העלייה השנייה

עליות לארץ ישראל בעת החדשה

עליות קדומות לארץ ישראל העליות בשנים 1881-1700 עליות לפני קום המדינה העלייה הראשונה העלייה השנייה העלייה השלישית העלייה הרביעית העלייה החמישית ההעפלה עליות לאחר קום המדינה: העלייה ההמונית מבצע על כנפי נשרים מבצע עזרא ונחמיה עליות חיסול גלויות עליית גומולקה העלייה מברית המועצות בשנות ה-70 עליית ביתא ישראל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 עלייה מאמריקה הלטינית בשנות האלפיים עליות על פי ארץ מוצא: העלייה מרומניה העלייה מגרמניה העלייה ממרוקו ראו גם: פורטל היישוב

העלייה השנייה הוא גל ההגירה היהודי שהגיע לארץ ישראל בשלטון אימפריה העות'מאנית, משנת תרס"ד 1904 עד קיץ 1914, כאשר נקטע על־ידי מלחמת העולם הראשונה. בשנות העלייה השנייה השתקעו בארץ כ-35,000 עולים, רובם ממזרח אירופה (בעיקר מתחום המושב ומגליציה) וכן מתימן. בסיומה בקיץ שנת תרע"ד 1914 נאמדה האוכלוסיה היהודית בארץ כ-85,000 נפש. מיעוט מן העולים גיבשו "במהלך התקופה מסגרות רעיוניות וארגוניות חדשות. המסגרות הללו טבעו חותם עמוק על תולדות היישוב, שסימניו ניכרים אף במדינת ישראל".‏

גורמי העלייה

העלייה לארץ ישראל היתה במידה רבה חלק מהגירת המונים, שכללה עשרות מליוני בני אדם, מאז השליש האחרון של המאה ה-19. רובה ככולה של תנועת ההגירה היתה בכיוון "מערב", ממזרח אירופה אל מערב אירופה, ומאירופה אל ארצות "העולם החדש", כאשר רוב המהגרים בקשו להגיע אל יבשת אמריקה ואוסטרליה.‏ יהודים ממזרח אירופה היגרו בשיעורים גבוהים יחסית לחלקם באוכלוסייה הכללית. הגל שבו נכללת תקופת העלייה השנייה, מראשית המאה ה-20, היה הגדול בגלי ההגירה - יותר מ-1.3 מיליון יהודים היגרו אז לארצות הברית וכ-35 אלף מהם באו לארץ ישראל. הרוב המכריע של המהגרים היהודים, כמו אצל כלל המהגרים, היגר לארצות הברית. ארצות יעד אחרות היו אנגליה, ארגנטינה, צרפת, קנדה ודרום אפריקה. בין המניעים להגירה ההמונית, היהודית והלא יהודית כאחד, היה הגידול הדמוגרפי המהיר בארצות אירופה, והקשיים הכלכליים שנוצרו בעקבותיו. החברה היהודית בתחום המושב הרוסי, בגליציה וברומניה סבלה ממצוקה כלכלית קשה והייתה שרויה בעוני כבד.

גורם נוסף, מלבד הגורם הכלכלי, שהאיץ במיוחד את הגירתם של היהודים, היו הגזרות והרדיפות האנטישמיות, הן מצד השלטונות והן מצד האוכלוסייה המקומית בארצות מושבם. אירועים בולטים היו פרעות קישינב שהתרחשו בשנת 1903, פרעות "המאות השחורות" בשנת 1904, הפרעות לאחר מהפכת הנפל ברוסיה בשנת 1905 ופרעות משפט בייליס בשנת 1911.

בנוסף לגורמים אלו היו עוד שלושה גורמים: הראשון, "קול קורא" של יוסף ויתקין שבו קרא לצעירי יהודי רוסיה לעלות לארץ ישראל למרות כל הקשיים בה; ב"קול הקורא" פירט יוסף ויתקין את הצעותיו ל"מסדרה", כלומר ארגון פועלים חלוצים בהנחיית התנועה הציונית שיישב את הארץ; ויתקין סבר כי רק בעזרת עלייה גדולה ועבודה עברית יטופלו הקשיים. השני, תוכנית אוגנדה כתחליף לארץ ישראל שנדונה בקונגרס הציוני השישי בשנת 1903 פגע בלבבות היהודים, וכדי להוכיח למצביעים בעד שאין לוותר על ארץ ישראל עלו המתנגדים אליה. והשלישי, מות הרצל בשנת 1904 גרם לצער רב ליהודים שהלכו בדרכו, וכדי להמשיך בדרכו עלו לארץ.

