יוסף חיים ברנר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יוסף חיים ברנר (11 בספטמבר 1881, נוביה מליני, אוקראינה – 2 במאי 1921, יפו), מחלוצי הספרות המודרנית בעברית, הוגה, פובליציסט ומנהיג ציבור. נודע גם במספר שמות העט כגון בר יוחאי, ח.ב. צלאל, י.ח.ב., ו-יוסף חבר. בנוסף לשכלולים וחידושים ספרותיים, ברנר קנה לעצמו מוניטין בגין אורח חייו הסגפני וכפירתו במוסכמות הניכרת באימרות ייחודיות כגון "אף על פי כן" ו"זכות הצעקה". תכונות אלו, יחד עם מותו הטראגי, יצרו סביבו הילה שהפכה אותו לדמות כמעט מיתולוגית בהיסטוריה הספרותית והתרבותית של ארץ ישראל.
תוכן עניינים |
[עריכה] תולדות חייו
יוסף חיים ברנר נולד בעיירה נוביה מליני שבאוקראינה (אז באימפריה הרוסית) למשפחה ענייה, וילדותו עברה עליו בדלות קשה. (שמהּ המקורי של משפחתו היה לובנוב; סבו, אב לשלושה בנים, שינה את שמות המשפחה של שניים מבניו ל'ברנר' ו'נרדוסקי'.) למד ב"חדר" והמשיך בישיבות אחדות. בין השנים 1896–1898 למד בישיבה בעיירה פּוֹצֶ'פּ, ובהּ התיידד עם אורי ניסן גנסין. בתקופה זו החל לקרוא מיצירות הספרות העברית, ועשה צעדים ראשונים בכתיבה. ב-1898 התגורר זמן מה בביאליסטוק, וניסה להתפרנס כסופר סת"ם. לאחר מכן עבר להומל, ושם הצטרף לתנועה הסוציאליסטית היהודית 'הבונד'.
בשנת 1900 התפרסם סיפורו הראשון, "פת לחם", בכתב העת 'המליץ'. באותה שנה יצא לאור בוורשה ספרו "מעמק עכור".
בשנת 1902 גויס לצבא הרוסי. שנתיים לאחר מכן, כאשר פרצה מלחמת רוסיה-יפן, ערק ונתפס, אך נחטף בשנת 1904 מידי המשטרה שהובילה אותו לבית סוהר בעיר בוברויסק על ידי חבורת בונדאים ומשם הוברח ללונדון[1].
בין השנים 1904–1907 התגורר בשכונת וייטצ'אפל (Whitechapel) שבלונדון. בשנת 1904 כתב את הספר "מסביב לנקודה", וזה התפרסם בירחון "השלוח" שבעריכת חיים נחמן ביאליק. בשנים 1906–1907 ערך והוציא לאור, ביחד עם חברו הסופר יהושע רדלר פלדמן (הידוע גם כר' בנימין), את כתב העת הספרותי 'המעורר', שהשפעתו על התפתחותהּ של הספרות העברית החדשה הייתה עצומה. באנגליה למד ברנר את מקצוע סדר הדפוס, ובירחון 'המעורר' עשה הכול במו ידיו, למעט ייצור הנייר.
ב-1908 עבר לעיר לבוב שבגליציה, שם התיידד עם הסופר גרשון שופמן ואף שכר דירה בשותפות איתו לתקופה מסוימת. כעבור זמן מה נוצר קרע ביניהם, כנראה על רקע אישה ששניהם נמשכו אליה. בעקבות המריבה עם שופמן, החליט ברנר לעזוב את לבוב ולעלות ארצה.
כאשר עלה לארץ ישראל בשנת 1909, רצה ברנר לעסוק בחקלאות כדי להגשים בגופו את הרעיון הציוני; אך שלא כמו ידידו ומורו א"ד גורדון, לא עמד ברנר בעבודת האדמה, ונטש אותה לאחר שבוע (יש אומרים בכפייה) לטובת הספרות, ומאוחר יותר – לטובת הוראת ספרות, לשון, תנ"ך ומשנה בגימנסיה הרצליה בתל אביב. סייע לפריצתו של ש"י עגנון אל התודעה הספרותית תרבותית היהודית, כאשר סייע בהוצאת ספרו "והיה העקוב למישור". היה חבר מערכת "האחדות".
תרגם מרוסית לעברית את "החטא ועונשו" מאת דוסטוייבסקי ואת "בעל בית ופועלו" מאת טולסטוי, ומגרמנית לעברית שני ספרים מאת גרהרט האופטמן ואת "היהודים בזמן הזה" מאת ארתור רופין. כן עסק בתרגומי מדע פופולרי.
