ג'וזפין באטלר
 | |
| לידה |
13 באפריל 1828 גלנדייל, נורת'מברלנד, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד  |
|---|---|
| פטירה |
30 בדצמבר 1906 (בגיל 78) נורת'מברלנד |
| שם לידה |
Josephine Elizabeth Grey |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הממלכה המאוחדת |
| מקום קבורה |
קירקניוטון |
| השקפה דתית |
אנגליקניזם |
| בן זוג | ג'ורג' באטלר |
  | |
ג'וזפין אליזבת באטלר (באנגלית: Josephine Elizabeth Butler; 13 באפריל 1828 – 30 בדצמבר 1906) הייתה פעילה חברתית ופמיניסטית בריטית בתקופה הוויקטוריאנית. היא פעלה למען זכות בחירה לנשים, זכותן של נשים לחינוך וכנגד סחר בנשים ותופעת זנות של ילדות, ובעד זכויותיהן של עובדות מין.
באטלר גדלה במשפחה אמידה ופרוגרסיבית, ושאבה את חוש הצדק החברתי שלה מאמונתה הדתית. היא נישאה לג'ורג' באטלר, מנהיג דת אנגליקני ואיש חינוך, ולהם היו ארבעה ילדים. בתם, אווה, נהרגה לאחר שנפלה מגרם מדרגות. מוות זה הווה נקודת תפנית עבור באטלר, אשר הפנתה את רגשותיה לסיוע לזולת. היא פעלה למען דרי בית עבודה מקומי, וניהלה קמפיינים למען זכויות נשים. ב-1869 היא החלה לפעול לביטול החוק הבריטי למניעת מחלות מידבקות, אשר במסגרתו הצבא וחיל הים היו מאלצים עובדות מין לעבור בדיקות פולשניות, להן קראה "אונס פלדה" או "אונס כירורגי". החוק בוטל בשנת 1886. היא גם יסדה את הפדרציה הבינלאומית לאבולישן, ארגון כלל-אירופאי שנועד להיאבק בתוכניות דומות ברחבי היבשת.
במהלך פעילות זו, גילתה באטלר שבין עובדות המין גם ילדות, ושקיים סחר בנשים ובילדות בין אנגליה למדינות היבשת למטרות זנות. היא השיקה קמפיין במטרה להביא לפיטוריו של מפקד המשטרה הבלגית, דה מיור, ולהבאתם למשפט של סגנו ועוד 12 בעלי בתי בושת, שכולם היו מעורבים בסחר זה. באטלר נלחמה בתופעת זנות הילדות בעזרתו של עורך כתב העת פאל מאל גאזט, ויליאם תומאס סטיל, אשר רכש ילדה בת 13 מאמה, וכתב על כך בעיתונו. הסיפור עורר הדים, והוביל לחקיקת התיקון לחוק העונשין של 1885, אשר העלה את גיל ההסכמה מ-13 ל-16, והוסיף אמצעים אחרים למלחמה בהזניית ילדות ונערות. הקמפיין האחרון שלה נערך בשנות ה-1890, גם הוא בנושא חוק המחלות המדבקות, אשר המשיך להיות מיושם בהודו הקולוניאלית.
לאחר מותה בשנת 1906 תוארה באטלר על ידי האינטלקטואלית מיליסנט פוסט כ"האישה היוצאת דופן ביותר של המאה ה-19". במהלך הקריירה שלה, כתבה באטלר למעלה מ-90 ספרים וחוברות הקשורות בעיקר לעשייתה הציבורית.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילת חייה (1828–1850)[עריכת קוד מקור | עריכה]
באטלר נולדה ב-13 באפריל 1828 במחוז נורת'מברלנד שבצפון אנגליה, בתם הרביעית של האנה (לבית אנט) וג'ון גריי, בן דודו של ראש ממשלת בריטניה צ'ארלס גריי, רוזן גריי השני.[1]
ג'ון גריי היה בעל השפעה ופעיל פוליטית, וקידם את רעיונותיו של בן דודו, ביניהם ביטול העבדות, זכויות למאמיני הדת הקתולית אשר נרדפו אז בבריטניה, ביטול העבדות, ורפורמות כלכליות לטובת האיכרים ועניי העם. החינוך הביתי של ג'וזפין כלל רעיונות אלו, בנוסף לאידאולוגיה ערכית-חברתית המבוססת אמונה דתית. בגיל 17 עברה ג'וזפין משבר דתי, כנראה לאחר שגילתה את גופתו של איש שהתאבד, ואיבדה את אמונתה בכנסייה האנגליקנית. היא נשארה נוצרייה אדוקה כל חייה, אך ללא מחויבות לכל זרם דתי.[2]
בגיל 19 ביקרה ג'וזפין באירלנד, שם התגורר אחיה הגדול. היה זה בתקופת רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד, והייתה זו הפעם הראשונה שג'וזפין באה במגע עם סבל המוני מסוג זה, והחוויה השפיעה על תפישותיה בהמשך.