הגורם העיקרי שהביא לבחירה בהגירה ועלייה לארץ ישראל, היה הקשר המסורתי-דתי וההיסטורי של היהודים לארץ ישראל והתודעה הציונית החדשה.

ההרכב החברתי

רציף בנמל יפו, ראשית המאה העשרים

מבחינת ההרכב החברתי, הייתה הגירה זו במידה רבה המשכה של העלייה הראשונה. הרוב המכריע של המהגרים הגיעו ממזרח אירופה, בעיקר מתחום המושב ומגליציה, ומיעוטם מארצות האיסלאם. חלק מאוכלוסיית המהגרים מנתה בעיקר משפחות מסורתיות-דתיות שקיוו לשפר את מצבם הכלכלי והביטחוני ולהמשיך באורח חייהם המסורתי הקודם. רוב הבאים לארץ לא היו מאורגנים. כרבע מהם היו ילדים עד גיל 15, וכשיעור הזה היו בני ה-50 ומעלה. כ-63% מקרב המהגרים היו גברים.

חלק מאנשי העלייה השנייה היו צעירים רווקים ורווקות בשנות העשרה והעשרים לחייהם, שמעשה עלייתם לארץ שולב בעקרונות וערכים ישנים וחדשים: מסורת יהודית, וציונות (חלוציות ולאומיות), ליברליזם וסוציאליזם ומתוך מרד נעורים ואמונה באפשרות יצירה של "עולם חדש". חלק מהעולים מרדו בהכרתם נגד החיים היהודיים בגולה ורצו ליצור בארץ "חברה חדשה" ו"אדם חדש". הם מרדו באנטישמיות הרבה שנתקלו בה בגולה וראו בציונות פתרון לנדידתם של היהודים ללא ארץ במשך דורות.

קבוצת צעירים חדורי סוציאליזם, לאומיות יהודית וציונות נמרצת, היוו את הגרעין, אשר הוביל במידה רבה את ההתיישבות החלוצית בישראל מתוך נחישות דעתו ליישב את הארץ ולעבד את אדמתה במו ידיהם. אף על פי שחלקם דיברו יידיש ורוסית כשפת אם, השימוש בשפה העברית נראה להם כחשוב ביותר, כפי הסיסמא: "עברי דבר עברית". חלקם היו מוכנים לוותר על פרטיותם וערכיהם הישנים למען המטרה. המחיר ששילמו הצעירים היה רב. הם חוו קשיים רבים בארץ כתוצאה מהפער בין החזון ובין המציאות; חלק גדול מהם עזב לבסוף את הארץ והיו אף מקרים של התאבדויות. גרעין זה היווה את האליטה האידאולוגית של היישוב בארץ ישראל, אשר עתידה הייתה להוביל את היישוב עד הקמת מדינת ישראל ואף שנים לאחר מכן.

החיים בארץ ישראל

הברון רוטשילד, רעייתו אדלידה ומלוויהם במושבה זכרון יעקב, במסעם בארץ ישראל, 1914

בשנת 1904, בה החלה העלייה השנייה היה עדיין שפל כלכלי בארץ ישראל. השפל נבע בעיקרו ממשבר בענף הכרמים והתעשיות הנלוות שהתרחש בתחילת המאה ה-20. ענף הכרמים היה מקור תעסוקה לעולי העלייה הראשונה ועקב המשבר בענף, האיכרים הפסיקו לעבד חלקות כרמים רבות והפסיקו להעסיק פועלים רבים.

רוב המהגרים בשנות התקופה התיישבו בערים, בעיקר ביפו, ירושלים, טבריה וחברון, היכן שניתן היה למצוא עבודה ולפרנס משפחה. המהגרים התקשו למצוא עבודה אשר תכלכל אותם כראוי ובצורה יציבה. בשל החיים הקשים, היה שיעור העוזבים גבוה: בשנותיה הראשונות של העלייה השנייה עמד שיעור העוזבים על 70% עד 75%, ובשנותיה האחרונות ירד שיעור העוזבים ל-50% בקירוב.

