ארנסט שקלטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ארנסט שקלטון (Ernest Shackleton)
Shackletonhead.jpg
סר ארנסט הנרי שקלטון
לאום אירי
לידה 15 בפברואר 1874
באליטור, אירלנד
פטירה 5 בינואר 1922 (בגיל 47)
איי דרום ג'ורג'יה
שנות פעילות 1901 - 1922
מספר מסעות 4
גילויים בולטים העפלה ראשונה לראש הר ארבוס, החלצות בשלום מכיתור בקרח באנטארקטיקה
אזורים שחקר אנטארקטיקה
אתר המנוהל על ידי משפחתו
בול אוסטרלי לציון מסע משלחת שקלטון לקוטב הדרומי המגנטי
מסעו של שקלטון בסירה מאי הפיל לאיי ג'ורג'יה הדרומית
קבר ארנסט שקלטון באי ג'ורג'יה הדרומית

ארנסט הנרי שקלטון (אנגלית: Ernest Henry Shackleton; ‏15 בפברואר 1874 - 5 בינואר 1922) היה מגלה ארצות אירי, שהשתתף במספר משלחות חשובות לחקר יבשת אנטארקטיקה. שקלטון התפרסם במיוחד בעקבות עמידתו בראש משלחת חקר שיצאה למשימה לחצײת יבשת אנטארקטיקה בשנת 1914 והצלחתו להשיב את כל צװת המשלחת לאנגליה בשלום, לאחר שספינתם, ה"אנדיורנס", ננעלה בקרח והתרסקה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שקלטון נולד באירלנד בשנת 1874. לאחר סיום לימודיו ב-1890 שירת כקצין בצי הסוחר הבריטי. ב-1904 נישא לאמילי דורמן ולזוג נולדו שלושה ילדים.

המסעות הראשונים לאנטארקטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1901 - 1903 היה שקלטון אחד המשתתפים במשלחת סקוט לכיבוש הקוטב הדרומי. אולם בשלב מסוים הורה סקוט על השבתו לבריטניה, באמתלה של דאגה לבריאותו. הסיבה האמתית להדחתו מהמשלחת הייתה כנראה הפופולריות הרבה לה זכה בקרב חבריה, ושסקוט ראה בה איום על מנהיגותו. יש הטוענים שהיריבות בין השנײם נבעה גם מהעובדה ששקלטון השתײך לצי הסוחר, וסקוט - לצי המלכותי.

בשנים 1907 - 1909 ניסה שקלטון לארגן משלחת משלו לקוטב הדרומי, בספינה "נמרוד". למרות שהמשלחת זכתה למספר השגים נאים, כגון ההעפלה הראשונה לראש הר ארבוס, הר הגעש הפעיל באי רוס, לא עלה בידה להגיע אל הקוטב הדרומי לאחר ששקלטון החליט שלא לסכן את חײ אנשיו, עקב בעיות אספקה. מאוחר יותר העיר שקלטון בעניין זה כי "עדיף להיות חמור חי מאשר אריה מת".

המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית 1914 - 1916[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית, שבראשה עמד שקלטון, יצאה מלונדון ב-1 באוגוסט 1914 בספינה "אנדיורנס". מטרתה הייתה לחצות את יבשת אנטארקטיקה, ממפרץ ואהסל, דרך הקוטב הדרומי אל האי רוס הנמצא בצדה השני. "אנדיורנס" יצאה לדרכה מספר ימים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כאשר נודע לשקלטון על פרוץ המלחמה, הוא שיגר מברק לשר הימײה הבריטי, וינסטון צ'רצ'יל והציע לו להעמיד את "אנדיורנס" וצװתה לרשות הצי הבריטי, אולם צ'רצ'יל ענה לו במלה אחת "המשיכו!". המשלחת נאלצה לנטוש את תוכניתה המקורית כאשר "אנדיורנס" כותרה בים קרח ונתקעה ליד מפרץ ואהסל. הצװת והמשלחת בראשות שקלטון שמרו על מורל גבוה וחײ שגרה בתנאים הקשים, במשך כשנה. בחורף 1915 גבר לחץ הקרחונים על הספינה, שקלטון ואנשיו הוציאו ממנה אספקה חיונית ונטשו אותה בשלוש סירות הצלה. לאחר מכן התרסקה הספינה וטבעה.