נישואים וחיי משפחה (1850–1864)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בינואר 1852 התחתנה עם ג'ורג' באטלר, מנהל בית ספר ואיש דת אנגליקני. בני הזוג התגוררו באוקספורד, שם נולדו שני בניהם הבכורים. שניהם דבקו באמונתם הנוצרית, ואף האמינו שבאחריותם לקדם רפורמות חברתיות. ג'וזפין סבלה באוקספורד, וכתבה על הקהילה שם כמיזוגינית ולוקה בחיי משפחה הולמים. היא הרגישה מנועה מלהביע את התנגדותה לגישות הסקסיסטיות שרווחו בקרב החברה בה חייתה, ופנתה במקום זאת לפיתוח חייה הרוחניים. במסגרת הפעילות שלה בכנסייה, היא סייעה ל"נשים מופקרות" - כאלה שנדחו על ידי החברה בשל התנהגות מינית שמחוץ למוסר החברתי, או כאלה שנכנסו להריון מחוץ למסגרת הנישואים; בין הנשים היו כאלה שנגזר עליהן מאסר, אחרות הופנו לבתי עבודה, או היו מחוסרות דיור ואמצעים. היא הזמינה מספר נשים כאלה לחיות בביתה, וכך גילתה שחלקן דורדרו למצבן אחרי שהופקרו בידי אותם גברים מהאקדמיה, בינם מצאה עצמה סובלת ומושתקת.
בשנת 1856 בריאותה של באטלר החלה להידרדר בעקבות הלחות באוקספורד. בעצת רופא, שסבר שחייה בסכנה, משפחת באטלר עברה להתגורר באזור בריסטול, ושם נולדו להם עוד בן ובת. השניים המשיכו לקדם מטרות רפורמיות, ביניהם תמיכה בלאומן האיטלקי ג'וזפה גריבלדי, וכן בצד האיחוד (הצפון) במלחמת האזרחים האמריקנית, דבר שהוביל לחרם חברתי נגדם. על תקופה זו כתבה באטלר ש"התנאים היו קשים, אך המשמעת הייתה שימושית".
באוגוסט 1864 אווה, בתה הצעירה של באטלר אשר הייתה בת 5, נפלה כ-12 מטר מגרם מדרגות בבית המשפחה, ומתה מפצעיה לאחר כשלוש שעות. מותה של אווה גרם לבאטלר למצוקה מתמשכת ולנדודי שינה במשך שנים לאחר מכן. כחודשיים לאחר מכן חלה גם אחד מבניה של באטלר. לאחר הבראתו, החליטה באטלר לנסוע עם בנה לנאפולי שבאיטליה על מנת ששניהם יוכלו לנוח ולהתאושש. אך בהפלגה לשם, מזג האוויר הסוער גרם לבאטלר למשבר פיזי קשה, והיא כמעט מתה.
חיים בליברפול ותחילת עבודת הרפורמה (1866–1869)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת 1866, מונה ג'ורג' באטלר כמנהל בית ספר בליברפול, והמשפחה העתיקה לשם את מגוריה.[3] כדי להפחית את השפעת האבל שלה, באטלר החליטה להתחיל להשקיע כוחותיה בסיוע לזולת, ולדבריה, לא היה קשה למצוא בליברפול נזקקים. היא התחילה לבקר בבית העבודה הסמוך - מוסד שהחזיק כ-5000 גברים ונשים עניים, אשר הושמו לעבודות פיזיות, כגון חפירת תעלות. היא ישבה במרתף עם הנשים, שחלקן ריצו שם עונשים פליליים, והתפללה עמן וניסתה לעודדן.