החינוך

בית הספר לבנות בנווה צדק, 1909

צוות המורים בבית הספר לבנות בנווה צדק, 1905, ובהם: צינה דיזנגוף, פנחסוביץ, הופיין, אזרחי-קרישבסקי, אליעזר פפר, ש' בן-ציון (גוטמן), שכנאי, יחיאל יחיאלי

תלמידי בית הספר בנס ציונה, 1913

תזמורת תלמידי גימנסיה הרצליה, 1914

היישוב היהודי החדש יצא לעצמאות לשונית ותרבותית. התרחבות היישוב היהודי הביאה לפיתוח מערכת החינוך ולתמורות בתכוניות הלימודים. הוקמו מוסדות חינוך חדשים מגני-ילדים עד לסמינר למורים, בית המדרש למורים ע"ש דוד ילין, בית ספר עברי לבנות על ידי חובבי-ציון ביפו ב-1909 ובית הספר הריאלי בחיפה. חלק מן המוסדות החדשים קבלו סיוע מחברת "כל ישראל חברים" וחברת "עזרה". החחינוך העברי ולערכים לאומיים התפתח גם בהשפעת אחד העם וחובבי ציון. בסיומה של "מלחמת השפות" - הויכוח על שפת ההוראה בעקבות ההחלטה להורות בגרמנית בטכניון התברר נצחונה של העברית כשפת היומיום כמו השפה המדוברת באקדמיה. כתוצאה התפתחה רשת חינוך עברי בחסות ועד ציבורי עם ערכים לאומיים-ציוניים. במאבק היה של השפה העברית, הוקמה "הסתדרות עבריה" שמייסדיה דגלו בעקרון ה"טבעיות" של העברית בארץ ישראל וחיובה "תחית השפה".‏

צורות התיישבות

העירונית

מצפון ליפו בסמוך לשכונת שבזי ולשכונת נווה צדק, הוקמה שכונה יהודית מרווחת בשם "אחוזת בית". חבריה התארגנו ב-1906, ובתיה הראשונים החלו להבנות ב1909; לימים הוחלף שמה לתל אביב. יסדו אותה כ-66 ראשי בתי אב, אנשים שיצאו מיפו הצפופה לתנאי מחייה נוחים יותר ולמעין אוטונומיה תרבותית עברית וציונית בגבולות השכונה. במרכז השכונה ניצב הבנין המפואר של "גימנסיה הרצליה" שהועברה אליה, והשכונה הפכה למרכז לחינוך.
הקירבה לעיר יפו ואיכות החיים בשכונה הביאו להרחבתה. לפני מלחמת העולם הראשונה היו בה 2,000 תושבים.

בירושלים הורחבו השירותים לאוכלוסייה היהודית והוקמו שכונות יהודיות חדשות. יהודים השתלבו בכלכלה והצורך בכספי החלוקה התמעט. עיר נוספת שהתפתחה בעלייה השנייה הייתה חיפה; עולים בעלי הון השקיעו בפיתוח תשתית כלכלית. העיר הגיעה ל-2000 תושבים יהודים והונחה אבן הפינה לטכניון.

התיישבות כפרית

הפועלים אנשי העלייה השנייה התיישבן ברחבי הארץ, ולא רק בערים, וייסדו יישובים רבים. פער חברתי ותרבותי נוצר בינם לבין איכרי המושבות. האיכרים הותיקים העדיפו להעסיק פועלים ערבים במחיר זול ודחו את הצעירים החדשים שלא הורגלו לעבודת כפיים. כמו כן, רוב האיכרים נרתעו מן האידאולוגיה הסוציאליסטית והציונית המעשית, ומרעיונות כיבוש העבודה או עבודה עברית.

צורת התיישבות החקלאית החדשה של הפועלים הייתה ה"קבוצה" וניתן לראות מספר שלבים עד יסודה:

1. קומונות לשם השגת עבודה במשותף – קומונה יצרנית ("קב' הסתתים").
2. קופה משותפת, צריכה משותפת – קומונה צרכנית (הקומונה הרומנאית, שהפכה להיות הקומונה החדרתית).
3. הקולקטיב בסג'רה (1907). קומונה יצרנית + צרכנית + הגנתית. חווה של יק"א, פועלי-ציון. קבוצה דומה התיישבה באיילת השחר.
4. אום ג'וני – חוות כנרת. יוצאי קומונת כנרת שקיבלו אתגר מרופין.
5. סיוע "המשרד הארצישראלי" (1908) – ארתור רופין. עליית קומונת חדרה (1910, יוסף בוסל).‏
6. הקמת הקבוצה "דגניה" – "אם הקבוצות" על ידי אנשי הקומונה החדרתית (1912, מעבר מאום ג'וני לנקודת הקבע באב-אלתום - שער הנהר, מוצא הירדן מהכנרת, בו היא ממוקמת עד היום). משק קבע (כי המתיישבים לא מרקסיסטים).

