י"ח ברנר", על תרגומי ברנר לדוסטויבסקי, מחקרי ירושלים בספרות עברית י"ד, תשנ"ג 1993. (זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
  • ליאור טל, "יהדות חילונית וצה"ל" (תת פרק - יוסף חיים ברנר), בתוך: "בין הכיפה לכומתה - דת, פוליטיקה וצבא בישראל", עורך: ראובן גל, מודן, 2012

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אניטה שפירא, ברנר - סיפור חיים, תל אביב: עם עובד, 2008. עמ' 45.
  2. ^ הלל צייטלין, "בריחתו של י. ח. ברנר מהמשטרה בבוברויסק (1904)", בתוך: יהודה סלוצקי (עורך), ספר באברויסק, עמ' 385.
  3. ^ עופר אדרת, הצריף בפתח תקווה שוב מספר סיפורים, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2012
  4. ^ ש"י עגנון, יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו, בתוך: מרדכי קושניר (עורך), יוסף חיים ברנר: מבחר דברי זכרונות, תל אביב 1971 עמוד 132
  5. ^ אמציה פלד, רחוב יוסף חיים ברנר, מדריך רחובות חיפה, עיריית חיפה
  6. ^ אניטה שפירא, ברנר - סיפור חיים, תל אביב: עם עובד, 2008. עמ' 69-68, 71.
  7. ^ אבי שגיא, להיות יהודי - י"ח ברנר כקאזיסטנציאליסט יהודי, הקיבוץ המאוחד, 2007
  8. ^ ברנר, יוסף חיים, בעיתונות ובספרות, הקיבוץ המאוחד ודביר, 1960, כרך כרך ב, עמ' 37
  9. ^ ברנר, יוסף חיים, מן הספרות העברית, פרויקט בן יהודה
  10. ^ "הופעתו המופלאה של א"ד גורדון בעלילות הנפש של ברנר", מאמר מאת אוריאל זוהר על ההצגה הנ"ל, במשא דבר 20.6.1986.