כפי שעשו בביתם הקודם, הזוג באטלר הציע מגורים לחלק מן הנשים, רבות מביניהן זונות בשלבים מאוחרים של מחלות מין כמו סיפיליס. באטלר הבינה שיש יותר נשים נזקקות מאשר תוכל לסייע להן באופן זה, אז היא הקימה הוסטל למענן, בעזרת כספים שגייסה למטרה זו. ההוסטל התמלא במהרה, וב-1867 פתחה הוסטל נוסף, גדול יותר, שגם הציע הזדמנויות תעסוקה, כמו תפירה ועבודה בבתי מלאכה. "הבית התעשייתי", כפי שכינתה אותו, מומן על ידי ועד קהילתי של אזרחים אמידים וסוחרים מקומיים.
בתקופה זו החלה באטלר להיות פעילה למען זכויות נשים, ובעיקר למען זכות ההצבעה וגישה לחינוך. היא ידעה שהסיוע שניתן דרך ההוסטלים הוא זמני, ולא פותר את בעיית המקור. היא האמינה שחינוך טוב יותר יסייע בתורו לנשים למצוא תעסוקה טובה יותר.[4] יחד עם הסופרג'יסטית אן קלו, היא הקימה את המועצה לקידום חינוך נשים של צפון אנגליה, במטרה לשפר את מעמדן של אומנות ומורות לכדי מקצוע "מכובד". היא שימשה כנשיאת הארגון עד 1873. המועצה ארגנה סדרת הרצאות שיעביר המדען ג'יימס סטיוארט. הן קיוו שיירשמו לאירועים כ-30 תלמידות, אך הגיעו יותר מ-300. ב-1868 כתבה באטלר את החוברת הראשונה שלה, "על חינוך ותעסוקה של נשים", ובה טענה בעד הרחבת ההזדמנויות להשכלה ותעסוקה עבור נשים.
במאי 1868 עתרה לסנאט של אוניברסיטת קיימברידג' לאפשר לנשים להיבחן, והעתירה, שקודמה על ידי אן קלו, התקבלה בשנת הלימודים הבאה.
בתקופה זו, על פי החוק האנגלי, זכויותיה של אישה נשואה הוחזקו בידי בעלה. לאישה עצמה לא היה קיום עצמאי על פי חוק, וכל רכושה עבר לידי בעלה עם נישואיהם. גירושים היו תהליך קשה ומסורבל, אשר הותר במקרים ספציפיים שנכללו בחוק. באטלר וחברתה הסופרג'יסטית אליזבת וולסטנהולם הקימו וניהלו את הוועדה לרכוש נשים כדי להפעיל לחץ על הפרלמנט לשנות את החוק, מאמץ שהסתיים בהצלחה עם העברת חוק רכוש האישה הנשואה בשנת 1882.
הקמפיין הראשון לביטול חוקי המחלות המדבקות (1869–1874)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1869 התוודעה באטלר לקיום חוקי המחלות המדבקות, שנחקקו בשנים 1864, 1866, ו-1869, במטרה לפקח על עובדות מין ולמנוע התפשטות מחלות מין, בעיקר בצבא הבריטי ובצי המלכותי. החוקים התירו למשטרה לעכב נשים—תחילה באזורים הסמוכים למחנות צבא ונמלים, ואחר כך בכל רחבי הממלכה המאוחדת—אשר נחשדו בהיותן עובדות מין. לא היה צורך בכל ראיה מלבד מילתו של השוטר. הנשים נאלצו לעבור בדיקות רפואיות פולשניות, ואם נמצאו כסובלות ממחלה כלשהי, הן אושפזו במוסד עד שהסימפטומים נעלמו. אם הנשים סירבו לבדיקות או לאשפוז במוסד סגור הן נאסרו, לרוב במסגרת עבודות פרך.
יחידות של שוטרים סמויים היו פושטים על שכונות של מעמד הפועלים, ומציקים לכל מי שחשדו בה כזונה, גם נשים תושבות השכונה שכל פשען היה שהן עניות. נשים אשר סומנו על ידי הסמויים נחשבו למופקרות מינית, והיו סובלות סנקציות חברתיות. במקרים רבים, נשים שלא עבדו בזנות אך נלקחו לבדיקות, מצאו לאחר מכן שלא נותרה להן כל ברירה אחרת מאשר לעבוד בזנות כדי להתקיים, מכיוון שהאופציות ה"מכובדות" נסגרו בפניהן.