חוות לאומיות

הוקמו על אדמות של קק"ל. לאחר תקופת זמן הן הפכו לישובי משקים חקלאיים והפועלים הוכשרו לעבודה חקלאית בהדרכת אגרונומים.

כך הוקמו היישובים - כנרת, בן שמן, חולדה. היוזמה הייתה של ארתור רופין, ראש המשרד הארצישראלי (סניף ההסתדרות הציונית בא"י). בחוות פרצו סכסוכים בין המנהלים לפועלים עקב סירוב הפועלים לקבל את מרות המנהלים, מתוך רצון לקחת אחריות משותפת על ניהול החווות, ויצירת ארגון התיישבות לכאורה שוויוני ולא היררכי, לעומת התעקשות המנהלים על ציות, תוך שמירה על מבנה לא שתפני.

חוות כנרת, שהוקמה בשנת 1908. בה החלו הנסיונות להקמת צורת ההתיישבות של הקבוצה והמושב, וכן מספר מוסדות חשובים של פועלי הארץ, כמו "חוות העלמות", "סולל בונה" ו"המשביר".

חוות פרטיות (אחוזות) היו שייכות לבעלי-הון מחוץ לארץ (כעוד השקעה כלכלית שלהם) שהובטח להם שיוכלו להתיישב בהם כשהמטעים יתנו פרי. עבדו בהם פועלים עבריים ואכן התבססו על משק מטעים. גם האחוזות ביזמת רופין. הוקמו – מגדל (בעמק הכנרת), פוריה (בגליל התחתון), חפצי בה וכרכור (במישור החוף).‏

מושב פועלים (להבדיל ממושב עובדים) הוקם לפי עקרונות של עבודה עברית עצמית ושטחי אדמה שווים לכל אחד מחברי המושב. חברי המושב קובעים מי יתקבל למושב. בעוד שבמושב עובדים התבססה פרנסת החברים בעיקר על המשק החקלאי - "מושב הפועלים" היה למעשה שכונת פועלים בעלי משק עזר, שההכנסה ממנו רק השלימה את ההכנסה העיקרית מעבודה שכירה. מושב הפועלים הראשון היה עין גנים ב- 1908 ליד פתח תקווה (כיום מהווה שכונה בעיר פתח תקווה). מייסדיו קיוו שיהיה צורת התיישבות: "אשר תתן את היכלת להמון רחב של אנשים מחוסרי אמצעים להתיישב ולחיות מפרי עבודתם".‏

הקואופרציה במרחביה הייתה קואופרציה שיוסדה לראשונה ב-1911 ביוזמת ד"ר פרנץ אופנהיימר ובניהול האגרונום שלמה דיק. המטרה הייתה להקים יישוב חקלאי במימון פרטי וניהול "קפיטליסטי" שיהפוך עם התבססותו ליישוב שיתופי שיוכל לקבל בעלי מקצועות שונים (בתעשייה) ואז לחברים תהיה בחירה האם להשתייך לקבוצה השיתופית או לחיות בנפרד. היישוב לא הצליח כלכלית, וגם בו פרצו סכסוכים בין הפועלים למנהל והוא סטה מדרכו של אופנהיימר.

מושב עובדים למרות שהוקם בשלב יותר מאוחר (1921), גרעין מקימיו היו אנשי העלייה השנייה, שלאחר שחיו מספר שנים בדגניה וכנרת (חלקם אף היו ממקימי דגניה וחברי הקומונה החדרתית), החליטו שיש צורך במסגרת התיישבותית נוספת, משותפת פחות מזו של הקיבוץ. מושב העובדים הראשון הוא נהלל.

אירגוני הפועלים

הקומונה החדרתית, קבוצת החלוצים שייסדו את דגניה באום ג'וני. יושבים: מימין לשמאל צבי יהודה, יוסף אלקין, יוסף בוסל, ישראל בלוך, מרים ברץ. עומדים: חיים צדיקוב, שרה מלכין, תנחום תנפילוב, יוסף ברץ

אהרן דוד גורדון, 1921

עולם הרעיונות

חלק מהעולים היו בעלי אידאולוגיה פועלית לאומית-סוציאליסטית, אשר גוונים רבים לה.‏ עולם הרעיונות הפועלי החדש כלל את הערכים: עזרה הדדית כיבוש העבודה, כיבוש השמירה וכיבוש הקרקע".