בשנת 1917, בימי גירוש תל אביב, כאשר גורשו תושבי תל אביב והתושבים היהודים של יפו על ידי השלטון העות'מאני, עבר ברנר לחדרה, ושב ליפו רק לאחר כיבוש הארץ על ידי הצבא הבריטי. מ-1919 ערך את הירחון הספרותי 'אדמה' שצורף ל"קונטרס", בעריכתו של ברל כצנלסון.
בתחילת 1921 השתתף בוועידת היסוד של ההסתדרות הכללית.
במאי 1921 נרצח ברנר בפרעות (חלק מפרעות תרפ"א) שהחלו על ידי קהל אבלים בלוויה של ילד ערבי בבית הקברות המוסלמי שייח' מוראד הסמוך לביתו – בית אברהם יצקר, בשכונת אבו כביר שבעירו יפו. עם ברנר נרצחו גם בני משפחת יצקר, והסופרים יוסף לואידור וצבי שץ. גופותיהם של שבעה נרצחים נתלו על חומות בית הקברות.
המקום, שבאותה עת היה חלק מיפו, הוא כיום דרך קיבוץ גלויות בדרום תל אביב. כ-150 מטר ממקום הרצח עומד כעת "משכן ברנר וחבריו" - מרכז הנוער העובד והלומד, שהוא שחזור לבית יצקר, המכיל תערוכת הנצחה לנרצחים.
על שמו נקרא קיבוץ גבעת ברנר, וכן רחובות בערים רבות בישראל.
[עריכה] יצירתו
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
יחד עם אחד העם הטביע ברנר את חותמו על התרבות והלכי הרוח של פועלי ארץ ישראל.
[עריכה] מאמרים על חייו ויצירתו
ברנר הוא אחד הסופרים המוערכים ביותר בספרות העברית החדשה. עם החוקרים שחקרו את יצירתו וכתבו עליה נמנים: נורית גוברין, יפה ברלוביץ, אורציון ברתנא, צבי צמרת, אבנר הולצמן, חמוטל בר יוסף, מנחם ברינקר, הלל ויס, בועז ערפלי, חיים באר, דן לאור, יאיר מזור, יריב בן אהרון, עדה צמח, אמנון נבות, מוקי צור, אברהם ב. יהושע, אהוד בן עזר, זרובבל גלעד, פנחס שדה, אריה ליפשיץ, שלמה שבא, שמואל ורסס, בארי צימרמן, יוסף אבן, יצחק בקון, מתי מגד, דב סדן, שלמה גרודזנסקי, רות קרטון-בלום ועוד.
[עריכה] מיצירותיו
- מעמק עכור, 1900
- בחורף, 1904
- מסביב לנקודה, 1904
- מן המֵצר, 1909
- עצבים, 1910
- מכאן ומכאן, 1911
- שכול וכישלון, 1920
- הגאולה והתמורה
- על הדרך (המעורר, א', ז', יוני 1906)
[עריכה] מתרגומיו
- האורגים, חזיון משנות הארבעים, מאת גרהרט הופטמן, ירושלים, 1910.
- אנשים בודדים, דרמה בחמש מערכות, מאת גרהרט הופטמן, ירושלים, 1912.
- בעל הבית והפועל, לב ניקולאייביץ’ טולסטוי, בבל, תל אביב, 2002.
- בעל העגלה הנשל, חזיון בחמש מערכות, מאת גרהרט הופטמן, יפו, 1913.
- הר הקרח, ספורי מדע מימים קדמונים, מאת יוהנס ב’ ינסן, יפו, 1914.
- החטא וענשו, רומן בששה חלקים עם אפילוג, מאת פ"מ דוסטויבסקי, הוצאת שטיבל, ורשה, 1924.
- מיכאל קרמר, דרמה, תרגם י"ח ברנר, עם רשימה מאת יעקב רבינוביץ, יפו, 1911.
בנוסף: המחזה עוולה, שעיבד על פי סיפורו ישראל המאירי, והועלה בתיאטרון 'הבימה' בבימויו של עמית גזית בינואר 1986.
[עריכה] לקריאה נוספת
- חיים באר, גם אהבתם גם שנאתם - ביאליק, ברנר, עגנון - מערכות-יחסים", הוצאת עם עובד, 1992.
- דב סדן, מדרש פסיכואנליטי - פרקים בפסיכולוגיה של י"ח ברנר, הוצאת מאגנס. מאמרים, שפורסמו לראשונה בשנות השלושים של המאה העשרים, על ברנר ויצירתו מנקודת ראותה של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית.