בספטמבר של 1869 נפגשה באטלר עם וולסנהולם כדי לדון במה ניתן לעשות לביטול החוקים. באוקטובר קמה האגודה הלאומית לביטול חוקי המחלות המדבקות, אך אסרה על חברות של נשים. בתגובה, וולסטנהולם ובאטלר הקימו את אגודת הנשים הלאומית לביטול חוקי המחלות המדבקות (LNA), ופרסמו מניפסט אשר הצהיר כי החוקים מפלים על בסיס מין וכן על בסיס מעמד. על פי ההצהרה:
החוק לא רק שולל מנשים עניות את זכויותיהן החוקתיות ומכריח אותן לעבור בדיקות פנימיות משפילות, אלא הם גם מחילים באופן רשמי סטנדרט כפול של מוסר מיני, המצדיק גישה מינית עבור גברים לנשים במעמד 'מדורדר', בה בעת שהם מענישים את אותן הנשים על אותו המעשה של הגברים.
ב-31 בדצמבר, פרסמה LNA הצהרה נגד החוקים בעיתון The Daily News, עליה היו חתומות גם התאורטיקנית החברתית הרייט מרטינו, והאחות המפורסמת פלורנס נייטינגייל.[5] במרץ 1870 קם השבועון The Shield במטרה לקדם את המאבק, ופרסם מחדש את ההצהרה.
במהלך 1870 תיירה באטלר ברחבי הממלכה המאוחדת כדי להשתתף בכמאה אספות ומפגשים ציבוריים לקידום המטרה. היא התמקדה בהתארגנות של גברים ממעמד הפועלים, אשר התגייסו ברצון להגנת הנשים בנות מעמדם כששמעו מפי באטלר על ההתייחסות של המשטרה ושל גברים מהמעמדות הגבוהים כלפיהן. את הבדיקות הכפויות תיארה באטלר כ"אונס פלדה" או "אונס כירורגי". על אף ששכנעה רבים מהקהל, היא גם ספגה התנגדות אלימה והייתה לא פעם בסכנה. במפגש אחד, זרקו עליה סרסורים גללי צואה, ובמקרה אחר שברו את חלונות חדרה במלון, ופעם אחרת נשמעו איומים לשרוף את הבניין שבו התקיים המפגש.
בשנה זו נערכו בחירות מיוחדות לפרלמט במחוז קולצ'סטר לאחר מותו של נבחר המחוז, ו-LNA הריצו בבחירות מועמד נגד המועמד של המפלגה הליברלית, הנרי נייט סטורק, אשר תמך בחוקי הזנות. באטלר קיימה מפגשים במסגרת הקמפיין, וגם באירועים אלו חוותה איומים ואלימות מצד סרסורים. המצביעים הליברליים התחלקו בין מועמד LNA וסטורק, והתוצאה הייתה שנבחר מועמד המפלגה הקונסרבטיבית. הייתה זו נקודת מפנה במאבק, מבחינתה של באטלר, מכיוון שהניצחון הקונסרבטיבי גרם למזכיר המדינה, הנרי ברוס להצהיר על הקמת ועדה מלכותית שתחקור את הנושא. חבר פרלמנט אחד אמר לבאטלר, ”המניפסט שלכן ערער אותנו קשות בבית הנבחרים; אישיות מובילה אחת אמר לי, "אנו יודעים כיצד לנהל כל סוג אחר של אופוזיציה בבית הנבחרים או במדינה, אבל זה מצב מביך עבורנו, מרד הנשים הזה. זה דבר חדש לגמרי; מה אנו אמורים לעשות עם אופוזיציה כזו?"”
עבודת הוועדה התחילה בתחילת 1871, ואספה ראיות במשך שישה חודשים. באטלר מסרה עדות ב-18 במרץ. על אף תמיכה מצד חלק מחברי הוועדה, ההחלטה שמסרה הוועדה בתום ההליכים הייתה לטובת החוקים, בהצהרה ש"אין מה להשוות בין זונות לבין הגברים המתרועעים עמן. עבור הצד האחד מדובר בפשיעה לשם רווח, בעוד עבור הצד השני מדובר בסיפוק ארעי של דחף טבעי". הדו"ח קיבל את הטענה שבריאותם של הגברים באזורים בהם בוצעו הפשיטות השתפרה. עם זאת, חברי הוועדה השתכנעו מטיעון "אונס הפלדה", והציעו שהבדיקות תהיינה בהתנדבות. לנוכח עדויות שבין הזונות ישנן ילדות צעירות, גם בגיל 12, הוועדה גם המליצה שגיל ההסכמה תעלה מ-12 ל-14.