אחד מהרעיונות הידועים, הוא "כיבוש העבודה"; דגלו בו חברי שתי מפלגות הפועלים הגדולות. כיבוש העבודה, הוא כיבוש האדם על ידי עצמו לפרנסה מיגיע כפיו, וכן, השתתפות בענפי העבודה השונים במשק הארצישראלי, כחלק מחזון יישוב ובניית הארץ. ניתן לחלק את המשנה האידיאולגיות הזו לשלושה פנים. עבור היחיד פירוש הדבר גאולה מן הגלות (גלות = הרגשה של אי שייכות). ניתן להשיג שלמות נפשית רק על ידי עבודת אדמה ולא חיים עירוניים. עבודה שיש בה יצירה שמתגאים בה מביאה אושר. א"ד גורדון קובע הפרדה בין חברות אורגניות (עם, משפחה) לחברות מכניות (עיר, מדינה).

עבור כלל היהודים "כיבוש העבודה" פירושו שלמות נפשית אשר נובעת משייכות (טבעית) לעם ובכך יציאה נגד המתבוללים והווית הגולה. בשינוי הערכים הלאומיים יש שני מרכיבים- האינדיבידואל העובד הוא חלק מן הקולקטיב (העובד) ומשיג שלמות נפשית - "עם אדם" (כנגד הטענה האנטישמית). בניגוד ליהודים בגולה שאינם עובדי אדמה (ועוד האדמה אינם שלהם) – תהליך פרודוקטיביזציה לאומי. גורדון טען כי הארץ נקנית ביזע ועבודה ולא בכסף ובדם. עם יוצר יצירות טבעיות בארץ הטבעית. ארץ ישראל נבחרה בשל העבר הרחוק של הארץ – התנ"ך. עם זאת היה ברור שתיווצר תחרות בין הערבים ליהודים על הפרחת הארץ והזכות להם. לסיכום כיבוש העבודה מתבטא בשטח ב"כיבוש" כל מתיישב לעבודה – ויתור על הנוחיות והמנטליות העירונית וכן הכנה פיזית וברמה הארצית בכיבוש המקצועות מידי הערבים.

מפלגות הפועלים

שתי מפלגות פועלים הוקמו בראשית המאה העשרים וחבריהן היו חדורי אידאולוגיה סוציאליסטית-לאומית.

מפלגת הפועל הצעיר נוסד ב-1905, כ"הסתדרות הפועלים הצעירים" ולא כמפלגה. בראשיתה מנתה כ-200 חברים. אחד ממנהיגיה ללא תפקיד רשמי היה אהרון דוד גורדון. היא החזיקה בתפיסה סוציאליסטית מעשית, לא דוגמטית ולא מרקסיסטית ואף תמכה בשימוש בקפיטליזם (הון עצמי) לשם הקמת מדינה . אי לכך טענה כי העלייה וולנטרית - נובעת מהקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. המפלגה פעלה לחינוך ותרבות עבריים.

ראשיתה של מפלגת פועלי ציון בשנים 1898-1899 באגודות ציוניות סוציאליסטיות במזרח אירופה. "פועלי ציון" בארץ ישראל הוקמה ב-1906 כזרם ארצישראלי של המפלגה. המפלגה דגלה בסוציאליזם מרקסיסטי זאת אומרת תפיסה מעמדית ומלחמת מעמדות. בהתאם לרעיונות מנהיג המפלגה בר בורכוב טענה כי העלייה לארץ של יהודים תהא "סטיכית" – מתוך אילוץ, בגלל הנסיבות - המצב של הפועלים היהודים בגולה. פעלה לחינוך ותרבות ביידיש. חלק מההנהגה של המפלגה עזבה את הארץ כעבור מספר שנים, ואת מקומם תפסו אישים כגון דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי. אישים אלה מיתנו את האידאולוגיה המרקסיסטית של המפלגה וחיזקו את המרכיבים הלאומיים. בכך התקרבו לאידאולוגיה של מפלגת הפועל הצעיר.