- יאיר קדר, אם שכולה, אלמנה ובלש: עדויות מהבית האדום, מאמר על רצח ברנר, מתוך עיתון הארץ, 2003.
- יוסף שה-לבן, ברנר - מסה, הוצאת המרכז לתרבות, תש"א
- יוסף שה-לבן, ברנר, לקט ומבוא, בקורת ספרותית ובעיות התקופה, הוצאת עם עובד, תשי"ב
- יוסף שה-לבן, ברנר, האיש ויצירתו, הנחיות, הוצאת אור עם, 1976.
- שלמה גרודז'נסקי, "ברנר: שלושה גלגולים", בספרו אוטוביוגרפיה של קורא.
- יצחק בקון, ברנר הצעיר, הקיבוץ המאוחד, 1975.
- עוד זכרונות, בקובץ שערכו בנו, אורי ברנר, ויצחק כפכפי.
- גדולה הייתה הבדידות, ספרו של אחיו, בנימין ברנר.
- נורית גוברין, 'מאורע ברנר'. המאבק על חופש הביטוי, יד יצחק בן צבי, 1985.
- נורית גוברין, אובד עצות' ומורה דרך, בספרה של 1971.
- נורית גוברין, צריבה - שירת התמיד לברנר, מאסף של יוצרים ישראליים על ברנר, 1996.
- מנחם ברינקר, עד הסימטה הטבריינית, סיפור ומחשבה ביצירת ברנר, עם עובד, תל אביב, 1990.
- יוסף אבן, אמנות הסיפור של ברנר, מוסד ביאליק, ירושלים, 1977.
- עדה צמח, תנועה בנקודה, ברנר וסיפוריו, תל אביב, 1984.
- יריב בן אהרון, מסביב לנקודה, הוא סיפר לעצמו, מסכת על סיפורו של ברנר "מסביב לנקודה", 2006.
- אשר ביילין, ברנר בלונדון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.
- להיות יהודי, י"ח ברנר כאקסיסטנציאליסט יהודי, מאת: אבי שגיא, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומרכז רפפורט, אוניברסיטת בר-אילן, על העטיפה: איור מאת גד אולמן, 2007.
- אניטה שפירא, ברנר - סיפור חיים, עם עובד, 2008.
- בעז ערפלי, מהתחלה: קריאה חדשה ביצירות מרכזיות של י"ח ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.
- ש"י עגנון, "יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו", מעצמי אל עצמי, הוצאת שוקן, עמ' 141-111.
- יהודה סלוצקי (עורך), באברויסק (כרכים א - ב), תרבות וחינוך, תשכ"ז - 1967
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- רשימת הפרסומים של יוסף חיים ברנר בקטלוג הספרייה הלאומית
- רשימת מאמרים כלליים על יוסף חיים ברנר באתר רמב"י (עברית) (לועזית) — רשימת תת-נושאים מפורטת (עברית) (לועזית)
- יוסף חיים ברנר, באתר המכון לתרגום ספרות עברית
- יוסף חיים ברנר בלקסיקון הספרות העברית החדשה
- דף לזכר יוסף חיים ברנר, באתר המוסד לביטוח לאומי לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה
- אבירמה גולן, קדוש בעל כורחו, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2008
- אסתי סגל, ברנר היה מסתדר טוב מאד עם הפוסט ציונים, גלובס, 29 באוקטובר 2008
- חנן חבר, ציונות ואירוניה, באתר הארץ, 28 בינואר 2009
- דרור משעני, הנוכל שהכתיר את עצמו בשם ברנר, באתר הארץ, 28 בינואר 2009
- לילך נתנאל, מסביב להתחלה, באתר הארץ, 31 במרץ 2009
- שמואל אבנרי, האומנם התעלל ביאליק בברנר, באתר הארץ, 4 בינואר 2009
- מתן חרמוני, לשרוף את עטרת הקוצים, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2008
- יהודה עצבה, האזנה לסיפורו של י.ח. ברנר "זעיר שם"
- אריק גלסנר, קטעים מעבודת המאסטר, בלוג באתר "רשימות"
- שי זרחי, נחוצה איזו דומייה, מגזין "ארץ אחרת"
- רונית מטלון, באמת שמצטער על המכתב?, ynet , 08.09.09
[עריכה] הערות שוליים
- ^ "בריחתו של י. ח. ברנר מהמשטרה בבוברויסק (1904)", מאת הלל צייטלין, ספר "באברויסק" בעריכת יהודה סלוצקי, ע' 385