ברוס לא פעל בעניין למשך שישה חודשים. בפברואר 1872, הוא הציע חוק שכלל חלק מהמלצות הוועדה, כמו העלאת גיל ההסכמה לגיל 16, והעניקה למשטרה סמכויות אכיפה נגד בתי בושת וזנות של נערות מתחת לגיל ההסכמה. בו זמנית, החוק שהציע הרחיב את השטח הגאוגרפי בו תופעל תוכנית הבדיקות לכל רחבי הממלכה. בשל כך,LNA דחתה על הסף את הצעת החוק בכללותה, ובאטלר פרסמה חוברת בת 56 עמודים, The New Era (העידן החדש), בו תקפה את החוק המוצע. היא ציינה, בין היתר, שהצעת החוק של ברוס מבוססת על חוק דומה מגרמניה, שפועל להסדרת נושא הזנות ובריאות הציבור בברלין, וששם כמעט 30,000 נשים עברו אז בדיקות פולשניות, ומקרים של סיפיליס נמצאו בעלייה חדה מאז תחילת התוכנית. בעקבות ההתנגדות הנוקבת שלה, נגרם פיצול בקרב תומכי ביטול החוקים, והיא אבדה תומכים רבים. הצעת החוק של ברוס נפלה לנוכח התנגדות קונסרבטיבית בבית הנבחרים.
חודשיים לאחר מכן, שוב הייתה לתנועה הזדמנות לפעול במסגרת בחירות, כאשר נערכו בחירות מיוחדות בפונטרפרקט. הפעם, LNA לא הריצו מועמד, אך השתתפו באספות ואירועים אחרים. שוב, באטלר וחברותיה ספגו איומים ואלימות. פעם אחת מתנגדיה פיזרו פלפל חריף ברחבי האולם, דבר שהקשה על הדיבור. לאחר שהרצפה נוקתה, הם הדליקו חבילות קש באש במחסן שמתחת לאולם, אשר התמלא עשן. שוטרים שנכחו במקום ישבו בצד חבוקי ידיים. התושבים המקומיים נרעשו מהתייחסות קשה זו לנשים, וזיהו את המשתתפים בדבר, 16 גברים, כולם חברים בוועדת הבחירות של המועמד הליברלי, יו צ'ילדרס. המקרה הכה גלים—בבחירות ההשתתפות של הבוחרים ירדה חדות, ואף על פי שצ'ילדרס נבחר, התמיכה בו פחתה. הוא עצמו נחרד מהאירועים, ופעל למען לכידת מבצעי המעשה. הוא שינה את עמדתו ביחס לחוקים, ובנאום ב-1875 הצהיר על כישלון התוכנית למחלות מידבקות "לעמוד בעקרון טיפול שווה לשני המינים, שצריך להיות הבסיס לחקיקה שלנו". הוא היה אחד המחוקקים שהצביעו בעד ביטול החוקים לבסוף, ב-1886. בדצמבר 1872 פגשה באטלר את ראש הממשלה ויליאם גלאדסטון, אשר הביע תמיכה במטרות LNA, אך מצא עצמו מנוע מתמיכה פומבית בקמפיין של הארגון מסיבות פוליטיות.
הסחר האירופאי בנשים (1874–1880)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1874, עם הקמתה של ממשלה שמרנית בראשותו של בנג'מין דיזראלי, הקמפיין נתקע. LNA המשיכה להפעיל לחץ על נבחרים ליברלים להתנגד לחוק, אך נוכח התנגדות עיקשת של הממשלה, ההתקדמות הייתה איטית. LNA החליטה להתמקד בפעילות של ארגוני האחות שלה ברחבי אירופה, ובאטלר יצאה בדצמבר לסיור בקרב חוגים פמיניסטיים בצרפת, איטליה ושווייץ. ארגוני הנשים תמכו בה בנלהבות, אך היא חוותה התנגדות והפרעות מצד הרשויות במהלך מסעה. היא חזרה לאנגליה בסוף פברואר 1875. בעקבות חוויותיה, במרץ 1875 הקימה באטלר את הפדרציה הבריטית, הקונטיננטלית והכללית לביטול רגולציה ממשלתית של הזנות (מאוחר יותר השם שונה לפדרציה הבינלאומית לאבולישן). מטרת הארגון הייתה להילחם בפיקוח ממשלתי על הזנות, ו"מיגור שעבוד נשים, והעלאת המוסר הציבורי של גברים".