למרות ההבדלים לא חסרו עקרונות משותפים לשתי המפלגות: שאיפה למימוש יעדי הציונות, להגדלת העלייה, לעצמאות מדינית, הטבת מצבים של הפועלים ודגש על העבודה והקמת חברה עברית שוויונית בארץ ישראל. שתי המפלגות השתייכו לפלג "הציונות המעשית" והשתתפו בקונגרס הציוני.

התנגשות בין האיכרים לפועלים

בין האיכרים שהתיישבו בארץ בימי העלייה הראשונה, לבין הפועלים החדשים פרצו סכסוכים מפני שהאיכרים העדיפו לשמור על פועליהם הערבים מאשר להעסיק את העולים היהודים.

האיכרים העלו מספר טענות רובן מתפיסה מעשית:

• הפועלים היהודים חסרי ניסיון, לא יודעים ולא יכולים לעבוד כמו שצריך.
• פועלים דורשים תנאים טובים ושכר גבוה (לעומת הערבים) ואילו האיכרים בקושי מקיימים את עצמם.
• רוצים להישאר עצמאיים בלתי-תלויים (לא רוצים לחזור על בעיית האפוט').
• יש צורך בהתחברות לאוכלוסייה הערבית ומניעת סכסוך עמה וזאת על ידי מתן עבודה.

הפועלים, שהדביקו לאיכרים את הכינוי "בועזים", העלו לעומת זאת טענות שנבעו יותר מאידאולוגיה:

• הם ילמדו, הניסיון והיכולת יגיעו עם הזמן.
• הכסף יחזור למושבה (קניה במכולת וכו').
• לעבודה עברית יש ערך למפעל הציוני. לטווח הארוך יש להתעלות מעל שיקולים כלכליים.
• המצב הכלכלי של האיכרים לא כל כך רע.
• הפועלים יגדילו ויפתחו את המושבה.

מעבר לטענות הנוגעות לתעסוקת העולים שררו הבדלים פוליטיים-חברתיים בין שתי הקבוצות. הפועלים אינם שומרי מצוות ומחזיקים בהשקפה סוציאליסטית - מטיפים ל"מלחמת-מעמדות" ושואפים להשפיע במושבות. נוסף על כך שרר פער גילים ומנטליות שונה. האיכרים ראו בעולים הסוציאליסטים איום על מעמדם והשפעה רעה על הנוער וסברו כי קליטת הפועלים תעכיר את האווירה במושבה. מכאן היחסים בין הקבוצות סבלו מחוסר אמון ועוינות.

כיבוש השמירה

ערך מורחב – כיבוש השמירה

בתקופת העלייה השנייה החלו לצוץ בעיות ביטחוניות ביישוב היהודי עקב התגברות ההתקפות הערביות ורוח הלאומנות הערבית. בעטיין של הפרעות ברוסיה נגד יהודים (שכונו בשם "הסופות בנגב") התארגנו קבוצות יהודים להגנה עצמית. כיוון שפעילים בולטים בהגנה שם היו בין העולים בתקופה זו, ביקשו להעתיק פעילות זו במושבם החדש, בארץ-ישראל. בעיניהם, אך טבעי הוא שהשמירה על היישובים העבריים בארץ-ישראל תהיה בידיים יהודיות. מספר מטרות עמדו לנגד עיניהם:

• ביטחונית – אין בוטחים בשומר הערבי.
• כלכלית – כך ייווצרו מקומות עבודה.
• גרעין לכוח לוחם יהודי-לאומי בעתיד.
• ציונית – עצמאות, הקמת גרעין צבאי, על א"י צריך להגן.
• תדמית פסיכולוגית ומורלית – לחזק את דימוי היהודים (החלש בגולה).

מספר שלבים התרחשו בארגון השמירה היהודית בארץ ישראל:

• 1907 – "בר-גיורא" הוקם כארגון חשאי על ידי פועלי-ציון יוצאי ההגנה העצמית בהומל, רוסיה (בראשות יצחק בן צבי, אלכסנדר זייד, ישראל שוחט, ישראל גלעדי, יחזקאל חנקין, צבי בקר ויחזקאל ניסנוב), במטרה לכבוש את השמירה בגליל התחתון. המשימה הראשונה הייתה הגנה על הקולקטיב בסג'רה (אילניה) בגליל התחתון, שם ישבו בני העלייה השנייה. בעקבות הצלחת המשימה קיבלו את השמירה על מסחה (=כפר-תבור), שם התנכלו אל בני היישוב השבט הבדואי השכן, וזאת בתנאי שיועסקו פועלים יהודים. הארגון נקרא על-שם שמעון בר-גיורא, ממנהיגי "המרד הגדול" של היהודים ברומאים ב-66 לספירה.
• 1909 – "השומר", ארגון השמירה הרשמי, מתוך בר-גיורא החשאי (בראשות ישראל שוחט, מניה שוחט, יצחק בן-צבי) במטרה להגביר את ההגנה היהודית וחדירה למושבות כדי להחליף את הערבים בכל. נערכו מבחני קבלה קשים, והארגון היה אליטיסטי באופיו.
• 1912 – הארגון עבר גם ליהודה אחרי שהוכיח הצלחתו בגליל. בתקופה זו היה עמוס במשימות שמירה אך בכל זאת נשאר ארגון קטן של הטובים ביותר.
• 1913 – גורשו מיהודה, שנה לאחר מכן הופסקה הפעילות בעקבות פרוץ מלחה"ע הראשונה וב-1920 ארגון השומר פורק רשמית.

חשיבותו של ארגון השומר מתפרשת במספר היבטים. הוא היווה בעצם הגרעין ליצירת הכוח הביטחוני של היישוב. הוא עורר הרתעה והערכה אצל הצד הערבי. הוא הגביר את הערכים בתחום הצבאי – "טוהר הנשק". חינוכית ואידאולוגית הוא מימש את האידאלים של שותפות ושוויון, והשפעתו על הנוער בגולה הייתה רבה מאוד, למשל השם והרוח אצל "השומר הצעיר". מבחינה כלכלית השומר תרם להתיישבות החקלאית. למרות זאת הועלתה ביקורת על "השומר" - שהיה ארגון אליטיסטי וסגור אשר הונהג בדרך לא דמוקרטית ונטה למיליטנטיות.

ארגון "השומר" היווה את הבסיס להקמת ארגון "ההגנה".

יחסים עם היישוב הישן והמסורתי-דתי

רובו של הציבור הדתי (ובעיקר אנשי היישוב הישן) התייחס בשלילה מוחלטת כלפי החלוצים אנשי העלייה השנייה, שנתפסו בעינייו כמאיימים על אורח החיים המסורתי. דבר זה גרם אף להתרחקותו של המחנה החרדי מהתנועה הציונית.

יוצא דופן ביחסו היה, בין היתר, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של יפו והמושבות, שהיה בעצמו איש העלייה השנייה (עלה ב-1904). יחסו של הרב קוק כלפי חלוצי העלייה השנייה היה דיאלקטי: מצד אחד לא הכחיש הרב קוק, כי חלק ממעשיהם החיצוניים אינם על פי ההלכה. מצד שני, לדעתו, בדור הזה גנוזות יכולות נפשיות גבוהות. לשיטתו, דווקא משום כך, הן אינם מוצאים את סיפוקם, במסורת ובמנהג המקובל. את תמצית הגותו ביחס לצעירי העלייה השנייה, כתב הרב קוק במאמרו הנודע "מאמר הדור", המשמש, מאז, כרעיון בסיסי ועמוד תווך, בתנועות המשתייכות לזרם הציונות הדתית. כמו כן הוא יזם את מסע הרבנים למושבות ביהודה ובגליל, בכדי להפגש עם אנשי העלייה השנייה ביישוביהם החדשים.

היסטוריוגרפיה

היסטוריה של ארץ ישראל

לוח התקופות בארץ ישראל

במשך שנים רבות זוהתה העלייה השנייה עם החלוצים ועם ארגוני הפועלים ומנהיגיהם. החוקר גור אלרואי טען שקבוצה זו הייתה מיעוט כמותי בקרב שאר המהגרים בתקופת העלייה השנייה.‏ ואילו החוקר בועז נוימן טען כי אין להבין את שנות התקופה לפי מספרם, אלא לפי תודעתם העצמית והשפעתה הרבה על היישוב היהודי בשנות התקופה ולאחריה.‏

ראו גם

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.

• העלייה השנייה, באתר תנועת העבודה הישראלית
• העלייה הראשונה
• העלייה השלישית
• השומר
• היישוב
• אנשי העלייה השנייה שיש עליהם ערך בוויקיפדיה.