צװת הספינה וחברי המשלחת ערכו מסע משולב לאי הפיל - תחילה במזחלות על הקרח במפרץ ואהסל, ולאחר מכן בשלוש סירות ההצלה. כאשר הגיעו לאי הפיל, הם שיפצו את אחת הסירות ושקלטון וחמישה אנשים נוספים הפליגו בה לאיי דרום ג'ורג'יה כדי להשיג עזרה. הנװט פרנק וורסלי ניװט את הסירה בת שמונת המטרים "ג'ײמס קײרד", דרך מעבר דרייק, אל אײ דרום ג'ורג'יה בסוף הסתו האנטארקטי (אפריל ומאי), דבר שהנו כנראה השג ללא מתחרים. טעות ניווט של 0.2 מעלות הייתה גורמת להם להחטיא את האי, ולהסחף למעמקי האוקיינוס האטלנטי ללא אפשרות הצלה. לאחר שסופה הכתה בהם ליד חופי ג'ורג'יה הדרומית, הם נאלצו לנטוש את סירתם השבורה, ולא יכלו להקיף בה את האי, כדי להגיע לתחנת ציד הלוײתנים שנמצאה בצדו הצפוני. הם נחתו בחלק הדרומי של אײ דרום ג'ורג'יה ואז חצו את רכס הרי האי במסע מפרך לא פחות, שארך 36 שעות, מסע ששנים אחר כך חזרו עליו מטפסים מקצוענים כמו ריינהולד מסנר, ונתקלו בקשײם חרף היותם ערוכים עם ציוד מלא ומתקדם.

כל שאר אנשי הצװת, 22 איש תחת פיקוד פרנק ויילד, חיכו במשך למעלה מארבעה חודשים באי הפיל. לאחר שלושה ניסיונות נפל, הם חולצו על ידי הספינה הצ'ילאנית "ילקו", בפיקוד לואיס פדרו, ב-30 באוגוסט 1916, 22 חודשים לאחר היציאה הראשונית מאיי ג'ורג'יה הדרומית. כך הצליח צװתה המלא של "אנדיורנס" לשוב בשלום לבריטניה.

ספינתו של צװת אחר, בפיקוד קפטן איניאס מקינטוש שיצאה לצדה השני של אנטארקטיקה כדי להכין נקודות אספקה עבור משלחתו של שקלטון טבעה אף היא, ולמרות זאת הצליח צװת זה למלא את משימתו ולהשאיר אספקה עבור המשלחת שמעולם לא הגיעה. בדצמבר 1916 ארגן שקלטון משלחת הצלה אשר חילצה את מרבית אנשיו של מקינטוש מאנטארקטיקה. לא כולם שרדו.

המשלחת האחרונה לאנטארקטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1921 יצא שקלטון בראש משלחת נוספת לאנטארקטיקה, אולם ב-5 בינואר 1922 הוא התמוטט ומת מהתקף לב, ונקבר באי ג'ורג'יה הדרומית. 54°17′06″S 36°30′26″W / 54.28509°S 36.50726°W / -54.28509; -36.50726קואורדינטות: 54°17′06″S 36°30′26″W / 54.28509°S 36.50726°W / -54.28509; -36.50726

שקלטון כדוגמה למנהיג "ממוקד באנשים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאגתו של שקלטון לשלום אנשיו, כפי שהתבטאה כבר בזמן משלחת ה"נמרוד", היא שאפשרה להם לעמוד במשימת ההיחלצות בשלום מאנטארקטיקה, כאשר לרשותם עומדות שלוש סירות הצלה זעירות ומעט אספקה שהצליחו לחלץ מספינתם הטובעת. כאשר נשאל אחד מחברי הצװת כיצד הצליחו לבצע את הלא-יאומן, הוא ענה "במלה אחת: שקלטון!". שקלטון השכיל לשמור על מורל גבוה בקרב אנשיו ולהימנע מסכסוכים וממתיחויות ביניהם. הוא דאג כי ײמצאו בידיהם מצלמות וכלי נגינה, וערך מסיבות וערבי מוזיקה ושירה. הוא עודד את חברי הצװת לתעד את המסע ביומניהם והבטיח להם שוב ושוב כי הם יחיו לספר לאחרים את אשר ארע. אך הדבר החשוב מכל היה יכולתו להפוך את המסע מכישלון להצלחה. כאשר עמדו חברי הצװת והביטו בספינתם השוקעת אל מתחת לקרח, עמד שקלטון בנקודה מעט מרוחקת מהם, ואז אסף אותם אליו ואמר להם, "עכשו אנו הולכים הביתה". כך הטיל עליהם משימה חדשה ומאתגרת לא פחות ממשימתם המקורית - משימה בה עמדו בהצלחה גדולה. בכך שימש שקלטון השראה למנהיגים אחרים אשר מצאו את עצמם במצב דומה, למשל לאסטרונאוט האמריקאי ג'יימס לװל, מפקד טיסת אפולו 13.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלפרד לנסינג, אנדיורנס, תרגום מרינה גרוסלרנר, וכטנברג, 2001; תל אביב: ידיעות אחרונות, 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]