בשנת 1879 באטלר למדה על תעשיית הסחר בנשים מאנגליה לאירופה, כולל סחר בילדות ונערות. היא התחילה לפעול נגד קיום המסחר בנשים, ולמען פתיחת חקירות נגד גופים ואינדיבידואלים המעורבים בו. בקמפיין אחד, היא התמקדה בסחר המתרחש בעיר בריסל, שם דווח ש"בתי הבושת מלאים בקטינות מאנגליה" אשר "נגנבו, נחטפו, נבגדו, ונלקחו מכפרים באנגליה בכל אמצעי שנדרש ונמכרו לפסולת האנושית" בבריסל. באטלר נסעה לבריסל, שם נפגשה עם ראש העיר וחברי מועצת העיר, ושטחה האשמות נגד מפקד המשטרה ובכירים אחרים שהם מעורבים בסחר זה. בעקבות הקמפיין, הוסר המפקד מתפקידו, והוא וסגנו עמדו למשפט יחד עם 12 בעלי בתי בושת. כולם הורשעו ונגזר עליהם עונשי מאסר.
הקמפיין השני לביטול חוקי המחלות המדבקות (1880–1885)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1880 הוקמה ממשלה ליברלית בראשות ויליאם גלאדסטון, ובה תומכים רבים לביטול החוקים. בתקופה זו, ג'ורג' באטלר שקל פרישה לגמלאות, אך הוא וג'וזפין חששו ממצבם הכלכלי, היות שמרבית כספם נתרם למטרות החברתיות למענן פעלו, ובמיוחד לפעילות של LNA. גלאדסטון, מתוקף תפקידו, היה רשאי למלא תפקידים במערכת כנסיית אנגליה, וכך הציע לג'ורג' משרת כמורה בקתדרלת וינצ'סטר. כשהם עברו לשם, באטלר פתחה הוסטל נוסף לנשים בקרבת ביתם.
עם השינוי בנוף הפוליטי, ההתנגדות לחוקי המחלות המדבקות, ובפברואר 1883 הוחלט לאמץ את המלצותיה של באטלר למיגור בדיקות כפויות על נשים. בפברואר 1883 הוחלט בבית הנבחרים לבטל את הבדיקות, ושלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1886, החוקים בוטלו באופן רשמי. אמנם באטלר הצליחה להביא להישגים בממלכה עצמה, אך המצב נשאר כשהיה בראג' הבריטי. באטלר יצאה למאבק על מנת לשנות את המצב גם בהודו, מאבק שהצליח ביוני 1888.
זנות ילדות (1885–1887)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1885 פגשה באטלר את הפעילה פלורנס סופר, אחייניתו של ויליאם בות', מייסד צבא הישע. מהמפגש ביניהן התפתחה מעורבותה של באטלר בקמפיין נגד זנות של ילדות בבריטניה, והסחר הנלווה בילדות. באטלר גייסה את תמיכתו של ויליאם תומאס סטד, עורך כתב העת The Pall Mall Gazette. הוא חשב שהדרך הטובה ביותר להוכיח שקיים סחר בילדות בלונדון הוא לרכוש ילדה בעצמו, וכך מצא עצמו רוכש ילדה בת 13 מידי אמה עבור סכום של 5 ליש"ט, אותה לקח עמו לצרפת. הילדה, אלייזה ארמסטרונג, נשארה זמן קצר בצרפת לפני שחזרה לאנגליה, שם בעזרת סטד היא נכנסה למוסד חינוכי שם הוכשרה לעבודה כמשרתת. לאחר כמה שנים היא כתבה לסטד כדי להודות לו על מעשיו. ב-1885 התחיל סטד לפרסם סדרת כתבות בהן חשף את היקף תעשיית המסחר בילדות בלונדון.
לאחר הפרסום הראשון, באטלר נאמה באספה ציבורית בלונדון בקריאה להגה מוגברת לנערות וילדות, והעלאת גיל ההסכמה. באוגוסט אישר בית הנבחרים תיקון לחוק הפלילי שכלל סעיף שהעלה את גיל ההסכמה מגיל 13 ל-16, והפך לעבירה פלילית הכנסת נערות לזנות באמצעות סימום, איומים, או הונאה, וכן חטיפת נערות מתחת לגיל 18 למטרת קיום יחסי מין. תוספת מאוחרת לחוק מצד חבר הפרלמנט הנרי לבושר הפך לעבירה פלילית יחסי מין בין גברים—הפעם הראשונה שמעשים חוץ מ"מעשי סדום" הופללו על פי חוק. חוק זה נשאר על כנו בבריטניה עד שנת 1967. בעקבות החשיפה בעיתונות, המשטרה פתחה בחקירה נגד סטד על רכישתה של אלייזה ארמסטרונג, אשר עירבה גם את באטלר. בסופו של דבר לא הובאו נגדה האשמות, אך סטד ריצה שלושה חודשים בכלא.