לקריאה נוספת

מקורות

• ברכה חבס (עורכת) (בהשתתפות אליעזר שוחט), ספר העלייה השנייה, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ז-1947.

מחקרים

• בן-ציון דינור (עורך ראשי), ספר תולדות ההגנה, א-ג, הוצאת מערכות, 1972-1955.
• בעז נוימן, תשוקת החלוצים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשס"ט.
• גור אלרואי, אימיגרנטים - ההגירה היהודית לארץ-ישראל בראשית המאה העשרים, הוצאת יד בן-צבי, 2004.
• ישראל ברטל, יהושע קניאל, זאב צחור, (עורכים), העלייה השנייה: מחקרים, מקורות, אישים, א-ג, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשנ"ח-1997.
• מרדכי נאור (עורך), העלייה השנייה: 1914-1903, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תשמ"ח-1988.

עבודות גמר

• יוסי כץ, מפעל האחוזות בארץ-ישראל בין השנים 1917-1908, חיבור לקבלת תואר מוסמך, המחלקה לגיאוגרפיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשל"ט
  • יוסי כץ, ‏מפעל ה'אחוזות' בארץ-ישראל, 1917-1908, קתדרה 22, ינואר 1982, עמ' 144-119 (עיבוד)

מאמרים

• מרגלית שילה, ‏עליית המונים או עליית נבחרים? היחס לעלייה בימי העלייה הראשונה והעלייה השנייה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: דבורה הכהן (עורכת), קיבוץ גלויות: עלייה לארץ ישראל - מיתוס ומציאות, ירושלים : מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשנ"ח
• יגאל דרורי, ‏השתקפותם של העלייה השנייה והמאבק ל'עבודה עברית' בעיתונות הארצישראלית הכללית, קתדרה 2, חשוון תשל"ז, עמ' 80-69
• זאב צחור, ‏המפגש בין האיכרים לפועלי העלייה השנייה בפתח-תקוה, קתדרה 10, ינואר 1979, עמ' 150-142
• אבנר לוי, ‏העלייה היהודית לארץ ישראל לפי מסמכים של עלי אכרם, מֻתַצְרִף ירושלים (1908-1906), קתדרה 12, יולי 1979, עמ' 174-164
• מרגלית שילה, ‏ניצני רעיון המושב – 'האכר הצעיר', הקבוצה האמריקנית בעלייה השנייה, קתדרה 25, ספטמבר 1982, עמ' 98-79
• זאב צחור, ‏תעודה: שלושה שבועות בראשית תרע"ח – מיומנו של שמואל יהודאי, קתדרה 31, אפריל 1984, עמ' 134-125
• מרגלית שילה, ‏טובת העם או טובת הארץ? יחסה של התנועה הציונית לעלייה בתקופת העלייה השנייה, קתדרה 46, דצמבר 1987, עמ' 122-109
• דב שידורסקי, ‏שורשיה של ספריית הפועלים הארצישראלית, קתדרה 49, ספטמבר 1988, עמ' 132-117
• דרק יונתן פנסלר, ‏מדיניות ההתיישבות הציונית ערב מלחמת-העולם הראשונה, קתדרה 57, ספטמבר 1990, עמ' 104-79
  • מרגלית שילה, ‏כיצד הותוותה מדיניות ההתיישבות הציונית ערב מלחמת-העולם הראשונה, קתדרה 66, דצמבר 1992, עמ' 183-180
• יהושע קניאל, ‏ממדי הירידה מן הארץ בתקופת העלייה הראשונה והשנייה (1914-1882), קתדרה 73, ספטמבר 1994, עמ' 138-115 (גרסה טקסטואלית באתר סנונית)
• יוסף גורני, ‏כוחו וחולשתו של ה'פטרנליזם' הערכי: תדמית יהודי תימן בעיני מנהיגות העלייה השנייה, קתדרה 108, יולי 2003, עמ' 162-131
• יוסף גורני, ‏השינויים במבנה החברתי והפוליטי של "העליה השניה" בשנים 1940-1904, הציונות א', 1970

קישורים חיצוניים

• השיר "אנשי העלייה השנייה" מאת נתן אלתרמן
• עלייה שנייה , באתר "תולדונט"
• גילי חסקין, זרם הפועלים בעליה השנייה - אידאלים ויישומם, באתר הבית של גילי חסקין
• הסוכנות היהודית, ‏העלייה השנייה ותרומתה לישוב הלאומי, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: אתר הסוכנות היהודית