התיקון לחוק הפלילי הוביל להקמת מגוון ארגוני "טוהר" שביקשו לאלץ סגירת בתי בושת באמצעות תביעות פליליות. פעילותם כללה גם התנגדות לפרסומים לא-מוסריים, שבעיניהם כלל מידע על אמצעי מניעה וחינוך מיני, וכן מופעי בידור למיניהם. באטלר התנגדה בתוקף לארגונים אלה ולמטרותיהם, בשם "אמונתם האווילית שניתן לחייב בני אדם להיות מוסריים בכפייה, ושבדרך זו ניתן לקדם טוהר חברתי". סופרג'יסטיות אחרות התעלמו מאזהרותיה, ופעילות משותפת בין סופרג'יזם וארגוני טוהר הייתה שכיחה.
הודו, אימפריה, ושנים אחרונות (1897–1906)[עריכת קוד מקור | עריכה]
_by_George_Frederic_Watts.jpg)
על אף שחוקי המחלות המדבקות בוטלו בממלכה המאוחדת, החקיקה המקבילה בראג' הבריטי בהודו נותרה על כנה, ונשים שעסקו בזנות בקרבת התיישבויות בריטיות נאלצו לעבור בדיקות בכפייה. במסגרת החוק של הראג', לא רק שהנשים נאלצו לעבור בדיקות פולשניות, אלא גם נדרש על ידי הגנרל המפקד אדוארד צ'פמן שיסופק "מספר נאות של נשים, ויוודא שהן מושכות דיין, והן ישוכנו בדיור מתאים".[6]
באטלר פעלה למען ביטול החוק, והשוותה את הנערות ש"סופקו" לחיילים הבריטים לשפחות. הקמפיין שלה הביא את פקודתו של צ'פמן לידיעת הציבור, ועלתה התנגדות גדולה ברחבי בריטניה. ביוני 1888 בית הנבחרים הצביע פה אחד לבטל את החוק. בניסיון לעקוף את הפקודה לבטל את החוק בהודו, נציג הממלכה בהודו ניסה להעביר חוק מקביל שידרוש מעובדות מין שיש חשד שנדבקו במחלות לעבור בדיקה או להיות מגורשות מההתיישבויות.
לקראת סוף שנות ה-1880, בריאותו של ג'ורג' התדרדרה, ובאטלר העבירה את רוב זמנה בטיפול בו. הוא נפטר ב-14 במרץ 1890, ולאחר מותו לקחה הפסקה מפעילותה הפוליטית. כשהיא חזרה לפעול, היא רצתה לנסוע להודו, אך הרגישה שבגיל 62 המסע קשה לה מדי. שתי פעילות אמריקאיות נסעו במקומה, ואספו ובמהלך מספר חודשים אספו חומרים לדו"ח שהראה שהבדיקות הפולשניות, אשפוז כפוי, וזנות של ילדות גם בנות 11 ממשיך כהרגלו בקולוניה הבריטית. היא עוררה שוב את הקמפיין למען שינויים, והרבתה לכתוב ולנאום לצורך כך.
פעילים שתמכו במטרותיה של באטלר בדרך כלל פעלו גם למען מטרות אחרות לשינוי בהתנהלות האימפריה הבריטית, אך באטלר הסתייגה מרובם. מכיוון שבריטניה הפכה את העבדות לבלתי חוקית, מבחינתה אנגליה הייתה הטובה מבין ארצות העולם, לפחות באופן יחסי. במלחמת הבורים היא כתבה חוברת בשם "עמים ילידים והמלחמה" (1900) בה תמכה במדיניות האימפריאליסטית של בריטניה, אך גם התנגדה בחריפות לגזענות הטבועה בכל יחסיהם של בני ארצה עם עמים זרים.
משנת 1901 החלה באטלר לסגת מהחיים הציבוריים, והחלה להתפטר מתפקידיה בארגונים השונים ולבלות זמן רב יותר עם משפחתה. בשנת 1903 חזרה לנורת'מברלנד על מנת לגור ליד בנה הבכור. היא נפטרה ב-30 בדצמבר 1906 בביתה, ונקברה בכפר סמוך.
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1907 הוסף שמה של באטלר ללוח הזיכרון לפעילי רפורמה אשר בבית הקברות קנסל גרין בלונדון. האנדרטה הוקמה לכבוד "אלו שעמדו נגד המקובל ונגד האינטרס האישי למען מצפונם וטובת הציבור". נחגג על שמה יום בלוח הכנסייה האנגליקנית ב-30 במאי, והיא מיוצגת בחלון זכוכית צבעונית בקתדרלה האנגליקנית בליברפול, וכן בכנסיית סיינט אולאב בסיטי של לונדון. בניין הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ג'ון מורס בליברפול נקרא על שמה (הבניין נהרס בשנת 2013).
ב-1915 התמזגו הארגונים LNA והפדרציה הבינלאומית למיגור, והפכו לאגודה למען היגיינה מוסרית וחברתית, שמאוחר יותר שינתה את שמה לאגודת ג'וזפין באטלר. נכון ל-2017 האגודה עדיין פועלת להגנתן של עובדות מין, ומספקת "הגנה לנשים וילדות אשר נעצרות פלילית, עוברות התעללות אלימה, או מנוצלות על ידי אחרים אשר מרוויחים מהזנייתן".
ב-2005 אוניברסיטת דורהאם קראה לאחד הקולג'ים שלה על שם ג'וזפין באטלר. ספריית הנשים בלונדון סקול אוף אקונומיקס מחזיקה באוספים גדולים אודותיה ואודות עבודתה. האוסף כולל מסמכים של LNA, ויותר מ-2,500 מכתבים מהתכתבויותיה. הספרייה של אגודת ג'וזפין באטלר כוללת ספרים וחוברות שכתבה ושנכתבו עליה.[7] בשנת 2001 הוצב על הבית בו התגוררה בווימבלדון לוח זיכרון על ידי רשות המורשת האנגלית. ביתה אשר בצ'לטנהאם נהרס בשנות ה-1970, אך האגודה האזרחית של צ'לטנהאם הציבה לוח לזכרה בבניין שעומד במקומו.
באטלר הייתה פמיניסטית מסורה וכן נוצרייה אדוקה. ממרה אהובה עליה הייתה "אלהים ואישה אחת מהווים רוב". על פי ההיסטוריונית ברברה וולקוביץ, באטלר החילה דרכי פעולה חדשות בקמפיינים שלה אשר השפיעו על פעילות פמיניסטית מאוחרת יותר, ובעיקר המעבר לעבר דיבייט ודיונים בתוך בתים של בנות ובני המעמד הבינוני עד גבוה, והעברת המאבק למרחבים של נשים שאינן בדרך כלל חלק מהשיח הציבורי - בשכונות עוני, באסיפות ציבוריות, וכן הלאה. על פי ולקוביץ, באטלר "לא רק עיצבה מחדש את הסובייקטיביות המגדרית, מעמדית ומינית של בריטניה הוויקטוריאנית, אלא גם השפיעה על ההיסטוריה הפוליטית הלאומית ובניית המדינה".[8] וולקוביץ היא אחת מתוך מספר רב של היסטוריונים אשר מחשיבים את הקמפיין רב השנים לביטול חוקי המחלות המדבקות כאבן דרך בהיסטוריה הפמיניסטית.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'וזפין באטלר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל פמיניזם | ||
- כתבי ג'וזפין באטלר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- Josephine Butler Memorial Trust
- עבודות של, או על, ג'וזפין באטלר, בפרויקט Internet Archive
- ג'וזפין באטלר, באתר Librivox
- חומרי ארכיב בנושא ג'וזפין באטלר, בארכיון הספרייה של אוניברסיטת לידס
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Josephine Butler, Octavia Hill, Florence Nightingale: Three Victorian Women Who Changed Their World. Nancy Boyd, Palgrave Macmillan UK, 1982. ISBN 978-1-349-07567-6
- ^ Josephine Butler Biography, Helen Mathers 2017
- ^ "Josephine Butler Collection". University of Liverpool. אורכב מ-המקור ב-31 באוגוסט 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ The Education And Employment Of Women. By Josephine E. Butler. Liverpool: T. Brakell, Printer, Cook Street. 1868.
- ^ "The Ladies' National Association for the Repeal of the Contagious Diseases Acts". The Daily News. 31 בדצמבר 1869. p. 5.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "The Criminal Law Amendment Act, 1885". British Library. אורכב מ-המקור ב-31 באוגוסט 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Josphine Butler Association
- ^ Butler, Josephine Elizabeth (1828–1906), Judith Walkowitz, Oxford Dictionary of National Biography. Oxford University Press 2004